פורום טיפול נפשי

הייתי בטיפול מגיל 12 עד 18, חזרתי לטיפול בגיל 21 ועכשיו אני בת 24 אצל אותה מטפלת. לפני שנתיים וחצי גליתי על הורה ביולוגי נעדר (סוד של ההורים) המטפלת גם ידעה מזה עוד עשהגעתי אליה בנערות. מאז אני בתחושת תקיעות, אני מרגישה שהטיפול עוזר בחלקים אחרים, אך איכשהו נפהכל מתרכז לבסוף לעובדה שהיא הייתה גם חלק מהשקר, אני לא יכולה לעבור הלאה, אני מרגישה שנעשה לי עוול לזהות שלי ולאוטונומיה שלי כאדם(גם מבחינת השקר וגם בגלל ההפרדה המכוונת מהזהות הגנטית שלי- המטפלת רואה זאת כיעוד שלי כי ההורה הביולוגי בחר לתת אותי ולא מקבלת את זה שהמשפחה שלי והזהות שלי הם שלי ולא משנה מה הורה ביולוגי בחר או לא ההשלכות עליי הם הרסניות וראויות להכרה) , זה דובר הרבה בתוך הטיפול וגם על עזיבה שלו כי אין מקום לכל התחושות שלי שם, אני מרגישה שאין ולידציה והכרה במה שעברתי וממה שהוסתר ממני בעורמה כל חיי (יש דיבור על כך שאיני מקבלת דעות שונות ממני למרות שהסברתי יותר מדי פעמים שזה נושא שנוגע לליבי מאוד ושם אני לא מוכנה לדעתה, מבחינתי אני ציפיתי לאמון ומבטחים בטיפול פרטני פרטי). אני מרגישה שאין לי מוצא, בזבתי שנים שם בטיפול אינטנסיבי ויקר, עם מחויבות גבוה ורצון לשפר את חיי וקיבלתי פסנתר על הראש משום מקום. (הסוד נחשף בטעות). אני לא יודעת מה לעשות אני רוצה לעזוב אבל מרגישה שמשהו לא סגור אצלי ולא מסוגלת כל עוד היא לא מכירה בעוול שנעשה לי כאדם פרטי ונפרד. תעזרו ליי

שלום למטפלים הנכבדים ולמטופלים,
ברשותכם, אם תסכימו, הייתי מעוניין להזמין אתכם לקרוא את הבלוג שלי- עדות אישית שלי המתמודד עם הפרעה סכיזואפקטיבית.

כתבו לי למייל ואשלח לכם את כתובת הבלוג, זאת על פי תקנות הפורום הנוכחי שיש לכבד.

כתבו לי ל:

[email protected]


תודה רבה,
יואב

שלום
מדובר בתלמידה בכיתה י, אובחנה לאחרונה עם הפרעת אכילה, היא התחילה את הטיפול עם תזונאית והיא הולכת לפי תפריט מסוים כדי לעלות במשקל, הבעיה שהיא מתקשה להמיך עם התפריט , היא אומרת לי שכל הזמן היא רואה שצריכה להוריד , והיא הלכה לרופא ולתזונאית כדי לעשות טוב לאימא לה . השאלה שלי איך אפשר לעודד אותה להמשיך עם הטיפול, איך אפשר לעזור לה לשנות את המחשבות הלא נכונות שיש לה בראש, שהיא דווקא רזה ולא שמינה?
לפי דעתה פשוט היא צריכה לרזות עוד, האם יש ביכולתי כמחנכת משהו לעשות בשביל לעזור לה?

שלום..
אני בת 33..
יש לי פחד מוות מהמוות.. אני כל הזמן מפחדת שאנשים ימותו סביבי, אבל בצורה קיצונית..
אני מפחדת איימים מתאונות דרכים, כל יום כשבעלי קם ויוצא לעבודה, אני מבקשת ממנו שישמור על עצמו וצריכה לדעת על הזמן שהכל בסדר..
כשאני מדברת עם אנשים, אני חייבת להגיד להם כל סוף שיחה שאני אוהבת אותם... יש בו פחד שזה יהיה השלום האחרון שאני אומרת להם ולא אמרתי להם שאני אוהבת אותם..

אני תמיד מפחדת שיקרה משהו, ואני לא יודעת איך להיפטר מהפחד המטורף הזה..
מאז שנכנסתי להריון( אני עכשיו חודש שמיני) אז בכלל זה התגבר....

אני פשוט מפחדת פחד מוות שמישהו שאני אוהבת ימות... אבל כל הזמן מפחדת.. זה לא כי הם חולים או משהו חס וחלילה...

בלי תמיד אומר לי שאני צריכה להפסיק לדאוג, אבל אני באמת באמת לא יכולה...

מה עושים? איך מתגברים על הפחד המטורף הזה??
אוף..

שלום רב,

המון זמן שאני סוחב איתי את ההרגשות האלה איתי

לדעתי למדתי לחיות עם הדיכאון וההרגשה נחותה

יש לי הכל אבל אין לי כלום ! אני עצמאי , אני נשוי לאישה מדהימה ילדים קסומים , בית מושלם , מצב כלכלי טוב מאוד ובכול זאת מדוכא ממורמר בדיכאון

אני יתאר לך איך היום שלי ,מהרגע שאני קם בבוקר ? כאילו אני קם למלחמה כל בוקר! מלחמה עם העולם , לדוגמא אני מרגיש מאוד כועס ולא יודע למה .!

אם אני אומר משהו ולא עונים לי (אם עסוקים או אם לא שמו לב) אני לוקח את זה אישית ואומר לעצמי הנה שוב אני אוויר שוב לא מתייחסים אלי ברצינות או אם בכלל!

איבדתי את המוטיבציה ואת השאיפה ... לדוגמא אם השותף שלי מציעה להביא מוצר חדש אני קודם כל שלילי מתנגד אם רוצים לעשות משהו בעסק אני קודם כל לא ... ואחרי זה רוב הסיכויים שזה טוב לעסק ואני ישר נגטיב !

כל שיחה כל מפגש שיש דו שיח אני מתלהם ,ומספיק משהו קטן ואני משנה פאזה לתקיפה והתגוננות.

נמאס לי מזה ! קשה לי עם זה ! מסתובב כל היום עם לחץ בחזה ! הרגשה של כלומניק, הרגשה של נחיתות , של אוויר בעולם . חושב מחשבות עצובות ולפעמים בוכה סתם , יתרה מזאת משהו מרגש/עצוב בטלויזיה אני מתחיל להזיל דמעות !

אני הדס, בת 34. מאובחנת כבעלת הפרעת אישיות גבולית. לאחרונה סובלת מתחושות מאוד חזקות של רייקנות. כבר מתוסכלת מזה מאוד . מה עושים?? איך מתמודדים??

קשה לי מוות שאין לי כח להתחיל לתאר היה לי קשר עם מטפלת שמאוד התחברתי אליה אך עם זאת היו לי קשיים במתן אמון בנוגע למקצועיות שלה בגלל שהופניתי אליה דרך המלצה ולא שאלתי אותה. הקושי הזה והחשש מלשאול חסם אותי מאוד במפגשים איתה (הרבה מפגשים...) עד שהחלטתי לאזור אומץ ולשאול (למרות שנורא פחדתי שאשמע שאולי היא לא טובה בשבילי ) והיא ענתה לי תשובות מאוד כנות מבטיחות ומרגיעות ומאותה פעם הרגשתי שעכשיו הכל מושלם ואני בידיים טובות ופתאום אני במקום שמרגישה מאוד בנוח ואפילו רוצה לשתף אותה והתחלתי בראש להיפתח אליה אבלללל אחרי שבועיים מאז פתאום הכל התהפך ובפגישה עם המטפלת היא הסבירה לי למה היא חושבת להפנות אותי לגורם מטפל אחר ואני רציתי למותתתת זה היה כזה הלם כל כך הפוך מהדיבורים בפגישות קודמות איתה ששאלתי אותה בפירוש מה היא חושבת ואם היא מתאימה לי והיא ענתה לי תשובות כל כך מבטיחות. באותה פעם היא אמרה לי שהיא תעזור לי למי לפנות והיא באמת הייתה בסדר ובדקה וביררה בשבילי והפנתה אותי למישהי שאמרה שהיא לא מכירה אישית אבל קיבלה עליה המלצה ממי שהיא מאוד סומכת עליה . לקח לי זמן להתאושש מהקושי ולבסוף השלמתי עם המצב ואז הלכתי לאותה מטפלת הייתי אצלה פגישה אחת אבל היא ממש לא הסגנון שלי ואין על מה לדבר אני לא מתכוונת להמשיך איתה עם כל המקצועיות שלה שאני מאמינה שיש לה אם המטפלת הקודמת שלי ביררה אבל זה לא עוזר כי אני בתוכי לא התחברתי אליה בכלל ואפילו קצת זלזלתי בה. אז פניתי בחזרה למטפלת הקודמת בבקשה שהיא תעזור לי למצוא מישהי אחרת היא חשבה לשכנע אותי לנסות אבל אני הסברתי לה יותר את התחושות והיא הבינה אבל אני כל כך מיואשתת אני יודעת שמאוד קשה לי להתחבר לאנשים ואני בכלל לא מתחברת לכל אחד ואני מפחדת להיכנס ללופ הזה של חיפושים ללא מוצא כי אין לי כח כבר. בכלל השינוי הפתאומי הזה של המטפלת הראשונה זעזע בי את הטיפת כוחות שהיה לי זה דבר שמאוד חששתי ממנו כל התהליך הטיפולי איתה חששתי מאוד מהנטישה הפתאומית למרות שאני לא רגילה לזה שמנתקים עלי קשרים ואם כבר אני זאת שעושה את זה אבל תמיד יש בי חשש כזה עמוק בפנים. והפעם זה קרה וגם בצורה מאוד מאוד מפתיעה ועד שחשבתי שאני מצליחה להתעלות מעל עצמי אחרי הניסיון הנוסף עם מטפלת חדשה איבדתי את זה לגמרי אין בי טיפת תקווה למצוא את הדרך מצד אחד אני יודעת והבנתי שיש בי כל כך הרבה חסימות וקשיים שלא אצליח לדלג עליהם לבד וגם כשהיה קשה הייתי מנחמת את עצמי שאני לפחות בדרך אבל עכשיו אני אפילו לא בדרך אני לא יודעת אם אמצא מישהי טובה גם מבחינה מקצועית וגם שאני אתחבר אליה וגם עכשיו נוסף לי פחד עצום מנטישה פתאומית אחרי שכבר הייתה שאני מרגישה שאין לי טיפת כוחות נפש לעזור לעצמי אני מרגישה שאף אחד בעולם לא יכול לעזור לי אני אוהבת את המטפלת הראשונה היא הייתה כל כך נעימה וטובה וכל כך בסדר ואין לי תלונה עליה היא הרבה מעבר לאכפתית ודווקא בגלל זה הפרידה הפתאומית ממנה כל כך מערערת ומבלבלת אותי אני מרגישה שאם אז היה בי טיפה אחת של תקווה עכשיו כלוםםם אני מורכבת מסובכת ואין לי תקנה!!!!!! אין לי טעם בשום דבר כלום לא מעניין אותי כלוםםם אין לי כח אני כל כך בהלם כל כך מבולבלת

שלום,
אני נמצאת בטיפול שלוש וחצי שנים.
היו כמה פעמים שיצאתי מאד פגועה מהטיפול, ממש עם דמעות בעיניים. ולא שיתפתי את הפסיכולוגית, הבלגתי, וזו הייתה טעות. בפעם אחת ששיתפתי היא התנצלה שלא התכוונה, ושלא פרשתי את הסיטואציה נכון.
הכל יכול להיות.
היום באתי מאד מאד טעונה, לאחר חוויה מאד מטלות שאני עוברת. ובמקום להכיל אותי, היא פגעה בי כ"כ. עד הנקודה העמוקה שבלב.
והחלטתי שאני חייבת הפסקה, לתת לעצמי שקט וזמן לתובנות. ואמרתי לה שאני מבקשת הפסקה של חודש, והיא לא הסכימה, אמרה שזה לא מקובל עליה. וכו.. והפעם לא ויתרתי. רציתי קצת להתרחק, כדי לחזור בצורה מושכלת יותר. אני אדם מאד עדין בדיבורים, מעולם לא הרמתי שם את הקול, או פגעתי בעצמי.
ברגע שאמרתי לה שאני זקוקה למעט הפסקה. היא אמרה שיכול להיות שהיא תיתן את השעה למישהו אחר, והיא לא מבטיחה לשמור לי אותה.
כלומר, אני צריכה לא לוותר, והיא מוותרת?
האם לא לגיטימי שאדם בטיפול מבקש מעט הפסקה לעצמו?

אין לי כוח להיות עצובה יותר. אין לי גם זמן לזה. אולי אני מכורה לזה? כבר מלא שנים אני ככה חיה עם זה. כן, זה נעים, זה מערסל, אבל גם הייתי בטוב ויותר כיף שם. נמאס לי מעצמי כבר. קשה לי להיות אני, אבל גם אם הייתי מישהו אחר נראה לי שהיה קשה להיות. קשה להיות נקודה. בא לי להקיא על עצמי ומעצמי עם הבכיינות הזאת כבר. זה או לחזור בתשובה או לקחת כדורים כלשהם (בחיים לא לקחתי ואני ממש בונה על זה שזה "יציל" אותי ,אבל גם חוששת שאולי לא) או להתאבד. איזו דרמטית אני. מחשבת היסוד המפונקת הזאת של למה אני בכלל כאן, זה לא הוגן. אני כאן, זה המצב. כאילו נתקעתי במוח בגיל ההתבגרות ואני כבר 20 שנה אחרי בערך. וגם סה"כ הכל יחסית בסדר, או עם פוטנציאל כזה, אז למה אני ככ מדוכאת? אפילו הפסיכולוגית שלי רמזה לי שאני מסתכלת רק על הרע. היא צודקת כנראה, אבל זה קצת מעליב. נמאס לי מהטיפול הזה גם, כמה שנים וכמה סבל צריך לעבור כדי להפסיק לסבול? נמאס לי מהקשר הטיפולי, מהרגשי הזה שבתוך הטיפול, נמאס לי מיחסים עם אנשים באופן כללי, גם מה אני בוכה פה בכלל? בטח תגידי לי שאני צריכה להעלות את זה בטיפול ולעבוד על זה ושזאת הדרך ושאין ברירה, נמאס לי לעבוד בדבר הזה, נמאס לי מעצמי, זאת דרך ארוכה וההתקדמות ככ איטית עם עליות ומורדות. אני אף פעם לא בטוחה אם היא הבינה אותי עד הסוף, וגם אם כן, האם היא יכולה לעזור? אני יוצאת עם הקלה קלה ואחרי כמה דקות אני כבר כועסת, על דברים שאמרה, על איזו תחושה של אשמה שאני מרגישה כלפי עצמי מכל מיני דברים שהבנתי ממנה, על זה שהיא מנסה לעזור ואני רק מתנגדת ומתלוננת על הטיפול ואז אני מרגישה שהיא נעלבת/מתעצבנת ומחזירה לי את זה. או שאולי זאת השלכה שלי מהתחושת שלי? אולי, אבל לא נראה לי, נראה לי שזה מעליב אותה שאני אומרת שדברים לא מתקדמים והיא משתדלת. זה נורא מתיש, למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה? למה אני מרגישה חרא כשאני שואלת את זה? אגואיסטית מפונקת. איך הקשר הזה ככ מרכזי בחיים שלי, למעשה הכי מרכזי ולמה אכפת לי בכלל מהיחסים האלה? 3 שנים אני שם, התקדמתי בחיים, אבל גם נשארתי תקועה בהמון תחומים, מפגר להאשים אותה, אכפת לה והיא משתדלת, אבל זה כנראה הטיפול, איטי ותלוי בנו ואני איטית גם כן, כל העניין הזה של לחכות שדברים יבואו ממני, נראה לי שייקח לי עוד 100 שנה לעשות שינויים ושאני אהיה שם עד הפנסיה שלה או עד שאצא מדעתי. היא צודקת בדברים אבל אני עדיין בהלקאה העצמית, אני שונאת את עצמי כמה שעות אחרי הטיפול ועד הטיפול הבא. יש לי יותר מדי זמן פנוי, אני צריכה לזוז כבר לאנשהו ואני לא רואה איך זה עומד לקרות כי אני לא יודעת לאן וכבר הרבה מדי שנים שאני לא מרוצה ובוכה הרבה ודרמטית ומעצבנת את עצמי כל כך. אני רוצה לבוא לשם כל יום ולא רוצה לבוא לשם בכלל. נמאס לי לחשוב כבר ואני לא יכולה להפסיק. תמיד יש תירוץ למה התקופה קשה, אבל כל הזמן קשה, אז מה יהיה?

צריכה עזרה דחופה
שלום, אני תלמידת יא מצפון הארץ
יש לי חברה שיש לה הפרעות אכילה וחרדה היא הייתה מאושפזת בגלל ההפרעות אכילה לכמעט חצי שנה ומאז עבר כמעט שנה והיא במצב הרבה יותר טוב.
הייתה לה תקופה ממש ממש טובה ויציבה כבר הרבה זמן ועכשיו פתאום בחודשים האחרונים שמתי לב שכל הזמן יש לה רגשות קיצוניים.
היר התקשרה אליי היום בוכה ואמרה לי איך שהיא שונאת כל מני אנשים בצורה אינטנסיבית על איך שהם ושהיא שונאת את עצמה על זה שהיא שונאת דבר ששמעתי ממנה הרבה בזמן האחרון אבל היום היא אמרה לי שזה עושה לה לרצות להקיא בכוונה ולחתוך את עצמה. חשוב לי לציין שהיא אף פעם לא משתמשת בהפרעות האכילה שלה למטרת צומת לב או מדברת עליהם באופן כללי ואף פעם לא הזכירה פגיעה עצמית מהסוג הזה.
קודם כל אמרתי לה שתפנה לפסיכולוגית שלה כי בטוח מלא אנשים מרגישית ככה אבל היא אמרה שבמפגש האחרון היא פשוט לא הצליחה להגיד את זה
היא הייתה נסערת נורא אז הרגעתי אותה ואמרתי לה שתפסיק לבכות. במטרה לנתק אותה מהרגש הזה של השנאה שסחף את כל כולה אמרתי לה שנעבור בן אדם בן אדם ונעשה רשימה בדף ועפרון של מה היא שונאת בוא בלי קשר לרגש. זה ממש עזר לה והרגיע אותה ואמרתי לה שכל פעם שזה קורה שוב שתכתוב בדיוק מה היא שונאת על דף ובמילים ברורות בלי רגש ואז תתנתק ותחשוב על משהו אחר. אמרתי לה שמחרתיים ניפגש ונעשה משהו עם הדפים.
מה הוא השלב השני? מה לעשות עם הדפים האלה של השנאה? זה די ברור שהבעיה כאן זה שנאה עצמית אבל מה להגיד כדי לעזור לה עד שהיא תוכל להפתח לפסיכולוגית שלה?
תודה מראש

גם הפעם, לפני כמה שבועות היא עמדה ב"סערה" שנכנסה לטיפול, ושוב הוכיחה לי שהיא סופר מקצועית, ושאכפת לה ושהיא לא תעזוב.היא הייתה אמיתית, היא אמרה שזה מאד קשה ומתסכל ומכעיס לעתים, אבל היא לא תעזוב.

ואז רגיעה קצרה..ושוב.אני מגיעה כמהה ככ לפגישות האלה, אבל אני בור ללא תחתית.
אני יוצאת ומיד רוצה עוד..ואז עושה דברים.מקלקלת.צכבידה עליה.
אני לא מבינה.
וגם נמאס לי.
אני לא רוצה להזדקק לה ככה ושזה יכאיב ככ.

שלום,
לפני שלושה חודשים , לקחתי את בתי לטיפול רגשי
נאמר שהטיפול כולל הדרכת הורים וטיפול רגשי (עו"ס).
אני לא רואה שינוי מצד הילדה , וגם המטפל מחייב אותנו להגיע להדרכת הורים כל שבועיים , (אני חושבת שפעם בחודש זה מספיק),
הסברנו לו שמבחינה כלכלית זה יקל עלינו להפגש פעם בחודש אבל הוא היה נחרץ מאוד ואמר שזאת התוכנית טיפול שלו ואם לא נגיע אז מפסיקים את הטיפול בכלל.
איך אדע שהטיפול הרגשי תורם לה ?
אני מרגישה שאנו "זורקים " כסף ואין התקדמות או שינוי
תודה .
מיקה .

אני לא מבין את המונח מקצועיות באופן כללי, אבל אם המטרות שלי יבחנו במקצועיות אני לא אתאים לטיפול, כי אין לי כוונה להשתפר או משהו בסיגנון אלא רציתי טיפול כי קשה לי לדבר עם אנשים וזה המקום היחיד שאין בו חוקים ואני לא צריך לעשות מה שרוצים שאעשה, זה מספק בשבילי אינטרקציה שבועית ואז אני לא צריך לסבול אינטרקציות עם אנשים שאני עושה רק כדי לשמור על שפיות, חזרתי לעצמי הבן 8 שלא מדבר סתם ככה עם אף אחד.

רציתי גם מישהו שיגיד לי מה לעשות כי אני לא חושב לעשות כלום בעצמי, כמו האם לצאת החוצה, איך להתנהג ומה להגיד לפעמים כי אני לא יודע מה אומרים לאנשים ואני לא מבין אף אחד אף פעם, קשה לי שאני צריך להמציא בעצמי מילים, והפסיכולוגית לא אומרת לי מה לומר, או מה לעשות אז זה לא עוזר

זה נמאס שאני צריך להמציא את המילים לומר, דווקא כשהייתי בן 8 פשוט לא הייתי מדבר, אולי אני בכלל לא יודע לדבר, אולי גם מה שאני כותב זה המצאה, אני מרגיש חובה חיצונית לדבר, לא מעצמי

האם כאבי ראש אחרי פעילות גופנית ובזמן נסיעה ברכב יכולים להיות קשורות בצורה ישירה או עקיפה להפרעות קשב וריכוז ?

אני חושדת שלאחותי ולאמא שלי יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית.

אחותי בת 32, אמא שלי בת 53.

האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לשפר את חיי?
פשוט כל הזמן הן מנסות לריב איתי, מקניטות אותי, מנסות ביחד לגרור אותי לריב איתן ואני פשוט כל פעם מחדש מוצאת את עצמי מתעלמת, ואומרת להן להניח לי, פשוט קמה והולכת.

אם יכולתי לעזוב את הבית מבחינה כלכלית, זה היה פותר הכל(כי הרי ככה אין להן שום אופציה להתעלל בי) וככה הייתי מונעת מהן להתעלל בי. אבל בגלל שאין לי כרגע את היכולת לעזוב את הבית אני מחפשת מה עוד ביכולתי לעשות חוץ מGREY ROCK, ו NO CONTACT
אני עושה מה שביכולתי ליצור גבולות בצורה נינוחה ובנועם, ולהבהיר להן שזו דרך התנהגות לא תקינה, לא נעימה, לא בוגרת ולא בריאה, ולא מכבדת.
זה עוזר במידה מסוימת. אבל עדיין אני כנראה צריכה לשמור על קור רוח ולהזכיר לעצמי שלצערי אימי ואחותי אכן בעלות הפרעת אישיות נרקיסיסטית, כי זו הדרך בה אדם כזה מתנהג, גזלייטינג, דיואלואינג, השלכה, ועוד שלל התנהגויות פוגעניות חולניות. אני כנראה צריכה להמשיך להבהיר להן ולהציב עוד ועוד גבולות בתקווה שאני מורידה את ההתנהגויות המתעללות שלהן ומורידה אותן ממני.


אני קוראת ומחפשת מידע בנושא. בינתיים זה מה שמצאתי, שיכול לעזור. זה מאוד לא נעים לי שאימי ואחותי כל יום מקניטות, פשוט מתעללות בי נפשית ואין לי מה לעשות כדי לסיים את ההתעללות הזאת. אני תמיד עם הפלאפון עם אוזניות, שומעת מוסיקה חיובית כדי לשמור על אופטימיות ולמנוע מעצמי לשמוע את הרוע שהן מפזרות.

האם יש פתרון? האם יש דרך לגרום להן להניח לי?
תודה