פורום טיפול נפשי

היי,

בנוגע להתעסקות עם הרגשות המודחקים- אני בדיכאון חמור והבנתי את זה (אחרי שנים של הדחקה) אחרי ששמתי לב שאני לא ממש יכולה להרגיש דברים. הסגר והדיכאון גרם לי להישאר בבית וצברתי הרבה מודעות עצמית, שגרמה לי להבין שאני מאוד מדוכאת ויש לי המון רגשות מודחקים, ומעולם לא הייתי שמחה באמת. אני חושבת שהרגע בו הבנתי שמעולם לא הרגשתי שמחה אמיתית או חוויתי אושר אמיתי בחיי גרם ללא-מודע שלי סוף סוף לתת לי להרגיש הנאה אמיתית, אבל הרגעים האלה היו מאוד מאוד קצרים. כלומר התחלתי למעשה "להרגיש", אבל זה נמשך רק שניות. זה התחיל עם חלום שבו חוויתי תחושות שמעולם לא הרגשתי לפני כן, ואחרי זה הרגשתי שיר של תוכנית נוסטלגית האהובה עליי מילדותי, ואפילו טיקטוק, אבל זה נמשך רק כמה שניות (אולי 3-5 שניות). זה כאילו המוח שלי מנסה לתת לי תקווה דרך רגשות שאוכל ליהנות מהם אם הייתי בריאה נפשית כדי לשמור על מוטיבציה, עכשיו כשאני יודעת שההגדרה שלי לשמחה שגויה.

הפעם האחרונה שהרגשתי את הניצוץ הזה היה לפני כמה חודשים. אני כל כך נואשת להרגיש שאני שומרת תמונות ושירים שיכולים לגרום לי להרגיש ככה, או חוזרת על אלה שהעניקו לי את התחושות האלה שוב ושוב, אבל זה לא קורה. אני יודעת שהמוח שלי כיבה את הרגשות שלי כדי להגן עליי מפני הכאב ולכן אני לא יכולה לצפות להרגיש טוב כיוון שרגשות שליליים וחיוביים נכבים ביחד ואני לא יכולה לבחור.

הסיבה לכך שאני כותבת על זה היא לשאול לגבי "ניצוצות ההנאה הקטנים" שלי כפי שאני מתארת אותם. את יכולה בבקשה לספר לי על זה? איך זה אמור להיות לאחר דיכאון במצב בריא? האם אמורים להרגיש ככה בכל יום? זה הופך למשעמם עם הזמן? אני לא בדיוק זוכרת איך זה הרגיש כיוון שזמן ההנאה קצר מדי, אני פשוט יודעת שזה היה טוב, אפילו לא בטוחה אם מספיק טוב. הסיבה לכך שאני מנסה להבין לגבי רגשות מודחקים היא כי אני סובלת מהם ומפחדת שגם אחרי שאטפל בהם ישארו עוד חשובים, ואגלה שההגדרה המחודשת שלי לשמחה שגויה גם היא. כלומר, לא אחווה את רגשותיי במלואם ואחשוב שכן כמו שחשבתי עד עכשיו.

חשוב לציין שאני כן מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי דינאמי, אבל זה מאוד מאוד מסובך, ולא אוכל להסביר למה אני מתקשה בכך בפורום.

שלום, אז כפי שאפשר להבין מהנושא לא עברתי אבחון פסיכיאטרי עדיין.
כבר תקופה של שנה אני מתלבטת האם לגשת לאבחון(פשוט כי אני חושבת שאפילו אם רק יגידו לי מה לא בסדר איתי זה יעזור) או לבקש טיפול.
אני מודעת כבר כמה שנים(זה נמשך בערך כבר 6 שנים) לזה שיש בעיה כלשהי, ושאני חווה דברים בצורה שונה מאיך שאחרים חווים.
חוויתי כמה תקופות של פגיעה עצמית ופרקים ארוכים של מחשבות אבדניות (זה הולך ובא בגלים), וגם כשזה לא בהכרח אבדני אני מרגישה שאין טעם לכלום ולחיים האלו פשוט אין צבע יותר.
אני מתרחקת מחברים ובתקופות האלו אני פותחת פערים משמעותיים בלימודים(אני סטודנטית)
לאחורנה דברים קצת השתפרו (לא בתחושות שלי אלא בצורת ההתמודדות שלי איתם) והבנתי שאולי אני צריכה עזרה
אני גרה עדיין בבית עם ההורים ולא הייתי רוצה שההורים שלי ידעו על זה כיוון שבעינהם זה נתפס כ"עצלנות" או ניסיון להתחמק מחויבות
אז רציתי לשאול האם לדעתכם כדאי לגשת לטיפול או אבחון?
במה בעצם אבחון תורם?

היי הייתי כבר בעבר בטיפול פסיכולוגי השבוע התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית חדשה.מה שמאוד הפליא אותי זה שהפסיכולוגית ישבה כמעט 4 מטר.ממני וישבה על הכורסא בישיבה מזרחית.זה הפלא אותי כי בעבר שביקרתי אצל פסיכולוגית היא ישבה 2 מטר ממני בכורסא בשילוב רגליים.ושנינו היינו עם מסיכות שזה בסדר אבל היא ישבה כל כך רחוק שלא הצלחתי ליצור קשר עין איתה.וגם הפריע לי צורת הישיבה שלה.

רק לפני שבועיים הרגשתי התפרקות..
ועכשיו אני עומדת להתחיל עבודה חדשה.רציתי אותה,אבל עכשיו אני ממש מפחדת.
כמעט שנתיים עברו מאז שהפסקתי לעבןד..והעבודה אז הייתה אחד הטריגרים למשבר ההוא..
אני עוד יכולה להרגיש איך הרגשתי אז בשבועות האחרונים.

אני מפחדת שלא אצליח לתפקד.שיתגלה שבעצם אני לא מסוגלת.

יש פער בין היכולת האינטלקטואלית והבינאישית שלי, למה שאני מצליחה להוציא מעצמי - לתפקוד בחיים.

אני רוצה לברוח ולהזדחל אל המיטה שלי ולהיות מוגנת.העולם התעסוקתי והחברתי שלי ככ דל ומצומצם.

היי אני אמא לשני ילדים מקסימים , רציתי להתייעץ לגבי ילד הבכור שלי , ילד מתבגר בן 16.5 שנים לפני כמה ימים שיתף אותי שהוא ביסיקשוואל !!!! בשבילי זה היה סוף העולם ! לא כמה ימים לא דיברנו רק התכתבויות רק אתמול הייתה שיחה ושיתף אותי בכל בכל מה שהוא חושב : כבר יותר מ 5 שנים הוא הרגיש, שהוא יכול להימשך גם לבנים וגם לבנות ושזה לא בשליטתו , היה לו ממש קשה להתמודד עם זה הפרעות אכילה ,נדודי שינה, דיכאו וחרדות .
יש לציין שאנחנו ממגזר ערבי אבא שלו בשום אופן לא יכיל ולא ייקבל אותו והוא יודע את זה , אני בתור אמא יכולה בשלב הזה להכיל אך לא יודעת איך להמשיך לא רוצה שהוא ייפגע , דבר חשוב שהוא ציין במהלך השיחה : " אמא אני יודע שקשה לך עם כל זה , אבל תחשבי כמה לי היה קשה בגלל היותי כך "
איך להמשיך מכאן , מה לעשות , מה לחשוב ??

שלום
הבן שלי בן 6.5( הכיתה א) .הוא כל הזמן מפחד. הוא ילד מאוד ביישן , רגיש ועדין עם הרבה חברים ,אבל מפחד מהרבה דברים. להישאר בחדר לבד לשאר בשירותים לבד , להתקלח לבד , אפילו באור יום, חושש שיבואו גנבים.
מפחד לאשאר לבד בכלל .
לפעמיים אומר לי שיש לו מחשבות כמו מוות , מחלה .
נרדם במיטה שלו ( הוא עם אחיו הגדול בחדר) אבל כל לילה בא אלינו למיטה.

מה אני אמורה לעשות כדי לטפל בזה?

אני דיי מבולבלת בגלל הרגשות שלי, אוליי זה בגלל שאני בגיל ההתבגרות אוליי זה בגלל שלמדתי הרבה דברים חדשים על עצמי, אני לא כל כך מבינה מה לעשות. עברו כמעט חצי שנה מאז שחברה שלי עזבה אותי והיינו חברות לכמה ימים אבל הייתי מאוהבת בה לכמה חודשים טובים ואני לא מצליחה להתגבר וכל יום אני חוזרת להיות מדוכאת מזה שאני לא מתגברת. אני לא מצליחה לסדר שום דבר בחיים שלי, בין אם זה חברים או משפחה ולימודים. אני מדברת על זה עם חברים שלי יותר מידי עד כדי כך שאני מתחילה לרחם עליהם. אני גם לא מצליחה להבין את ההתנהגות שלי, יום אחד אני הכי שמחה שיש ומאושרת ויום אחרי זה אני עייפה, מדוכאת עצבנית וחושבת מחשבות אחרות לגמריי. כל פעם שאני מנסה לנתח מה אני עושה ולמה אני נכנסת לבלבול עוד יותר גדול שמכניס אותי לדיכאון יותר עמוק (אני לא יכולה להגיד אם בכלל יש לי כי לא אובחנתי ואני לא רוצה להמציא עלילות שיעליבו את האנשים שבאמת בדיכאון) שלא עוזר לי בכלום . יום למחרת אני פשוט שוכחת ומדחיקה את זה . וככה זה החיים שלי, ציונים יורדים, בעיות חברתיות , ואין לי מטרה לשום דבר לעשות וככה גם אין לי מוטיבציה.
בקיצור אני אשמח אם תסבירו לי איך לסדר את הבלאגן הזה שהולך לי בראש כי הוא שם כבר המון זמן ונמאס לי ממנו.

שלום.
סיימתי טיפול אצל הפסיכולוג .. כי זה לאט לאט דעך ופחות היו לי עניינים לדבר ולהוסיף
העניין שעברו להם כחודשיים ואני מרגישה שאני מתגעגעת למטפל ופחות לשיחות ...
בא לי להיפגש רק בגלל הרוגע שמשרה עליי ..אבל כמובן כלכלית זה עסק יקר..

ייתכן ומתגעגעים למטפל ? ומה עושים עם זה ..(:
תודה

מצאתי מאמר ששמרתי לגבי הדחקה;

"הדחקה לא באמת קיימת בצורה מושלמת, התחושות הלא נעימות והזיכרון הכואב אמנם חולפים מהמודעות, אך הן נשארים בלא מודע. אפילו אם מדובר בהדחקה קלאסית, כמצב שבו אין לנו גישה לזיכרון, עדיין יש לנו זיכרון רגשי. הרגש לא באמת נעלם. אם לא מנקים אותו, הכאב הולך ומצטבר, ולא רק זה, האדם גם חסום מלחוות רגשות חיוביים עוצמתיים והחיים נהיים אפרוריים, יש תחושת ריקנות. הסיבה שהדחקה מתרחשת היא כיוון שיש לנו תחושה של חוסר אונים וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות וברגע שתחושות מסוג זה נאגרות הן עלולות להוביל לדיכאון. אם הדחקנו רגש ולא התמודדנו איתו, בפעם הבאה שניתקל בסיטואציה דומה שמזכירה את האירוע הראשוני, ככל הנראה נחווה תגובה רגשית עוצמתית יותר ממה שהאירוע היה גורם לנו במצב רגיל, לכן אם מרגישים לפעמים שיש תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים מסוימים, ייתכן שבעצם לא מגיבים רק לאירוע שהתרחש עכשיו, אלא גם לאירועים דומים וקודמים שהתרחשו בעבר, אך הודחקו מהזיכרון המודע. ברגע שאנחנו בוחרים להתעלם מהרגשות הלא נעימים זה מקהה וחוסם את כל קשת הרגשות. הטענה היא שהמעבר של הרגשות ה"חיוביים" ו"השליליים" הוא אותו מעבר. ברגע שאדם חוסם את הרגשות ה"שליליים" גם הרגשות החיוביים נחסמים ולא נחווים. כשאדם נמנע מלהרגיש הוא מתנתק מעצמו, הופך לרציונלי מאוד, הכל הופך שטוח, כמעט שום דבר כבר לא מרגש באמת או משמח מאוד. צריכים לקרות דברים מאוד גדולים כדי שיחווה התרגשות ושמחה בעוצמה."

אם הדחקה תמיד קיימת, איך אדע אם ההדחקה פוגעת בי או לא? אם היא הדחקה שיכולה להישאר או צריכה להשתחרר? איך אדע אם ההדחקה לא יוצרת כאב מצטבר, אם לא אגלה על כך עד שהכאב יתפרץ? איך אדע איזה רגש "לנקות" או להשאיר? האם זה קשור לסיטואציה שממנה נוצר הרגש הספציפי (למשל טראומה)?
כיוון שהדחקה נגרמת ממצב של חוסר אונים; כנראה שהגורם להדחקה חשוב משמע ההדחקה רצינית, כלומר כל הדחקה בהכרח פוגענית לנפש?

אני נמצא בסיטואציה משונה אני תוהה האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ואם כן אז איזה סוג טיפול ואיך אני מוצא פסיכולוג מתאים
אז קודם כל אני יובל בן 23 וסטודנט למדעי המחשב עברתי בחודש האחרון לכפר סטודנטים בנגב
יש איזה שהוא תהליך שאני עובר באופן טיבעי אחת לאיזה שהוא זמן שחווית העולם שלי משתנה בצורה מאוד מהירה ובדרך כלל זה מופיע ביחד עם שיפור של יכולות מסויימות, לפרק זמן קצר לאחר מכן אני עוד יכול לחוות מידי פעם את הגרסא הקודמת שלי בגדול זו סיטואציה שאני מאוד אוהב בדרך כלל אני יודע מתי השינוי עומד לקרות ואני עושה לעצמי של תכונות חדשות שאני וחלק רוצה לא קטן באמת מופיעות וזה באמת נחמד מאוד
אבל בסבב האחרון זה נהיה די מלחיץ משלוש סיבות
השינוי מרגיש לי מאוד מאסיבי ולמרות שזה מתבטא גם בכך שקיבלתי את כל התכונות שרציתי זה גם מוזר מאוד הרבה פעמים אני ממש מרגיש שאני לא מזהה את עצמי
הדבר השני שמלחיץ אותי הוא שכל פעם שאני חווה שוב את הגרסא הקודמת אני מפחד מהגרסא החדשה שלי אבל כשאני חוזר להיות הגרסא החדשה אני לא מבין מה הפחיד אותי
הדבר השלישי הוא שורה מוזרה של גליצים שהופיעו ביחד עם התהליך כמו פעמיים שהגדלים של דברים שראיתי נראו לא נכונים בצורה קיצונית תקופה קצרה שבא לא הייתי מסוגל להרגיש רעב וקושי להיזכר בחוויות (בזמן שדווקא היכולת לזכור פרטים עלתה משמעותית)
זהו בגדול אני אציין שהחוויה הכללית מהסיטואציה מאוד טובה רוב הזמן אני מאושר ביותר היכולת הלימודיות שלי עלו קל לי יותר אם אנשים ואנשים חדשים שאני מכיר נוטים להיות חברותיים יותר כלפי הגרסא החדשה שלי ממה זהם היו כשהייתי הגרסא הקודמת אז זה לא משהו שאני רוצה למנוע רק להבין טוב יותר ולדעת איך לפעול בתוכו
זהו זו הסיטאוציה אשמח לכל עצה לאיך אני ממשיך מכאן

כשאני פוגש אנשים במקום עבודה או במסגרות אחרות
יש אנשים שלא מפחדים או לא נרתעים או לא מכבדים
את המרחק האישי והחברתי שאני שומר מאנשים
יש לי צורך גדול בפרטיות
לא אכפת לי להיות בחברתם אבל שלא יהיו נודניקים ויציקו סתם כי אני לא ממש רוצה לתקשר איתם
כי לגלוג וציניות מתסכלים אותי
ברמה של הורה שרוצה שהילד שלו יאכל והוא לא רוצה
או מטלות כמו הכנת שיעורים וסידור החדר שיכול לגרום לחיכוכים עם הורים תובעניים
אני אוהב להיות בצד ליד הקבוצה
כי זה פחות מפעיל רגשות שלילים
ויש אנשים שלא מסוגלים שלא להתייחס למישהו שעומד מהצד
כל הזמן רוצים לקרב אותו
ולא נותנים לו את הזמן והמרחב
להתפתחות של משהו אמיתי
את מוכנה להסביר לי מה קורה פה עם האנשים האלה
ולמה הם מנדנדים באופן קבוע
מה שנראה לי שגורם לי לאבד אפשרות לקשר עם אנשים שאני כן רוצה בקרבתם

שלום רב יש לי ילד בן 9 .. חזר לבית הספר לאחר הסגר של הקורונה ומשום מה מסרב ללכת לבית הספר וללמוד , יש לו התקפי חרדה כאשר הולך ונמצא בבית ספר מלווה בכאבי בטן לחץ הקאות וכו....
איך אני יכולה לעזור לו???

שלום
האם מקובל להתכתב עם הפסיכולוג בוואט אפ? לשתף במיקרים שקרו אחרי השיחות או להתיעץ?
תודה

האם לכל אדם אמורים להיות רגשות מודחקים? כלומר, האם הלא מודע מוכרח להכיל רגשות מודחקים, ולשם כך הוא קיים? או שאפשר וצריך לשחרר את כולם? ואם כן, איך אפשר לדעת שכולם השתחררו והתבטאו כפי שצריך?

אחדד את השאלה- האם במצב אידיאלי (בריאות נפשית) לא אמורים להיות רגשות מודחקים כלל, או שכן אך זה קשור למינון וכולי?

תודה :)

היי,

אני לא בנאדם שקל לו לבקש עזרה, ובכל זאת לאחרונה הבנתי שאני כנראה זקוקה לטיפול. אני מאוד מבולבלת בקשר לסוג הטיפול שאני צריכה ובכלל מה אני אמורה לומר למטפל/ת בפגישה הראשונה.

אין שום דבר ספציפי שקרה לי לאחרונה שגרם לי להרגיש שאני זקוקה לעזרה, כבר הרבה זמן אני יודעת את זה ורק עכשיו הצלחתי להודות בזה בפני עצמי.
כבר כמה שנים אני מרגישה שמשהו בי כבה, כאילו שאני מנותקת מהרגשות שלי. קשה לי לשמוח באמת, קשה לי להתרגש או להיות מופתעת או להפגין כל רגש מעבר לרמה שטחית.
אני נאבקת עם מערכות יחסים, גם רומנטיות וגם לא. אני רווקה כבר זמן רב (אפילו לא דייטים), וזה משהו שמאוד קשה לי איתו, לחזור לבית ריק כל יום, והמחסור הזה באינטימיות רגשית ופיזית. קשה לי לדבר על הבעיות שלי עם חברות כי אני מרגישה שזה יהיה נטל עליהן, להפיל עליהן את הצרות שלי ככה. ברור לי שזה לא נורמלי ושבין השאר, בשביל זה יש חברות אבל אני לא מצליחה לשכנע את עצמי בזה.
אני גם נאבקת עם הערכה עצמית. החברות, הקולגות והמשפחה שלי מאוד מעריכים אותי ואני תמיד חושבת שנותנים לי יותר מדי קרדיט על כל מה שאני עושה. אני מאוד קשה עם עצמי ואין לי ספק שחוסר הביטחון העצמי שלי הוא פקטור בעובדה שאני רווקה.

אני לא ממש בטוחה איזה סוג טיפול לחפש ובכלל מה לומר למטפל/ת בפגישה הראשונה כי אני לא יודעת איך לתאר את הבעיה שלי, אני מרגישה שזה המון דברים שונים ולא יודעת איך לגשת לזה.

אשמח לשמוע תובנות שאולי יש לך בנושא...
תודה רבה