פורום טיפול נפשי

שלום,

אני סובלת מחרדות ולחצים נפשיים בכללי. רציתי לדעת איזה טיפולים פסיכולוגים מתאימים לטיפול בחרדות ללא תרופות.

האם יש עדויות מחקריות מובהקות לפי כלים מקובלים כמו שאלון HAM D להחלמה מלאה מדיסתימיה? הכוונה להעלמות סימנים לטווח ארוך.
לאמשנה אם מדובר בטיפול פסיכותרפי, תרופתי, משולב או כל סוג אחר.
אני חי עם דיסתימיה כבר 30 שנה לפחות, ואובחנתי לפני 14 שנה ומאוד מעוניין לדעת לאן כל זה הולך...תחושתי שזה דבר כרוני לכל החיים כמו סוכרת ולא משהו שבר חלוף.

אני בן 37, נשוי עם 3 ילדים.
רק לאחרונה שמתי לתופעה שכנראה מתקיימת אצלי שנים: אני מסייע לחבר-חברה-מכר-קולגה בעניין כלשהו מכל הלב ויוצא מגדרי הרבה יותר ממה שרוב האחרים ''הסבירים'' היו עושים בנסיבות זהות ולאחר שאני מסיים ומודים לי, אני מתמלא כעס שלא לומר זעם כלפי מושא העזרה.
אם זה מול נשים אני מצפה להכרת תודה בתור מחווה מינית כלשהי החל מדייט נשיקה או פלרטוט עד ליחסי מין(שאני לא יוזם, לא רומז ולא מביע את הרצון לכך באף דרך), ואם מדובר בגברים- אני מצפה להכרת תודה בתור צירוף למועדון חברים או הזמנה לפעילות מגבשת גברית אחרת או פיאור מעשיי ברבים. גם כאן אני לא רומז או מבקש זאת. אני לא מוציא את התסכול, האכזבה והכעס אבל בפנים זה מאוד כואב.
עוברים יום-יומיים של תסכול ואני מוכן לתחילת המעגל הזה מחדש. לעיתים עם אותו אחד-ת.
אני יודע שבטיפול CBT ניתן לעשות חיווט מחדש של המחשבות והרגשות כולל הציפייה מהזולת אבל זה לא מה שמעניין אותי.
מעניין אותי לדעת האם יש מודל פסיכולוגי כלשהו של תיאורטיקן שמתאים למצב או יכול להסביר אותו?

שלום דוקטור
קצר ארוך .... מתנצלת מראש ..
לפני כחודש וחצי באמצע נהיגה בהלה על חוסר הפעלת הרגל , ממשיכה לנסוע , נראה שהסתיים הפחד .
ביום למחרת עולה לרכב , לחץ ופחד מלווים את הנסיעה עד תחושת התקף לב , עוצרת , אמבולנס, חדר מיון , הכל תקין .
בדיקות לב , כיבה, אורטופד ( מתגלה בסי טי פריצת דיסק ) ריאות, אורולוגיה ועוד... הכל תקין .
תחושות שבאות על בסיס בוקר וערב ... חוסר אויר,עירפול מחשבתי , כאבים ממשיים שמשתנים כל הזמן ( כאב בצד ימין , כאב בכתף שמאל , בטן ששורפת כואבת ועמוסה , בחילות , רגל שמאל , רגל ימין , חולשה ועוד) .
מספר שעות של רוגע וחזרה לעצמי ואז שוב תחושת "אני מתה" פחד.. ואז שהקושי יעלם כי כך לא אפשרי לחיות .. מרגישה נתק בין הגוף לנפש .
התופעות צצות ולא משנה עם צחקתי או בכיתי ... פשוט תחושה שהחיים נעצרים .

לוקחת קאנביס וזהו ... מידי פעם כדור וואבן, אלפרליד ( מאחותי ) ... כאבים לכאבים פעמים שלוש ביום 2 ....
אני מתנצלת אבל האינטרנט נותן המון מידה ומבלבל ....
איך חיים עם תחושה נוראית זאת .. החיים נעצרו , אין חלומות יותר ... מתפללת רק שיגיע זמן שינה .. לקום אחרת ... לא אחרת יותר ממה שהייתי קודם , אישה חזקה , עוזרת לכולם, אלמנה שמגדלת 2 בחורים בבית ( אין בעיה כלכלית ) .
האם אני משתגעת ?
מה הטיפול שיכול להציל אותי מהאישה שאני עכשיו , זוועה ?
אני מעדיפה ללא כדורים ... בבקשה !!!
תעזור לי בבקשה ... לא יכולה יותר !!

מתלבטת האם הגיע הזמן אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול לפרוש כנפיים ולעוף לבד?
בטוחה שאני יכולה לבד, אבל הפחד מהלבד כל כך מפחיד.
מצד אחד זה נוח שיש במי להאחז מדי פעם
אבל מצד שני אולי הגיע כבר הזמן לסמוך על עצמי שאתנהל לבד.
נורא מתלבטת כל הזמן!

למרות שאני יודעת שהיום אני לא במצב שהייתי בו לפני חמישה חודשים - (אז הרגשתי שאין לי את עצמי ושאני גוף ריק) עכשיו מרגישה את עצמי ואני יותר אסופה וחזקה, יש בי כל הזמן פחד שזה יקרוס והכל יחזור ועכשיו כשהיא לא פה יש תחושה כאילו אני מרחפת מעל פני הקרקע בגובה נמוך ורק כשהיא תחזור אהיה שוב על הקרקע.

אני יודעת שאני כותבת כאן המון אני לא רוצה להעיק.. אני אוהבת את התשובות שלך , ולכתוב כאן עושה לי סדר פנימי וגם מנמיך את ה"ווליום" של כל מה שאני מרגישה וחושבת.
וחוץ מזה הפעם אני גם נאחזת בזה עד שהיא תחזור כי אני פשוט לא יכולה לבד לצערי.
נשארו עוד יומיים עד שהיא תחזור לארץ ועוד חמישה ימים עד שניפגש
אני כבר ממש מתגעגעת אליה וצריכה אותה
אני מאוכזבת מעצמי ,שלמרות כל המאמצים שלה לרפד את השבועיים האלה כך שאעבור אותם בקלות, אני לא הסתפקתי בכך וגם חיפשתי את התמונות שלה בפייסבוק.
אני מותשת.לא ישנתי כמעט הלילה.נרדמתי בסביבות 5 בבוקר וקמתי ב9.
אני מחכה לפגישה אבל גם מפחדת ממנה.אני מתביישת.
עכשיו אני רק רוצה שהיא תחזור כבר ושאוכל לראות שהיא מסתכלת עליי עדיין באותו מבט.
מבט שגורם לי להרגיש שווה ולהרגיש שהיא באמת אוהבת אותי.

את יודעת,קראתי ש"בורדרלינים" נזקקים לטיפול פסיכולוגי לאורך כל החיים,לפעמים עם הפסקות,ושהמטרה בטיפול איננה ריפוי אלא עזרה ב"ניהול" ההפרעה והפחתת המצוקה וכדומה..האם זה באמת נכון לדעתך?

שלום רב !
אני נכה C.P. בת 61 לוקחת לוריון 1 מ''ג וקלונס 5 מ''ג ליום
אני לוקחת בערך מגיל 30 ועכשיו ברצוני להגמל מהם כי אני צריכה לקבל כדור נגד דכאון .
איך עושים זאת בדרך הקלה.
הודה לכם מאוד

ואז שאני משתף אותה בתחושות שלי לגבי המשבר הזה ובחווית הללו, היא כן תביע אמפתיה ותצטער על החוויה שלי, ועל זה "ושאיך שהיא בחרה להתנהג לא פגש אותי במקום שההיתי צריך באותו רגע."
אז ואנחנו מבינים שיש בנינו אי הבנה וכו', לכאורה מיישרים את ההדורים, והיא מתקפת אותי.

ולכאורה הכל כבר צריך להיות טוב ויפה, התשובות שלה הגיוניות סה"כ, ואמורות לספק אותי…
ואומנם היא אמרה לי כבר שהיא לא מצפה את זה ממני, אבל אני בעצמי כן מרגיש שאני צריך כבר לסלוח, להמשיך הלאה, אבל מסתבר שזה לא כזה פשוט…
ועצם זה שאני לא מצליח לעשות כן גורם לי להרגיש קטנוני, ואובססיבי, סוג של קמצן שלא יכול להמשיך הלאה, ולסלוח, וכפוי טובה שהיא סבלה אותי עד כה, ושמתי שהוא אני אמאס עליה.
וכן גם על זה ודיברנו...

מדוע התיקופים האלה לא מספיקים לי ? מרגיש שזה מתנדף עם הזמן כמו מים שזולגים מכף היד.
אולי שבוע בין פגישה לפגישה זה מספיק זמן כדי לשאול את עצמי אם זה אמיתי בכלל מה שקרה, אולי יכול להיות שהסיבה הפשוטה היא שזה בגלל שהאמון שלי נשבר.

רצית לציין גם שאני ללא שום ניסיון מקדים בעולם הטיפולים -
מה שכנראה מוסיף לתחושת הבילבול, ואני נמצא בשלב שאני מתלבט אם המשבר הזה זה על רקע חוסר כימיה ביני לבין המטפלת, אולי הציפיות שלי לא ריאליות, או שקרה משהו והיא איבדה את הסבלנות שלה כלפייי.

או שאולי היא לא מספיק ממוקצעת בתחום שאני מתקשה בו.
ושהמטפלת שלי כנראה פשוט לא מבינה איפה היא פוגשת אותי בהרבה מקרים, ומה זה אומר להיות ילד להורים נרקיסיסטים, גם לאחר השנתיים וחצי שאנחנו נפגשים.
או רקע סמוי נוסף הוא הקושי שלי בלתת אמון ולסמוך, גם אני מאוד רגיש לדחייה באופן כללי -
רגישות שגורמת לי לשחזר מהעבר תבניות ביחסים להרגיש לא רצוי בטיפול, ולהרגיש נטל כפי שהרגשתי בתור ילד על ההורים..
מה שמקשה עליי להמשיך הלאה.
אני לא יודע כמה אני יכול להגיד כמה היחסים בנינוו היו חזקים, וכמה אני מרגיש בטוח, מערכות יחסים זה משהו שנמנעתי ממנו כל החיים, וקשה לי לסמוך, ואפילו לשמור על קשר עין עם המטפלת שלי ובכלל גם לאחר שנתיים וחצי.
ואולי היחסים בנינו יותר שיטחיים ממה שרצתי להאמין ? . ואולי לאורך כל הזמן החיבור בנינו לא באמת היה כל כך טוב כמו שחשבתי, והמשכתי למורות הכל, כי הסתנוורתי מקצת תיקוף ואמפתיה לראשונה בחיי…? איך אפשר לדעת, חוץ מלהמר שאני לא אפגע שוב, או (יותר חשוב) שזה הטיפול והמטפלת שנכונה לי ?

אבל מצד שני כן אני מפחד לאבד אותה, ואת האוזן הקשבת שחשבתי שמצאתי לעצמי,
והשאלה אם זה יהיה חכם להתעקש על הקשר הזה, או שאולי הגיע הזמן להיפרד ולהמשיך הלאה,
או שאולי הנטייה שלי לברוח מקונפליקטים ואינטימות מדברת.
ואני ותוהה לעצמי אם בכלל יהיה לי את הכוחות להתחיל מהתחלה עם מטפל/ת אחר/ת,
אני אפילו מוצא את עצמי אפילו מתבייש בזה שהמשבר הזה צץ בשלב כזה מאוחר, וכועס על עצמי שאולי התעלמתי מכל הסימנים המקדימים.
ומותש מנטלית מהעניין, בין אם הוא הזדמנות חיובית לצמיחה או לא…


ומצד שני גם עולות מחשבות שאולי זה לא חייב להיות ככה,
אולי אני צריך לסלוח לה, אולי עבר עליה יום רע באותו יום ?
ואולי אני צריך כן לתת לזה סיכוי, ולהפסיק להשליך כל מיני משמעויות לסיבה שהיא מופתעת מהתגובות שלי, ולהפסיק לתלות בזה את הדימוי עצמי שלי, ולקבל את עם עצמי שעדיין יש לי לגיטמצייה לתחושות שלי, שהם כן הגיוניות לחוויות חיים שעברתי, אפילו שהיא מופתעת ממני (אני מקבל את זה מהמטפלת שלי אבל לא מספיק.)
ורק אז אני יצליח להשתקם מזה לאט לאט.
אני יודע שהפוסט הזה ארוך בצורה היסטרית, עם יותר מדיי שאלות לא מצפה לתשובות לאחת אחת.
יותר מהחוסר ודאות, הכעס והכאב, מפריע יותר התחושה שלי שאני מרגיש תלוי באוויר.
מה גם הפנתי כמעט את רוב הסוגיות האלה למטפלת שלי, עדיין אני נשאר בסימני שאלה,
אולי "כנראה זה החיים" ואין תשובות להכל.
וברור לי שלא את וולא היא יכולים להחליט בשבילי מה לעשות והאם לנסות לסמוך עלייה מחדש,
ושום תשובה שלה כנראה כבר לא תרפא את המשבר הזה ותענה על הסימני שאלה, כל עוד האמון שלי פגוע
זו תהיה חייבת להיות אך ורק בחירה שלי לנסות ולשקם אותו.

בכל אופן אני ממש מודה ומעריך את העבודה שאת עושה, אני חושב שזה מלאכת קודש.
מודה לך שקראת עד פה.
אני מוצא את עצמי קורא הרבה ומתרשם מהחוויות של אנשים אחרים ומהחוות דעת שלך.
ואני מרגיש פחות לבד, ומבין היום לעומת העבר שבו הייתי מאוד מבודד -
שהרבה מהמצוקות הרגשיות שלנו הם אוניברסליות ומשותפות במהותן, להרבה אנשים ואצל כל אחד באופן קצת שונה.

להרגיש נלעג ע"י הסביבה, ואני רגיש לדחייה, והדפוס הזה שיחזר את עצמו גם עם המטפלת שלי.
ומצד שלישי אולי היא התכוונה ליצור איתי חיבור חזק יותר בצורה שלא פגשה את מה שההיתי צריך באותו רגע, אולי זה היה אמור אולי היא התכוונה ליצור טיזינג בריא, שאני עוד לא יכול לקבל ? וזה היה אמור להיות סימן לזה שהמטפלת מרגישה פתוחה איתי, שזה דבר טוב.
ואולי הבעיה שלי היא שאני מזדהה את הפחדים שלי, והאמונות האלה יותר מידיי, כאילו זה מה שמגדיר את עצמי.
3. וששיתפתי בפגישה אחרת את המטפלת באמביולנטיות שלי לגבי התחשה שלי שלהרגיש נלעג,
היא דחתה את כל הראיצונליזצייה מסביב אף על פי שברור לי שגם חווית העבר שלי משפיעות, אך מרגיש לי שהיא לא מכילה את זה עד הסוף.
מכיוון שהיא התעכבה רק על תחושת הלעג, והתעלמה מהשאר, לכן הסקתי גם מזה וגם מהתגובה שבאה אחרי זה תחילה או שהיא רוצה לעזור לי להתחבר לצד הפגוע שלי, אבל נפגעתי ממה שקרה אחרי זה וחשבתי
שאולי היא מתגוננת, ולקחה את זה אישית.

היא קיבלה זאת בתדהמה ובצער שאני מרגיש נלעג ממנה, וכמעט דרשה ממני לפרט מה היא עשתה שגרם לזה. הרגיש לי שהיא ממש כעסה,
אולי היא נבהלה משום מה שמטופל שלה יכול לחוות אותך ככה, אולי זו העברה נגדית שלה.
ובאותו זמן אני נלחצתי כיוון שזה הרגיש לי כמו שיחזור טראומתי מההורים שלי שהיו שוללים לי לגיטימצייה לרגשות שלי אם לא ההיתי מצליח לתת להם תשובות פה במקום, כאילו מדובר באודישן.
כמובן שמרוב פחד ההיתי מגמגם ומילה בקושי יצאה לי, או שפשוט ההיתי מקבל בלק אוט, ואז היו מביישים אותי שאני שקרן ורק רוצה תשומת לב, ואז לנטוש אותי ריגשית.
ובאותם רגעים ההיתי מרגיש כישלון למורות שבדיעבד אני מבין שלא הייתה לי אפילו דרך לעבור את "האודישן הזה".
ולדעתי המטפלת שלי הייתה אמורה להכיר את זה, כיוון שדיברתי על זה כמה פעמים בעבר, אבל היא הציפה בדיוק את אותו תחושות,ללא כוונה.
וששאלתי אותה פגישה אחרי זה אם היא התגוננה באותו רגע, היא טוענה שלא.
ומה שהצית את המשבר בסוף אותה פגישה ההרגשתי שהמטפלת שלי מציפה את הטראומה שלי ואמונות מגבילה, (שאחרי זה היא התברר כלא בכוונה) בצורה מאוד חזקה שחוויתי בתור פגיעה ישירה: אמונה מגבילה שאני פגום ומנותק מהמציאות, ושאני מייאש אותה.
שמעתי אותה משתמש במילים קשות כמו "ממאבדת עצות" מולי-, "אם אני מרגיש נלעג ממנה אז סימן שיש פה כשל מערכתי"
מה שהתפרש אצלי כנטישה דווקא בזמן שאני נזקק לתיקוף ממנה.
ואחרי זה שאלתי אותה על זה ולדבריה הוצאתי את המילים מהקשרם.
ונכון אני מבין את זה שטיבעי שטיפול יציף מחדש את כל הפחדים והטראומות, יאתגר אותם ואת האמונות המגבילות, ואני מבין שאני מוציא פה דברים מהקשרם, ואפילו באותו רגע..
אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שאלה עולים על ידה באופן שאני לא מצליח להבין כיצד מקדם אותי, ובאופן שמפקיר אותי "לבד במערכה" ומעצים את הקושי שלי לסמוך.
ואפילו שהיא לאחר מכן התנצלה ולא ידעה שלקחתי את זה ככה, מה שמצד שני גורם לי להרגיש שאולי היא לא יודעת מה היא עושה.

והמקרה הזה השאיר אותי עם תיסכול על איך המטפלת לא שמה לב מבעוד מועד לאיך זה משפיע עליי ? האם אנחנו לא מכירים מספיק זמן כדי שהיא תדע מה הטריגרים שלי, ולא תלחץ עליהם בטעות ? אלא אם כן זה משרת משהו ?
ואפילו באותו פגישה ובפגישה שקדמה לזו בדיוק מצאתי את עצמי מדבר על אותם טריגרים, ועוד באותו פגישה והיא מעוררת אותם שוב, אפילו אם זה ללא כוונה...

אבל הרגיש לי פרדוקס שמצד אחד היא מעודדת אותי להודות שאני פגוע ומרגיש נלעג עד עומקי נשמתי, ומצד שני אני הרגשתי שהיא לא הייתה סובלנית ושזה שומש נגדי בתור מתקפה כמעט, או כתירוץ לחווית הנטישה שספגתי ממנה.

אבל אחרי זה לכאורה "ישרנו את ההדורים", והפחד מנטישה פחת.
אבל אני מבין שזה בעצם עוד דפוס חוזר אחד מיני רבים, ואני נותר תמיד עם התחושה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ואני מוצא את עצמי מוטרד מזה, ומרגיש חריג, ואולי שמשהו בי (שוב) פגום או לא בסדר, אם אני מעורר אצלה תגובות שכאלה.
וזה מחזק אצלי עוד אמונה מגבילה שיש לי שאני בלתי ניתן להבנה, ועוד אחרי יותר מ 20 שנה של גימגום זה מאוד חזק אצלי.

4. ולאחרונה היא "משקפת" לי לאור המשבר אמון הזה, "שלא משנה מה היא תעשה היא תמיד תרגיש ממני שהיא לא בסדר", וזה מותיר אותי תלוי באוויר, ומבולבל מה אני אמור להסיק מזה.
האם היא גם מטילה עליי עכשיו את האחריות לרגשות שלה ? או שקשה לה איתי ? אני מנסה לחקור את עצמי אז אני מתעלל בה ? אני גרום לה לסבול ? אני צריך לסרס את עצמי מלדבר על נושאים קשים ?
וגם במקרה הזה היא טוענת שלא לזה התכוונה, וסה"כ תפקידה הוא לשקף את הדברים, ושאני צריך לדאוג לעצמי ולא לה, ורק צריך לדעת את זה....
(את הנושא הזה לא הספקתי עוד לחקור עד הסוף כיון שהיה ממש לאחרונה)

ושוב, זה מעלה שאלות על טיב היחסים לכל אורך התקופה הזו.
ברור לי שטבעי שיהיו פערים, אי הבנות, פרשנות שונה בנינו, שנינו אנשים נפרדים עם מטענים אחרים וחוויות חיים אחרות. .
אבל אני תוהה לעצמי האם נחצה פה גבול שהוא יותר מידי ?
גם אם הכוונות של המטפלת שלי הן הכי טובות שאפשר, אולי משהו בנינו לא עובד טוב, וזה פוגע בטיפול שלי ?
אולי גם על סמך זה שהמטפלת שלי מופתעת הרבה מהתגובות שלי, ומההיבטים השונים שלי בצורה כזאת ועוד בשלב הזה של היחסים בנינו לאחר יותר משנתיים וחצי..
האם זה מה שאני צריך ?
אולי מטפל/ת טוב/מקצועי מספיק לא היו צריכים להיות מופתעים כל כך ? אולי היא לא מנוסה מספיק ? כיוון שלהבנתי התגובות שלי הן די אופייניות לאדם במצבי עם פוסט טראומה והורים נרקסיסטים, ובכל זאת היא מופתעת.

ברור שאני לא אבקש ממנה להפסיק להיות מופתעת כיוון שזה לשקר לעצמי, וכמו שאני לומד להכיר ברגשות שלי, לא הגיוני שאני אבקש ממנה שהיא תדחיק את את התגובות והרגשות הטבעיות שלה…

אבל לפעמים כל הדפוסים האלה מרגישים לי משהו פרדוקסלי, אם המטרה הטיפולית שלנו היא ליצור מרחב בטוח.

שלום,
שמי דניאל, אני בחור בן 25 שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת כתוצאה מלגדול בבית מזניח ומרעיל ריגשית, עם הורים בעלי פסי אישיות/ הפרעה נרקיסיסטית, יחד עם וורקוהוליזים (שניהם מנהלים ביחד עסק משפחתי, ואני גם עובד איתם בשנים האחרונות מאז השיחרור וחי איתם)
אבל בפוסט הזה רציתי להתמקד בקושי שלי בליצור מערכת יחסים איתנים ביני לבין המטפלת שלי, ומשבר אמון שאני חווה לאחרונה, שמערער לי על כמה טוב שחשבתי שהקשר בנינו, וגורם לי להרגיש תקוע, ולא בטוח כיצד להמשיך ממנו כל כך…
אני נמצא בטיפול פסיכודינמי מזה כשנתיים וחצי, פעם בשבוע, עם מטפלת שאני מעריך, ומוקיר תודה ויכול להגיד שעברנו כברת דרך משמעותית ביחד.
אבל אפילו שזה כבר מס' פגישות אני משתף אותה בכמה אני מרגיש פגוע מהמשבר הזה, ועוסק רק בזה.
עדיין קשה לי לשקם את האמון שלי (שאולי מראש לא היה חזק מספיק), והתיקוף והתשובות שאני מקבל ממנה מרגישות כבר לא אפקטיביות ומספקות כבעבר.
ואולי אי אפשר אחרת לאור האמון הפגוע שלי, אף על פי שהיא כן משתדלת, ואולי אומרת את "הדברים הנכונים" וזה עדיין לא מספיק....

ואני מודע לזה שהרבה מהתחושות שלי מעורבות, נובעות או מועצמות כתוצאה מהעברה שלי של היחסים עם ההורים אל המטפלת שלי, וגם המשבר הזה לא יוצא דופן.
ואני משתף את המטפלת שלי שאני מודע לזה לפעמים אני עושה כך, ומשליך עליה, אך עדיין משהו בדינמיקה בנינו מרגיש שלא עובד טוב, ואני מתחיל לחשוב שהיא לא מכילה את הדפוס הזה בצורה טובה, מה שמגביר אצלי עוד יותר את הקונפליקט.

ולכן אני פונה אלייך בתקווה שתוכלי לשתף אותי מנסיונך, ולשמוע את חוות דעתך לגבי מתי צריך לדעת להגיד שהטיפול מיצה את עצמו, ומתי כן להילחם עליו ? ואיך יודעים אם המטפל/ת מתאימה לי או מקצועית מספיק לעזור לי ?
כי אני מוצא את עצמי מתחבט יותר מדיי בדילמה הזו,

רציתי לשאול מה דעתך על כיצד אתם אמורים להיראות לדעתכם יחסי אמון תקינים בין מטפל למטופל ? ועל קושי של המטופל לסמוך.
ועל הדרך רציתי לתקף את עצמי עם ההתמודדות האישית שלי בסוגייה הזאת שקשה לי.
האם התחושות שלי שפעם אחר פעם שאני מרגיש שאני נותר איתם לבד, הם טבעיות, האם יש לכם ניסיון עם תחושות דומות מצד המטופלים שלכם ?
ומצד שני תוהה לעצמי אם יכול להיות שאני פשוט מפחד להיפגע שוב..

כפי שאת מבינה המשבר הזה מורכב מהצטברות של הרבה דפוסים חוזרים ביני לבין המטפלת שלי שלבסוף גורמים לי לבילבול, להטיל את אותם סימני השאלה .
דפוסים חוזרים למשל: אני חווה הרבה בעיקר בתקופה האחרונה תחושות שהיא מופתעת הרבה מהתגובות שלי.
ולעיתים מציפה מחדש של הטראומה והפחדים, מה שגורם לחיזוק אמונות מגבילות שלי לא בכוונה, ותחושה שהיא לא יכולה להכיל את כל הצדדים שלי, ותחושת פרדוקס כשהמטרה שלנו היא ליצור קשר בטוח.

כמובן שקשה להסביר לאוזניים חיצוניות, אבל בכל זאת רציתי להמחיש קצת כמה דפוסים חוזרים כאלו:
1. לאורך התקופה האחרונה מרגיש לי לפעמים כבר שהסבלנות שלה פחתה כלפיי, והיא חסרת אמפטיה, רגישות כפי שאני צריך, וזה בדרך כלל קורה כאשר אני מדבר על הצרכים הריגשיים, אמונות מגבילות, חששות וכו', ובעיקר על קשיים, ודברים שמפריעים לי בקשר שלנו...
למשל יש לי חשש שמוכר לשנינו לאורך כל הטיפול: שאני לא רצוי, ומתי שהוא ימאס לה ממני, או שאני מבקש לדון בנושאים לא רצויים.
ושאני סיפרתי לה על התחושות והציפיות שלי בפעם האחרונה לאור המשבר הזה, אז היא קיבלה בהפתעה את התגובות שלי, (למשל עד כמה אני נעלב ומרגיש דחוי, עד כמה אני כועס כלפיה והעולם,)
ולא הרגיש לי שהיא באמת נכונה רוצה לדון בזה, או מזמינה אותי להמשיך לדון בזה,
ושיתפתי אותה פגישה אחרי זה, שאני מרגיש "לא מוזמן" לדון בנושאים הללו, ואובססיבי, ושוב היא הופתעה, התנצלה וחשבה שזה היה מובן מאליו, שאני תמיד מוזמן לדון במה שאני רוצה, וזה למה היא לא חשבה להעלות את זה.

נכון זה סוג של לקיחת אחריות מצדה.
אבל (לאו דווקא באשמתה) זה גרם להרגיש חריג, ולהתבייש בזה שאני צריך הזמנה אישית, ואפשר להגיד כמעט לדרוש את התיקוף שלי בעצמי .
וקיוויתי( אולי ציפייה מוגזמת) שלאור ההתעסקות שלנו בנושא, וההיכירות היא תבין שאני צריך שהתיקוף הזה יגיע ממנה.
כיוון שקשה לי יותר להאמין בכנות של תיקוף שאני ביקשתי, לעומת תיקוף שהגיע מיוזמתה)
ואני מרגיש לא נוח לבקש.
(אפילו שמצד שני אני מבין שאני בשלב שאני צריך הרבה תיקוף, וזה לא ריאלי לצפות שהיא תמיד תדע את זה.)

2. ובפעם אחרת, אותה הפעם שהציתה את המשבר:
שוב שיתפתי את המטפלת שלי בפחד שאני מעיק ומתיש אותה.
וההתקדמות שלי איטית לעומת מטופלים אחרים, אז היא הגיבה לזה עם גיחוך עדין, ואמירה מופתעת של "מאיפה אני שולף את המחשבות האלה?".
ובאותו רגע הביך אותי ובילבל לשמוע את המשפט הזה מפיה.

הפרשנות שלי לאחר הפגישה הייתה שזה היה ניסיון שלה לעודד אותי, ולהפריך את הפחדים והאמונות המקבילות שלי, ולהמחיש לי כמה הם רחוקים מהמציאות, או שאולי הם באמת מגוחכים.
אולי כדי לגרום לי להרגיש רצויי בעקיפין רמזה לי שהיא מוצאת סיפוק בעבודה איתי, והקצב התקדמות טוב או לא רלבנטי בכלל.
וברור לי שהכוונה שלה הייתה טובה, ואם להודות התגובה שלה כן חיזקה ותיקפה אותי, ואף נהנתי ממנה בצורה מסויימת.
אך מצד שני היא גם כירסמה לי בדימוי העצמי כי זה הרגיש לי גם כמו סוג של לעג.
גם אם הוא לא ישיר כלפיי - עדיין לעג שגורם לי להרגיש חריג ולחשוב שאולי ההאיחזות שלי בפחדים האלה היא אובססיבית ומוגזמת,
ואולי באמת מכתיבה לי את החיים שלי בצורה מגוחכת.
אבל משם אני באופן בלתי נשלט כמעט מתוך הרגל אני משליך את זה על עצמי שמשהו בי פגום, ואולי אני מה שמגוחך פה, אם האמונה הזאת שאני לא רצוי עדיין שולטת בי ומנהלת אותי, ואני חווה לעג מהמטפלת שלי..

אבל כשאני בוחן את זה מזווית רחבה יותר, להיות נלעג הוא רק עוד מרכיב אחד ממה שמרכיב את הפסיפס בנינו,
ואולי בכלל זה בלתי נמנע עבורי, כיון שלאור נסיבות חיי, יש לי נטייה טבעית להרגיש נלעג ע"י הסביבה,

תודה ליטל על התמיכה . אני קוראת כאן את תשובותייך ונפעמת מהאמפטיה.
העניין אצלי שאני מטופלת מזה כשנתיים בדיכאון שבא והולך לו. וגם בתקופות שאני מתאוששת ישנם מחשבות על מוות. הרצון לא להיות. ולפעמים פשוט את לא רוצה לאכזב את זה שמולך . שנמצאת שם בשבילך שתומכת בך כל התקופה . הרי גם למטפלת יש רגשות היא ודאי שמחה לראות שהטיפול שלה מצליח אז לבוא ולהעלות את המוות זה נראה לי מתסכל מהעיניים שלה . זה כמו לתת לה סטירת לחי. כמה זמן היא יכולה להיות שם בשביל המטופלים שלה ? מטפלים לא נשברים ? לא מרימים ידים ?

לא יודעת מה קרה לי,אני במצב רוח טוב כל היום בזמן האחרון ופתאום היום אני מרגישה נפילה במצב רוח תחושת מועקה ודכדוך איך ניתן לשפר את המצב?

הי ליטל,
קרה לי מקרה שלא ברור לי.
הגעתי לטיפול בשעה הקבועה שלי וכשרציתי לפתוח את הדלת שמעתי שהמטפלת משוחחת עדיין עם מטופלת. המתנתי כ5 דקות מחוץ לדלת וכשראיתי שהיא לא יוצאת נכנסתי פנימה.
המטפלת קמה וליוותה את המטופלת החוצה נישקה אותה ואמרה לה שתשמור על קשר.
לא הבנתי מדוע המטפלת חיכתה שאכנס ולא הוציאה אותה בתום הטיפול שלה. נורא כעסתי אבל לא אמרתי דבר.
באותה פגישה המטפלת הבהירה לי שהיא יכולה גם להיות מטפלת שמחבקת. ( נראה לי שהיא אמרה את הדברים משום שאני לא ככ מתמסרת לטיפול ואולי חשבה שאני זקוקה לחום ואהבה).
האם יכול להיות שמטפלים עושים דברים (כמו שנישקה את המטופלת הקודמת שלה ודאגה שאהיה נוכחת לסיטואציה, אחרת מדוע התעכבה וחיכתה שאכנס)
כדי לעורר רגשות אצל מטופל שלא נפתח בטיפול?
מאחר וזה הציק לי כשהגעתי הביתה שלחתי לה הודעה: " זאת שלפני לא היתה מטופלת נכון?
(חשבתי לעצמי אולי זאת סתם חברה).
היא ענתה לי ;"מטופלת"
ואפילו לא שאלה מדוע אני שואלת.

היי ליטל,

אני מרגישה שבזמן האחרון המטפלת שלי כועסת עליי.
הרבה פעמים היא מציינת בפניי שאני שיפוטית. אני מנסה שלא להיות אבל לא יודעת איך לעשות זאת. אמרתי לה שאני זאת אני ואני לא יודעת משהו אחר ושאני לא למדתי להיות כמוה "לא שיפוטית". אני לא מבינה מה היא מצפה ממני. לא למדתי להיות מטפלת וזאת אני.
אני מרגישה שזה ממש לא מוצא חן בעיניה ומעורר בה שנאה וכעס כלפיי וזה גורם לי לאי נוחות בטיפול ולפחד לדבר שמא אשמע שוב שיפוטית. אני לא רוצה לרצות אותה וגם לא להכעיס אותה.