פורום טיפול נפשי

כתבתי כבר שאני מרגיש שהפסיכולוגית לא מתייחסת לבעיות שאני מעלה מולה כבר כמה פעמים וכמה קשה לי לבקש ממנה משהו אחרי שהיא מתעלמת או שוכחת בפעם הראשונה שאני מבקש, כי אני מפרש את זה בתור - זה כנראה לא מספיק חשוב לה, אם אני אבקש עוד פעם זה כבר הופך את הבקשה לאיזה טובה שהיא עושה בשבילי במקום שזה יבוא ממנה ומתוך הרגשת מחויבות כלפיי.

בפעם הקודמת דיברתי על חוסר היכולת שלי להתנגד לדברים שהיא מעלה כעובדות, לדוגמה שהיא שואלת ׳אתה מבין שההתנהגות הזו נובעת מ...?׳, כלומר היא כבר החליטה מה האמת, שההתנהגות נובעת ממה שהיא חושבת, אני רק צריך להסכים איתה, וזה חוזר בצורות שונות בטיפול.

הפעם הבעיה היא שבכל מפגש ראשון מתוך 2 מפגשים שבועיים אני מסביר לה שאין לי רצון מצד אחד לדבר איתה, אני מרגיש שהיא נוטשת אותי כל שבוע מחדש כי 5 הימים בין לבין מאוד קשים לי וחלק גדול מהזמן אני רק בוהה בתיקרה וחושב, הבעיה היא שאני מחליט להתעלם מהשנאה שאני מרגיש כלפיה כשהיא לא מעלה את הנושא בעצמה למרות שאני מזכיר לה שוב ושוב כמה קשה לי הנטישה הזו כל שבוע מחדש, אני מרגיש שאני חייב להתעלם כי אחרת הפגישה תתבזבז ואני לא אדבר איתה בכלל כל הפגישה, ופשוט אני אדפק מזה שהיא לא עושה את העבודה שלה בסוף, היא לא תידפק, בשבילה הכל ממשיך כרגיל, אבל אני אלך בסוף הפגישה הביתה עם תחושת פיספוס ותיסכול ועוד יותר עצבני עליה איך היא עוד פעם גרמה לי לבזבז פגישה שלמה במקום פשוט להעלות את הנושא הזה בתחילת הפגישה ולשאול "איך שרדת את השבוע בלעדי?", כי זה באמת מרגיש הישרדות.

בפגישה האחרונה שוב העלתי את האכזבה שלי ממנה ואז היא שאלה איך הייתי רוצה שזה יהיה (שוב), הסברתי לה איך, ואז היא שאלה אם אני רוצה לדבר על איך הרגשתי השבוע לגבי הנטישה אני כבר כל כך לא רציתי לדבר איתה, כאילו למה אני צריך אותה בחדר אם אני מכניס לה מילים לפה? אני יכול לעשות את הטיפול כבר בלעדיה.

צירפתי את המקרה הקודם כי השאלה היא מתי מחליטים שהמטפלת פשוט לא מתאימה?, אני מפחד מאוד להחליף מטפלת בגלל שאני לחוץ מאוד לשינוי בחיים שלי, ואני כבר לא יודע אם עדיף לסבול את זה

היי,

מסיבות של מעבר דירה למקום מרוחק יחסית לא אוכל להמשיך להיפגש עם המטפלת.
מה עושים במקרה שרוצים להמשיך את הטיפול אך המרחק גדול מדי מבחינה פיזית על מנת להגיע?
האם קיימות דרכים חלופיות?

כבר כמה שנים שמדי פעם אני חותכת. אבל רק מדי פעם ולפעמים גם הרבה חודשים שלא. ואף פעם לא עמוק. תמיד הרגשתי שזה בשליטה, שאני לא חייבת לחתוך, שפשוט הכל כל כך חסר טעם שאין שום סיבה למנוע מעצמי. אני לא בטוחה למה אני חותכת או במה זה עוזר לי אבל עכשיו אני כבר בטוחה שזה עוזר. היום שכבתי במיטה, לא מסוגלת לקום, לא מסוגלת להכיל את מה שבתוכי, רוצה לבכות אבל לא יכולה. רציתי באמת באמת להרדם ולא להתעורר לעולם. הייתי צריכה לעשות כל מיני דברים וחשבתי על לחתוך ולא הייתה לי האנרגיה לקום לא לזה ולא לזה. ואז הייתי צמאה והיה בקבוק מים ליד המיטה. אז התישבתי כדי לשתות ממנו. ואחרי שכבר ישבתי הייתי מסוגלת לקום רק כדי לחתוך. חתכתי כמה חתכים לא עמוקים במיוחד ואז חתכתי אחד עמוק יותר מבדרך כלל. זה הפתיע אותי למרות שהתכוונתי לזה. הוא גם חצה גלד אחר וירד ממנו הרבה דם. זה כאב יותר וליותר זמן. ואז הפסקתי לחתוך וספגתי את הדם ופתאום יכולתי לעשות דברים. כבר לא רציתי לבכות ולא הרגשתי שאני טובעת והלכתי להוריד כביסה. זה כאילו אני עושה את זה במקום להתאבד. אני חושבת שזה כבר לא בשליטה, שהפעם הייתי חייבת. ואני לא יודעת כבר מה לעשות. אני חושבת שאני מעבר לעזרה ושכל עוד אני חיה אני ארצה למות..

היי ליטל ולצוות הפורום. ביומיים האחרונים אני סובלת מחרדות ולחץ נפשי יש לי מחשבות טורדניות שמובילות אותי לדפיקות לב מהירות ליטל כמו שכתבתי לך בעבר אני לא בטיפול זה רק ביומיים האחרונים אני ממש אשמח עם תוכלי לתת לי עצה מעשית איך להסיח את עצמי מחרדות גם אבא שלי במצב לא טוב ומטיפולים פסיכיאטרים אני פוחדת ואני לא רוצה לחזור לטיפולים פסיכיאטרים רק הרופא משפחה נותן לי את התרופות והוא לא רוצה לשנות לי ליטל או צוות הפורום היקר אני אשמח לעצה זה מאוד חשוב לי ממש תודה ושיהיה לכם יום מקסים והמשך שבוע מקסים

לא קיבלתי תשובה לגבי התיסכול מביקור אצל האח והתחושה שלא מצליחה להגשים את עצמי בעבודה ובמטרות שהצבתי לעצמי כמו חזרה לנהיגה , קניית מכונית ומציאת זוגיות.

הי ליטל , אני נמצאת בטיפול תקופה לא מבוטלת. שנינו לקחנו חופשה הקיץ ואמורים לחדש פגישות אבל אני מרגישה שאני לא רוצה להיפגש . יש בי מעין רתיעה שלא ברורה לי למה אני מרגישה כאילו אני כועסת ובאמת שאין סיבה . האם זה נורמלי ?

שלום. אני באמצע גיל ה30 לחיי מתפקד ועובד.
כבר מספר שנים שאני חש בבעיות פסיכולוגיות ופיסכיאטריות שמשפיעות עלי. בשנה האחרונה חלה הדרדרות במצב שלי. התקפים קשים שגורמים לשעות עד ימים של חרדות, מחשבון טורדניות, טקסים שאני חייב לעשות כדי שדברים רעים אל יקרו, והמנעות מסוטואציות חברתיות שיגרמו לי לכל הדברים האלו.
כשדברים משתחררים אני נמנע מסיטואציות ורק חרד מתי הלופ הבא יגיע. הוא מגיע.
אבקש את העזרה מה נכון יותר לעשות כרגע? לפנות לפסיכולוג קליני? פסיכיאטר? בבקשה האם יש לכם המלצה על אחד כזה. מרגיש כלוא בתוך של הסיטואציות האלו. [email protected]

נכנסתי לטיפול כדי למצוא זוגיות.המטפלת רואה זאת יותר כהתמודדות עם הבדידות. לאחרונה התחילה באימון איך להפיג את הבדידות. למצוא חברות. לחשוב עם מי לבלות את הסופש. זה נראה לי טכני מדי. באתי לטיפול כדי להבין את עצמי ולא לבזבז חצי שעה על תכנון למי להציע להיפגש בשבת. את זה אדע לעשות לבד כשאקבל מענה רגשי. אני מרגישה שאין לי מענה רגשי ואני לא מרוצה מצורת הטיפול. אני אכן רוצה שינוי אבל כזה שיבוא מבפנים ובהבנה את עצמי. לא מרגישה שמתחזקת. מה לעשות? למצוא מטפל אחר ? נראה שהיא רק רוצה לסיים את 12 המפגשים. לא מדברת בטלפון ולא מקדישה מעצמה. נראה שהיא גם חסרת ניסיון עם מבוגרים. יותר מטפלת בילדים.

חוזרת מביקור אצל אחי. משפחה. ילדים. אני רווקה- אלמנה מעל 50 בלי ילדים. חזרתי מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה בחיים. לא להגשים את רצונותי: זוגיות, ילדים, מכונית. לא שבעת רצון מהעבודה. חזר י מתוסכלת מזה שעם האחיין שלי שאני זוכרת אותו התינוק אני לא מוצאת על מה לדבר. והוא נוהג ברכב, בזוגיות, בעבודה. מרגישה שירדתי מהמסלול ואין מי שידאג לי. אין הורים. ואני בודדה ולא מצליחה בחיים.

וגם..אני חושבת שהתפתח לי זיהום ברגל ממשהו שעשיתי .בדכ יודעת להסתדר עם זה, אבל זה נראה שונה הפעם ואני די מתביישת ללכת למרפאה.. במקרה וישאלו אותי איך זה קרה...

אני מכירה את העצב הזה.עוד מילדות.
אני בת 42 .הריכוז שלו בדם שלי השתנה באופנים שונים לאורך השנים.הצלחתי לבנות זוגיות ולהקים משפחה.פחות הצלחתי בתחום התעסוקתי ובתחום החברתי.
אני לא יודעת למה בשלוש השנים האחרונות הריכוז של העצב ככ גבוה.
ואני לא מצליחה לדלל אותו.
אני לא יודעת מי אני באמת
לפעמים נראה לי שכל החיים שלי מתרחשים בלי קשר אליי
אני לא מזהה את הרצונות שלי
אני באמת ככ עייפה
אני לא מצליחה לאהוב את עצמי לפעמים זו שנאה ממש
זה לא מגיע לי.זה לא מגיע לאף אחד.
אני מרגישה בסוף החיים.
אני לא יכולה להגיד לה שוב ושוב את הדברים האלה..אני מפחדת שהיא תחשוב שמשהו לא בסדר בטיפול או שהיא עושה משהו לא בסדר.
או שהיא תתאכזב ממני.
או תתעייף.
אני כמו מחלה ממאירה לעצמי שחוזרת שוב ושוב
יש מקרים כאלה? שאין טיפול? שלמרות כל הטוב של הטיפול והקשר החזק והטוב עם המטפל, המטופל לא הצליח להירפא?

אני מרגישה עצובה מאד
אני לא בדיכאון אבל אני עצובה מאד
אני מרגישה כאילו אני עומדת למות
יש לי הרגשה כאילו מתקרב אסון
ואני לא על הקרקע אין מתחתיי כלום
היינו בנסיעה באוטו כל המשפחה
ואני הייתי במקום אחר
המחשבות שלי נדדו לאיזורים האובדניים שוב
אבל באופן שקול
לא דחף חזק ורצון להיעלם
אלא רצון לא להרגיש ככה יותר
וידיעה פנימית שמשהו רע מחכה לי

היי,

אני מודעת לעניין שאני אוהבת לאכול אוכל אך יותר מזה אני אוהבת לאכול שטויות כגון שוקולד, ברמה שאני יכולה לוותר על אוכל בשביל לאכול שוקולד.
העניין הוא שכשאני אוכלת שוקולד, או כי בא לי מתוק או כי סתם יש לי דברים טעימים מול העיניים, אני יכולה לאכול עד שאני מקבלת בחילה ולא להפסיק לפני.
לאחר תחושת הבחילה והמלאות אני מרגישה רע עם עצמי ונגעלת מעצמי על כך שלא יכולתי להפסיק אחרי שטעמתי קצת.

הרבה פעמים אני מנסה להימנע מלאכול שוקולד או דברים מתוקים מהפחד שאני לא אצליח להפסיק לפני שאגיע לתחושת הבחילה והחרטה. בנוסף, מתוך ידע על הפרעות אכילה- מציינת שאין לי התנהגות מפצה לאחר מכן, פשוט לא מפסיקה לקטר בפני אחרים על כך ולעיתים ממש בוכה כי אני נגעלת מעצמי.

מציינת שאובחנתי עם קשב וריכוז, בת 28.

שלום, אני אזדהה כ"אני" מעכשיו, לא תכננתי לשאול שאלות באופן קבוע אבל מסתבר שזה מה שקורה, אני הבחור עם ההפרעת אישיות סכיזואידית (ממה שראיתי היחיד פה)

מאז האבחנה שלי החלטתי לעשות שינוי קיצוני באורח החיים שלי, מה שעצר ממני לעשות שינוי לפני האבחנה היה 100% ציפיות של אנשים ממני, לי לא אכפת מה אנשים חושבים עליי או כמה שהאישיות שלי סותרת את עצמה, לאנשים מבחוץ זה נראה כאילו זה מאוד הפריע ששניה אחת אני אתייחס אליהם נחמד (כדי להשיג מהם משהו) ואחרי שהשגתי אני לא מתייחס אליהם כי לא אכפת לי מהם יותר.

בהדרגתיות חזרתי להיות עצמי כמו שהייתי בגיל 10, אני כבר שכחתי למה התנהגתי בצורות מסוימות אבל פתאום כל הסיבות מופיעות מול עיני שוב, אני נראה מדוכא וחסר תגובה, כמו זומבי מבחוץ, לא מדבר עם אף אחד, אז אנשים מנסים לעזור ואני לא מגיב / מגיב רק כדי שיפסיקו, אנשים מתרחקים ממני בדיוק כמו כשהייתי ילד, אני מרגיש כמו פסל ולא מבין למה לאנשים אכפת איך אני נראה ולמה שזה ישפיע עליהם בכלל, בדיוק כמו פסל שיהיה בחדר ואנשים יכולים לא לשים לב ולהמשיך בחיים כרגיל, אבל זה משפיע איכשהו, אז אני כל הזמן בדילמה האם יש לי כוח לעשות שוב את ההצגה שעשיתי כל החיים שלי ולהשתתף בשיחות על ידי זריקת הערות מבחוץ וככה להוריד ממני את העול הזה של אנשים שעסוקים בי או להתבודד וזהו.

עם הזמן התחלתי לבחור להתבודד כל פעם שהדילמה עולה בי, ופשוט הגעתי למצב שאני נואש ליחס ואין לי מאיפה לקבל אותו, אני מותש מידי בשביל לעשות הצגות כדי לקבל אותו, ובנוסף ההצגות האלו משפיעות לי על הטיפול כי במקום לטפל בעצמי אני מבזבז הרבה זמן בטיפול כדי לנוח מהשבוע.

אם יש פיתרון או טיפ לזה אשמח, האמת שהסיבה העיקרית לפוסט היא יחס, יותר מאשר טיפים, אני מודע שאין הרבה לעשות

אני לא עובדת אין לי שום מסגרת לקום אליה בבוקר, זה הורג אותי וזה מכניס אותי לדיכאון כל היום מול הטלוויזיה והאינטרנט די בודדה חברתית בעבר לא היה לי את זה היו לי מלא חברים עבדתי פתאום עכשיו אני מרגישה גם בדידות גם חוסר מסגרת איך אני יכולה להקל על עצמי