פורום טיפול נפשי

אני נמצאת במצב תמידי של סטרס
מרגישה כל הזמן פחד
בעלי מאד לחוץ והכל חודר אלי
הוא לא רגוע
ואני נכנסת איתו לכל הלא רגוע
מנסה לעשות כל מה שהוא אומר
שמאד קשה לי עם זה
כאילו אני איזה רובוט
ממש קשה לי לחשוב

שלום ליטל,
קצת ארוך ומורכב, אז השתדלתי שיהיה מסודר :)

אני בן 24, ונמצא כשנה במערכת יחסים עם מישהי מקסימה, שמאוד עושה לי טוב ואני לומד להכיר את הצדדים שלה כאדם מאושר וכאדם עם קשיים.
לפני בערך שלושה חודשים היא נכבתה, יש ימים טובים וימים פחות אבל התחושה הכללית היא של כיבוי, חוסר כוחות נפשיים, חוסר רצון וכו'.
משיחה שעשינו על הנושא, היא סיפרה לי שלפני שלוש שנים היא עברה תקיפה מינית, ומאובחנת עם פוסט טראומה. בעקבות אירוע שקרה לאחרונה היא נזכרה בתקיפה וזה מה שהביא אותה לתקופה הנוכחית, של האדישות וחוסר יכולת להראות רגשות או רצון לעשות משהו, מעבר לדברים שהיא מרגישה שהיא חייבת לעשות.
הסיטואציה מאוד חדשה לי ומבלבלת, אני מכיר אותה בתקופות הטובות שלה ואני יודע כמה טוב היא גרמה לי להרגיש, לכן התחושה הכללית שלי היא שאני רוצה להישאר במערכת יחסים הזו ולתמוך בה ולהכיל.

בערב היה לי נסיון במערכת יחסים תלותית, שאני הייתי האדם "המטפל" בקשר, עם מישהי אובדנית ומאוד לא יציבה, ולכן כל הסימנים שקיבלתי מבת זוגתי הנוכחית בתקופה האחרונה הדליקו אצלי נורות אדומות (אדישות, חוסר רצון, מילים כמו "אני רוצה להיעלם"). במערכת יחסים הקודמת הרגשתי שאני בתפקיד המשגיח במידה והיא תעשה לעצמה משהו, והרגשתי צורך להיות זמין כל הזמן בשבילה.
מכיוון שבת זוגתי הנוכחית יצרה קשר עם הפסיכולוג שלה ומנסה להתמודד עם המצב, אני מרגיש שנכון עבורי להישאר לצידה. במידה וארגיש שאני מכיל יותר מדי ממה שאני מסוגל אחשוב על אופציה אחרת.

רציתי להתייעץ לגבי התפקיד שלי בתור בן זוג של אדם במצב כזה. ברור לי שמה שהיא עברה פוגע לה בנקודות של אמון, חוסר תחושת בטחון, ואני צריך להתאמץ אקסטרה כדי לתת לה את התחושות האלה ולשים לב אליה במצבים שונים.
היא כרגע מרגישה שאין לה כוחות להיפגש, ואכן לא נפגשנו כמה ימים, יותר מבדרך כלל, ולא ישנו ביחד שבועיים. אני מקבל את זה ומבין שהיא צריכה לאגור כוחות חדשים, למרות שלי זה מאוד קשה.

1. אני נורא מפחד להיכנס שוב למערכת יחסים הרסנית, האם כדאי לדבר איתה על זה?
2. האם כדאי להעלות לשיחה את נושא האובדנות, ולשאול אם יש לי ממה לדאוג? אני מוכן ורוצה לעמוד לצידה, אבל לא מוכן לשים את עצמי במקום כמו המערכת יחסים הקודמת, שם אני מוותר על עצמי ומפחד לחייה.
3. לדעתך במידה וארגיש סממנים של אובדנות, מה לעשות ולמי לפנות?

כרגע אני שוקל ללכת למספר טיפולים כדי לקבל כלים להתמודד עם בת זוג בפוסט טראומה, אולי אפילו להציע ללכת לפסיכולוג שלה שמכיר אותה, כדי לדעת איך לגשת ולעזור לה במצבים של התקפים, עד כמה שאני יכול. וכמובן שכרגע מרגיש לי שהכי נכון פשוט לשאול אותה, למה היא מצפה ממני ואיך לעזור לה.

תודה רבה רבה על העזרה והסבלנות,
חג שמח.

היי, שמי עדי
בת 31.
אני ובעלי נסענו לירח דבש. באמצע ירח הדבש הוא דיבר אלי קצת לא יפה ועם כל החום שהיה שם, הכאבים וההליכות, ואני התפרצתי והתפרקתי, בכיתי בטירוף.
אמרתי לו שאני צריכה פיצוי. שאני לא מרגישה שזה ירח דבש, שזה סתם טיול עם חבר ולא יותר ושאני ממש לא נהנית .. הייתי ככה יומיים שלמים, התכתבתי עם אמא שלי של הזמן אמרה לי לנסות להנות כי זה לא יחזור אבל אני הייתי בשלי...
אני ממש מרגישה שהרסתי לגמרי את הטיול. אחרי יומיים הבנתי מה עשיתי ואמרתי אבל הרגשתי שהטיול כבר ממש לא אותו הדבר...
חזרתי עם תחושות מעורבות... אני כל כך רציתי שיהיה לי ירח דבש מדהים ואני פשוט הרסתי אותו.
אני כבר 3 חודשים אחרי וכל פעם שאני חושבת על הטיול שלנו או רואה תמונות, אני נזכרת היה שהיה וישר נכנסת למצב בכי ובאסה נוראית שפשוט הרסתי לנו הכל .
זה טיול שממש חיכינו לו ואני פשוט הרסתי את ירח הדבש.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה, זה הדבר היחידי שאני מצליחה לחשוב עליו כשאני רואה תמונות או נזכרת בחוויות וזה פשוט ישר מביא אותי למצב בכי בלתי נשלט.

שלום,
אני עובדת כאחות מתחילה. מאוד אוהבת את המקצוע ורואה בו שליחות.
גם כיום וגם במהלך העבודה שלי בתקופת הלימודים בבית החולים, הרגשתי בחלק מהטיפול והשיחות עם המטופלים שהרבה מקרים שאני רואה ונחשפת אליהם "גדולים עליי".
לא ברמת התפעול, העבודה והטיפול הקונקרטי באותו מקרה (כמו לתת את הטיפול התרופתי, לעקוב אחרי מדדים וכו) אלא לדוגמא תמיכה במטופלת שגילתה
בזה הרגע שהיא חולה בסרטן, התמודדות עם מטופלת שעברה תקיפה, מוות וכו.
אני מתפקדת טוב יחסית לדעתי באותם סיטואציות, וזה כן חלק שאני "אוהבת" במקצוע (כמובן שאני לא אוהבת שאותם מקרים מצערים קורים, אך מוקירה תודה על האפשרות לעזור, לתמוך ולהיות שם עבורם ברגעים אלו. חלק מתחושת הסיפוק במקצוע היא האפשרות להיות משמעותית גם ברגעים כאלו, שהם חלק מהחיים).
אך יחד עם זאת, הרבה פעמים כשאני חוזרת הביתה הדברים הולכים איתי. אני תוהה האם יש לי זכות בכלל "לתמוך", ולחזק את המטופל שאני סך הכל בחורה צעירה שרק סיימה לימודים ולא ראתה הרבה בחייה. איך יש לי זכות לנחם ולחזק משפחה שאיבדה את אדם קרוב שלא חוויתי (ברוך ה') אובדן בעצמי.
גם לקיחת העבודה הביתה, מטופלים שנכסים ללב, מקרים שלמרות כל המאמצים לא צלחו.. נשארים איתי לעיתים קרובות זמן רב, ושואבים קצת אנרגיה מהחיים הפרטיים שלי.
מודעת לכך שקשה לעשות קאט ולשכוח את העבודה ברגע שיוצאים מבית החולים אבל רציתי לדעת האם זה מתמתן?
האם מקובל ללכת לטיפול כדי "לפרוק" עומס נפשי מהעבודה?
לא הייתי רוצה "למחוק" לגמרי את הצורה שבהם מקרים מסוימים משפיעים עליי כי בסופו של דבר הם עוזרים לי להיות רגישה ואמפטית כלפי מטופליי, אך מאוד רוצה "להוריד את הווליום"....

היא יצאה לחופשה וזה אומר הפסקה של שבועיים בטיפול.
הייתי מצפה שאחרי כל השנים וכל החופשות וכל ההפסקות אני כבר אתרגל ויהיה קל יותר.מה גם שסיכמנו על מייל פעם בשבוע.
אבל לא.זה לא נהיה קל יותר.
כואב לי.אני אפילו לא יכולה לאכול.אני מרגישה זעם.
כל עצם בגוף אומרת לי לברוח ולהתרחק.אבל אני זקוקה לה.

החיים שלי לא רעים , הם אפילו ממש טובים ואני לא חווה מתח נפשי אבל אני כל הזמן מרגישה בדכאון ואני אף פעם גם לא מרגישה צורך לחייך ולפעמים אם אני מנסה אני מרגישה שהחיוך רועד, אני לא מצליחה להשאיר אותו, אני מרגישה כאילו אני מעמידה פנים. אני לא מבינה למה אני לא פשוט מצליחה להרגיש שמחה.

כשהייתי קטנה כל הזמן פחדתי מהמוות רגע אחד אני משחקת וברגע היחיד שהיה שקט ישר הייתי חושבת על זה ומתחילה לבכות, זה רדף אותי גם תמיד שהייתי במקלחת עם המחשבות או כשבאתי ללכת לישון, הייתי מתחילה לבכות ולצעוק "אני לא רוצה! בבקשה לא!" ההורים שלי ניסו להרגיע אותי אבל שום דבר לא באמת הצליח להרגיע אותי כי זה לא משהו שאפשר למנוע. ניסיתי לחשוב לעומק על חיי נצח והבנתי שכל יום לעשות משהו וזה פשוט ימשך לתמיד לא הגיוני, אני מבינה שיש סוף ואני לא פוחדת מהרגע של המכה אלא מהמחשבה שיום אחד אני לא אהיה קיימת, לא ארגיש ולא אראה, אני היום בת 14 וזה לא בא אליי כמו שהייתי קטנה, אני מצליחה להדחיק רוב הזמן כי ככל שאני מדברת על זה הדכאון יותר גדול ובאמת שאני לא יודעת איך להתמודד.

התכוונתי לכך שהיא שוב נסעה.ויש הפסקה של שבועיים בטיפול.

אני בטיפול כבר שנה וזה היה נראה כאילו יש התקדמות מסוימת אבל בזמן האחרון זה מרגיש כאילו גם אין התקדמות וגם אולי אני אפילו הולך אחורה אני מרגיש כאילו גם הגישה של המטפלת השתנתה, בתחילת הטיפול היא הייתה חוזרת על הדברים שאני אומר ועכשיו אני מרגיש כאילו היא מסתכלת מלמעלה כל הזמן במבט על והיא מכלילה כל דבר שאני אומר -לדוגמה אני מדבר על חוויה מסוימת שקרתה ובמקום לדבר על החוויה היא מדברת על זה שהחוויה מזכירה את הקושי שאני תמיד מדבר עליו לגבי נטישה, אבל מה המחשבה הספציפית שלה לגבי החוויה שלי? כאילו מכל מה שאמרתי היא התייחסה ל3 מילים האחרונות, האם אכפת לה בכלל מהחוויה ומזה שהיא הייתה לי קשה?

אני באופן כללי לא יודע אם מקשיבים למילים שלי גם מחוץ לטיפול, כאילו אני אומר מילים ואני מרגיש שהשיחה ממשיכה כאילו לא אמרתי כלום, אני לא יודע אם אני באמת קיים, אני מרגיש שאין הבדל אם אני נמצא או לא, כי המילים שלי הם כמו אוויר, אני מרגיש שאנשים ממשיכים באופן אובססיבי בנושא שלהם ואני נזרק מהשיחה.

חוץ מזה גם אין התקדמות במימד הזה, כל פעם אני רוצה שהיא תוכיח מחדש שאני יכול לסמוך עליה אבל זה לא נשאר בי, בפעם הבאה אני אצטרך להתחיל מחדש, גם אחרי שנה של טיפול

היי
רציתי לשאול
יש לי מן מחשבות מציקות מידי פעם שמכניסות אותי לדיכאון
לדוגמא.

בעיקר שחלילה יקרה משהו למישהו מהמשפחה או שיש ריב אם חבר שלי אני מפחדת שהוא יעזוב אותי ככה הכל הולך כשורה ברגע שהמחשבות מפסיקו. זה יכול להיות בהרבה דברים. אני מחפשת פתרון לעצמי שלפעם הבאה זה לא יקרה או איך מחליפים למחשבה שלילית לחיובית.

אין לי מוטיבציה לנשום אפילו
כואב לי הגוף

שלום,
אני עם בעלי מגיל 19, כבר קרוב ל- 30 שנה ביחד עם 4 ילדים מקסימים.
במהלך הנישואים שלנו עברנו המון עליות וירידות, פשיטת רגל בגין עסק שניהל לא נכון, בגידה פה ושם.
באיזו שהיא תקופה נפרדנו למס' חודשים שלאחריהם חזרנו.
בעלי ואני מאוד שונים באופי, בחשק המיני וכו'. הוא עם דרייב הרבה יותר גבוה, ואני הרבה יותר רגועה, עם פחות חשק מיני.
הייתה תקופה שהיינו בחילופי זוגות, אני יותר מבחינה של לרצות, ואם כבר יעשה את זה, שיעשה את זה בידיעתי.
בשנה שנתיים האחרונות אנחנו כבר לא בקהילה הזו, בעיקר מחוסר רצון שלי.
לאחרונה, בעלי מדגדג את גיל ה- 50 וכנראה חווה סוג של משבר שגורר גם אותי אליו.
הוא החליט שהוא עושה מה שבא לו, נפגש עם מי שבא לו, ואם הוא רוצה לזיין מהצד הוא יעשה את זה.
הוא רוצה שניקח פסק זמן אחת מהשנייה, ועדיין נחיה תחת קורת גג אחת (אין לנו אפשרות לממן 2 משקי בית עקב בעיות של פשיטת רגל, חובות וכו').
המצב שנקלעתי אליו הוא סערת רגשות, נגררתי לסיטואציה שלא ביקשתי אותה. אני חווה נדודי שינה, רגשות שנאה עזים אליו, מייחלת שיקרה לו אסון, מקללת בלב כל בחורה שהוא בקשר איתה. בקיצור, אוכלת את הלב, גם מקנאה וגם משנאה על שהעמיד אותי במצב כזה.
איך אני מתמודדת מכאן? איך לחזק את עצמי?
אודה לתשובתכם.

אני כל פעם כועסת ממש על אחת החברות שלי זה או שהיא מספרת למישהי משהו שאמרתי לה בטעות ואז אני עושה לה שיחה על זה שהיא לא בסדר. בפעם האחרונה היא סיפרה לאמא שלה משהו שקרה לי ואז ממש התעצבנתי עלייה והיינו כמה חברות אצלה ופשוט התחלתי להרוס לה דברים בבית מרוב עצבים, לא משהו רציני רק זרקתי דברים לרצפה לא שביר או משהו. ידעתי שאני ממש לא הגיונית וידעתי שאני צריכה לעצור, אבל לא יכולתי. ועכשיו גם הפחדתי את שאר הילדות שם והם לא ירצו להיות בחברתי. דיברתי עם חברה שלי הזו בטלפון והיא עדיין ממש רוצה להיות חברה שלי, אני מרגישה כאילו היא לא רואה מצבים כאלה כמוני וכשאני רבה איתה והיא לא עונה בחזרה מה שהיא חושבת אני יוצאת מדעתי מפנים.אני ממש רוצה להירגע מזה ואני לא מצליחה מה לעשות?! אה ואני בת 16 .

לא קל לי בחיים,אני עוברת חיים קשים במיוחד בבית אם אבא חולה אימא מדוכאת,היינו משפחה מאושרת עד שאבא שלי נהיה חולה אין לי אם לי לדבר את מי לשתף, אני מרגישה בבית כמו בבית כלא לא עובדת, החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה אני לא בטיפול כזה או אחר יושבת בבית מדוכאת אם מחשבות שליליות ומדכאות אני כל כך רוצה לחזור לחיים מאושרים לחיים שמחים אני לא יודעת איך לעשות את זה אני לא מעוניינת בטיפול אם כדורים אני ניסיתי זה לא עשה לי טוב ההיפך זה עשה לי גרוע למרות שאני לוקחת כדורים מהרופא משפחה אני רוצה לגמור את הסבל הזה אני רוצה בסך הכל להרגיש טוב עם עצמי ולהתחיל חיים חדשים ושמחים למרות מה שקורה בבית למרות שאני לא עובדת כרגע איך משנים את זה? איך משנים מחשבות שליליות ומתחילים לחיות בשמחה והנאה? אני אשמח לקבל עצה מכם גמר חתימה טובה

אני מרגישה חוסר ריכוז טוטאלי עם אנשים. עד כדי כך שאני לא יכולה לבצע משעמה פשוטה כמו לשלוח מייל ולצחצח שיניים, כי יש לי הבה מחשבות ותרחישים במוח כשאני עם אנשים. התנסות אחרונה עם המשפחה שלי, שה לי לתפקד ולחשוב עדיפויות כי אני מרוכזת באנשים ובהתרחשויות מסביבי ושכחת את עצמי ובסוף מרגיש לא טוב ואיבוד אנרגיות. זה לא בשליטה שלי. אני גרה כברה יותר מ 9 שנים לבד אולי זהה משפיע גם או שזה תסמין להפרעה נפשית?

תודה