פורום טיפול נפשי

למי שמעוניין לקרוא על פגיעה שעברתי מפסיכולוגית שעזבה את הטיפול

שלום,
לאחרונה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי (בת 22).
סיבת הפנייה הראשונית שלי הייתה הופעת סימפטומים של דיכאון אשר השפיעו על שגרת החיים שלי באופן מובהק, לתקופה של כמה שבועות. עוד לפני שהגעתי למפגש הראשון המצב השתנה והסימפטומים נעלמו.
המשכתי ללכת למפגשים כי הרגשתי שזוהי סביבה בטוחה ועוטפת.
הענין הוא שאחרי כל מפגש אני מרגישה מותשת, באופן שמונע ממני לתפקד במשך היומיים שאחרי. לא יכולה לתפקד בבית, בעבודה, עם חברות. פשוט בוכה וישנה כל היום.
דיברנו בסהכ על כמה דברים מהילדות שלי, שלמען האמת אני לא זוכרת בכלל, אלא רק מכירה סיפורים ששמעתי מהמשפחה.
השאלה שלי היא, האם ככה זה אמור להיות? האם אני אמורה להרגיש כל כך קשה אחרי כל מפגש?
אולי לא כדאי בכלל לפתוח דברים שאני אפילו לא יודעת על מה אני מדברת?
איך לדעת אם כדאי לדבר על דברים או להמשיך רגיל ולהצליח להיות קשובה לאחרים?
כי מאז שאני הולכת לטיפול, איבדתי את היכולת הזאת, והיא חסרה לי.
תודה רבה!

מטופלת כבר מספר שנים בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוגית קלינית וסך הכל אני מרוצה. אני מרוצה כי הטיפול עוזר לי להישאר בחיים וזו המטרה שלי.
במקביל אני עובדת על כמה פרויקטים שונים וגם כשכירה.
לפעמים בין המפגשים הייתי רוצה לדבר עם מישהו ולא נראה לי הרעיון הזה לשלם לעוד איש מקצוע.
לפעמים מאד מתחשק לי לפגוע בעצמי.
אין לי רצון לדבר על זה עם אף אחד מכל מיני סיבות. הראשונה שזה לא יעזור לי סיבה נוספת שעלולים להבין אותי לא נכון כלומר לחשוב שאני עומדת לפגוע בעצמי וזה לא נכון וגם לדבר על המחשבה יכול להפוך אותה לממשית וככה קל להתעלם ממנה במקום להתמקד בה. ואולי אנשים ישאלו שאלות בשביל מה זה טוב?
מדברים לפעמים על דחיית סיפוקים. אתם יודעים כמה זה קשה להמשיך לחיות?
כמה זה קשה לא לעשות שום דבר אקטיבי?
כמה אני מתגעגעת למטפלת שעזבה אותי...

היי ליטל אני כתבתי לך ולא פרסמת את זה בפורום שלך. אני עוברת למקום חדש בקרוב ויש לי חרדות זה עבודה חדשה,שסידרו לי מהמועדון. האם כדאי לי לעזוב ולחזור הביתה? או עם החרדה להתנסות? אני אשמח למענה מקווה שתפרסמי את זה. שיהיה לך המשך שבוע נפלא

מכר רחוק ואני נהיינו לאחרונה מאוד קרובים, התחלנו לצאת ואנחנו בזוגיות. הוא סיפר לי שהוא בהליך גירושים והם לא גרים יחד יותר משנה. הם כבר הפרידו את החשבון בנק ויש עוד סגירות אחרונות לעשות. הוא והגרושה כבר מעל לעשור ביחסים מאוד לא טובים אבל בגלל שהבנים שלו היו קטנים אז לאף צד לא היה אומץ לפרק את הבית. במסגרת היחסים הלא טובים שלו עם הגרושה הם ישנו בחדרים נפרדים בבית המון שנים (כ-15 שנים) ולא ממש ניהלו זוגיות אלא יחסים של שותפים לדירה (כאלו שמסוכסכים בניהם בצורה קשה ובתקשורת מינימלית רק על מה שהכרחי).
הוא מאוד פתוח איתי, מדבר איתי על הכל ועונה לי בכנות על כל דבר ששאלתי. גם על דברים שלא שאלתי הוא מספר בצורה שקופה. באחת השיחות שלנו, הוא סיפר לי שאחרי תקופה ארוכה שבה הוא חי לבד בתוך הנישואים, הוא בגד בה, פעם אחת לפני 9 שנים עם מישהי כמה פעמים ופעם נוספת לפני שנתיים עם מישהי אחרת כמה פעמים (בפעם הזו אשתו חשדה והוא נתפס). עם שתיהן הוא בקשרי ידידות טובים ואומר שהוא לא רוצה ולא מחפש שום דבר אתן מעבר לזה ושהוא אוהב אותי וטוב לו איתי והוא לא רוצה אף אחת אחרת חוץ ממני.
לדבריו - זה נעשה מתוך מצוקה וחסכים שנמשכו הרבה זמן ולא מתוך צורך לחפש ריגושים בחוץ.

לדעתי אין לבגידה שום הצדקה!!!
אם לא טוב אז חותכים ולא בוגדים!!! כל עוד לא שמים על השולחן בצורה גלויה שזה כבר לא זה, ומחליטים שזו רק שותפות ללא מחויבות זוגית, אלא זה נעשה בסתר מאחורי הגב של הצד השני זו מעילה באמון ובעיני קו אדם!!!. (או מחליטים באופן הדדי וגלוי על קשר פתוח במידה וזה מתאים לשני הצדדים) 
לבקשתי, הוא הבטיח שאם בעתיד לא יהיה לו טוב בקשר אז הוא יסיים אותו ולא יעשה שום דבר עם אף אחת במקביל אלי.
אני לא יודעת איך להתייחס להבטחה הזו: מצד אחד אנשים מבטיחים כל מני דברים כשהם מאוהבים, במיוחד בהתחלה של הקשר (כשמאוהבים ויש סוג של אופוריה) וזה לאו דווקא מה שקורה בהמשך. מצד שני יכול להיות שהוא באמת לא מתכוון לחזור על זה וזה באמת לא יקרה שוב.
כלפי הוא בן זוג טוב ומשקיע ששם אותי בסדר עדיפויות מאוד גבוה ועושה מאמצים ניכרים מאוד כדי שיהיה לי טוב בקשר.
הבהרה: אנחנו בזוגיות גלויה לגמרי, הוא לא מסתיר אותי מאף אחד, פגשתי גם את המשפחה שלו וגם את כל החברים שלו וזה לא משהוא שקורה מאחורי הגב של אף אחד (גם אני לא מסתירה אותו מאף אחד).
לפי מה שאני יודעת על הנושא של בגידות - כשאדם בוגד ופורץ את המחסום המוסרי הזה אז יהיה לו קל יותר לחזור על זה שוב בעתיד אך יחד עם זאת זה לא אומר בהכרח שהוא אכן יעשה את זה.
מצד אחד מרגיש לי כמו להכניס ראש בריא למיטה חולה ומצד שני חבל לפרק משהוא שיכול להיות טוב בגלל משהוא שהוא לא עשה לי ולדבריו לא יקרה שוב.
אשמח לדעה נוספת

בשנה האחרונה אני בזוגיות עם בחור מדהים.
באופן כללי אני לא אוהב סטוצים ומאוד מאמין באקסקלוסיביות וקשרים רציניים.

בן הזוג שלי, שהוא שוב, בחור מדהים ומאוד טוב לי איתו, (אני אוהב אותו מאוד, גם את החברים שלו והמשפחה שלו והכל הדדי) היה רגיל במשך שנים לסטוצים. זה היה הריגוש שלו והבילוי המועדף שלו.
כשהוא מאס בסטוצים וחיפש קשר רציני הוא הכיר אותי.

הוא מאוד רוצה, אבל הוא לא מצליח לשחרר את המוח שלו ממחשבה על גברים אחרים, ומאוד רוצה להגמל מצפייה בפורנו אבל גם בזה לא מצליח.

אני כאמור, מאוד אקסקלוסיבי, לא מסתכל לצדדים לרגע. הקשר הקודם שלי (3 שנים) נגמר כשגיליתי שבן הזוג באותה תקופה בגד בי בשיטתיות.

בן הזוג שלי מתוסכל מהמצב שלו עם עצמו, רוצה לשנות את המצב מאוד וגם מאוד צריך את התמיכה שלי. אבל אני לא מסוגל להתמודד עם זה בעצמי, הידיעה שהוא חושב ומפנטז על גברים אחרים גורמת לי לסלידה איומה וריחוק. אני לא יודע איך אפשר לעזור לו ואם בכלל דפוס מחשבה כל כל אובססיבי לגיוון ופורנו והרגל כל כך מושרש להחלפת מיטות הוא משהו שיכול להיעלם.

אני אוהב אותו אבל מרגיש מתוסכל וחסר תקווה..
אובד עצות, אשמח לשמוע איך לדעתכם אני צריך לפעול ואם יש לדעתכם תקווה לקשר.
תודה..

הי,
לפני כמה ימים ישבתי עם אימי בת ה80 פלוס ואחותי הבוגרת ממני (50) במפגש שגרתי. במפגש עלתה שיחה בנושא פדופילים ופגיעות מיניות (עקב מקרה שקרה בישוב שלי).
לפתע משום מקום אימי החלה לבכות, בכי קורע לב והתוודתה בפנינו על מקרה מזעזע שקרה לב בהיותה בת 9 כשעלתה לארץ. הסוד היה שמור אצלה עד היום. היא תיארה את המקרה הנורא והצלחתי לראות "תמונה" בראשי שלא יוצאת לי מהראש. לאחר הוידוי שלה אחותי סיפרה על מקרה איום ונורא שקרה לה ועל פגיעה מינית שחוותה כשהיתה בת 5 כשחזרה מהגן.
אני מרגישה רחמים, מרגישה כאב נוראי ומרגישה שאיני מסוגלת להכיל את זה. אני שואלת את עצמי איך ומה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו? לאחר כל כך הרבה שנים.
אני רגישה מאוד ובכל פעם שאני שומעת על מקרי אונס או פגיעות מיניות בילדות או נשים זרות, לוקח לי יום יומיים להתאושש מהזעזוע והכאב. במקרים קשים יותר כמו האונס הקשה באילת (לאחרונה פורסם ודווח בתקשורת), איני מצליחה כלל להתאושש מזה ומדי פעם נזכרת וחושבת על הנערות/ הילדות האומללות שנהרסו להן החיים. אני נמנעת מסרטים עם תכנים של אלימות מינית ותקיפות מיניות.
(וסרטים עם אלימות באופן כללי בגלל הרגישות הגבוהה שלי).
עכשיו לאחר שהתגלו סודות כאלו במשפחתי אני חסרת שקט ואיני מצליחה להירגע, אם אני מרגישה כך כלפי נשים זרות אז כל שכן כשמדובר בנשים קרובות אלי.

אני עברתי בעצמי הטרדות מיניות כשהייתי נערה אך למזלי הרב יצאתי מזה בשלום. אני נזכרת בזה מדי פעם אך זה לא משפיע עלי כבר כמו בעבר.
אבל ליבי נשבר כששמעתי את אמא שלי מספרת על המקרה שלה, וגם במקרה של אחותי. איך אפשר להכיל את זה?
אשמח לעצה.
תודה רבה

היי ליטל.

במועדון החליטו להעביר אותי לעבודה חדשה בשיקום בקהילה, ואנשים אמרו לי שזה מקום על הפנים. אני מתלבטת עם לעזוב לגמרי את המסגרת או לנסות בעבודה החדשה,למרות שאנשים אמרו לי שזה מקום על הפנים. אני לא יודעת מה לעשות. מה דעתך בעניין? האם למרות שאנשים אמרו לי את זה כדאי לי ללכת להתנסות? או לחזור הביתה? מאחלת לך ערב מקסים ושבוע מקסים

שלום, אני מאובחן עם הפרעת אישיות חרדתית המענותית והפרעת אישיות גבולית, יחד עם חרדות כלליות ודיכאון. לכן אני מעוניין להתחיל טיפול פסיכולוגי.
אני יודע שיש כל מיני סוגים של גישות בפסיכולוגיה.
אך איזה סוג של טיפול נהוג בדרך כלל לאנשים למקרים כמו שלי? האם אני צריך מטפל שעבר התמחות ספציפית כלשהי? התמחות בסוג מסוים של טיפול? או שכל פסיכולוג מתאים?
אשמח להכוונה בעניין סוג הטיפול וסוג המטפל שיתאים לי.
תודה.

איך אפשר לעזור למטופלים כשמטפלים חוסמים אפשרות להגיב?
להבנתי השיטחית כמטופלת שקוראת מידי פעם היכן שאפשר, טיפול קוגנטיבי התנהגותי עונה על הבקשה שלו. ואולי גם אימון אישי.
לעומת זאת מי שענתה לו זו פסיכולוגית, והתשובה שלה מזכירה תשובות של פסיכולוגים נוספים כשהם מתבקשים לענות על שאלות שלא נעימות להן: הם מתעלמים מהשאלה.
היא סיפרה לו על האמונה האישית שלה (הוא לא שאל ולא ביקש זאת ממנה) וליתר דיוק על חוסר האמונה שלה בטיפול קשוח ושלדעתה "שינוי של ממש" לא ניתן להשגה בדרך כזו אלא רק כניעה או שיתוף פעולה כוזב בין המטפל למטופל. הפסיכולוגית המליצה לו לחפש מטפלים פסיכודינמיים (גם לאחר שציין שעבר כבר שלושה טיפולים והתאכזב מכולם) וזאת מבלי להציע שיטות טיפול נוספות כפי שביקש.
אני בשמחה הייתי מוסיפה את האפשרות לטיפול התנהגותי אילו היה אפשר להגיב. נראה שרק למנהלת הפורום יש אפשרות להגיב על שאלות, וכדי להוסיף הודעה צריך למסור מייל.
לא ברור לי מדוע הפסיכולוגית לא המליצה על טיפול התנהגותי. אבל בעיקר לא ברור לי האם היא לא מבינה שחוסר נתינת מידע על שיטות טיפול הוא עבירה אתית על חוק זכויות החולה סעיף 13, שמחייב מטפלים לתת מידע על טפולים חלופיים.

איך מטפלים בחרדה וסטרס בטיפול? יגידו לי פשוט להפסיק לדאוג? או שלדבר על זה יעזור?

הי, אני בן 25, קצין במודיעין ועל פני השטח הכל מעולה
בגיל 19, לפני הצבא התחלתי לחוות התקפי חרדה, מה שהוריד לי פרופיל (ככה"נ בעקבות הלחץ מהקרביות)
בכל מקרה, קרה לי אירוע לפני כחודש שחשבתי שיש לי משהו רפואי ומאוד מאוד דאגתי בלשון המעטה. לאחר שקיבלתי תשובה שהכל בסדר התחיל להיות לי מועקה ממש חזקה בחזה, תחושה שבאלי לבכות, באלי לצעוק, וזה רק הולך ומחמיר. אני גם בטיפול פסיכולוגי וגם לוקח תרופות אבל תמיד מפחד שזה לעולם לא יעבור..מפחד להתייאש..

שלום. החלטתי לכתוב פה מתוך פחד אמיתי ודאגה עבור המצב הנוכחי והעתידי של בני המשפחה שלי. ככל שהזמן נמשך ולא נעשה דבר ולא משתנה דבר, המצב רק הולך ומחמיר, ומבחינתי הוא הגיע הרגע לנקודת רתיחה ואני חייב\ת (לא משנה) עזרה אמיתית.

אז ככה. אני בן דוד של 3 אחים\אחיות. האח\אחות (נניח אחות, נניח שקוראים לה דנה) הכי צעירה היא בת 20+, וגם אם אכתוב פה עשרת אלפים מילים, לא אצליח לתאר את המצב שלה. היא לא סיימה תיכון, והיא כבר שנים ארוכות תקועה במקום. החיים שלה הם כבר שנים ארוכות מבוי סתום שהיא לא רואה אבל גם לא רוצה לראות דרך לצאת ממנו. אין ולא היה לה חבר או עבודה, ואין לה חברים כבר הרבה מאוד זמן, והיא חסרת השכלה תיכונית. הכי גרוע זה שאין לה שום תקווה שהדברים האלה ישתנו, והיא מתחילה לתלות את התקווה שלה בבריחה לדת ותקווה שיקרו ניסים ונפלאות על ידי תפילות, שזה מה שמבחינתי הביא את המצב לנקודת רתיחה, כי אנחנו מאבדים אותה. מה שהוביל לכל המצב הזה, בין היתר, זה שנים ארוכות של חינוך לא מוצלח שתרמו לעצב את האופי והמנטליות שלה להיות כפי שהם עכשיו - לחלוטין בלתי נגישים. דנה לא מוכנה לעשות שום דבר עבור עצמה, לא מקשיבה לאיש, לא מוכנה לקבל שום עזרה או רעיון לעשות משהו...כל מעשה אמיתי שהוא שישנה את המציאות היומיומית שלה, לא מסוגלת להתמודד עם שום ביקורת (מגיבה בבכי וצרחות כשאומרים דברים שאיכשהו לא נעים לה לשמוע, כי היא מעולם לא למדה להתמודד עם זה, כי תמיד גוננו עליה), לא רוצה לעשות כלום ושום דבר, בעלת שיפטים במצב הרוח אך רוב הזמן עם מצב רוח רע והרגשה ש"זהו. הכול אבוד. החיים שלי גמורים". שנים של הזנחה חינוכית (מתוך חוסר הבנה כיצד הורה צריך להתנהג עם הילד) שבהן לא נעשו דברים שהיו צריכים להעשות, ולהפך, וכשמשהו כבר נעשה, הוא נעשה לא נכון, או לא בזמן. כל אלה שיחקו תפקיד מכריע בלעצב אותה. אך זה לא רק החינוך, זה גם הנסיבות. לדנה אין חברים כבר הרבה שנים והיא לא יוצאת מהבית לשום מקום ומתבודדת שעות רבות בחדר שלה. היא חסרת כישורים חברתיים ופשוט מנותקת מהעולם. והבית פשוט כבר השלים עם המצב הזה כי לא יודעים מה לעשות. אולם מכל הצדדים הקשים שבה, אולי הדבר שהכי בלתי אפשרי להתמודד איתו הוא העובדה הבאה: היא לחלוטין לא מוכנה לקחת שום אחריות על החיים שלה, או על כך שלהתנהגות ולעקשנות ולסירובים הבלתי פוסקים שלה לאורך השנים הללו היה חלק דומיננטי בכך שהיא עכשיו איפה שהיא. מבחינתה כולם אשמים, רק לא היא, היא הקורבן. כל ניסיון איכשהו להשפיע עליה להזיז את עצמה מהמקום נגמר בתגובת פאניקה שלה. היא כאילו כל כך חסרת ניסיון שהיא נחרדת מעצם הרעיון לשנות משהו.

כך זה כבר נמשך הרבה זמן. יותר מדי זמן, והיא משפיעה בצורה מאוד שלילית על כל הבית, בפרט על אחיה\אחיותיה שסובלים מזה רבות. ההורים כבר לא יודעים מה לעשות. זה לא יהיה מוגזם לומר שההתנהגות והמצב של בן המשפחה האחד הזה ומה שהוא מעביר את כל השאר, פשוט הורס את החיים לכולם. היא גוררת את כולם למטה, הן מבחינה נפשית והן כלכלית.

אז עכשיו ששמעתם את כל הסיפור (ואתם יכולים לתאר לעצמכם שזה היה רק סיכום), אני מתחנן לעזרה. כל עזרה. רעיון. הצעה. המלצה. שם של פסיכולוג (היא לא ממש מסכימה לטיפולים...) או כל דבר אחר יתקבל בברכה כי אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. אם אתם צריכים לדעת פרטים נוספים...אנא צרו איתי קשר.

היי, אני רוצה להתחיל טיפול אצל אחד המטפלים/ פסיכולוגים שעובדים עם קופת החולים שלי (מכבי) אבל יש כמות עצומה ואני לא יודעת איך לבחור מי מתאים לי, מבחינה כספית הכל אותו מחיר ומסחינת המלצות אני לא מצליחה למצוא המלצות על פסיכולוגים ספציפיים האלה ברשת, איך לבחור?

היי,
אני מטופל כבר לסירוגין כמעט 10 שנים ועברתי כבר 3 מטפלים שונים (שנה וחצי, שנתיים ושלוש שנים).
אני אתחיל בזה שאני מאמין גדול בטיפול ובאמת חושב שאם יש מטפל טוב, הוא יידע לגעת בנקודות הרגישות ולשנות דפוסי חשיבה/התנהגות.
הבעיה שלי היא כזאת- עם כל אחד מהמטפלים שהייתי לא הגעתי לתחושה שהוא/היא מצליחים לגעת במקומות הנכונים. הרגשתי שאני "מסבן" אותם יותר ויותר עם הזמן ושהם לא יודעים לזהות את זה ולכן זה נהיה כמו מעגל שכזה.
אני מחפש טיפול שיהיה מאוד "קשוח" איתי ולא ייתן לי לסטות ולברוח. לא רוצה מטפלת/ת שיושבים מולי ומהנהנים בראש וכל כמה דקות אומרים איזה משפט קצר.
אני יודע שאני צריך מישהו/י שיובילו את הטיפול ולא יתנו לזמן לרוץ כדי למלא עוד שעה ולהמשיך.

אשמח מאוד להמלצה על מטפל/שיטת טיפול