פורום טיפול נפשי

כל פעם אני מנסה ללכת לישון אני מרגיש התחלה של התקף חרדה ואז אוטומטית אני נכנס למעיין סיוט
דוגמא ניסיתי ללכת לישון וישר אני מרגיש לחצים בבטן ומתחיל לנשום מהר ואז התחיל לי סיוט כאילו אני שומע כלב תוקפי שנמצא ממש לידי שאם אני זז בטעות הוא הולך לנשוך לי את כל הפנים.

ערב החג קרה לנו אסון במשפחה ואיבדתי בת משפחה קרובה מאד בתאונת דרכים.
אני עדיין מתקשה להאמין.כואב לי נורא.
גם בגוף. ואני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.גם יש לי כל הזמן פלאשבקים מחרידים אני כאילו "רואה" את התאונה מתרחשת ואותה נהרגת.למרות שלא הייתי שם.
בנוסף לאובדן הנוראי שלה זה גם מחזיר אותי למוות של אמא שלי.הכל חוזר.
אני גם מפחדת מהכל .בא לי להסתגר בבית ולא לצאת לשום מקום.
ומפחדת לנסוע ולנהוג.
אין לי שאלה.סתם פריקה...לא יכולה להכיל את זה.

שלום אני בן 29 מתקרב ל 30, יש לי חרדה ולחץ לעזוב את הבית של ההורים, רוצה לציין שניסיתי פעמים לעזוב אפילו בעבר חתמתי חוזה וביטלתי את החוזה לפני המעבר והלחץ והחרדה ניצחו אותי. באותה תקופה לפני המעבר הרגשתי ממש חרדה מתמשכת לפני המעבר לא לכמה דקות ממש יום שלם של דפיקות לב מהירות לחץ זרמים בגוף, ואז אחרי שוויתרתי עם הזמן הלחץ ירד, יש לי לחץ מזה ברגע שמגיע הרגע שצריך לעבור וזה קרה לי פעמים, לחץ זה דפיקות לב מהירות וקוצר נשימה לפעמים זרמים בגוף, הקטע שיש לי את החרדה הזאת רק מהפחד שלי לעזוב את הבית של ההורים,חוץ מזה ביום יום אין לי חרדות או פחדים, אני עכשיו בתקופה שאני רוצה לעבור לגור עם חבר שלי בשותפות, ולצאת החוצה כדי שהמעבר הראשוני יהיה לי קל יותר מאשר לבד, ועדיין אני נכנס ללחץ ומפחד מזה למשל שהלכנו ללכת לראות דירות שהבנתי שהמעבר הוא הולך להיות ממשי שוב נכנסתי לחרדה ולחץ, ואמרתי לו שמעדיף כרגע לחכות עם זה ולבדוק איך אני מטפל בזה לפני שנעבור ושוב נימנעתי, השאלה שלי איך אפשר לטפל בזה? אני יודע שהפיתרון הכי אמיתי ונכון זה לא להימנע וללכת ולעבור למרות הלחץ בלי לפחד, ואז עם הזמן הלחץ יירד וירגע אבל אני לא מצליח הפחד כל פעם מנצח אותי, וגם כל פעם שרציתי לעבור בעבר החרדה ניצחה אותי, וממש חשוב לי להצליח לעבור אשמח ליעוץ מה אפשר לעשות האם אולי כדורים של לובירן נגד חרדה לקחת אולי נגיד לפני המעבר יוכלו לעזור לי בתור התחלה? או טיפול אצל פסיכולוג? אני מרגיש שזה מחסום ריגשי שאני לא מצליח להתנתק ממנו ובגללו אני לא מסוגל לעזוב את ההורים, וממש חשוב לי להצליח לטפל בזה ולהצליח לעבור ולעזוב את הבית אשמח לעזרה.

אני לא יודעת למה אני כותבת את זה, בעיקר כי אני פגועה, לא כול כך מבינה איך הגעתי למצב הזה.
הייתי בטיפול קרוב לשנתיים וחצי אצל פסיכולוגית מומחית בעיקבות פוסט טראומה מורכבת מהילדות.
בהתחלה הטיפול הלך טוב, היה שיפור, היו עליות וירידות התחלתי טיפול תרופתי עם פסיכיאטריות, ועבדתי קשה בלטפל העצמי.
הייתי כותבת המון והעברתי הכל לפסיכולוגית שלי.
את היומנים שלי השארתי אצלה.
סמכתי עליה בעינים עצומות שהיא רוצה בטובתי.
אבל אז נכנסתי למשבר קשה, עד כדי כך שרציתי להתאשפז, הפסיכולוגית שלי התנגדה, אמרה מה יתנו לך? סטזרית אני פסיכולוגית מומחית.
בסוף בניגוד לעצה שלה התאשפזתי, ניסיתי לדבר איתה בזמן האישפוז אבל היא אמרה שאסור ואני צריכה להתחבר למטפלת שלי בבית החולים.
הסכמתי, לא יצרתי קשר ואז באחד הערבים קיבלתי מימנה מעין הודעת התנצלות, שהיא מבינה שטוב לי בבית החולים וכניראה אני צריכה משהו אחר עכשיו.
התעצבנתי, למה היא כותבת עם סיכמנו שאנחנו לא מדברות.
למה האגו שלה כל כך נפגע שהמצב שלי משתפר
ולמה לעזעזל היא לא כתבה לי עם היה לה כול כך חשוב לכתוב, אז למה לא בבוקר שיהיה לי עם מי לדבר.
היא ענתה תשובה של את תרגעי והכל יהיה בסדר.
החלטתי שאליה אני לא חוזרת.
הבנתי שבשלב מסויים נעשתי פחות מטופלת ויותר מקור למידע, ולכן היה לה כל כך קשה עם האשפוז שלי.
היא היתה שואלת אותי באיזה קטעים של מיידפולנס אני משתמשת כדי להירגע ואז העבירה קורס על מיידפולנס וטראומה מינית.
השתמשה בהרצאות בקטעים שאני כתבתי.
נעשתה חברה בפייסבוק של חברות שלי, ואפילו נכנסה לקבוצה בה ידעה שאני משתפת הרבה.
חתמתי לה וויתור סודיות אבל היא יצרה קשר עם אנשים שאני אמרתי שאדבר איתם.
בקיצור היתה חציית גבולות, כרגע היא חסומה אצלי גם בווטס-אפ וגם בפייסבוק.
אז אחרי שהשתחררתי מבית החולים הגעתי אליה ונפרדנו, לקחתי את היומנים שלי.
אני מרגישה נורא פגועה, היא הראשונה שסיפרתי לה את הסיפור שלי והיא לקחה אותו ועשתה ממנו סיפור שלה.
כתבתי לה שאני אוסרת עליה להשתמש בתכנים מהמפגשים, מדברים שכתבתי ועוד בהרצאות שלה, אבל איך אני יכולה לסמוך עליה שזה באמת קורא, כי היא כבר חצתה קווים אדומים?

שלום חברים, אני עובד על פלטפורמה וירטואלית לסיוע לבני נוער בהתמודדות עם חרדה חברתית באמצעות CBT, כאשר חלק מרכזי בתהליך יכלול מפגשים וירטואלים (שיחת וידאו, זום וכו') בין בני הנוער. בצורה כזו אני מקווה להצליח להגיע לבני נוער שלא מקבלים טיפול כתוצאה מאילוצים שנוגעים לזמן, מרחק, עלויות וכדומה, ולעזור להם להתמודד עם המצוקות והקשיים שלהם.
אשמח לשמוע את דעתכם בנושא, האם אתם חושבים שכלי כזה יוכל להביא לשיפור משמעותי? האם הוא יוכל להיות אמצעי משלים לטיפולים פסיכולגיים קלאסיים? כל הערה, הארה או הצעה תקבל בברכה. תודה מראש וחג שמח!

כשהייתי בתיכון הייתי נער חרמן וסקרן וניסתי להזרים כל דבר שזז, בנים ובנות לא עניין אותי בכלל מי. במהלך הצבא התמקדתי יותר בבנים כי המשיכה אליהם התחזקה מאוד. ככה נכנסתי לקהילה הגאה. "טקסי החניכה" של הקהילה היו מורכבים בשבילי והיום אני מבין כמה נפגעתי ופגעתי בין היתר גם בגללם. נכנסתי לעולם שמותר בו הכל ואין בו גבולות, שלא ברור מתי משהו מתחיל ונגמר, סקס ומגע מתי שתרצה, שאין שיח על כללי ההסכמה, אתה נוגע וככה מנסה. זה לא טוב, בכלל לא!השיח היום מאוד בולט וברור בנושא אבל זה היום.

הסמים, המסיבות ועוד ועוד. אני תופס היום את הראש ומבין כמה רע עשיתי לעצמי, אבל זה מילא, עשיתי רע גם לאחרים וקשה לי עם זה מאוד.

כשיצאתי למסיבה בערב פסח ראיתי את הכל מסביבי וזה פשוט הכה בי חזק, הבדידות, ההתנהגות המינית שלי בעבר וחוסר הגבולות.
אז שוב עשיתי סמים ושוב סיימתי את הלילה באיזה דירה של מישהו זר [לפחות לא פגעתי במישהו אחר מלבד עצמי]

יש סבב ב' בחיים?
חושב שלא מגיע לי בכלל הזדמנות

הדיאטנית לא יצרה איתי קשר מאז שביטלתי ואני לא מבינה את עצמי כי אני זאת שרציתי להפסיק את המפגשים אצלה ואני זאת שביטלתי את הפגישה לפני שבועיים ולא קבעתי עוד אחת
ופתאום נורא קשה לי עם ה"פרידה" הזאת אני אפילו לא יודעת לומר מה קשה לי בזה אבל אני מרגישה כמו בטראומה שבאותם רגעים עוד לא קולטים והנחיתה מגיעה רק אחר כך.
אני מרגישה פתאום נורא עם איך שזה יסתיים בא לי לבכות
אני מרגישה זרוקה ושלא באמת אכפת ממני
אני מרגישה אשמה נורא ושבגללי אי אפשר לעזור לי
אני לא יודעת להסביר במילים מה קורה לי אני מרגישה נורא רע
גם כל ההפסקות האלה בטיפול כל כך מטלטלות אותי ומובילות אותי לתחושות קשות ובלתי נסבלות . אני מתקשה לעכל איך קשר יכול להיות כל כך קרוב וכל כך רחוק ביחד איך בשנייה אחת פתאום הכל יכול להיגמר אני נשארת נטושה לבד וכאילו כל מה שהיה עד היום נעלם ו"אני (המטפלת) לא מכירה אותך (אותי) יותר" .
זה גם מרגיש קצת כמו ניצול וזריקה אחר כך (ואני מבינה בשכל שזה לא הכוונות של המטפלת שלי אבל זה לא עוזר לי לתחושה)

במפגש האחרון עם הדיאטנית לפני שבועיים היא הציבה לי תנאי לשבועיים עד פסח אמרה שאם אני אעמוד בו אנחנו ממשיכות בטיפול אצלה ואם לא אז ... (אמרה שהיא לא מנסה לאיים עלי אבל היא רוצה להיות הוגנת והיא חושבת שאני לא מצליחה להפיק תועלת מטיפול בקהילה בשלב הזה )
בשבוע לאחר מכן אני לא הגעתי לפגישה, ביטלתי את הטיפול . ולא קבעתי גם לשבוע הזה. מה שאומר שעברו שבועיים ולא יצרתי איתה קשר מאז
וזה לא רק בגלל התנאי שהיא הציבה- אנסה להסביר:
אני מרגישה שנורא קשה לי אצלה, אני כאילו בטיפול אצלה, מגיעה כל פעם למפגשים אבל מרגישה שם נורא לבד, מרגישה שהיא לא מבינה אותי, שאני משתפת והיא לא איתי היא לא מתבוננת ועוזרת , התחושה שלי שכל המפגשים אצלה הם אותו דבר, אותם שאלות מצידה ,אותם הוראות , אותו תקליט.
גם כשאני מנסה לשתף בקשיים היא "ממשיכה הלאה" ולא מתעמקת כאילו מה שמעסיק אותה זה רק תזונה ועלייה במשקל, לא איך אני מתמודדת.
אני יודעת שמדובר בתהליך קשה, אני לא ציפיתי שזה יהיה קל בכלל (קשה לי להאמין בכלל שיש לי סיכוי לצאת ממנו) אבל כן ציפיתי שמשהו יתפוס אותי , משהו יעודד אותי קצת לנסות. שגם אם זה קשה ארגיש תמיכה. לא יודעת ציפיתי שהיא תתבונן גם בחוויות שלי סביב הנושא ולא רק בתפריט ומשקל טכני
האם זו ציפייה מוגזמת מבחינתי? איתה אני כבר לא אמשיך אבל מנסה להבין

שלום
אני בשנות השלושים. איבדתי בן משפחה יקר לפני כמה חודשים. בערך 3 חודשיים אח"כ נכנסתי להריון שנאצלתי להפסיק כי הוא לא התפתח כמו שצריך (גם ציטוטק וגם גרידה).
בניתי על חופשת לידה כי אני במקום עבודה שלא טוב לי בו אבל נוח לי לצאת ממנו לחופשת לידה (מכירים אותי וזה יותר קל לצאת לבדיקות וכו). התחלתי לעבוד פה בקורונה אחרי שפוטרתי ממקום אחר.
אלא שלאחר הגרידה המחזור שלי השתבש לחלוטין.. יש לי המון דימומים באמצע החודש. אני לא מצליחה הלכנס להריון שוב. עברתי דירה חדשה. יש לי לחץ בעבודה, אני לחוצה להכנס להריון ולחוצה שנגרמה לי בעיה בגלל הגרידה ושהבעיה בי והגללי העובר לא התפתח. אני מרגישה שאני מאבדת את זה ושקשה שלי. כל התוכניות שלי השתבשו לחלוטין. אני מפחדת שההפלה גם פגעה בי ובגלל זה אני לא מצליחה להקלט שוב. אני ממש מרגישה עבודה.
אין לי חברים לפחות לא כאלו שיכול לפרוק איתם את הכל.
יש איזה רעיון או עצה איך אני יכולה להוריד את הלחץ והמתח? אין לי כסף לשלם לטיפול נפשי עכשיו. אם היה לי כבר הייתי הולכת מזמן

קראתי מאמר בנושא נזקי האלכוהול וחשוב ליידע את הציבור ,חברי הנהלת אילסם, הפסיכיאטרים, המתמחים בתחלואה כפולה (קיום מחלת נפש במקביל להתמכרות לחומרים), מזהירים כי שתייה מרובה עלולה להוביל להתפרצות הפרעות נפשיות. • בעיות נפשיות - חולים במחלות כמו: סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית והלם קרב, הנעזרים בתרופות פסיכיאטריות, מצבם עלול להחמיר בעקבות שתיית אלכוהול. בפועל, ניכרת אצלם החמרה במצב ועלייה באשפוזים חוזרים עקב שתיית האלכוהול. במהדורה הרביעית של המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות פסיכיאטריות, הופיעה לראשונה קטגוריה הכוללת הפרעות פסיכיאטריות שהתפתחו כתוצאה מצריכת אלכוהול. כיוון שלאלכוהוליזם השפעות רבות על הפעילות המוחית, בהתאם גם ניתן לראות כי ישנן הפרעות רבות ביותר שיכולות להופיע על רקע אלכוהוליזם. בין היתר מדובר בהפרעות מצב רוח, הפרעה פסיכוטית, שיטיון, הפרעות שינה ועוד. המאפיין המובהק של כל ההפרעות שמקורן באלכוהוליזם הוא שהן התפתחו בעקבות ההשפעה הפיזיולוגית של האלכוהול. כמו כן, בניגוד למשל להפרעה פסיכיאטרית שלא נובעת כתוצאה מאלכוהוליזם, הפרעה פסיכיאטרית הנובעת מאלכוהוליזם צפויה לחלוף גם ללא טיפול, למעט טיפול תומך, תוך מספר שבועות לאחר הפסקת השתייה.

למנהלת הפורום שלום, לקח לי מעט זמן להבין את זה אבל אחרי מספר מערכות יחסים רומנטיות מטלטות והתמודדות מורכבת כל חיי עם לשאת את הלבד קראתי והבנתי שזה יותר עמוק משחשבתי. נראה שרוב הקריטריונים להפרעת אישיות תלותית חלים עלי והיא מסבירה מאוד את החווייה שלי ואת הקשיים הנושנים. האם יש סיכוי אמיתי להירפא? מאחר ומדובר במרכיבי אישיות בסיסיים כל כך, האם תיתכן מציאות אחרת אחרי טיפול מתאים?
כמה שזה מביא נחמה לתת כותרת לעניין ולהפיג את הזרות שבזה זה גם מפחיד לחשוב שמא זו תהיה התמודדות שתלווה אותי לכל החיים.
איך מוצאים מטפל מתאים?
תודה על כל מענה

אני גבר כמעט בגיל 23.
סובל מביישנות בערך מאז שאני מכיר את עצמי.
היום זה מפריע לי מאוד בלהכיר בחורות.
מצד שני אני בשיפור גדול מאוד ממה שהייתי בעבר, מרגיש בנוח לגמרי לדבר עם בחורה חופשי וטבעי ועם בטחון עצמי גבוה והשיחה זורמת. הבעיה מתחילה כשאני צריך להתחיל איתן ו״לשים דברים על השולחן״.
ההתלבטות שלי היא האם ללכת לטיפול פסיכולוגי ולדבר על זה.
בגלל שהבעיה היא פסיכוסומטית (כמו שאמרתי אני מרגיש טוב מאוד עם עצמי), אני חושש שללכת לטיפול ייגרום לרגרסיה בתהליך השיפור שאני חווה כיוון שהמשמעות של זה היא להודות שאכן יש בעיה.
אם זה לא ברור, הכוונה שלי היא שאם אני אתעלם מהבעיה ואומר לעצמי שהיא לא קיימת - היא תפתר מעצמה.
מה עליי לעשות ללכת לטיפול או להתגבר בעצמי?

המטפלת שלי ביטלה את הפגישה כי היא חיובית וצריכה להיכנס לבידוד
בשכל אני לגמרי מבינה את זה וברור לי שזה מה שהיא הייתה צריכה לעשות
אבל רגע אחרי שקיבלתי ממנה את ההודעה על הביטול נגמרתיייי
ברגע אחד הרגשתי איך אני מתנתקת . מרחפת וכל האוויר נשאב ממני.
זה מוביל אותי לתחושות קשות,
תחושת תלישות, של ילדה קטנה וחלשה בתוך עולם ענק ומפחיד, הכל מבולבל ומעורפל ואין אף אחד שרואה / מסביר

אני לא מוצאת מילים להסביר בכלל את מה שזה עושה לי, אבל מזה בדיוק חששתי כשחשבתי לפנות לטיפול
כאילו שברגע אחד הכל קורס ואני נשארת לבד ,זה מפחיד ומשבית אותי ואני שונאת את זה
אני מפחדת מהיום שזה באמת יקרה. אני אתחרט על שבכלל נתתי מקום לקשר הזה
בא לי להתנתק :(

שלום ,
יש לי 4 ילדים 22,23 ו..8,7
לאורך כל השניים השתיים הגדולות היו חברות טובות,לאורך התבגרותם כל אחת התפתחה אחרת בדעותייה ושאיפותייה,הן שונות הן בדעות והן בהתנהגות .עד כאן הכל יופי,בשנה האחרונה לצעירה יותר יש חבר שהגדולה לא אוהבת ודואגת להעלם כל פעם שהוא אצלנו,טוענת שהוא אפס ועצלן וכו.הסברתי לה שהיא צריכה לכבד את אחותה וזו בחירתה (מיותר לציין שגם אנחנו לא עפים עליו אבל מכבדים את בחירתה).מאז שהחבר קיים אין לבנות קשר חוץ מבוקר טוב ודברים רגילים שחייבים,לא ברוגז אך יש ריחוק עצום וחוסר רצון להיות יחד.דיברתי עם כל אחת בנפרד ואמרתי שעצוב לי שהן התרחקו ברמה כזו ,הגדולה אמרה שהיא פחות מעניינת אותה ודעותייה שונות משלה וטוב לה ככה,הצעירה אמרה לי שהיא מנסה הכל אך רואה שאין פידבק מצידה (גם אני רואה זאת) כואב לי ברמה ששובר אותי וזאת בהתחשב שהיה להן קשר מצויין למרות שהן מאוד שונות.איך לנהוג בעניין? האם להרפות ולתת לזמן לעשות את שלו? תודהי

בס"ד

שלום וברכה
בני היקר משרת כחובש קרבי. שנה וחצי בשירות. לאחרונה חזרו הפרעות האכילה אשר יחד עם התובענות של המערכת הצבאית גורמות לו לחרדה המלווה בהפרעות שינה ורצון למות.
עזרה דחופה - אמא דואגת