פורום טיפול נפשי

שלום שוב, אני עובר תקופה קשה.

כל הטיפול הפסיכולוגי הזה מאוד מקשה עליי, כמה שאני מתנתק מהמשפחה פתאום אני מרגיש יותר רגשות, בתחילת הטיפול אני חשבתי שאין לי רגשות בכלל, בא לי להקיא מרוב רגשות רעות, למה אני כל כך לא חשוב לאף אחד שכולם יכולים להתעלם מכמה שהם פוגעים בי אבל מספיק חשוב כדי שיתעללו בי, אני לא מבין מה רוצים ממני, מה עשיתי, יש לי הפרעה סכיזואידית, אני הסתגרתי בחדר כל החיים, למה עדיין זה לא מספיק, אני עוזב את הבית, אני אפרד מכולם כי אני לא אחזור.

אני קצת מרגיש כמו ילד בן 3 שרוצה להתחיל את החיים, כי ככה התייחסו אליי, בעצם לא סמכו עליי עם כלום, לא נתנו לי ללבוש בגדים לבד, לא נתנו לי לבחור כלום, לא נתנו לי להרגיש תחביבים, לא נתנו לי ללמוד מה אני אוהב ומה לא, כל מה שעשיתי היה בכפייה, ואם לא הסכמתי אז האשימו אותי שאני לא מתאמץ ואני אגואיסט, איך בנאדם בן 27 שמרגיש שהוא מפותח כמו ילד בן 3 אמור להתחיל חיים של גדולים, יש איזה משהו שאני יכול לעשות כדי להרגיש בהתאם לגילי? אני מפחד לעשות את הדברים הפשוטים, אני מפחד להכין אוכל ושאני לא אצליח, אני מפחד שאני ארעיב את עצמי כי אני לא יודע איך משיגים דברים, למה אני מרגיש כל כך קטן? כל החיים הקטינו אותי כל הזמן ההורים שלי, ועכשיו אני לא מצליח לגדול, למה זה כל כך פשוט לאנשים לבחור לעשות מה שהם רוצים, אני לא מצליח להתקדם, כבר אמרתי שאני יעבור דירה (יכול להיות שאגור ברכב), אני כבר החלטתי סופית להתנתק אבל אין לי תמיכה מספיק חזקה להתחיל חיים בעצמי, כולם כבר בוגרים, עסוקים בתואר, 4.5 חברים סה"כ.

זה בעיות שלדעתך ימשיכו איתי כשאצא או שהן נובעות מזה שאני פשוט נמצא בסביבה הרעילה? אני מאוד מפחד לצאת, אני שוקל להוסיף טיפול פסיכולוגי נוסף כי הטיפול שאני כרגע בו הוא מסובסד וכדי להוסיף טיפול שבועי אני אצטרך לשלם בעצמי על כל הטיפולים, אין אפשרות לשלב עם הסיבסוד.
יש הצעה אחרת?

שלום רב. לפני כשלושה חודשים הבת שלי (21) החלה בפעם הראשונה בחייה קשר זוגי עם בחור מקסים.במקביל החלו אצלה מחשבות טורדניות שלא עוזבות אותה 24/7, שהיא בעצם נמשכת לנשים. המחשבות האלה גורמות לה להתקפי חרדה על התקפי חרדה כי מבחינתה המחשבה הזו לא אמיתית וגורמת לה לסבל. היא החלה בשיחות עם פסיכותרפיסטית , אך הפסיקה. הייתה במספר שיחות עם פסיכיאטרית שהיא גם מטפלת אך זה ממש גורם לה לסבל. היא הייתה מאוד פתוחה בשיחות אבל מבחינתה לא רוצה לדבר על זה כי היא יודעת שזה לא נכון. התחילה לקחת ציפרלקס במינון של 10 מ"ג אך הומלץ להגביר מינון. ברגע שהמחשבה עוברת בה היא מייד בוכה ואומרת שזה לא אמיתי. אני מרגישה אבודה. ובטח שגם היא. אולי יש שיטת טיפול שמתמקדת בהתמודדות עם המחשבות ולא להכנס לחרדה מהן. בלי שיחות שחופרות לעומק. כי היא כבר לא מסוגלת. תודה

היי,
ביום הזיכרון תמיד יש לי עצב עמוק בפנים, לא חסרים חברים, משפחה, שאיבדתי במלחמות שלנו והמעבר בין האבל לתקומה (יום העצמאות) הוא ממש בלתי נתפס.
איך אני יכולה?
הכאב על האובדן הוא כמעט לא אנושי.

האם יש אפשרות לטפל בטראומה בלי להכנס לעומק ולשחזר ? יש אפשרות ? יש מצב כזה שטראומה בלתי נסבלת לעיכול ושחזור ואפשר לטפל בסימפטומים שלה בלי להכנס לעומק אלא רק מציון נקודות - כותרות ? כמו לדבר על כך שהיתה פגיעה מינית אבל לא להתחיל להכנס ולפרט מה ואיך כי זה פשוט יהיה בלתי נסבל ? יש סיכוי כזה או שזה לא עובד ?

מצטער ששוב אני שואל אני מרגיש שאני מטרטר אותך אבל כל פעם יש ראיות חדשות.

זה סיפור מורכב, אני נמצא במצב שכל הבית שלי משתף פעולה עם קווי אישיות נרקסיסטים של אמא שלי, אם מביעים התנגדות וביקורת מסתכנים בחטיפת האשמות והקנטות, אם בטעות מראים את הבעיתיות בציפיות הסותרות של אמא שלי גם עלולים לחטוף האשמות ואיומים, בעצם כולם צריכים לשחק לפי המציאות של אמא שלי, ואם המציאות משתנה מצידה אז כולם צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה.

בדיעבד אני מצליח לקשר את זה לטיפול הפסיכולוגי שלי, שהרבה פעמים אני תקפתי את הפסיכולוגית שלי למרות שלא הרגשתי שיש לי מטרה לפגוע בה, בעצם "הכנסתי" אותה למעגל הנרקסיסטי, שבו אם היא לא עומדת בדרישות אני אתקיף אותה ואקטין אותה, זה קרה לפני הרבה זמן והייתה מאז הפוגה של בערך חצי שנה מאז שתקפתי אותה, אבל מצד שני תמיד הייתי זהיר איתה כי הרגשתי שהיא 'נופלת' להתקפות, ואני עלול לשנות את ההתנהגות שלה עם התקפות, משהו שאני לא הייתי רוצה שפסיכולוגית תעשה.

טיפול אחרון חזרתי לתקוף אותה כי מישהי מהחיים האישיים שלי פנתה אליי ושאלה איך אני מתקדם בטיפול הפסיכולוגי ודיברנו, וזה גרם לי להרגיש שמשהו בטיפול לא מתקתק, אני תמיד מרגיש שאני הולך על ביצים בטיפול וזה לא אמור להרגיש ככה, כי היא לא מביאה לי תחושת יציבות (מעצם העובדה שהיא נופלת), אמרתי לה שהיא פסיכולוגית גרועה בגרעין שלה, וזה לא משהו אישי, שזה לא עניין של ניסיון, כל פעם שהיא הפכה את הנושא אליי אני החזרתי אותו לזה שהכל בגללה, אני מתאר לעצמי שאם יצא לך להתמודד עם מטופלים נרקסיסטיים את מכירה את ההתנהגות.

מאוחר יותר באותו שבוע הרגשתי שאני צריך תמיכה, התקשרתי אליה (היא מסכימה) והסברתי את הסיטואציה, ומשהו הרגיש חשוד, הרגשתי שבחלק מהשיחה במקום להיות בצד שלי היא הייתה בצד של אמא שלי, בגלל שאני מכיר את התחושה המבולבלת, אני מכיר את ההרגשה שמשהו מרגיש לא בסדר אבל אני לא מצליח לשים את האצבע על מה בדיוק כי זה מה שתמיד אני מרגיש עם אמא שלי, מהתחושה הזו יש חשש, הייתי שמח לאיזה חיזוק שאולי הפסיכולוגית שלי נכנסה לתפקיד מתעללת מתוך חשש שהיא תותקף, אני צריך שמישהו יפתח לי את העיניים ל'פסיכולוגית שלי', אני כבר לא בטוח כמה היא בצד שלי, הייתי רוצה לראות דברים לרגע בצורה אובייקטיבית באמת ואז לעשות החלטה, אני לא מצליח להגיע לחשיבה האובייקטיבית כי אני מרגיש חלש ומנוצל בסיטואציה.

ליטל אני מזההה אבל אני לא מסוגלת אני מרגישה שאני מתפוצצתתתתת מחוסר רוגע כל הגוף שלי במתח של 1000000 ,בעצבים פנימיים מטורפים אני הבטחתי לעצמי שהפעם אבקש מהמטפלת להגביר תמפגשים לפעמיים בשבוע כי זה סיוט לי ככה ואז בפגישה עצמה אני פתאום לא הייתי בטוחה בזה כל פעם בפגישות אני פתאום שוכחת מהכל מכל מה שעולה ומהתחושות אבל אחר כך אני מרגישה שאני משתגעתתת מהמרחק כל הגוף שלי מתוח ברמה שורפת נהיה לי עצבים הזויים בגוף שבא לי לשרוט את עצמי חזק חזק חזקקקקקקקק הכי חזק!! איך אני כל פעם בפגישות מנותקת לגמרי מכל מה שעולה ביניהם איך אני כל פעם שוכחת את הגיהנום הזה ואחר כך בא לי למותת רציתי לא לכתוב פה הייתי בטוחה שזהו, מבטיחה! אבל אני לא מסוגלת לא יכולההההה

שלום,
אני מעוניינת להתחיל תהליך, לנסות לחדד עבורי ולהאיר את המקומות שאני צריכה לשנות /לחזק בכל הקשור למקצוע , תעסוקה, כיוון תעסוקתי. לא בטוחה האם עליי לגשת לתהליך של אימון או תהליך של טיפול פסיכולוגי.

תודה.

אני שלוש שנים בטיפול ועברתי דרך ארוכה וסהכ טובה עם המטפל
אבל אם יש משהו שאני נמנעת מלהביא אילו סיטואציות שאני יודעת שיכלתי לפעול אחרת וגם ברור לי מה הייתי צריכה לעשות.. ככה שלא יעזור לי שהוא יגיד לי את אותו דבר

והשבוע בחרתי לספר במשהו כזה. וזה פשוט היה גרוע... כי הוא יודע הכל, ויודע בדיןק מה הייתי צריכה לעשות
וזאת תחושה ממש מגעילה.. מי אתה בכלל, מה אתם מושלמים אתם לא טועים?
אני מרגישה שהמטפל שלי אף פעם לא טועה ... וזה לא מושלם בעיני.
כל סיטואציה בחיים שלכם אתם יודעים לנהל מושלם?
אז טעיתי אז מה, לא סיפרתי לו את זה בשביל לדעת שטעיתי

עוד סימפטומים של התעללות- גיליתי שהסיבה לכך שאני נמשכת לדמויות חזקות, מטורפות, עוצמתיות או אפילו רצחניות (בדרך כלל בפנטזיות שלי או אפילו בסרטים/סדרות) היא שגדלתי עם צורך/רצון מתמיד שמישהו יגן עליי מפני הבית הפוגעני שלי. בעיקרון נמשכת להגנה ומישהו מסוכן יכול להציע יותר הגנה מאשר האדם הממוצע. בנוסף, משיכה לדמויות אובססיביות כי הוזנחתי ריגשית לאורך ילדותי. סוג של משיכה למה שלא קיבלתי ורציתי לקבל אך בצורה מופרזת ומוגזמת. צורך מתמיד בהגנה- משיכה להגנה מוגזמת, צורך מתמיד בתשומת לב- משיכה לתשומת לב מוגזמת. אני נמשכת כי הם הדמות הרצויה עבורי ריגשית. חשוב לציין שאני לא נמשכת בגלל מראה חיצוני והאופי הוא במקרה, האישיות וההתנהגות היא מקור המשיכה, החיצוניות היא רק בונוס.

האם זה משהו שניתן לשינוי בטיפול פסיכולוגי ונחשב לאחד מדפוסי רגש חשיבה והתנהגות בלתי נשלטים (כמו היפרסקסואליות) שדיברת עליהם?

היי ליטל,

אני מתקשה להבין את ההבדל... איך אוכל לדעת שאני מדברת ממקום רציונלי או ממקום ריגשי אותנטי והעיבוד/עיכול מתחיל לפעול? בנוסף, נאמר והסימפטום מגיע מצורך לספק צרכים ריגשיים ע"י מין בעקבות הטראומה המינית שלימדה אותי לחשוב שזאת הדרך לספק אותם; אם אני מודעת לכך שזאת גישה לא נכונה, למה זה לא מפסיק? התת-מודע שלי לא משוכנע מספיק וזקוק להבנה עמוקה יותר? המוח שלי בוחר שלא להקשיב לי? ה"נפש" היא אני בלא-מודע או "אני האמיתית" או מערכת אוטומטית במוח? זה מבלבל. איך מתנהל עיבוד אירוע טראומתי בשיח טיפולי? אני פשוט מדברת והפסיכולוגית מקשיבה? אני לא יודעת על מה לדבר ואיך. בפגישות אני לרוב מתקשה להעביר את התחושות שלי במילים, מנותקת ריגשית מה שמקשה עליי לשתף מבחינה ריגשית או שוכחת הכל ושותקת.

הניתוק הריגשי מקשה עליי להבין את סיבות הסימפטומים שלי. אני זוכרת שבטיפול הפסיכו-דינאמי האחרון שהייתי בו (שלצערי נכשל) הפסיכולוג שלי קבע שאני כועסת על המשפחה שלי בגלל איך שהתייחסו אליי. סירבתי ואפילו גיכחתי על כך והוא התעקש. כבר בלילה של אותו היום חלמתי חלום אגרסיבי שבו אני צועקת, מקללת אותם ואפילו פוגעת בהם פיזית ומשם המשיכו החלומות האגריסיביים לאנשים מהעבר. זה כאילו נפתחה דלת של הדחקה. אני עדיין מנותקת ריגשית אז אני נעזרת בחלומות שלי בשביל לדעת מה באמת מעיק לי בפנים. זה אומר שרגשות החלום אותנטים או שפשוט חלמתי על זה בגלל שזה מעסיק אותי?

שלום,
אשמח להתייעצות,
השנים האחרונות עבור אמא שלי לא היו קלות,
התמודדות עם מצב כלכלי לא פשוט (חובות יחסית גדולים), גירושים, עבודה במקומות לא טובים ומלחיצים, הביאו אותה למצב נפשי לא טוב, היא חיה מהעבודה הביתה וחוזר חלילה, כשמגיעה הביתה לא עושה דבר מלבד לאכול, להיכנס לחדר, לראות טלוויזיה ולישון.
כרגע גרה עם אחי, אך הוא כבר מבוגר לקראת גיל 30 ועתיד לעזוב את הבית בקרוב ולכן תשאר לבדה.
מלבד הסיטואציה הלא פשוטה הזו, היא מתארת שהיא חווה מצבים של דכאון,
כבר תקופה דיי ארוכה, חוסר חשק, אומר כיאלו נבלעת בחושך, אך היא ממשיכה בחיים שלה כרגיל.
ניסיתי לבקש ממנה שתפנה לטיפול מקצועי, אך היא לא רוצה,
גם בגלל המצב הכלכלי הלא טוב וגם בגלל שגרת העבודה המלחיצה שלה, היא לא חושבת שהיא תצליח לשלם על טיפולים או בכלל לפנות להם את הזמן.
מה אני יכול לעשות בכדי לעזור לה?
תודה.

היי ליטל,

שוב שאלה בנוגע להיפרסקסואליות כתוצאה מטראומה מינית- אמרת ש;"סימפטומים או דפוסי רגש חשיבה והתנהגות בלתי נשלטים, בין אם של "היפרסקסואליות" ובין אם אחרים, מופיעים במרבית המקרים כאשר תוכן נפשי שלא עובד דיו מבקש לפרוץ אל המודעות ולהשמיע את עצמו. במובן זה, עקרונית כל סימפטום שזו מהותו יכול להיות מנטורל באמצעות טיפול פסיכולוגי- כאשר התוכן הנפשי הופך למודע וזוכה לעיבוד, לנפש אין עוד צורך "לדבר" אותו דרך הסימפטום."

בנוגע לעיבוד התוכן הנפשי שגורם לסימפטום- אם אני מודעת לתוכן הנפשי שגרם לסיפטום, זה לא מנטרל אותו? כלומר, איך עיבוד בטיפול פסיכולוגי שונה מכך שאני מבינה את סיבת הסימפטום? זה לא נחשב לעיבוד? אני לא מחוברת לרגשות שלי כרגע אך אני כן מודעת להם. אני יכולה לדבר על הרגשות שלי ממקום של ידע אבל לא באמת מרגישה אותם (סוג של הסקת מסקנות מההתנהגות שלי), איך אדע אם אני באמת מעבדת את התוכן הנפשי או רק מדברת עליו? האם זה דורש להיות במקום עמוק מבחינה ריגשית בטיפול? כרגע ההיפרסקסואליות פוגעת לי באורח החיים, קשה לי לדעת שאצטרך להתמודד עם זה עד שאגיע עמוק מספיק נפשית.

היי, מה נשמע

אני זוכר שבגיל 15 נתנו לי כדורים פסיכיאטרים בפעם הראשונה הרגשתי מעורפל בכל פעם שלקחתי אותם היו לי בחילות וחרדות ומחשבות אובססיביות בגלל הכדורים שלקחתי. אף אחד לא הקשיב לי, גם לא הפסיכיאטרים כולם נטשו אותי
ונאבקתי לבדי ללא חברים, מעולם לא היה לי פסיכולוג אני מרגיש תמיד שזה היה כאילו אתמול.

איך זה מתסכל שאת כל דבר אומרת לי לדבר עם המטפלת יש כל כך הרבה דברים לדבר איתה ואני עוד בכלל לאאא שם עדיין לא מרגישה בשלה בכלל לשתף אותה בכל מני דברים ולא בא לי עכשיו כשאני עוד לא מכירה אותה מספיק וגם לא זוכרת אצלה כמעט כלום מהדברים שעולים לי בין הפגישות . אפילו שעמוק אני מבינה שזה ממקום מקצועי ואת בכוונה לא עונה לי ואת גם לא חייבת לי כלום וסה"כ עושה טובה זה מתסכללל אותי אני מנסה להתגבר ולא לשאל יותר וזה קשה לי מאוד

I’m 27, pregnant with some mental health struggles, so I decided to try therapy again (I tried in the past and it was very traumatic..). I suffer from anxiety as long as I can remember, social situations was always a confusing thing for me (understand the roles of conversation and reading social situations) so by the time I joined school I developed social anxiety, I always struggled with control (I have the urge to control everything aspect of my life.. of course I understand that it’s impossible) which course me to develop an eating disorder (10 years I’m struggling with bulimia) and depression.
Before my therapist said that she thinks that I’m on the autism spectrum I suspected this myself but always dismissed that (with the explanation of ADHD, social anxiety and HSP). I’m not sure that I do have ASD and if I do it will not affect me more then it already did but my concern is for my baby... what if she will have the same problems as did and do? How can I teach her how to navigate though life if I myself struggling with the same thing. I’m luck to have an understanding husband that accepts me the way I am knowing this world how can I guarantee that she will have the same for her?