פורום טיפול נפשי

שלום רב.
האם יש בארץ פסיכולוג/ית שהם גם פסיכאטרים?
אני לא מוצא כאלו.
תודה.

היי, אני נמצאת כבר כמה שנים בטיפול,
בעקבות חיים קצת מסובכים בילדות,
לאחר מכן חוויתי גירושים קשים מאד,
הפסיכותרפיסטית שאני נמצאת אצלה עזרה לי במשך ה 3 ש',
אך לצערי קורים אירועים משמעותיים וקשים עדין,
אני מתכוונת ברמה של משברים, שלא קשורים אחד לשני,
רק שבסוף הכל מתחבר אלי ואני צריכה עזרה,
בחצי שנה האחרונה הרגשתי שהטיפול לא עוזר לי,
ולאחרונה אני מרגישה שבאמת אין לה כבר כח, והכל רדום,
ודי נמאס לה...
אני מבינה אותה, אבל מכיוון שאני חווה את הקשיים עצמם קשה לי גם,
ואשמח שהכל יתחיל לזרום..
אבל שבקשתי לעזוב טיפול,
היא התעקשה להמשיך,
כך שאני נמצאת במין מעגל כזה,
שהטיפול מרגיש לי גרוע, אני מדברת על זה,
היא מתעקשת להמשיך, ואני נשארת באותו מצב,
והוא הולך ומסתבך כמובן, ומחמיר.
מה אפשר לעשות כדי להזיז משהו?

שלום.

לפני מספר שנים אבא שלי נפטר.
הייתי קשורה אליו מאוד והוא היה הבן אדם הכי יקר לי בעולם.
המוות שלו הגיע אלינו בהפתעה ומאז אני חווה קושי התמודדות יומי.
הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית וממשיכה פעם בחודש.

בשנה האחרונה הכרתי בחור ואני במערכת יחסים מושלמת ואני אוהבת אותו מאוד ובטוחה שהוא הכי מתאים וטוב עבורי.

אך למעט פרט אחד.
בחודשים האחרונים התחלתי לחוש חוסר משיכה כלפיו.
הבנתי שהרבה מאוד תכונות שלו וההתנהגות שלו מזכירות לי את אבא שלי.
ומאז המחשבות האלו אני לא מצליחה להימשך אליו ולא קיימנו יחסי מין כמעט.

הוא מקבל את זה בצורה מאוד מתחשבת ותמיד תומך בי

אני מאוד אוהבת אותו אך עולות לי שאלות לגבי עתיד היחסים ביננו והאם המצב פתיר בכלל?

שלום רב,

שכנתי הגרושה מזה שנים רבות, פעמים רבות מתערטלת בפניי(הנני נשואה. אין כל כיוון של לסביות, לא מכיוונה ולא מכיווני). מחליפה בגד.. לובשת חזיה..
שתינו בנות 62.

אני סקרנית לשמוע ניתוח פסיכולוגי לתופעה זו.
רק אתמול ציינתי בפניה(לא הערתי), שיש לה נטייה להתערטל, והיום זה שוב קרה..
רוב תודות מראש

אני מבינה שאני מתמודדת עם משהו כרוני..אבל בכל זאת חשבתי שהקשה מאחוריי ושאם יהיה עוד גל אני אזהה את זה בזמן ואשלוט בזה..וגם לא חשבתי שזה יקרה שוב ככ מהר.
אני עושה כל מה שאני יודעת ויכולה.אני ממשיכה לעבוד למרות שבבקרים זה מאבק..אבל בכל שאר תחומי החיים אני כבר לא מתפקדת כמו שצריך.זה משפיע גם על הבית.על הילדים.
הפסיכולוגית שלי עושה כל מה שהיא יכולה בשבילי ואני מפחדת מהאפשרות שאולי היא מרגישה שזו עבודה סזיפית או שהיא לא מצליחה לעזור לי.
היא תמיד משווה את זה לגלים..אולי זה ככה בעצם? כמו שיש גל וצריך לצלול דרכו ולתת לו לעבור..אני מרגישה שאי אפשר לעזור לי שאני עושה משהו לא בסדר ושכל מה שאפשר זה לשמור שאשרוד את זה.
אני מאמללת את כולם ולפעמים אני חושבת שמוטב יהיה להם בלעדיי
אני מוכנה להתאמץ ולעשות דברים אבל אני מרגישה שאין מה לעשות יותר

שלום,
בן 21 פונה עכב הידרדרות קשה בתפקוד.
ילד רגיש שגדל בבית עם אמא מלאת כוונות טובות שעשתה ועושה הכל למענו בזמן שהאבא לא נכח ולא הועיל בכלום. במשך 7 שנים הבית היה מקום רועש מלא ריבים וויכוחים כל היום וכו וכו. עם השנים מגיל 12 פיתחתי אישיות מורכבת המתבטאת בהימנעות הולכת וגודלת מאירועים חברתיים, דימוי עצמי נמוך חרדה דיכאון קושי נפשי גבוה התמכרויות והפרעות שינה.
בהמשך חיי חוויתי כמה מקרים מטלטלים שהאחרון עשה לי בלאגן בראש עם מקרה ישן והפכתי להיות הרסני שלילי ובלתי נסבל כבר כמה שנים.
כבר שנה שאני לוקח ציפרלקס וכן היה שיפור יחסי אבל הוא היה זמני.
מצבי רק מידרדר אין לי חיי חברה ואני לא מצליח להתקדם.
מה אפשר לעשות??

יש כזה דבר שעוברים מבולימיה לאנרוקסיה?
אני יודעת שמעבר מאנורקסיה לבולמיה זה משהו שקורה הרבה אבל מתעניינת אם יכול להיות מצב הפוך של מעבר דווקא מבולמיה לאנורקסיה?
אני שואלת כי אני תמיד אבחנתי את עצמי כבולמית וכשהייתי אצל הדיאטנית לפני שעזבתי באחד המפגשים היא אמרה לי שמה שיש לי זה לא בולמיה אלא אנורקסיה מהסוג המטהר. היה לי קשה להאמין לה כי ההתקפי אכילה שלי היו גדולים מאוד ובתדירות יחסית גבוהה כשכל פעם התלווה להם דחף מטורף מאוד
אבל לאחרונה עוצמת הבולמוסים קטנה בצורה משמעותית וגם הדחף לפניהם. בנוסף אני כבר לא מרגישה כל כך רעב מרגישה אפילו חוסר תאבון
הbmi שלי מוגדר בתת משקל חמור ולמרות זאת אני מרגישה שאני לא קולטת , שום דבר לא משכנע אותי. אם אני אוכלת אפילו קצת אני מרגישה חובה להקיא את זה גם אם פיזית אני רואה שחור ומרגישה שאני הולכת להתעלף , אני לא מצליחה להתגבר ולהשאיר את האוכל בפנים בשום מצב וצורה.
הבעיה שאחרי הטיפול הקודם, אני לא מסוגלת לחשוב על שום טיפול דיאטני זה מכניס אותי ישירות לסטרס ומלחמת התנגדות, ומרוב שאני פוחדת מזה שהמטפלת שלי תכריח אותי שוב ללכת לטיפול דיאטני אני עסוקה בלהרדים אותה. אבל זה קשה לי כי להרדים אותה זה אומר להתמודד לבד עם כל הנושא הזה ,גם במובן הרגשי שהכי שואב אותי.
אני כאילו רוצה שהיא תעזור לי אבל אני לא רוצה ללכת לדיאטנית. יש כזה דבר לטפל בלי זה?


אני מקווה שזה בסדר שלאחרונה אני שואלת הרבה. אם זה לא בסדר אני רוצה שתגידי לי
תודה וסליחה

היי,
הבן הגדול שלי בן שלוש ו9 חודשים.. בחצי שנה האחרונה אני רואה שינוי בהתנהגות.
זה התחיל עם זה שהילד היה מתלונן הרבה על כאבי בטן כאלה שהייתי צריכה להוציא אותו מהגן חשבנו שאולי בגלל שלפעמים מתאפק לא לעשות צואה, אבל כשהייתי מוציאה אותו מהגן בגלל זה גם לא היה עושה בבית..(הייתי מוציאה אותו כי היה בוכה לגננת על כאבי הבטן או אומר שהוא בלחץ שלא יצא לו בתחתון וכשמגיע הבית לא היה עושה אלא מתחיל לדבר וכשהייתי רואה ככה הייתי מחזירה אותו לגן ובאיזשהו שלב אמרתי לגננת שאין מה לקרוא לי כי לפעמים עושה ולפעמים לא וגם הרופא לא מצא סיבה לכאבים)
התחילו התקפי זעם, נפגע מכל דבר קטן שזה אומר או שמתחיל ישר לבכות ולבעוט או שהולך לבכות לבד בחדר בלי שבכלל אמרתי לו..
לא מקשיב ועושה מרד כמעט לכל דבר, מרביץ לאח הקטן שלו(בן שנה ו3 חודשים) לפעמים מרביץ לעצמו גם ברגע של עצבים ולפעמים סתם ואם אני שואלת אותו למה עושה את זה הוא אומר שזה לא כואב לו וצוחק אבל נהיה לו אדום.. כמעט כל לילה יש לו סיוטים וכל לילה מתעורר לעבור אלינו למיטה
אשמח לשמוע אם יש פה סימני מצוקה וכדאי לקחת את הילד לייעוץ 🙏

היי,
אני בת 30, לפני כ 5 שנים הלכתי לטיפול פסיכולוגי וכל פעם יום יוטאחרי המפגש הרגשתי רע, רצון לבכות על הזמן, לא להגיע יותר לטיפול, עצב עמוק, חרדה וכו'.
בהתחלה חשבתי שזה יעבור עם הזמן, אך לא, כך היה שנה וחצי, לא חושבת שהיה מפגש בו יצאתי רגועה.

היום, 5 שנים אחרי, החלטתי ללכת שוב לטיפול, (כבר 3 חודשים בטיפול) והחוויה חוזרת על עצמה, אני יוצאת מהפגישה בתחושה רעה שמלווה כמה ימים, מלא עצב, דיכאון, חרדה...

אני יודעת שטיפות לא מייצר רגשות קשיים , אלא "מעורר או משחזר" אותן...
שוחחתי עם המטפלת על כך, אין לה הרבה מה לומר בנדון חוץ משהיא מבינה אותי...

השאלה שלי האם נורמלי שכל מפגש כל פעם מרגישה כך? אולי במקרה כזה לא תמיד נכון טיפול? ולהישאר עם המצב כמו שהוא?

תודה רבה

שלום, בעלי בן 61 ויש לנו 4 ילדים תאומות בנות 25 והשניים הנוספים בני 21 ו22 חוץ מילד אחד שגר בבית השאר מחוץ לבית (לא נשואים) איך הדרך הנכונה לשתף אותם בכך שבעלי פוטר אחרי 30 שנה באותו מקום עבודה (הוא המפרנס העיקרי)אלא בדרך הפשוטה ביותר בלי לגרום להם לחששות או ללחץ לגבי מה יהיה וכו'... תודה

ליטל תודה על התשובה המפורטת דרכה אני מבינה:
בפועל על פני השטח אין התנגשויות או תוקפנויות מצידי כלפי המטפלת שלי. וגם לכאורה היא לא "מטיחה" בי.
אבל כל מילה הכי קטנה שיכולה להישמע ביקורתית מצידה (גם אם היא מנסה לפרש סיטואציה יחד איתי)ממש מכווצת אותי.
אני מיד "ננעלת", משתתקת ומרגישה נוראאא גם פיזית ברמה כזאת שאני לא מצליחה להשתחרר מזה וגם לא להגיב לה, ומאותו רגע והלאה אני כבר "לא איתה". אני לא מצליחה לחשוב על כלום וגם לא לדבר (ממש מרגישה שיתוק) רק מחכה שהפגישה תיגמר ואני אוכל לברוח כבר.
אני בכלל לא מתנגשת עם המטפלת שלי, להפך. אני מאוד חסומה מולה, אני מרגישה שאני מפחדת ממנה, כמו איזה ילדה מול דמות סמכות, אני כל הזמן במן חשש להיות מדי מורכבת בשבילה ואז היא תנטוש אותי. אני לא מרגישה בטוחה להעמיס עליה את "בעיותיי", פחד תמידי כזה ש"הפעם זה יהיה כבר יותר מדי"
אני בקושי מצליחה לדבר אצלה, וקשה לי עם זה מאוד
דבר נוסף שמאוד קשה לי: אני מרגישה שאין לי מילים לבטא את עצמי והפער בין התחושות למה שיוצא לי הוא עצום מה שגורם לי לתחושת בדידות נוראה, תחושה שלא מבינים אותי, תחושה שהאפשרות היחידה שלי לבטא / להסביר את עצמי היא דרך הגוף, לא פעם יש בי מן דחף עצום להכאיב לעצמי אולי זה יסביר קצת את מה שאני מרגישה אבל אני לא רוצה להגיע לשם אז פשוט הפסקתי לנסות לכתוב, להסביר, לצפות , לקוות, אני מרגישה בסוג של התנתקות מצידי העיקר לא להרגיש את החוסר הבנה הזה. אני מגיעה לפגישות מעמדה מרוחקת בלי כוחות להתמסר וגם ביניהן אני כבר נמנעת לגמרי מהתכתבות (אפילו בזמני קיצון) כי תחושות ההזדקקות חסרת מענה הזאת וחוסר ההבנה אוכלותתתת אותי ברמה לא נסבלת וגורמת לי למתח מטורף בגוף
אני מרגישה שההתנתקות הזאת מצד אחד עוזרת לי מאוד לא להרגיש את הכאב של ההזדקקות וחוסר הבנה אבל מצד שני כאילו שעם ההתנתקות הזאת החרדות היומיומיות לאט לאט חוזרות ואני מרגישה נורא לבד
אני מרגישה שאני צריכה יותר החזקה אבל בגלל שאין לי מילים המטפלת שלי לא מודעת למצבי וזה קשה לי כבר מאוד
אני ממש מרגישה אילמת :(
אשמח לעצה

בת 22 (דיכאון, חרדה, ocd, cptsd) אני ללא טיפול פסיכולוגי, כן על תרופתי, אין לי אמצאים למצוא פסיכולוג, והגורמי טיפול הקודמים שלי היו גם הגורם שגרם לי להתחיל לחתוך, הם החליטו להעיף אותי כי הם לא רצו להתמודד איתי ( הם תוכנית דיור מוגן מתוגבר). המצב הנפשי שלי מדרדר ההתקפים שלי נהיים יותר ארוכים ונמשכים ימים, אני חותכת וכשאני מפחדת שאני לא אפסיק אני לוקחת כדורי sos. מאובחנת עם רוב ההבחנות שלמעלה. אני לא יכולה לדבר עם הפסיכאטרית שלי מכוון שהיא לטרלי דורשת "מתרגם" כל פעם שאני מגיעה אליה. למשפחה שלי אין כלים. והם גם הגורם המרכזי לטריגרים. נשלחתי למיון לאחרונה בעיקבותם - הרופא הראשי אמר שאני לא מתאימה למחלקות הסגורות שיעשו יותר נזק עבורי. (שאני חייבת להסכים...)

ביחד מעל 3 שנים נשואים כמעט שנה

מרגישה לבד
כל פעם שאנחנו רבים אני מרגישה לבד
פשוט בודדה בעולם
הוא יכול לקום וללכת, לא לדבר כמה שעות, לצרוח עליי ומבחינתו זה בסדר.
על 3 מילים שאני אומרת אתה יכול להתהפך לשבור את כל הכלים ולבטל את כל היום. 3 מילים.
איפה המחשבה, הרגישות, האהבה, האנושיות?
מרגיש שהוא מרשה לעצמו הכל כי הרי זה לא משנה כלום היא תמיד סולחת, היא תמיד טועה, היא תמיד אשמה, היא תמיד מצטערת.
בעוד שאני עוצרת את עצמי כל פעם מלהתעצבן , לצעוק.. רק שלא תשבור את
הכל.
אני רושמת את זה ואשכרה כבר 6 שעות ושום מילה.
הוא הלך לסלון והוא אפילו לא פונה.
הוא יודע בתוך תוכו שהוא אשם הוציא עליי את כל העצבים של החברים. אבל בחיים הוא לא יגיד את זה.
הוא מרשה לעצמו להתייחס אליי איך שהוא רוצה כי אני כמו סמרטוט מקבלת את זה.
אני פשוט מרגישה לבד.
איך אפשר להמשיך ככה
כל פעם לאיים עליי ואני קורסת נפשית כדי שלא יהרוס את כל היום ויחזיר אותי הביתה,
ושם אני אמות מצער.

אין לי כוחות
לא באתי לטיפול בשביל לשמוע כמה אני תוקפנית אימפולסיבית ומתריסה .
שמעתי ביקורות מעין אלו ואחרות בכל שלב ומקום בחיי ואין בי כוחות להכיל את זה גם בטיפול
אני לא מבינה למה כולם רק רוצים לתקוף אותי ושיהיה לי רע? מה בי כזה נורא? מה אני עושה? אני רק מרגישה יותר ויותר גרועה מואשמת ודחויה
כאילו שהטיפול רק מאמת לי את כל הביקורות ששמעתי עד היום ואת תחושת הדחויה. כאילו שהטיפול מסביר לי שהנה תביני אכן יש סיבה !
ואני כבר לא כל כך רוצה לבוא
למה כולם חושבים ומתייחסים אלי כאילו שאני חזקה ומאיימת, מתי שאני בתוכי מרגישה כזאת קטנה וחלשה?. בלי טיפתתת כוח ויכולת! אפילו לא פירור!
למה אני צריכה לפחד מהמטפלת שלי. למה אני צריכה להרגיש כזאתי רעהה ומואשמת מולה, כשבתוכי אני בכלל מרוסקת כל כך ?
למה לא רואים אותי באמת???
למה לא מבינים אותי???
גדלתי על זה מספיק

היי שלום אני סובל במשך כ8 שנים מחרדה שגורמת לדיכאון עמוק טופלתי בכדורים במשך 8 שנים וגם שיחות אים מספר מטפלים ולא עזר ניסתי היפנוזה אי אם די אר לא עזרו חייב יעוץ דחוף אני בגלל זה בדיכאון ולא מתפקד חייב למצוא פיתרון לחרדה אנא תעזרו לי