פורום טיפול נפשי

היי, שאלתי מספר שאלות בפורום בעבר. אני סטודנט לרפואה עם מחלה אוטואימונית ליכן פלנופילריס. איבדתי את רוב שיער הראש(היום יש לי פיאה), ואת רוב תווי הפנים שלי: הגבות, ריסים, זקן ושיער גוף בפרק זמן קצר מאוד. כבר ניסיתי המון תרופות אך הכל נכשל עד עתה. המחלה כמובן ממשיכה. אני לא מזהה את עצמי היום במראה, אני כבר לא מרגיש אני ואני סובל כל הזמן. אני כל יום נלחם במחלה, במערכת החיסונית שלי כבר כשנה מאז שגילו לי אותה(אחרי שנתיים שבהם לא אובחנתי וכל יום ראיתי את תווי הפנים שלי נושרים בלי הפסקה) ואני קצת עייף. לא עובר רגע שאני לא חושב לסיים את עצמי. אני מטופל פסיכולוגית(לאחר כישלון טיפולי בעבר) כמובן ללא הטבה כבר כחודשיים וחצי. האמת, אני לא חושב שמשהו יכול לעזור לי כבר בחיים ואני די שלם עם ללכת בתקווה שמחכה לי משהו טוב יותר. בינתיים אני נשאר פה בגלל חבר טוב שלי אבל אני לא יודע כמה עוד אוכל להחזיק מעמד. האם את חושבת שלחיות חיים עם איכות חיים ירודה יש להם משמעות?(אני אומר את זה מכיוון שעשו מחקר על חולים במחלה ונמצא כי הם סובלים מדכאון ונטיות אובדניות בשכיחות גבוהה יותר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית). האם שווה לחיות חיים שמלאים בסבל ? מכיוון שזה מה שאני זוכר וככל הנראה זה גם מה שצפוי לי בהמשך. תודה מראש ושבת שלום,

היי אני ובן זוגי בגילאי ה30. 3 שנים יחד. וגיליתי לאחרונה שאקסית מהעבר מציקה לו ברמה שהיא עומדת מתחת לבניין ומחכה לו ושולחת לו מסרים "אני אהרוס לך את החיים". מתםרצת לדלת הבנת שלו. דופקת ב2 בלילה הביתה. מגיעה עם ידיד או 2 לאיים.
מה שעוד יותר מפתיע זה שזה קיים כבר 3 שנים ואני לא ידעתי מזה.
אנחנו לא גרים יחד. מבקרת אצלו בסופשים.
שנינו אנשים נורמטיביים ממשפחות טובות.

דרשתי הסבר מיידי:
הוא הסביר שהם בילו יחד כמה שבועות למטרות הנאה. וזהו. וביום אחד בהיר הוא נעלם לה והפסיק להגיב לה ומאז היא רודפת אותו. יש לציין שיש רקע נפשי ושימוש בסמים קלים.
כעסתי שהוא בחר לסיים את זה איתה כך כי לכל אחד מגיע הסבר וסגירת מעגל גם אם זה קשר של יום.
ומאז היא לא עוזבת אותו. יש תקופות של רגיעה ואז שוב. הןא טוען שהוא התקשר והתנצל בפניה אבל היא ניתקה ולא רצתה לשמוע.

הוא הסביר שלא רצה לספר לי על כל זה כדי לא לסכן אותי כי מדןבר בבחורה לא בריאה נפשית. וכמובן כי פחד שהמניפולציות שלה יגרמו לי לרצות להיפרד.

היא הגיעה גם אליי ושלחה הודעות שמציגות את זה שהוא והיא עדיין בקשר ואף נפגשים. וממש מתחזקים קשר יום יומי. היא משתמשת במכרים שלה שפורצים לכל החשבונות במדיה החברתית שלו.

המטרה שלה היא לגרום לי להיפרד ממנו כנראה.

הוא כמובן אומר שהוא לא בקשר איתה ובטח שלא חברי/יזיזה.

אני נוטה להאמין לו אך עדיין יש לי ספקות קטנות. בעיקר כי לא סיפר עליה מעולם וכי הוא גם לא משתף שום מידע נוסף בטענה שהוא כרגע בסטרס ולא יודע מה לעשות איתה. כל זה אני בכוח הדלפתי ממנו ע"י תשאול מתיש.

אני נורא מפחדת על עצמי קןדם כל שהיא אולי יכולה לפגוע בי ואפילו בו ודבר שני לא יודעת כיצד לגשת אליו ולדרוש את התשובות שמגיעות לי.

לא חושבת שזו התנהגות סבירה להתפרץ לבית של מישהו ב2 בלילה ועוד להביא תגבורת של חברים...למה להגיע עם עוד מישהו? אולי רצתה לפגוע פיזית בנו?
נורא מפחדת מכל העניין.


איך כדאי לנהוג במצב זה?
אולי כדאי לפנות למשטרה
מצד שני מפחדת לפנות למשטרה כי אולי יש לה קשרים גם שם.

אולי כדאי לי לדבר איתה? אולי כדאי לבן זוגי שוב לדבר איתה?



תודה ענקית מראש!

אגב הייתי השבוע אצל הרופא שלי הוא העלה לי את המינון בכדור ועדיין אני מרגישה מצב רוח ירוד אשמח לטיפ איך לשפר את מצב הרוח ממש תודה ליטל יום נפלא

שלום ליטל.
בזמן האחרון יש לי ירידה במצב רוח, יש לי גם קצת חרדה אני התקדמתי ממש יפה ופתאום אני מרגישה את התחושות האלה. איך אני יכולה לחזור לעצמי ולהעלות את המצב רוח? זה מאוד חשוב לי כי סך הכל אני בשיקום רוצים לקדם אותי עוד יותר אני מרגישה שאני רוצה לחזור לעצמי לחזור למצב רוח טוב איך אפשר לחזור למסלול ולהרגיש טוב? אשמח לטיפ אני מאוד מודה לך ליטל יום נפלא

שלום רב,
לפני כשבוע סיימתי טיפול אצל פסיכולוגית,
טופלתי אצלה תקופה לא קצרה, והטיפול נפסק זמנית עקב אילוצים (חופשת לידה) ולא מכיוון שמצבי מאפשר סיום טיפול.
נושא הפסקת הטיפול דובר כבר תקופה לא קצרה והיה ידוע מראש,
אבל מאז הפגישה האחרונה עם המטפלת קשה לי מאד, אני במצב מורכב מאד, יצרתי קשר מאד קרוב ופתוח עם המטפלת ואני מרגישה שנשארתי לבד בלי שום כתובת.
אני אמורה להתחיל טיפול חלופי לפחות לתקופה הקרובה עד שהיא תחזור אך נרתעת מזה מאד,מרגישה שאין לי את היכולת והכח להתחיל תהליך טיפולי מחדש ולבנות שוב אמון ומערכת יחסים עם מטפל.
החוסר יציבות הזה שבו אני לא יודעת מה יהיה ואיך יתנהל הטיפול וגם אם ומתי אוכל לחזור למטפלת הקודמת שלי מקשה עלי מאד ואני מרגישה שאין לי את הכלים להתמודד עם זה.
אני מבוהלת מאד, כבר כמה ימים לא מצליחה להירגע, בוכה הרבה ובעיקר מרגישה לבד, וגם כועסת על המטפלת שלי- למרות שאני יודעת שאין על מה.
אשמח לעצות איך מתמודדים עם הקושי הזה בפרידה ועם חוסר היציבות והתלישות שאני מרגישה, וגם איך בכל זאת לתת הזדמנות למטפלת החדשה בצורה נכונה.

למה זה כל כך קשה לי??

אני ביטלתי את הפגישה האחרונה עם המטפלת לא על רקע טעון של כעס / פגיעה / אכזבה או משהו דומה. ביטלתי כי לא יכולתי להגיע (לא הייתי בעיר.)
כשביטלתי לא חשבתי שזה ישפיע עלי , לא חשבתי שזה יפריע לי בכלל אבל מאז היום שהייתה אמורה להיות הפגישה קשה לי מאוד, מן תחושת תלישות כזאת כמו ילדה קטנה מעורערת וחסרת גב מול עולם ענק ומפחיד שאף אחד לא רואה אותה, ברגע אחד כל התחושות של לפני הטיפול (ריקנות תהומית, חוסר משמעות ותכלית ומועקה אינסופית...) חוזרות ואני לא מרגישה אחיזה.
אני מנסה לברוח מעצמי ולא לחשוב כלום כי זה מביא אותי לתחושת חוסר אונים קשה
וזה לא שהמטפלת שלי ביטלה לי שאז אולי הייתי מבינה, זה צעד שלי , אני זו שביטלתי ועדיין זה עושה לי כל כך רע

שלום רב,
אני יודע שאני צריך טיפול פסיכלוגי.
מהמון סיבות.
הלכתי דרך הקופת חולים לפסיכולוג.
הפסיכולוג היה מאד אטום ומאד לא התחברתי אליו.
הוא לא הציג את הטיפול ובקושי דיבר.
הוא עשה לי טיפול ישן כזה כמו בסרטים שאחד שוכב על המיטה והוא רק מדבר והוא רק מקשיב.
שכחתי את השם של הטיפול המשעמם.
אבל חיפשתי באינטרנט את השם של הטיפול ואמרתי לו שהטיפול הזה לא טוב אני מחפש גם פסיכולוג שייעץ לי שיהיה לי סיכום דף כמו רופא רגיל, שהיה לי גם נוח למרוות שאני זוכר הכול.
כמובן שלא היה ניתן לשנות טיפול.
לא היה לא כוח לחכות לטיפול בעוד חצי שנה אז נשארתי איתו כמעט שנה כי אמרתי לעצמי אולי בראש זה יעשה לי טוב בהמשך.
אני בנאדם ‏מאוד מציאותי ‏זוכר כל מילה שאני אומר.
בטיפול הוא דיבר המון על הדברים שאני אומר בסימן שאלה ואני לא מדבר בסימן שאלה רק עם זה שאלה.
אני מדבר בעובדות עלי.
שזה מאד עצבן אותי החוסר ריכוז שלו, בנוסף הוא היה אומר דברים שלא אמרתי וקרה גם מצב שאמרתי לו על לגבי סיטואציה שבא לי למוות (לא התאבדות) בהקשר ציני לגבי סיטואציה ואז אחרי 10 דקות הוא התחיל לדבר איתי על להתאבדות ונכנס לזה חזק בשיחה.
כל כך התעצבנתי בפנים שהוא לא הבין את ‏הסיטואציה ולקח דווקה את המילה הזאת לכיוון אחר במקום ‏ואת המהות של השיחה.
החוויה שהיה לי אצל הפסיכולוג הייתה חוויה לא נעימה. גם תמיד הייתה לי הרגשה שהוא רואה שאני בוחן אותו ותאמת לא בחנתי אותו זה גרם לי לתסכול שהוא לא כותב את מה שאני אומר וממציא המון דברים.
הרגשתי שהוא מאד מפחד לדבר איתי בטיפול עם הוא אשנה מילה, כי אני נתפס על קטנות.
הרגשתי שאני תמיד מתקן את הפסיכולוג וזה לא היה כייף אבל הוא ביקש כנות חחח. למרוות שתמיד אמרתי לו שאני יכול להפסיק לתקן אותו אבל הוא ענה בשלילה שהוא רוצה לשמוע.
אחרי שנה כמעט, לא הרגשתי שינוי ולא למדתי כלום.
כעבור שנה אחרי הטיפול כיום שוב כותב אולי לתת עוד צ’אנס לפסיכולוג כי אני מרגיש צורך שיש לי בעיות אמיתיות.
איזה טיפול את ממליצה לי?
אני מאד אוהב דו שיח! לא היה לי בטיפול!
אני מאד שמייעצים לי ואיך להסתכל אחרת וללמוד תוך כדי! לא היה לי בטיפול!
חוסר יוזמה מהפסיכולוג שתיקה עד אני מדבר ! מאד רוצה פסיכלוג שיוזם ולא אני.
מה מייעצת לי לעשות?

היי, בתקופה הלא כל כך אחרונה (אולי בשנה האחרונה או קצת יותר) אני מרגישה הרבה פעמים מדוכדכת. אני מוצאת את עצמי מתקשה לשמוח ולשמח את עצמי כשאני לבד ולפעמים גם כשאני עם אחרים. אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה שניה, עובדת במשרת סטודנט עם מתמודדי נפש, בזוגיות מעל שנתיים.. על פניו הכל נהדר. אבל קשה לי. מאוד. אני בוכה כמעט כל יום, מכל דבר קטן. אני מרגישה עצבות לחץ כל הזמן, במחשבות על העומס שלי ועל הציפיות שלי מעצמי ומהלימודים, ועל הלחץ הכלכלי שבלהיות סטודנט ולהחזיק דירה, על הקושי בלקבל תמיכה כלכלית מהוריי ועל הקשר הלא מכיל שיש לי עם אמא שלי ועל כמה הייתי רוצה שהדברים יראו אחרת. אני מרגישה בודדה, שאין לי גב ואין לי מישהו לסמוך עליו שיעזור לי כשקשה. אין לי למי לפרוק את מה שיושב עליי, ואין לי כסף כרגע לטיפול פסיכולוגי שאני כל כך רוצה. אני לוקחת כבר חודשיים כדורים נגד חרדה בהמלצת נוירולוג שמטפל בי בעניין בריאותי אחר, אבל לא נראה שיש שיפור.
אשמח לקבל הכוונה לגבי הטיפול שאני אמורה לחפש, ואולי הכוונה לגבי עם מה אני מתמודדת? אדגיש שאין לי קושי לתפקד ולצאת מהבית. אני לומדת ופעילה ויש לי חברים. אבל אני מרגישה שאני רואה דברים ומפרשת דברים בצורה שלילית, והדבר מוביל אותי לתחושה כללית של דכדוך ואי אמונה בעצמי ובסביבה שלי, היעלבויות מכל דבר קטן, תחושה שאין על מי לסמוך ובעיקר אי ידיעה של איך לגרום לעצמי לחזור להיות שמחה.

היי ליטל, מה זה טיפול תמיכתי פסיכודינמי?
האם הוא יכול להימשך כל החיים?

יש לי חבר טוב כבר 13 שנה.
הוא חבר רעיל מאד שאני לא מדבר איתו כמעט שנה.
שקראתי באינטרנט מה זה חבר רעיל פשוט את כל התכוונות שהיה רשום זה כיאלו נכתב על החבר הרעיל שלי. (לכול הרשום בחבר רעיל ראית סיטואציות הקשורות אליו).
יש לי גם בעיה חברתית ואין לי חברים נוספים.
קשה לי מאד לתקשר עם אחרים.
קשה לי מאד לדבר עם אנשים על דברים איישים.
קשה לי להפתח לאנשים.
אני תמיד בוחן אנשים.
אני ביקורתי מאד.
אני בנאדם קר.
אני סגור מאד.
אני מאד צייני בחיים. שזה הורס לי המון.
יש לי בעיה בלתקשר עם נושאים איישים עם אנשים חדשים או שאני לא פתוח איתם או שאני פשוט בורח.
יש לי מעט מאד חברים אבל לא יחסים אישיים ובקושי נפגשים.
החבר הרעיל שהיה לי היה מאד מצחיק אותי הרבה תחביבים שמשלמים אחד את השני וגם יחיסי מין ותכונות אישיות היה מאד כייף שאני אוהב אותו.
אבל כל יום אני חושב אליו ומתגעגע אליו אבל אני יודע שתוך תוכי אני לא רוצה לדבר איתו שהוא מסוכן לי.
נמאס לי מהמחשבות אליו.
נמאס לי להזכר בו כל יום מחדש.
אני גם מאד בודד אך בחיצוני זה לא נראה ככה.
אני חייב לציין שאני לא נמצא בחרדה או בדיכאון.
התרגלתי למצב שאני נמצא.
אני חושב על החבר רעיל שלי שהוא הכי לא טוב בשבילי ואני יודע את זה ולא מדבר איתו בגלל זה.
אבל נמאס לי להזכר בו כל יום ועל הרע שהוא עשה לי והכי מצחיק שאני מאד מתגעגע ואוהב אותו.
איך אני יכול להוציא אותו המחשבות שלי מהראש כי זה מאד קשה ביום יום.
אני גם בנאדם צעיר שלא עובד שקיימת לי גם מחלה כרונית שבגללה אני לא עובד.
99 אחוז מהזמן אני בבית ובמיטה לבד.
אשמח לתשובה איך באמת אפשר להוציא אותו מהמחשבות שלי במצב הקיים שלי.

אני חייב לציין שמאז שהוא יצא מהחיים שלי ויש נתק אני סוג של מותש נפשית.
במיטה לא עושה כלום לא חושב על כלום אני מרגיש לבד בעולם.
אבל בגלל התכונה של העצלנות שלי אני לפעמים לא מתקלח לא עושה כלום כי אין לי כוח לכולם ובלי מחשבות בראש רק מותש.

פעם ראשונה שאני מספר את הסיפור האיישי שלי ואת התכונות שלי ומרגיש ככה פתוח כי זה בעילום שם :)

איך אני יכול לנתק את החבר מהמחשבות שלי עליו.

תודה.

מה לעזעזל אני אמורה לעשות עם הלב המדמם הזה שלי
ולמה אני כזאת מורכבת גאד למה
נמאס לי מעצמי
למה ככ מציק לי לשמוע על מישהי שאני מכירה שמטופלת אצלה
ולמה אני מרגישה שאני חיבת אותה אלי ושתאהב רק אותי
זה פשוט מום ופגם באישיות החרדה הזו
אני אשכרה בנאדם פגום
ליטל ישלך מה לענות לי על הדבר הזה? זה משבש אותי כבר
אני רוצה לשמוע עד כמה זה מטורף בעיניך ואיך את מפרשת את הדברים.

שלום,
ביתי בת 22 יוצאת עם בחור עצלן דתלש אשר משפיע עליה לרעה ,כולנו בבית רואים זאת ואומרים את דעתנו אך אהבה עיוורת והיא מאוהבת ...אציין שגם חברייה אומרים את דעתם עליו והיא בדיוק כמו שלנו.
אני מבינה שאין שום מילה שאגיד שתשנה את המצב ולכן נושכת שפתיים וסובלת בשקט.כאשר היא משתפת אני אומרת את דעתי דוגמה,אמרה שהוא אדם ללא תוכניות קדימה ..(בן 24,) לא עובד כרגע,אמרתי לה איך את מסתדרת עם זה שאת הבחורה הכי מסודרת ויודעת מה רוצה קדימה בחיים וכו,אמרה שזה הוא וכל אחד שונה.מאז שאיתו הפכה לאדם שונה ,הוא אדיש המחץ שחוץ משלום לא מפטפט או יוצר שיח איתנו ,גם איתה אומרת שהוא שקט אבל זה הוא...הוא לא אוהב טיולים ,בילויים כפי שהיא מה שגורם שהיא חוזרת מהעבודה והוא מתייצב אצלנו ישן אוכל וחוזר חלילה ,אני ניגמרת מזה ויודעת שאין לי מה לעשות ,לא רוצה להפסיד אותה .אשמח לדעתך מה בכל זאת ניתן לעשות אם בכלל תודה.

שלום,
שלחתי את בני לטיפול פסיכולוגי בשל קושי והרגשת תקיעות ורצון להבין דברים (לאחר השחרור מהצבא ולאחר הטיול הגדול).
מדובר בבן 24, שלפני הטיפול היו לו רוב הזמן יחסים טובים עם בני המשפחה, למעט ויכוחים פה ושם, התנהג באופן רגיל, אהב את עצמו, היה עם ביטחון עצמי, והרבה הומור.
לאחר מס טיפולים שמתי לב שחל בו שינוי לרעה. כשדובבתי אותו הסביר, שהפסיכולוג אומר שכל מה שהוא חווה זה בגלל הוריו, שלא היינו הורים מספיק טובים.
כשבני סיפר לפסיכולוג על אירועים מסוימים עם אחיו, הפסיכולוג דאג לחזק אותו ולהוציא את אחיו כאשמים.(זאת לפי דבריו). וכל זאת רק מדברים שהוא סיפר מנקודת מבטו הסובייקטיבית.
לאחר מספר חודשים של טיפול, שמנו לב שהביטחון שלו ירד, פחות סומך על עצמו, מאשים את הוריו ואחיו במה שעובר עליו, מתלהם, עונה בבוטות, כעוס רוב הזמן ואומר שהוא שונא אותנו.
בהיותו ילד הוחרם ע"י מס מועט של ילדים, אך אף פעם לא היה בודד, תמיד היה מוקף בחברים רבים שרצו בקרבתו, ולכן הדבר הפריע לו באופן מועט בלבד (לדעתו אפילו לא הפריע כלל). בטיפול נאמר לו שילד מוחרם תמיד ירגיש מוחרם. ולמרות שהבהיר שהוא לא הרגיש כך ולא מרגיש כך, הפסיכולוג התעקש על כך, וכיום הוא מאמין בזה.
כששלחתי אותו לפסיכולוג חשבתי שמטרת הטיפול היא העצמה, נתינת כלים להתמודדות עם אנשים ומצבים, חיזוק האגו, ונתינת כלים לראות את העולם כמקום שטוב ונעים לחיות בו, תוך שימת מראה מול הפנים, על מנת שיוכל להבין את טעויותיו, ילמד ויפיק לקחים לעתיד.- דבר מכל זה לא נעשה. על כל פנים לא נראה שנעשה.
השאלה: האם נבירה בעבר ומציאת אשמים, תוך סכסוך עם בני המשפחה, זה הטיפול המקובל? האם לא משתמשים היום בפסיכולוגיה חיובית והעצמה? האם יש מטפלים שונים עם סוגי טיפול שונים? והשאלה העיקרית: האם בכלל כדאי להמשיך בטיפול הזה, שנראה שגורם לו יותר נזק מתועלת?
בתודה

לפני שלוש שנים טופלתי עי פסיכולוגית שאבחנה שיש לי סומטיזציה.

היום אני בגיל 57 וכל פעם כואב לי משהו אחר , זה מכניס אותי לחרדה אני לא מפסיקה לחשוב על זה ושהכאב חולף איבר אחר כואב ואני שוב מוטרדת וחושבת על הבעיה וקוראת האינטרנט .
הבעיות קיימות אני לא ממציאה
אובחנו עם , דלקת בשתן,
יש לי ריפלוקס וושתי
שיעולמטורדני עם ליחה כבר צקופה
מפריע לי שאני מתעסקת עם הכאב ולא מצליחה להמשיך הלאה ,
הכאב גורם לי לחרדות וחוסר שקט
שאלתי , האם סןמטיזציה יכולה לגרום לדלקת בשתן??

היי, אני והבן זוג שלי נמצאים יחדיו שנה ו3 חודשים. מלחתכילה אני זו שהחזקתי את הקשר והוא רצה לוותר כל הזמן, שכנעתי אותו להשאר והוא זה שהשתכנע ואמר בתכלס לא היתי הולך אם לא היתי רוצה והוא מהטיפוסים שבדרכ עוזבים כשהם רוצים. הוא מאוד פגועה ומגיע ממשפחה ביקורתית ומערכות יחסים לא מוצלחות ולא מאמין יותר מדי שיצליח תת מערכת יחסים.
אנחנו כבר גרים יחדיו ואת רוב השכר הוא משלם ואני נכנסת ועוזרת כמובן כמה שאני יכןלה מאחר ואני מרוויחה פחות אבל הוא נותן לי בטחון מאחר ואחרת אני מוצאת את עצמי בבית של ההורים שלי(מפחיד אותי שיש פה איזה מקום של תלות)

אני מהצד שלי
קורה מצב שבכל פעם שאנחנו רבים הוא רוצה שאני אשחרר ממנו ואני לא מבינה ואני משתגעת ורק חונקת אותו עד שהוא לא עונה על צרכיי.
אני נורא מפחדת. מפחדת לאבד אותו.
בפעם האחרונה הערתי אותו בלילה ברמה שכבר מביכה ואני באותו רגע לא מרסנת את עצמי ולא קולטת אפילו מה קורה. הוא נשבר ואמר לי דיי אנחנו צריכים לקחת מרחק כל אחד לביתו ולא שחררתי, לא נתתי לו עד שהוא לא יצא מהבית בכח ואמר לי אני לא חוזר עד שאת לא יוצאת ואת לא חושבת בהגיון.
אני מבינה מהצד איך זה נראה כמובן.. אני נמצאת גם ככה בטיפול שהוא המליץ לי ללכת ולעשות לפני שנה ודברים לא השתנו בהרבה.
עובדה שעדין אני לא משחררת ממנו, גם עכשיו אחרי שהוא אמר שכבר נפרדנו רק כשהוא אומר שהוא נפרד אני מתחילה לעכל ומנסה להשתנות בשבילו ולפעול בצורה אחרת. ניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע אותו להשאר ורק אחרי יומיים יצאתי מהבית וחזרתי לבית של ההורים שלי ואני כל הזמן מחכה ומקווה שהוא יוכל לחזור להיות שם איתי. אני נורא מחזיקה את עצמי מלשלוח לו הודעות. כמובן שאני מבינה שאני צריכה לתת לו זמן לחשוב אבל נורא קשה לי לרסן את עצמי.
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך במצב הקיים וזה מאוד מלחיץ אותי מאחר ואני יודעת שדברים לא ישתנו ביום וביומיים, זו ההתמודדות שלי עם דברים ופחדים, המטפלת שלי אמרה שאין לי הרבה עולם בלעדיו אבל קשה לי להתחיל לחשןב ולהעסיק את עצמי כי לרוב אני חוזרת מאוד עייפה אחרי העבודה ואין לי יותר מדי זמן לעצמי, ואני צריכה לבשל וללכת לישון.
אני פגועה מאוד ולא יודעת אם אני נמצאת בכלל במצב שהוא טוב לי, נורא עצוב לי שהוא כביכול שולט בסיטואציה ומחליט אם להשאר או לא.. ושוב כמובן אחרי שאני ניסיתי לשכנע אותו. אז אני נותנת לו את הזמן שלו עם עצמו לחשוב אם הוא רוצה בכלל להשאר אבל אני מנסה להבין איך להבא אני קולטת את המצב ומשחררת ממנו בזמן כי אני נכנסת לחרדה לא הגיונית שאני קולטת רק בדיעבד, גם הסברתי לו שיש לי רצון ענק להשתנות ולהפוך את זה לבריא.. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כל המצב ומה הדבר הבריא והנכון לעשות. אני מרגישה שהמחשבות מציפות אותי ואין לי מקום בריא לחשוב עם עצמי לרגע כי אני בחרדה מתמדת עם מה יהיה עם הקשר.