פורום פסיכולוגיה

שלום אילנית.
את מוזמנת לפרט ויתר ואשמח להציע לך הכוונה ראשונית לגבי שיטות הטיפול הרלוונטיות.
את מוזמנת גם ליצור קשר עם מוקד ההפניות של בטיפולנט בטלפון 1800-200-205 ובו יוכלו להציע לך הכוונה ראשונית בנושא ואף להפנות אותך לאנשי מקצוע רלוונטיים באזור מגורייך.

ליטל

שלום גבי.
הקשר הנבנה בטיפול משקף בדרך כלל, בין היתר, אספקטים בחוויה הפנימית של המטופל בהקשר הבין אישי. בהתאם, אפשר לשער שדפוס הרגשות השליליים שאת מתארת משקף משהו מנפשך- מהאופן בו החיים לימדו אותך שכדאי להתנהל בקשרים בין אישיים. למשל, ייתכן והדפוס שאת מתארת משקף כמה קשה להתמסר לקשר עם אדם אחר: לידיעה שאפשר לסמוך, להתקרב, להיחשף. התמסרות מלווה תמיד גם בעלייה בפגיעות ויתכן שהמחשבות השליליות הן הדרך שלך להגן על עצמך- לא לתת לעצמך להתמסר עד הסוף וכך להימנע ממצב בו את חשופה ונותנת אמון ואז נפגעת, מתאכזבת או ננטשת.
מאחר והקשר עם המטפלת נוטה לשקף אספקטים עמוקים בנפש, כדאי לשתף אותה במחשבות ובתחושות שתיארת וכך לאפשר חקירה מעמיקה יותר שלהם, ולהבין עוד רבדים בנפשך ובקשרייך אשר אני מתארת לעצמי שקשורים גם בקשיים שהביאו אותך לפנות לטיפול מלכתחילה.

ליטל

שלום דלית,
אני מצטערת על המענה מהאוחר, מקווה שהמשך השבת עברה עלייך באופן סביר.
את מתארת חרדה שמתעוררת בתגובה לאירועים מציאותיים (ההסלמה בצפון) אך מגיעה, אם אני מבינה נכון, לעוצמות גבוהות וקשות לשליטה.
מאחר שכך, אני חושבת שכדאי לרכוש טכניקות הרגעה עצמית שיוכלו לשמש אותך בכל פעם שחרדה מוגברת מתעוררת. ניתן להיעזר בספרי עזרה עצמית או טכניקות אותן ניתן ללמוד. למשל-
https://goo.gl/Rf98wA

מעבר לטכניקות בהן ניתן להשתמש "בזמן אמת", כדאי לנסות ולהבין את מקור החרדה. לא פעם חרדות מהיבטים מציאותיים (למשל, מלחמות), יושבים על תחושות רגשיות אישיות ועמוקות יותר. למשל, פחד ממלחמה יכול "לשבת" עלפחד ממצבי חוסר שליטה או לעורר פצעי עבר של אובדנים. לכן, במידה ואת מרגישה שהחרדה שלך חזקה מאוד ואינה ניתנת לשליטה באמצעות טכניקות הרפיה והרגעה עצמית, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך לזהות את גורמי העומק לחרדות וכך לצמצם אותן.

ליטל

שלום עומרי.
התופעות הפיסיולוגיות שאתה מתאר אכן עשויות לנבוע ממצב רגשי, אך חשוב לבדוק ולשלול השפעות פיסיולוגיות אפשריות, ולכן מומלץ לפנות קודם כל לבירור רפואי.
מעבר לכך, סימפטומים מהסוג שאתה מתאר עשויים להיות קשורים לבעיית חרדה- הפרעת פאניקה או חוויה שאמנם לא מגיעה לכדי הפרעה פורמלית אך מבטאת חוויה פנימית של חרדה וחוסר שקט.
תיארת בבהירות וברגישות רבה כי התקופה האחרונה מלווה בהתבוננות לאחור על חייך ועל קשרים שאבדו. התבוננות מסוג זה היא טבעית ומתרחשת אצל אנשים רבים בתקופת חיים זו, אך לא פעם היא מעוררת גם תחושות של כאב- גם אם החוויה הכוללת היא חוויה של סיפוק ושביעות רצון ממה שהשגת ומהחיים שחיית. לכן, במובנים רבים, "חשבון הנפש" שאתה עורך והצער שאתה חש הם טבעיים ונורמטיביים. לצד זאת, מאחר ואתה מתאר רגעים של כאב רגשי משמעותי, חוויה של פיצול בין שני רבדי חיים וסימפטומים פיסיולוגיים, כדאי לשקול את האפשרות שההתבוננות על חייך נוגעת לא רק בסיפוק ובתחושת ההישג אלא גם באזורים של כאב. זאת, לצד העובדה שהתבוננות זו מחברת אותך כנראה גם לכאב הבלתי נמנע של ההכרה במשמעות הזקנה ובסופיות החיים, מעלים את האפשרות שמשהו בהתבוננות על חייך דורש עוד עיבוד או העמקה. לכן, במידה והתחושות מעיקות עליך, כדאי לשקול את האפשרות של פנייה לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה ללוות אותך בתהליך ההתבוננות ואולי לאפשר לך לעבור אותו עם פחות צער וחרדה.

ליטל

שלום לך.
אני מבינה את תחושתך ואת האופן בו המסגרת הטיפולית מעוררת תחושות אלו, אבל נוטה שלא להסכים איתך. טיפול הוא בסופו של דבר קשר- אמנם לא סימטרי ובעל מבנה ייחודי- אבל קשר ובמובן זה העובדה שהקשר הטיפולי אינו קשר סטנדרטי אינה "מנקה" אותו מרגשות, מעורבות והשפעות הדדיות. לכן, אני חושבת שאת החוויה של עצמך כ"פלטפורמה מקצועית" בלבד כדאי להביא לטיפול ולנסות להבין יותר לעומק: מדוע את מרגישה כך, מדוע קשה לך לדמיין את עצמך כמשמעותית ומשפיעה וכן הלאה.

ליטל

שלום עמית,
הבנת היטב את ההבדל.כמו כן, פסיכוזה היא סימפטום שיכול לנבוע מגורמים שונים בעוד שהפרעה אנטי סוציאלית היא הפרעת אישיות המאופיינת בדפוסי אישיות לקויים המשפיעים על תפקוד האישיות כולו.
להרחבה את מוזמנת לעיין בהגדרות הנ"ל באתר.

ליטל

שלום אור.
נשמע מדבריך שאת נע בין חרדה ממשית מהאפשרות ל"התהפכות" לבין תחושה מתסכלת שהבעיה האמיתית אינה האפשרות לפגיעה בעצמך, אלא המידה בה החרדה שולטת בך ומכתיבה את בחירותיך והתנהלותך.
האפשרות לקידום מקצועי מעמתת אותך עם מקומה של החרדה בחייך, ואני חושבת שכדאי לנצל את המצב להתבוננות פנימית ולהתקדמות. במידה ואינך מטופל פסיכולוגית אלא תרופתית בלבד, אני חושבת שכדאי מאוד לפנות לטיפול ולהשתמש בצומת המקצועית כבסיס להשגת הבנה מעמיקה יותר של תפקיד החרדה בחייך.
אני מתארת לעצמי שזו תשובה לא כל כך מספקת, אבל נדמה לי שמאחורי ההתלבטות שלך יש תחושות ורבדים רבים ולכן גם קשה לקבל החלטה קונקרטית ועניינית, וטיפול יכול לסייע לזהות את גורמי העומק ומתוך כך לקבל החלטה שלמה יותר.
ליטל

שלום הילה.
אני מדברייך כמה לא קל להיות במקום בו את נמצאת: את דואגת להורייך, רוצה בטובתם, ורואה אותם פוגעים ומכאיבים זה לזה ללא יכולת להביא לשינוי במצב. באופן טבעי, את חווה חוסר אונים וכאב שאולי מתערבבים גם בתסכול מכך שאת עסוקה בהם במקום להיות פנויה לעניינייך הלימודיים, החברתיים והזוגיים.
לצד העובדה כי מדובר בתחושות טבעיות ומובנות, נדמה לי מהדברים שאת כותבת שאת חווה את עצמך כאחראית במידה רבה לרווחתם ולמצבם של הורייך, ואולי ממקום זה את גם חווה מצוקה משמעותית כל כך. נשמע שאת מתקשה להשלים עם העובדה שהם אנשים בוגרים האחראיים לעצמם ולקשר שלהם, ומנסה לקחת על כתפייך את האחריות לשיפור המצב, דבר שאני מניחה ששם על כתפייך לא מעט עומס. במובן זה, אני חושבת שאולי מה שיכול לסייע הוא לבדוק מדוע את "מתערבבת" עם ההורים ומתקשה "לשחרר" ולהשלים עם כך שלא הכל בידייך. נדמה לי שהשלמה מסוג זה יכולה להוריד מעט מהעומס שאת חווה, לצד הצער מכך שהורייך חווים קשיים. היבט נוסף נוגע לכך שאינך משתפת אף אחד בקשיים- מדוע? האם את חוששת לפרטיות של הורייך? מתביישת? מגוננת עליהם מביקורת? התמודדות ללא תמיכה היא התמודדות קשה מאוד ואני חושבת שכדאי לנסות להבין מדוע אינך נעזרת יותר.
בשורה התחתונה, אני חושבת שכדאי לבדוק האם חלק מהקושי שאת חווה נובע לא רק מהמצב המציאותי בין הורייך אלא גם מהאופן בו את מתמקמת מולו (לקיחת אחריות רבה, שמירת סודיות ואני מניחה שהיבטים נוספים). בירור מסוג זה ניתן לערוך באופן עצמאי או בעזרת טיפול פסיכולוגי (יש טיפולים מוזלים וטובים במרבית מוסדות הלימוד).

ליטל

שלום לך.
אני שומעת כמה המצב מכאיב לך וכמה היית רוצה תשובה ברורה, שתיתן או תשלול תקווה לגבי המשך הטיפול. לצערי, אלו דברים שכל כך קשה לדעת ולהשיב עליהם. התחושות שאת חווה יכולות לנבוע מהחמצה ופספוס שלך בקשר, אבל לא פחות מכך, מגורמים רגשיים ובין אישיים הקשורים אלייך עצמך ועדיין לא עובדו ולכן באים לידי ביטוי בקשר הטיפולי. כך, למשל, חווית ה"אין מענה" יכולה לנבוע גם מקושי לתפוס בטיפול את המקום הרגשי המדויק בו את נמצאת אבל גם מחוויה רגשית עמוקה יותר לפיה המרחק שבקשר, העובדה שהמטפלת לא נמצאת שם בדיוק-בדיוק כשאת רוצה אותה ואיך שאת רוצה אותה, גורמת כאב וצער עצומים.
לאור זאת, אני חושבת שחשוב להעלות שוב ושוב את התחושות בטיפול ולראות לאן ההתבוננות המשותפת תקח אתכן. כדאי לשתף את המטפלת בכעס, בכאב, באכזבות ולראות האם החשיבה המשותפת תצליח לשנות ולהביא לצמיחה רגשית.
מנסיוני, לא פעם הדיבור בטיפול על המקומות של התסכול, חוסר שביעות הרצון והתקיעות הם המקומות שמביאים בסופו של דבר לתזוזה ושינוי.
אולי שווה גם לשקול את האפשרות להגיע לטיפול פעמיים בשבוע, כדי לתת מקום לתחושות הקשות שמתעוררות דווקא עכשיו. לפעמים כשיש יותר מקום לנפש, הדברים הופכים ברורים ונגישים יותר.
ליטל

שלום ג'קי.
נשמע שאתה מרגיש וכואב את חוסר הסימטריות בקשר- אתה מרגיש שאתה נותן יותר ורוצה יותר, והיא פחות פתוחה לקשר. אני חושבת שהדרך הטובה ביותר לדבר על כך היא לצאת מעמדה של כנות ולא מעמדה של התקפה ודרישה. אם תדרוש או תבוא בטענות, כנראה שהיא רק תתבצר בעמדתה ולכן נדמה לי שכדאי לומר לה בכנות שאתה רוצה את הקשר איתה אבל שיש דברים שמפריעים לך ותשמח לשתף ולהבין יותר איך היא רואה את הדברים. לצד זאת חשוב לזכור שבכל מקרה תצטרך לכבד את הגבולות שלה- זכותה לשמור על גבולות הפרטיות שלה ועל כמות ומיקום המפגשים הנוחה לה, ובמובן זה אני חושבת שתצטרך להחליט האם במסגרת הגבולות שמתאימים לה, הקשר מתאים לך או לא.

ליטל

שלום לירז.
נשמע מדברייך שאת מזהה שהבעיה אינה בחוסר נאמנות ממשי של בעלך, אלא בקנאת היתר שלך, ולכן אני חושבת שהפתרון המתאים הוא טיפול פסיכולוגי לך עצמך, ולאו דווקא טיפול זוגי. קנאות קיצונית נובעת בדרך כלל מגורמים רגשיים שונים שביניהם חוסר ביטחון, פחדי נטישה, דימוי עצמי נמוך וכן הלאה. במסגרת טיפול פסיכולוגי אפשר לזהות את הגורמים לקנאות, לעבד אותם וכך לשחרר אותך מהם באופן שיביא להפחתת הקנאה. יש סיכוי סביר שכאשר את עצמך תעשי עבודה משמעותית על קשייך, גם בעלך יראה יותר נכונות לבוא לקראתך ולשנות התנהגויות או דפוסים הפוגעים ביחסים שלכם, במידה וקיימים כאלו.
בכל מקרה, חשוב לנצל את הכרתך בכך שהקנאות שלך מוגזמת ולפעול כדי לשנות אותה, כדי למנוע פגיעה בזוגיות ולהפחית את סבל העצום שאת חווה.

ליטל

שלום דביר,
המצב שאתה מתאר הוא מצב מוכר שיש לא מעט אנשים שסובלים ממנו- מצב בו יש משהו באישיות שדוחף את האדם לגרום לעצמו סבל, כישלון והרס עצמי. אני מציעה לא לתאר מצב זה כ"דפיקות" או "שריטה" אלא כתוצאה של גורמים רגשיים לא מודעים- גורמים שגם אם אינם ברורים, בדרך כלל היסטוריית החיים של האדם מעידה על כך שיש סיבה טובה להתפתחותם.
אני שומעת בדבריך את היאוש והתסכול ויכולה להבין אותם- בוודאי יש בך גם חלק שרוצה להצליח ולהרגיש טוב יותר. כדאי לגייס את החלק הזה ולהיעזר בו כדי לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל להתבונן יותר לעומק על הדברים, להבין מה גורם לך לפגוע בעצמך, ולאט לאט להשיג שינוי שיאפשר לך להרגיש טוב יותר בלי להרוס לעצמך ואת עצמך.

ליטל

שלום מני,
כדי להבין איך לשפר את התפיסה צריך להבין את מקור הקושי- האם יש בעיה נוירולוגית (למשל הפרעת שב וריכוז?), האם יש חרדה שמקשה עליך להיות קשוב? וכן הלאה. לכן, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע מתחום הפסיכולוגיה או הנוירולוגיה.
בינתיים, כדי לשפר את היכולות, כדאי להקפיד על שני דברים: לכתוב את החומר שמסבירים לך ואז לעבור עליו שוב, ולשתף מראש את מי שמסביר לך בכך שאתה צריך זמן ותשומת לב כדי לקלוט טוב, ולבקש ממנו להסביר לאט וב"מנות קטנות" כך שלא יהיה עומס גדול מדי.

ליטל

שלום עדי,
אנחנו חיים בסביבה שמרנית ואכן לא קל להתמודד עם הערות הסביבה ומבטיה.
קודם כל, אני חושבת שכדאי לברר בינך לבינך האם המצוקה נובעת מספקות שלך עצמך בנוגע לפער הגילאים או שאכן מדובר בקושי להתמודד עם תגובות הסביבה בלבד. במידה ואת מתלבטת, ניתן להיעזר בייעוץ פסיכולוגי כדי לחדד את ההבנה.
במידה ואכן מדובר בקושי מול הסביבה בלבד, אני חושבת שיש שתי אפשרויות מרכזיות- אפשרות אחת היא לפעול בטקטיקה של "הפוך על הפוך"- ליידע כמה שיותר אנשים לגבי גילו של בן זוגך ולהתמודד שוב ושוב עם התגובות. לפעמים, החשיפה החוזרת למקור המצוקה מייצרת אי נוחות בטווח הקרוב אך בטווח הרחוק מורידה את החרדה ומייצרת תחושה של ביטחון ואמון ביכולת להתמודד. אפשרות נוספת היא לפנות להתייעצות פסיכולוגית כדי לחזק את יכולת ההתמודדות ולבדוק האם יש גורמים רגשיים המקשים על ההתמודדות (למשל, האם את אדם שרגיש מאוד באופן כללי לביקורת וליציאה מהקונצנזוס?).

ליטל