פורום טיפול נפשי

היי, אני והבן זוג שלי נמצאים יחדיו שנה ו3 חודשים. מלחתכילה אני זו שהחזקתי את הקשר והוא רצה לוותר כל הזמן, שכנעתי אותו להשאר והוא זה שהשתכנע ואמר בתכלס לא היתי הולך אם לא היתי רוצה והוא מהטיפוסים שבדרכ עוזבים כשהם רוצים. הוא מאוד פגועה ומגיע ממשפחה ביקורתית ומערכות יחסים לא מוצלחות ולא מאמין יותר מדי שיצליח תת מערכת יחסים.
אנחנו כבר גרים יחדיו ואת רוב השכר הוא משלם ואני נכנסת ועוזרת כמובן כמה שאני יכןלה מאחר ואני מרוויחה פחות אבל הוא נותן לי בטחון מאחר ואחרת אני מוצאת את עצמי בבית של ההורים שלי(מפחיד אותי שיש פה איזה מקום של תלות)

אני מהצד שלי
קורה מצב שבכל פעם שאנחנו רבים הוא רוצה שאני אשחרר ממנו ואני לא מבינה ואני משתגעת ורק חונקת אותו עד שהוא לא עונה על צרכיי.
אני נורא מפחדת. מפחדת לאבד אותו.
בפעם האחרונה הערתי אותו בלילה ברמה שכבר מביכה ואני באותו רגע לא מרסנת את עצמי ולא קולטת אפילו מה קורה. הוא נשבר ואמר לי דיי אנחנו צריכים לקחת מרחק כל אחד לביתו ולא שחררתי, לא נתתי לו עד שהוא לא יצא מהבית בכח ואמר לי אני לא חוזר עד שאת לא יוצאת ואת לא חושבת בהגיון.
אני מבינה מהצד איך זה נראה כמובן.. אני נמצאת גם ככה בטיפול שהוא המליץ לי ללכת ולעשות לפני שנה ודברים לא השתנו בהרבה.
עובדה שעדין אני לא משחררת ממנו, גם עכשיו אחרי שהוא אמר שכבר נפרדנו רק כשהוא אומר שהוא נפרד אני מתחילה לעכל ומנסה להשתנות בשבילו ולפעול בצורה אחרת. ניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע אותו להשאר ורק אחרי יומיים יצאתי מהבית וחזרתי לבית של ההורים שלי ואני כל הזמן מחכה ומקווה שהוא יוכל לחזור להיות שם איתי. אני נורא מחזיקה את עצמי מלשלוח לו הודעות. כמובן שאני מבינה שאני צריכה לתת לו זמן לחשוב אבל נורא קשה לי לרסן את עצמי.
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך במצב הקיים וזה מאוד מלחיץ אותי מאחר ואני יודעת שדברים לא ישתנו ביום וביומיים, זו ההתמודדות שלי עם דברים ופחדים, המטפלת שלי אמרה שאין לי הרבה עולם בלעדיו אבל קשה לי להתחיל לחשןב ולהעסיק את עצמי כי לרוב אני חוזרת מאוד עייפה אחרי העבודה ואין לי יותר מדי זמן לעצמי, ואני צריכה לבשל וללכת לישון.
אני פגועה מאוד ולא יודעת אם אני נמצאת בכלל במצב שהוא טוב לי, נורא עצוב לי שהוא כביכול שולט בסיטואציה ומחליט אם להשאר או לא.. ושוב כמובן אחרי שאני ניסיתי לשכנע אותו. אז אני נותנת לו את הזמן שלו עם עצמו לחשוב אם הוא רוצה בכלל להשאר אבל אני מנסה להבין איך להבא אני קולטת את המצב ומשחררת ממנו בזמן כי אני נכנסת לחרדה לא הגיונית שאני קולטת רק בדיעבד, גם הסברתי לו שיש לי רצון ענק להשתנות ולהפוך את זה לבריא.. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כל המצב ומה הדבר הבריא והנכון לעשות. אני מרגישה שהמחשבות מציפות אותי ואין לי מקום בריא לחשוב עם עצמי לרגע כי אני בחרדה מתמדת עם מה יהיה עם הקשר.

שלום, מקווה שזה לא מוזר מידי, אבל זה קצת מטריד אותי ואשמח להסתכלות אובייקטיבית יותר ממני:
כשיש לי הרבה הודעות לענות עליהן ברשתות (ווצאפ ואינסגרם) אני שמה לב שאני נלחצת, אפילו שאלו הודעות כמו ברכות יום הולדת נעימות לצור שאני מברכת עליהן לצורל העניין, כשזה בא במסה זה מרגיש כאילו כל ההודעות והמילים מעורבלות ומרחפות לי בראש עד שאענה להכל וכשאני עונה קשה לי להתרכז בטקסט ולוקח לי המון המון זמן לכתוב תגובה כי אני לא מצליחה להירגע...
וגם, מקווה שזה ייצא קצת ברור - כשאני כבר שולחת את ההודעה סוף סוף לנמען, אני חושבת על זה שהוא פשוט מקבל את ההודעה שלי בלי לדעת שלפני כמה שניות התנהגתי כלכך מוזר ואני פוחדת שזה יעשה לי תחושת אי נעימות כלפיו.
זה ממש מוזר? מה קורה פה בעצם? אני אוהבת את העבודה שלי ופוחדת שאכנס לערפול כזה במסה של הודעות. תודה רבה על התשובה

שלום וברכה,
ארצה לתאר מוטיב של בריחה וטשטוש שחוזר אצלי בחיים. אני מנסה להבין את המשמעות שלו, מהיכן הוא נובע וכיצד להתמודד איתו.

במצב של תסכול עמוק/רגושת קשים, כעס מאד חזק - רגשות שיפגשו אותי בדרך כלל רק במרחב הזוגי (גם כשיש רגשות כאלה מחוץ לנישואין זה קליל, בר שליטה וחולף מהר). במצבים האלה אני חווה סוג של פחד כזה, שם אני בורח ל'פורנו'.
כעת אדגיש - באופן כללי אני לא רואה פורנו בכלל, לא מאמין בזה, לא אוהב את זה, גם מבח' ערכית וגם מבח' רגשית. זה לא משהו שהוא חלק מהחיים שלי במובן הרגיל שלהם.
במצבים האלה (אחת לכמה שבועות/חודשים) אני מרגיש פחד מלהתמודד ואני צופה בפורנו (לעיתים כמה פעמים ברצף).
לאחר מכן אני חווה הקלה ובמקום הרגשות שהיו לפני כן מגיע דכדוך וקצת חולשה.
אציין שגם כאשר הייתי צריך להסתגל לעובדה מאד קשה לעיכול, עד כמה אשני זוכר, שוב - בהקשר זוגי - זה חזר על עצמו.
תודה רבה מראש!

שלום,
אני בן 23 , הרגשות החיוביים שלי כמו רגש של שמחה או רגש של אהבה ''לא פעילים'' לא מדובר שיש עצב על דרך ככל (למרות שיכול להיות עצב וכעס כמו כל אדם תלוי לפי החיים מה קורה ) כלומר המצב הוא נייטרלי ,אני מתפקד רגיל, מדבר עם כולם וכו' כלומר מבחינת תפקוד רגיל אפילו בעבר עבדתי תקופה במלצרות כך שהיחסי אנוש שלי טובים רק בפנימיות אני יודע שרגשות אהבה ושמחה ''לא מופעלים'' אני יכול להשתתף באירוע וכולם רוקדים ושמחים ולא ארגיש כלל כלל אפילו התעוררות של שמחה אלא נייטרלי (לא עצב) וכן על זה הדרך בעוד דברים שלמרבית האנשים יש שמחה פנימית תמידית ובנוסף השמחה מתחזקת כאשר עושים דבר שמשמח או נמצאים עם אוהב וכו' לי אין דבר זה כלל
אשמח לשמוע ראשית מה שם הדבר זה ועד כמה זה מצוי וכן על טיפול מתאים ואם יש כמה טיפולים אשמח לשמוע מה הם ומה יותר עדיף והאם זה טיפול שודאי יעבוד ואם אתם גם מפנים למומחים זה יהיה מצויין

תודה רבה

הי, בתי בת 4.5 נמצאת מגיל שנתיים וחצי בגן פרטי, גן מעורבות הורים. הגן הוא לגילאי שנתיים-חמש שנמצאים כל היום בקבוצה אחת. השנה זו השנה השלישית שלה בגן ובשנה זו חברותיה הטובות עזבו את הגן לטובת גן חובה ושכבת הגיל שעמה היא נותרה בגן היא מצומצמת (5 בנים ועוד בת, אליהם היא לא מאוד מחוברת אבל הסתדרה איתם עד עכשיו כברירת מחדל). עד לפני שבועיים הכל התנהל על מי מנוחות, שמחה ללכת לגן, נפרדה בקלות. לפני כשבועיים קיבלתי טלפון בצהריים מאחת מנשות הצוות שהבת שלי בהתקף בכי בלתי פוסק, אומרת שמתגעגעת אלי ולא מצליחים להרגיע אותה. הדבר היחיד שקרה באותו יום היה שהגרביים הציקו לה והייתה איזו התעסקות סביב זה שלא נתנה לה כנראה מענה מדוייק (אציין פה שלאחרונה גם החמירו תופעות כגון תפר בגרב שמציק, נעליים לא נוחות לה פתאום, תווית בבגד. בעבר עשינו אבחון אצל מרפאה בעיסוק אבל לא נמצא קושי וויסותי מובהק). בכל מקרה, מאז אותו התקף בכי בגן הדבר חוזר על עצמו כמעט כל יום (למעט ימים קצרים כמו שישי או יום שאני אוספת אותה מוקדם). גם הפרידות קשות מנשוא בבוקר. כמעט כל יום נשות הצוות מתקשרות בחוסר אונים או לא מתקשרות ובדיעבד אני מגלה שהיא בכתה המון במהלך היום. ניסיתי לשאול אותה, לדבר על זה, לחשוב על פתרונות (גם הגננת עשתה איתה שיחה אישית בה הן חשבו על דברים שיכולים לעזור לה שקשה ואף הכינו רשימה על דף) אבל שום דבר לא עוזר. אני ממש חסרת אונים. האם יש צורך לפנות לאיש מקצוע מתחום הטיפול הרגשי? האם יהיה נכון להוציא אותה בשלב זה של השנה ולהעביר לגן עירייה? אציין שאני מאוד מרוצה מהגן, הצוות מדהים, הגן מהמם אני בטוחה באלף אחוז שלא קורה שם שום דבר חריג אבל חשוב לי שיהיה לה טוב כמובן. אודה לעזרתכם. תודה רבה

האם פסיכולוג רשאי לכתוב ברשומה תיאור של פשע שלא נחשב לפשע לפי החוק?
אישה אשר בדקה בוואטסאפ מתי מישהו מחובר מספר פעמים ביום והפסיכולוגית טעמה שמדובר במעקב כאשר מבחינה חוקית אין הדבר.
כמו כן,האם פסיכולוג רשאי לתת חוות דעת שבעל פה עם אותו תיאור של הפשע כאשר לא מדובר בפשע לפנ החוק?

שלום,בת 50
אימי לאורך כל החיים אדם פסימי ומריר ומלאה בתלונות על טיב היחסים המשפחתיים ובכלל על כך שאנו ילדייה לא מספיקים " מחבקים אותם" ,כולנו בקשר טוב ,וכו כל המשפחות יש קשרים טובים יותר ןטובים פחות בין הגיסים/ת וכו.היא כל הזמן מוצאת את הרע בכל דבר ומשרה אנרגיות שליליות .כלל נכדייה שכולם בוגרים גם טוענים כך אך עושים וי שרואים אותם פעם בחודש.אבי אדם חולה ומוגבל אשר היא דורשת בלי סוף עזרה ודואגת לעשות ריגשי למי שאומר שאינו יכול ( כבר התרגלנו לכך ולא לוקחים ללב),כולנו אמרנו לה את דעתנו מס פעמים וגם מתרחקים כי לא נעים בחברתה גם אבי מודע לעניין אך סובל בשקט.הצעתי לה ללכת לפסיכולוג יחד שתבין את הבעיה שלה אך כמובן שהיא יודעת הכל ואנחנו לא בסדר.איך ניתן להמשיך להכיל אותה בשנים האחרונות לחייה בלי להיכנס למריבות ואי נעימות .תודה

2 אחים (מתוך 3 ילדים) מטופלים טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי, בעקבות התקפי זעם
פסיכוטיים של הגדול, ונסיונות אבדניים בן 24, לבת 17 בעיה פסיכוסומטית קשה (לטענתה אינה רואה, עיוורת, לאחר בדיקות רבות בצד הבריאותי, הופנתה לטיפול), פגיעה עצמית והבעת רצון אבדני, להבנתי תופעה מאוד נדירה (העיוורון הסלקטיבי), בשני המקרים המשפחה, כולל ההורים דבקו בגירסה מסויימת לתחילת הבעיה, כולם יודעים (אחי האם, בני זוגם וילדיהם) שזאת גירסה שקרית, יתכן שהטיפול לא מתקדם בשל גירסה ראשונית לא נכונה? אני גיסתה של האם, דודה מנישואים של הילדים. *למיטב ידיעתי המטפלת של הנערה, מבינה שאין קשר בין הנאמר בהתחלה למצבה, ומאוד יתכן שהטיפול שלה מיטבי יותר, הנערה מגיעה אליה בצו בית משפט, אם לא תגיע תאושפז, בשל חשש לחייה

המטופלים, כל אחד כעת במקום אחר, ביוזמתם וביוזמת ההורים (אח 24, אחות 17), משקרים בבסיס תיאור הבעיה, בני משפחה אחרים יודעים אך אינם רשאיים להתערב, מה עושים?

בעלי ובני בריבים כל היום. הילד המהמם מאוד מאתגר נמרץ מורד לא ממושמע ומחייב השקעת אנרגיה רבה ולמרות שגם אני משתגעת ממנו לפעמים יש לי תקשורת טובה איתו. בעלי והוא כמעט לא מנהלים תקשורת חיובית. רבים מספר פעמים ביום. עונשים זה סוג התקשורת והמון צעקות. בעלי לא מפסיק לומר לו דברים כללים על אישיותו ושצריך להעביר אותו לפנימיה ועוד ואני מרגישה שהוא גומר עליו. אין בינהם שום רוך רק בריונות. בעלי אמר שהרים ידיים והוא פשוט צריך כמה ימים בשבוע לא להיות איתו במגע. אני כאמור מבינה את האתגר הוא לא ילד קל אבל מלא קסם ולבעלי לדעתי אין שום גישה חינוכית נכונה. אני רוצה הדרכת הורים מאוד קצרה וממוקדת שתאיר את עיניו כי מבחינתו הוא צודק והילד הוא זה שצריך טיפול. יש דבר כזה? מדגישה, אין סיכוי לתהליך ארוך. משהו קצר וממוקד מאוד. האם יכול להיות אפקטיבי

מאז תחילת הטיפול עם הדיאטנית וכל הנושא הזה שצף אני מרגישה בדיכאון חזק שרק הולך ומתגבר ואני לא מעיזה לשתף בזה את המטפלת שלי כי אני מרגישה שמפגישה לפגישה אני רק מביאה עוד ועוד "הפתעות" ואתגרים ואני מפחדת להיות יותר מדי מורכבת בשבילה ושבגלל זה היא בסוף תעזוב אותי.
למרות שהיא כבר כמה פעמים הפתיעה אותי לטובה שראיתי שהיא לא נבהלה עדיין אני מפחדת ש"הפעם זה כבר יהיה יותר מדי".מרגישה קצת שהדיכאון מוסיף לפחד הזה , גורם לי להיסגר יותר ואני מרגישה נוראאא, כל דבר פתאום נראה לי ענק וביטלתי את הפגישה עם הדיאטנית השבוע בגלל זה - הרגשתי שאין בי טיפת פניות ומקום להכיל את זה . להכיל כלום
תחושה שאני רוצה לברוח ואין לי לאן כי אני אגיע עם עצמי לכל מקום :(

היי ליטל

אני בטיפול המון המון המון זמן. יותר מעשור. בקרוב יותר מ 2 עשורים. בחורה בוגרת, בעלת משפחה, נורמטיבית סה"כ שמתקשה לנתק את הקשר, שחווה עוצמות עזות של חיבור ותסכול נחבא פנימי באותן עוצמות של הבנה כי נוצר משהו משמעותי ועמוק בטיפול ועליי להחזיק זאת בתוכי בגזרות הקיימות של הקשר הטיפולי, ואולי וייתכן אף , כי לולא הקשר הטיפולי לא הייתי מעזה לתת לעצמי מעוף רגשי שכזה.

לצערי אני מתמודדת שבוע אחר שבוע עם צורך עז להמשיך את הקשר והתקשורת עם המטפלת גם לאחר סיום המפגש הטיפולי. התחושה היא שאני רוצה לכתוב לה עד כמה קשה לי, שסיימנו את השעה ויותר הטיפולית אך הדברים מבעבעים בתוכי שאני רוצה עוד ויותר וכי אין בזה דיי.

זה קשה מנשוא. אני נמצאת בחוויה מתמדת של החזקה שבועית שלי את עצמי שזה מה יש ועליי להתאפק עד המפגש הבא בעוד שבוע. מתנחמת שהעומס שאני חווה בעבודה במהלך כל השבוע מסיט את מחשבותיי מה"אין" ומ"העדר" ומודה על כך שהעומס מכריע את הגעגועים. שבחדר מדוברים לפרקים רחוקים. ועם כל מה שכתבתי בחדר אני מבינה שהגעתי לטיפול. לא מרגישה ניכור, אך מאוד נבלמת מהסיטואציה שהיא חדה וברורה ומתפתחת ממה שאביא לחדר.

במובן זה אני חשה כי כשלנו בטיפול. למרות הקשר העמוק והאמיתי שנוצר אני מרגישה עצמי מסתבכת בנפתולי הקשר, ממאנת לסיים, מתוך מחשבה כי אני נותנת לעצמי מתנה יקרת ערךךךך, וזה המודל לפיו היא מתקיימת. שעה וחצי אחת לשבוע. בניגוד לעבר אני פחות עסוקה במקום של המטופלים האחרים ושאני עוד אחת מיני רבים. לצערי אני חשה שאני מבכה את דמות המטפלת שהיא כחלופה לאמא ששם יחסיי עימה סבוכים.
לא יודעת.
מורכב לי מידיי ולמדיי.
תודה ליטל על היכולת לכתוב ולשתף ולהאחז בכך עד הפגישה הבאה. היום קיים בי צורך עז לפנות לגורם חיצוני ולא במייל למטפלת (שאני כן משתמשת לעיתים רחוקות ביותר כשאינני מצליחה לנוע בתוך השוטף של היומיום). תודה.

חלמתי חולם קשה מאוד שאני לא מסוגלת להכיל אותו והוא ממש הפחיד אותי
חלמתי שאיבדנו את דרכנו בכפר ערבי ומישהו חטף את בני הבכור ואת ביתי.
אני מנסה להתקשר למשטרה להזעיק עזרה אבל ללא הצלחה מה גם שאני נמצאת בטראומה וחוסר תפקוד אני זועקת מבפנים ופיזית לא מצליחה לתפקד איכשהו פתאום בחלום הם בבית ואני בשיחה עם הבכור שלי רק בן 8 על מה היה ואני מזועזעת הוא ביצע בו מעשים מגונים לעיני הילדה שהייתה רק הצופה ואז פתאום אנחנו בבית הספר ואני רואה את התפרקות הילדים במהלך היום מנסה להשתקם ללא הצלחה גם בחלום הזה חוויתי סיטואציה שהייתי מעורבת בפיגוע של ערבייה שדקרה מישהי לידי ולא התערבתי כי ידעתי מה הטראומה שהילדים שלי חוו ולא יכלתי להסתכן בלמות.
חלום קשה חלום עצוב ועוד יותר מתסכל אותי איך לעזאזל אני חולמת חלומות נוראיים כאילה!

שלום ליטל, תודה רבה על תשובתך מהבוקר לגבי המטפלת שנותק עמה הקשר.

לא פשוט לי להתקשר שוב. השארתי כבר שתי הודעות שלא נענו לפני כמה שבועות, ואז עוד תקשורת סמס קצרה (ביוזמתי) בה הבנתי מה קרה, ואיחולי החלמה. מאז - דממה. ומה, הרי בקשר הזה שטחתי ופרקתי את המקומות הכואבים והפרטיים ביותר שלי, לגמרי חד צדדי כטבעו של קשר מטפל מטופל, והכל סביב הקושי שלי עם ניתוק ונטישה. עכשיו מה, אשוב להתקשר ונחדש את הפגישות כדי לדבר על כמה שגם איתה זה קרה?
אני מחפשת איך לתמוך בעצמי בנקודה הספציפית הזו, שלא דרך פגישות חדשות. או לפחות להבין למה אני פגועה כל כך. אחרי הכל, הנסיבות הן תאונה וכו'. אז מה אם פעילה במקומות אחרים מאז, אולי עדיין לא פנויה נפשית לחזור ולטפל. אולי זו בכלל הפסקה מבחינתה, וכמה אגואיסטית אני יכולה להיות.
תודה לך, ושבת שלום

התחיל להיות לי טוב בשיקום התעסוקתי בקהילה אני מרגישה מצויין עובדת על פסיכולוגיה חיובית אני עושה זריקה פעם בשבועיים וכל פעם יום לפני הזריקה אני מרגישה דכדוך. מה ניתן לעשות ביום הזה של הדכדוך יום לפני הזריקה? אני ממש מודה לך ליטל שבת נפלאה