פורום טיפול נפשי

אגב הייתי השבוע אצל הרופא שלי הוא העלה לי את המינון בכדור ועדיין אני מרגישה מצב רוח ירוד אשמח לטיפ איך לשפר את מצב הרוח ממש תודה ליטל יום נפלא

שלום ליטל.
בזמן האחרון יש לי ירידה במצב רוח, יש לי גם קצת חרדה אני התקדמתי ממש יפה ופתאום אני מרגישה את התחושות האלה. איך אני יכולה לחזור לעצמי ולהעלות את המצב רוח? זה מאוד חשוב לי כי סך הכל אני בשיקום רוצים לקדם אותי עוד יותר אני מרגישה שאני רוצה לחזור לעצמי לחזור למצב רוח טוב איך אפשר לחזור למסלול ולהרגיש טוב? אשמח לטיפ אני מאוד מודה לך ליטל יום נפלא

שלום רב,
לפני כשבוע סיימתי טיפול אצל פסיכולוגית,
טופלתי אצלה תקופה לא קצרה, והטיפול נפסק זמנית עקב אילוצים (חופשת לידה) ולא מכיוון שמצבי מאפשר סיום טיפול.
נושא הפסקת הטיפול דובר כבר תקופה לא קצרה והיה ידוע מראש,
אבל מאז הפגישה האחרונה עם המטפלת קשה לי מאד, אני במצב מורכב מאד, יצרתי קשר מאד קרוב ופתוח עם המטפלת ואני מרגישה שנשארתי לבד בלי שום כתובת.
אני אמורה להתחיל טיפול חלופי לפחות לתקופה הקרובה עד שהיא תחזור אך נרתעת מזה מאד,מרגישה שאין לי את היכולת והכח להתחיל תהליך טיפולי מחדש ולבנות שוב אמון ומערכת יחסים עם מטפל.
החוסר יציבות הזה שבו אני לא יודעת מה יהיה ואיך יתנהל הטיפול וגם אם ומתי אוכל לחזור למטפלת הקודמת שלי מקשה עלי מאד ואני מרגישה שאין לי את הכלים להתמודד עם זה.
אני מבוהלת מאד, כבר כמה ימים לא מצליחה להירגע, בוכה הרבה ובעיקר מרגישה לבד, וגם כועסת על המטפלת שלי- למרות שאני יודעת שאין על מה.
אשמח לעצות איך מתמודדים עם הקושי הזה בפרידה ועם חוסר היציבות והתלישות שאני מרגישה, וגם איך בכל זאת לתת הזדמנות למטפלת החדשה בצורה נכונה.

למה זה כל כך קשה לי??

אני ביטלתי את הפגישה האחרונה עם המטפלת לא על רקע טעון של כעס / פגיעה / אכזבה או משהו דומה. ביטלתי כי לא יכולתי להגיע (לא הייתי בעיר.)
כשביטלתי לא חשבתי שזה ישפיע עלי , לא חשבתי שזה יפריע לי בכלל אבל מאז היום שהייתה אמורה להיות הפגישה קשה לי מאוד, מן תחושת תלישות כזאת כמו ילדה קטנה מעורערת וחסרת גב מול עולם ענק ומפחיד שאף אחד לא רואה אותה, ברגע אחד כל התחושות של לפני הטיפול (ריקנות תהומית, חוסר משמעות ותכלית ומועקה אינסופית...) חוזרות ואני לא מרגישה אחיזה.
אני מנסה לברוח מעצמי ולא לחשוב כלום כי זה מביא אותי לתחושת חוסר אונים קשה
וזה לא שהמטפלת שלי ביטלה לי שאז אולי הייתי מבינה, זה צעד שלי , אני זו שביטלתי ועדיין זה עושה לי כל כך רע

שלום רב,
אני יודע שאני צריך טיפול פסיכלוגי.
מהמון סיבות.
הלכתי דרך הקופת חולים לפסיכולוג.
הפסיכולוג היה מאד אטום ומאד לא התחברתי אליו.
הוא לא הציג את הטיפול ובקושי דיבר.
הוא עשה לי טיפול ישן כזה כמו בסרטים שאחד שוכב על המיטה והוא רק מדבר והוא רק מקשיב.
שכחתי את השם של הטיפול המשעמם.
אבל חיפשתי באינטרנט את השם של הטיפול ואמרתי לו שהטיפול הזה לא טוב אני מחפש גם פסיכולוג שייעץ לי שיהיה לי סיכום דף כמו רופא רגיל, שהיה לי גם נוח למרוות שאני זוכר הכול.
כמובן שלא היה ניתן לשנות טיפול.
לא היה לא כוח לחכות לטיפול בעוד חצי שנה אז נשארתי איתו כמעט שנה כי אמרתי לעצמי אולי בראש זה יעשה לי טוב בהמשך.
אני בנאדם ‏מאוד מציאותי ‏זוכר כל מילה שאני אומר.
בטיפול הוא דיבר המון על הדברים שאני אומר בסימן שאלה ואני לא מדבר בסימן שאלה רק עם זה שאלה.
אני מדבר בעובדות עלי.
שזה מאד עצבן אותי החוסר ריכוז שלו, בנוסף הוא היה אומר דברים שלא אמרתי וקרה גם מצב שאמרתי לו על לגבי סיטואציה שבא לי למוות (לא התאבדות) בהקשר ציני לגבי סיטואציה ואז אחרי 10 דקות הוא התחיל לדבר איתי על להתאבדות ונכנס לזה חזק בשיחה.
כל כך התעצבנתי בפנים שהוא לא הבין את ‏הסיטואציה ולקח דווקה את המילה הזאת לכיוון אחר במקום ‏ואת המהות של השיחה.
החוויה שהיה לי אצל הפסיכולוג הייתה חוויה לא נעימה. גם תמיד הייתה לי הרגשה שהוא רואה שאני בוחן אותו ותאמת לא בחנתי אותו זה גרם לי לתסכול שהוא לא כותב את מה שאני אומר וממציא המון דברים.
הרגשתי שהוא מאד מפחד לדבר איתי בטיפול עם הוא אשנה מילה, כי אני נתפס על קטנות.
הרגשתי שאני תמיד מתקן את הפסיכולוג וזה לא היה כייף אבל הוא ביקש כנות חחח. למרוות שתמיד אמרתי לו שאני יכול להפסיק לתקן אותו אבל הוא ענה בשלילה שהוא רוצה לשמוע.
אחרי שנה כמעט, לא הרגשתי שינוי ולא למדתי כלום.
כעבור שנה אחרי הטיפול כיום שוב כותב אולי לתת עוד צ’אנס לפסיכולוג כי אני מרגיש צורך שיש לי בעיות אמיתיות.
איזה טיפול את ממליצה לי?
אני מאד אוהב דו שיח! לא היה לי בטיפול!
אני מאד שמייעצים לי ואיך להסתכל אחרת וללמוד תוך כדי! לא היה לי בטיפול!
חוסר יוזמה מהפסיכולוג שתיקה עד אני מדבר ! מאד רוצה פסיכלוג שיוזם ולא אני.
מה מייעצת לי לעשות?

היי, בתקופה הלא כל כך אחרונה (אולי בשנה האחרונה או קצת יותר) אני מרגישה הרבה פעמים מדוכדכת. אני מוצאת את עצמי מתקשה לשמוח ולשמח את עצמי כשאני לבד ולפעמים גם כשאני עם אחרים. אני סטודנטית לפסיכולוגיה שנה שניה, עובדת במשרת סטודנט עם מתמודדי נפש, בזוגיות מעל שנתיים.. על פניו הכל נהדר. אבל קשה לי. מאוד. אני בוכה כמעט כל יום, מכל דבר קטן. אני מרגישה עצבות לחץ כל הזמן, במחשבות על העומס שלי ועל הציפיות שלי מעצמי ומהלימודים, ועל הלחץ הכלכלי שבלהיות סטודנט ולהחזיק דירה, על הקושי בלקבל תמיכה כלכלית מהוריי ועל הקשר הלא מכיל שיש לי עם אמא שלי ועל כמה הייתי רוצה שהדברים יראו אחרת. אני מרגישה בודדה, שאין לי גב ואין לי מישהו לסמוך עליו שיעזור לי כשקשה. אין לי למי לפרוק את מה שיושב עליי, ואין לי כסף כרגע לטיפול פסיכולוגי שאני כל כך רוצה. אני לוקחת כבר חודשיים כדורים נגד חרדה בהמלצת נוירולוג שמטפל בי בעניין בריאותי אחר, אבל לא נראה שיש שיפור.
אשמח לקבל הכוונה לגבי הטיפול שאני אמורה לחפש, ואולי הכוונה לגבי עם מה אני מתמודדת? אדגיש שאין לי קושי לתפקד ולצאת מהבית. אני לומדת ופעילה ויש לי חברים. אבל אני מרגישה שאני רואה דברים ומפרשת דברים בצורה שלילית, והדבר מוביל אותי לתחושה כללית של דכדוך ואי אמונה בעצמי ובסביבה שלי, היעלבויות מכל דבר קטן, תחושה שאין על מי לסמוך ובעיקר אי ידיעה של איך לגרום לעצמי לחזור להיות שמחה.

היי ליטל, מה זה טיפול תמיכתי פסיכודינמי?
האם הוא יכול להימשך כל החיים?

יש לי חבר טוב כבר 13 שנה.
הוא חבר רעיל מאד שאני לא מדבר איתו כמעט שנה.
שקראתי באינטרנט מה זה חבר רעיל פשוט את כל התכוונות שהיה רשום זה כיאלו נכתב על החבר הרעיל שלי. (לכול הרשום בחבר רעיל ראית סיטואציות הקשורות אליו).
יש לי גם בעיה חברתית ואין לי חברים נוספים.
קשה לי מאד לתקשר עם אחרים.
קשה לי מאד לדבר עם אנשים על דברים איישים.
קשה לי להפתח לאנשים.
אני תמיד בוחן אנשים.
אני ביקורתי מאד.
אני בנאדם קר.
אני סגור מאד.
אני מאד צייני בחיים. שזה הורס לי המון.
יש לי בעיה בלתקשר עם נושאים איישים עם אנשים חדשים או שאני לא פתוח איתם או שאני פשוט בורח.
יש לי מעט מאד חברים אבל לא יחסים אישיים ובקושי נפגשים.
החבר הרעיל שהיה לי היה מאד מצחיק אותי הרבה תחביבים שמשלמים אחד את השני וגם יחיסי מין ותכונות אישיות היה מאד כייף שאני אוהב אותו.
אבל כל יום אני חושב אליו ומתגעגע אליו אבל אני יודע שתוך תוכי אני לא רוצה לדבר איתו שהוא מסוכן לי.
נמאס לי מהמחשבות אליו.
נמאס לי להזכר בו כל יום מחדש.
אני גם מאד בודד אך בחיצוני זה לא נראה ככה.
אני חייב לציין שאני לא נמצא בחרדה או בדיכאון.
התרגלתי למצב שאני נמצא.
אני חושב על החבר רעיל שלי שהוא הכי לא טוב בשבילי ואני יודע את זה ולא מדבר איתו בגלל זה.
אבל נמאס לי להזכר בו כל יום ועל הרע שהוא עשה לי והכי מצחיק שאני מאד מתגעגע ואוהב אותו.
איך אני יכול להוציא אותו המחשבות שלי מהראש כי זה מאד קשה ביום יום.
אני גם בנאדם צעיר שלא עובד שקיימת לי גם מחלה כרונית שבגללה אני לא עובד.
99 אחוז מהזמן אני בבית ובמיטה לבד.
אשמח לתשובה איך באמת אפשר להוציא אותו מהמחשבות שלי במצב הקיים שלי.

אני חייב לציין שמאז שהוא יצא מהחיים שלי ויש נתק אני סוג של מותש נפשית.
במיטה לא עושה כלום לא חושב על כלום אני מרגיש לבד בעולם.
אבל בגלל התכונה של העצלנות שלי אני לפעמים לא מתקלח לא עושה כלום כי אין לי כוח לכולם ובלי מחשבות בראש רק מותש.

פעם ראשונה שאני מספר את הסיפור האיישי שלי ואת התכונות שלי ומרגיש ככה פתוח כי זה בעילום שם :)

איך אני יכול לנתק את החבר מהמחשבות שלי עליו.

תודה.

מה לעזעזל אני אמורה לעשות עם הלב המדמם הזה שלי
ולמה אני כזאת מורכבת גאד למה
נמאס לי מעצמי
למה ככ מציק לי לשמוע על מישהי שאני מכירה שמטופלת אצלה
ולמה אני מרגישה שאני חיבת אותה אלי ושתאהב רק אותי
זה פשוט מום ופגם באישיות החרדה הזו
אני אשכרה בנאדם פגום
ליטל ישלך מה לענות לי על הדבר הזה? זה משבש אותי כבר
אני רוצה לשמוע עד כמה זה מטורף בעיניך ואיך את מפרשת את הדברים.

שלום,
ביתי בת 22 יוצאת עם בחור עצלן דתלש אשר משפיע עליה לרעה ,כולנו בבית רואים זאת ואומרים את דעתנו אך אהבה עיוורת והיא מאוהבת ...אציין שגם חברייה אומרים את דעתם עליו והיא בדיוק כמו שלנו.
אני מבינה שאין שום מילה שאגיד שתשנה את המצב ולכן נושכת שפתיים וסובלת בשקט.כאשר היא משתפת אני אומרת את דעתי דוגמה,אמרה שהוא אדם ללא תוכניות קדימה ..(בן 24,) לא עובד כרגע,אמרתי לה איך את מסתדרת עם זה שאת הבחורה הכי מסודרת ויודעת מה רוצה קדימה בחיים וכו,אמרה שזה הוא וכל אחד שונה.מאז שאיתו הפכה לאדם שונה ,הוא אדיש המחץ שחוץ משלום לא מפטפט או יוצר שיח איתנו ,גם איתה אומרת שהוא שקט אבל זה הוא...הוא לא אוהב טיולים ,בילויים כפי שהיא מה שגורם שהיא חוזרת מהעבודה והוא מתייצב אצלנו ישן אוכל וחוזר חלילה ,אני ניגמרת מזה ויודעת שאין לי מה לעשות ,לא רוצה להפסיד אותה .אשמח לדעתך מה בכל זאת ניתן לעשות אם בכלל תודה.

שלום,
שלחתי את בני לטיפול פסיכולוגי בשל קושי והרגשת תקיעות ורצון להבין דברים (לאחר השחרור מהצבא ולאחר הטיול הגדול).
מדובר בבן 24, שלפני הטיפול היו לו רוב הזמן יחסים טובים עם בני המשפחה, למעט ויכוחים פה ושם, התנהג באופן רגיל, אהב את עצמו, היה עם ביטחון עצמי, והרבה הומור.
לאחר מס טיפולים שמתי לב שחל בו שינוי לרעה. כשדובבתי אותו הסביר, שהפסיכולוג אומר שכל מה שהוא חווה זה בגלל הוריו, שלא היינו הורים מספיק טובים.
כשבני סיפר לפסיכולוג על אירועים מסוימים עם אחיו, הפסיכולוג דאג לחזק אותו ולהוציא את אחיו כאשמים.(זאת לפי דבריו). וכל זאת רק מדברים שהוא סיפר מנקודת מבטו הסובייקטיבית.
לאחר מספר חודשים של טיפול, שמנו לב שהביטחון שלו ירד, פחות סומך על עצמו, מאשים את הוריו ואחיו במה שעובר עליו, מתלהם, עונה בבוטות, כעוס רוב הזמן ואומר שהוא שונא אותנו.
בהיותו ילד הוחרם ע"י מס מועט של ילדים, אך אף פעם לא היה בודד, תמיד היה מוקף בחברים רבים שרצו בקרבתו, ולכן הדבר הפריע לו באופן מועט בלבד (לדעתו אפילו לא הפריע כלל). בטיפול נאמר לו שילד מוחרם תמיד ירגיש מוחרם. ולמרות שהבהיר שהוא לא הרגיש כך ולא מרגיש כך, הפסיכולוג התעקש על כך, וכיום הוא מאמין בזה.
כששלחתי אותו לפסיכולוג חשבתי שמטרת הטיפול היא העצמה, נתינת כלים להתמודדות עם אנשים ומצבים, חיזוק האגו, ונתינת כלים לראות את העולם כמקום שטוב ונעים לחיות בו, תוך שימת מראה מול הפנים, על מנת שיוכל להבין את טעויותיו, ילמד ויפיק לקחים לעתיד.- דבר מכל זה לא נעשה. על כל פנים לא נראה שנעשה.
השאלה: האם נבירה בעבר ומציאת אשמים, תוך סכסוך עם בני המשפחה, זה הטיפול המקובל? האם לא משתמשים היום בפסיכולוגיה חיובית והעצמה? האם יש מטפלים שונים עם סוגי טיפול שונים? והשאלה העיקרית: האם בכלל כדאי להמשיך בטיפול הזה, שנראה שגורם לו יותר נזק מתועלת?
בתודה

לפני שלוש שנים טופלתי עי פסיכולוגית שאבחנה שיש לי סומטיזציה.

היום אני בגיל 57 וכל פעם כואב לי משהו אחר , זה מכניס אותי לחרדה אני לא מפסיקה לחשוב על זה ושהכאב חולף איבר אחר כואב ואני שוב מוטרדת וחושבת על הבעיה וקוראת האינטרנט .
הבעיות קיימות אני לא ממציאה
אובחנו עם , דלקת בשתן,
יש לי ריפלוקס וושתי
שיעולמטורדני עם ליחה כבר צקופה
מפריע לי שאני מתעסקת עם הכאב ולא מצליחה להמשיך הלאה ,
הכאב גורם לי לחרדות וחוסר שקט
שאלתי , האם סןמטיזציה יכולה לגרום לדלקת בשתן??

היי, אני והבן זוג שלי נמצאים יחדיו שנה ו3 חודשים. מלחתכילה אני זו שהחזקתי את הקשר והוא רצה לוותר כל הזמן, שכנעתי אותו להשאר והוא זה שהשתכנע ואמר בתכלס לא היתי הולך אם לא היתי רוצה והוא מהטיפוסים שבדרכ עוזבים כשהם רוצים. הוא מאוד פגועה ומגיע ממשפחה ביקורתית ומערכות יחסים לא מוצלחות ולא מאמין יותר מדי שיצליח תת מערכת יחסים.
אנחנו כבר גרים יחדיו ואת רוב השכר הוא משלם ואני נכנסת ועוזרת כמובן כמה שאני יכןלה מאחר ואני מרוויחה פחות אבל הוא נותן לי בטחון מאחר ואחרת אני מוצאת את עצמי בבית של ההורים שלי(מפחיד אותי שיש פה איזה מקום של תלות)

אני מהצד שלי
קורה מצב שבכל פעם שאנחנו רבים הוא רוצה שאני אשחרר ממנו ואני לא מבינה ואני משתגעת ורק חונקת אותו עד שהוא לא עונה על צרכיי.
אני נורא מפחדת. מפחדת לאבד אותו.
בפעם האחרונה הערתי אותו בלילה ברמה שכבר מביכה ואני באותו רגע לא מרסנת את עצמי ולא קולטת אפילו מה קורה. הוא נשבר ואמר לי דיי אנחנו צריכים לקחת מרחק כל אחד לביתו ולא שחררתי, לא נתתי לו עד שהוא לא יצא מהבית בכח ואמר לי אני לא חוזר עד שאת לא יוצאת ואת לא חושבת בהגיון.
אני מבינה מהצד איך זה נראה כמובן.. אני נמצאת גם ככה בטיפול שהוא המליץ לי ללכת ולעשות לפני שנה ודברים לא השתנו בהרבה.
עובדה שעדין אני לא משחררת ממנו, גם עכשיו אחרי שהוא אמר שכבר נפרדנו רק כשהוא אומר שהוא נפרד אני מתחילה לעכל ומנסה להשתנות בשבילו ולפעול בצורה אחרת. ניסיתי בכל דרך אפשרית לשכנע אותו להשאר ורק אחרי יומיים יצאתי מהבית וחזרתי לבית של ההורים שלי ואני כל הזמן מחכה ומקווה שהוא יוכל לחזור להיות שם איתי. אני נורא מחזיקה את עצמי מלשלוח לו הודעות. כמובן שאני מבינה שאני צריכה לתת לו זמן לחשוב אבל נורא קשה לי לרסן את עצמי.
הוא אמר שהוא לא יכול להמשיך במצב הקיים וזה מאוד מלחיץ אותי מאחר ואני יודעת שדברים לא ישתנו ביום וביומיים, זו ההתמודדות שלי עם דברים ופחדים, המטפלת שלי אמרה שאין לי הרבה עולם בלעדיו אבל קשה לי להתחיל לחשןב ולהעסיק את עצמי כי לרוב אני חוזרת מאוד עייפה אחרי העבודה ואין לי יותר מדי זמן לעצמי, ואני צריכה לבשל וללכת לישון.
אני פגועה מאוד ולא יודעת אם אני נמצאת בכלל במצב שהוא טוב לי, נורא עצוב לי שהוא כביכול שולט בסיטואציה ומחליט אם להשאר או לא.. ושוב כמובן אחרי שאני ניסיתי לשכנע אותו. אז אני נותנת לו את הזמן שלו עם עצמו לחשוב אם הוא רוצה בכלל להשאר אבל אני מנסה להבין איך להבא אני קולטת את המצב ומשחררת ממנו בזמן כי אני נכנסת לחרדה לא הגיונית שאני קולטת רק בדיעבד, גם הסברתי לו שיש לי רצון ענק להשתנות ולהפוך את זה לבריא.. אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על כל המצב ומה הדבר הבריא והנכון לעשות. אני מרגישה שהמחשבות מציפות אותי ואין לי מקום בריא לחשוב עם עצמי לרגע כי אני בחרדה מתמדת עם מה יהיה עם הקשר.

שלום, מקווה שזה לא מוזר מידי, אבל זה קצת מטריד אותי ואשמח להסתכלות אובייקטיבית יותר ממני:
כשיש לי הרבה הודעות לענות עליהן ברשתות (ווצאפ ואינסגרם) אני שמה לב שאני נלחצת, אפילו שאלו הודעות כמו ברכות יום הולדת נעימות לצור שאני מברכת עליהן לצורל העניין, כשזה בא במסה זה מרגיש כאילו כל ההודעות והמילים מעורבלות ומרחפות לי בראש עד שאענה להכל וכשאני עונה קשה לי להתרכז בטקסט ולוקח לי המון המון זמן לכתוב תגובה כי אני לא מצליחה להירגע...
וגם, מקווה שזה ייצא קצת ברור - כשאני כבר שולחת את ההודעה סוף סוף לנמען, אני חושבת על זה שהוא פשוט מקבל את ההודעה שלי בלי לדעת שלפני כמה שניות התנהגתי כלכך מוזר ואני פוחדת שזה יעשה לי תחושת אי נעימות כלפיו.
זה ממש מוזר? מה קורה פה בעצם? אני אוהבת את העבודה שלי ופוחדת שאכנס לערפול כזה במסה של הודעות. תודה רבה על התשובה

שלום וברכה,
ארצה לתאר מוטיב של בריחה וטשטוש שחוזר אצלי בחיים. אני מנסה להבין את המשמעות שלו, מהיכן הוא נובע וכיצד להתמודד איתו.

במצב של תסכול עמוק/רגושת קשים, כעס מאד חזק - רגשות שיפגשו אותי בדרך כלל רק במרחב הזוגי (גם כשיש רגשות כאלה מחוץ לנישואין זה קליל, בר שליטה וחולף מהר). במצבים האלה אני חווה סוג של פחד כזה, שם אני בורח ל'פורנו'.
כעת אדגיש - באופן כללי אני לא רואה פורנו בכלל, לא מאמין בזה, לא אוהב את זה, גם מבח' ערכית וגם מבח' רגשית. זה לא משהו שהוא חלק מהחיים שלי במובן הרגיל שלהם.
במצבים האלה (אחת לכמה שבועות/חודשים) אני מרגיש פחד מלהתמודד ואני צופה בפורנו (לעיתים כמה פעמים ברצף).
לאחר מכן אני חווה הקלה ובמקום הרגשות שהיו לפני כן מגיע דכדוך וקצת חולשה.
אציין שגם כאשר הייתי צריך להסתגל לעובדה מאד קשה לעיכול, עד כמה אשני זוכר, שוב - בהקשר זוגי - זה חזר על עצמו.
תודה רבה מראש!