פורום טיפול נפשי

היי,
נראה לי שאני מכור לפורנו - בן 50. (התגרשתי לפני 3 שנים)
אני יכול לפתח מערכת יחסים עם אישה חמודה, אבל החשיבה שלי סביבה היא רק להיות איתה במיטה (לא כל הזמן - אבל חלק גדול מהזמן) במיוחד בהתחלה.
מאחר ואני רואה הרבה פורנו, אני גם מצפה מהאישה שאיתי להיות יותר רעבה למין ולא להסתפק ב 2 תנוחות .
מניח שעם נשים צעירות אין בעיה (הן לא רוצות אותי אבל זה כבר נושא אחר), אני מדבר על נשים בגילי סביבות גיל 50.
הבעיה המרכזית שבמציאות זה לא כך, מאז שהתגרשתי (אחרי 25 שנות נישואין) יצאתי עם כמה בחורות, תמיד הן מתביישות באיבר שלהן, בגוף שלהן או כל מיני סיבות מגוונות, אני נכנס לתסכול ועוזב, כי זה לא מה שאני רוצה, אני רוצה מישהי שתזדיין כאילו אין מחר, מאמין שאחרי שבועים זה יעבור לי ואז אחזור למסלול הרגיל של סקס סטנדרטי משעמם ומספק.
העניין שהוא שהפורנו כנראה גמר אותי מבחינת הדמיון, וזה מה שאני רוצה.

מה עלי לעשות, מוצא את עצמי לבד, מעדיף כבר לשבת בבית ולצפות שעה ביום בערב בפורנו, להגיע לסיפוק, ללכת לישון בסבבה וזהו, במקום כל כאבי הראש.
נערות ליווי לא בא בחשבון. לא מצליח לתפקד איתן, ניסיתי.

מניח שזה לא מסלול בריא.

אשמח לעצה.

היי קוראים לי לילי אני בת 15

אני מרגישה שאני שוקעת יש לי את אותה שגרה ואני מרגישה שהיא לא משתנה.אותם חברים שמשאירים אותי לבד,אותו זום, אותו אוכל, אותם ריבים עם ההורים . שום דבר לא מעניין אותי יותר
לא תחומי עניין שהיו לי , כלום..
כל דבר שאני עושה גם אם הוא לכיף אני מרגישה שהוא חובה אף אחד לא מכריח אותי לצאת עם חברות, או לטיולי צופים .
אבל אני מרגישה שזה חובה שיש מישהו שצופה עליי ומכריח אותי . אני לא מתרגשת מכלום .
אני רק רוצה להיות במיטה כל היום .
הגעתי למסקנה שאני אוהבת להיות לבד יותר.
אני מבריזה הרבה ממפגשים ,
אני נהנת יותר לאכול בחדר שלי לבד מאשר ללכת לאכול עם אנשים.
זה גורם לי להרגיש כמו פריקית ....
אני לא מכירה אנשים שאוהבים להיות לבד כל כך הרבה
קשה לי לפתח דיון עם אנשים .
לפעמיים אני יכולה פשוט לעמוד שם במרכז עם מלא אנשים , ולהבלע פשוט לעמוד שם כמו דג ,
גם אם יהיה לי משהו להגיד,
אני אבלע ויעמוד שם.

כבר שנה מטופל אצל פסיכולוג עקב חרדות וקשיי שינה
הומלץ לי ע"י הפסיכולוג לפנות לפסיכאטר עקב סבל מהחרדה
מפחד כ"כ מהסטיגמה
ומהכדורים ומ אבחנה מה יכול לעזור לי לעשות תצעד הנכון
אוסיף כי מלא פעמים אני מרגיש שאין לי צורך בפסיכיאטר ואני יכול להתמודד
ופעמים אני מרגיש שאין לי יכולת להתמודד עם זה לבד

בחודש האחרון בטיפול, שוב התפרץ מהבקבוק "שד" ה -"אני רוצה שתהיי אמא שלי ושכל הזמן תהיי איתי"..
מדי כמה זמן הוא מתפרץ ולרוב אני לא מבינה למה..ועכשיו הוא התפרץ שוב במלוא עוצמתו.
אין התחמקויות, או הסתרות,אנחנו מדברות על הכל חושבות יחד, אבל זה לא פותר את זה.
בשנתיים האחרונות אחרי הטלטלה הגדולה אני מרגישה שהחיים שלי כל הזמן בתנועה טובה ושלראשונה בחיי אני גם מצליחה רוב הזמן להתאים אותם אליי וללכת בהם כמו שאני יכולה וצריכה, וכמו שמתאים לי.
הרבה מזה בזכותה.בזכות המקום שיש לי בליבה ובזכות מה שאני רואה במבט שלה עליי ואליי.
אני צריכה להיות שמחה ואסירת תודה.
ואז בא הכאב שאין לי תשובה אליו ואין לי דרך לעצור אותו ולמנוע אותו.
היום יש לי הרבה מחשבות אובדניות.קשות.ולא כי אני לא רוצה לחיות אלא כי אני חוששת שאת הכאב הספציפי הזה, הכמיהה הילדותית והמטופשת אבל העוצמתית ככ - אני לא מצליחה להפסיק.
זה גורם לי סבל ואשמה ומפחידה אותי עצם ההבנה שאין לזה פתרון.
אמרתי לה השבוע שזה ייפסק רק אם אתנתק ממנה ואוציא אותה מחיי.
אבל למה זה צריך להיות ככה?? למה אני צריכה לוותר על מישהו שככ אהוב עליי רק כי אני לא יכולה לשאת את מה שלא יכול להיות בקשר? ובגלל שאני לא מצליחה להרגיע את ההזדקקות הבלתי נסבלת הזו?

האם אנחנו טועות אני והיא? האם צריך להיפרד? האם משהו לא בריא? לא טוב?
אני צריכה שמישהו אובייקטיבי יגיד לי.

חשוב לי שתדעי שגבולות הטיפול שמורים היטב.
אני כותבת לה מייל בסופש והיא קוראת אבל היא לא עונה, ואנחנו מדברות עליו בפגישה שלאחר מכן.(זה הוסכם ביננו)
אני לפעמים שולחת לה וואטסאפ מיד אחרי הפגישה אם נזכרתי במשהו חשוב או אחרי שהיה לי קשה מאד לצאת מהפגישה.במקרה כזה היא בדכ עונה פעם אחת בקצרה, אבל אם אני כותבת שוב היא מפסיקה להגיב.וזה נעצר.
אני אף פעם לא מתקשרת אליה או מציקה לה,הפגישות תמיד נגמרות בזמן (גם כשאני ממש רוצה שנמשיך).
כך שאין פה איזה בלבול, או משהו לא נכון או לא תקין שהיא עושה.היא מאד מקצועית.וגם אכפתית ומסורה.

בבקשה תגידי לי מה לעשות? ולאן זה מוביל?

שלום, בני חייל בן 19 בחודשיים האחרונים יש לו חברה בת 17, מרגע שהוא מגיע הביתה ועד לרגע שהוא חוזר לבסיס (משרת רחוק לא מגיע כל יום אלא מגיע כל שבועיים לחמשוש ויש פעמים שמגיע כל שבוע) הוא נמצא עם חברה שלו. גם כשהוא חוזר מהבסיס הוא נפגש איתה בדרך והם מגיעים אלינו.
מרגע שהתחילו לצאת היא נמצאת אצלנו בארוחת שישי
הכל סביבה, כאילו אין דברים אחרים.
מצד אחד מובן לנו העניין, אך מצד שני
אני ובעלי לא יודעים כיצד לנהוג, האם זה תקין, האם לשבת בשקט ולו להגיד לו כלום.
זו לא החברה הראשונה שלו, כשהיה בכיתה יא היתה לו חברה במשך שנה שגרה רחוק מאיתנו והיה נפגש איתה פעמים בשבוע ובעיקר בשבתות.

כן אני יכולה לציין, שהחברה הנוכחית תומכת בו, מקשיבה לו מעודדת אותו...
אשמח להכוונה איך נכון לנו כהורים לנהוג בסיטואציה מולו..תודה רבה

היום בטיפול אמרתי שאני חושב שאני קל להבנה, הרגשתי שהפסיכולוגית רמזה שאני בנאדם קשה להבנה, בשפת הגוף.

הייתי מתאר את עצמי כפראי, (*לא* פרוע, אין לי כוונה ליצור כאוס) זתומרת אני חושב שכל מה שקורה בעולם זה כאוס ואני בהתאם מתנהג, אני חיי רק מאינסטינקטים רגעיים, קשה לי לוגיקה בכל צורותיה כי היא לא מהווה שיקול בשבילי.

לדוגמה: אם מישהו דחף אותי אז זה לא יעניין אותי שהוא דחף אותי בגלל שדחפו אותו והוא נפל עליי, יעניין אותי רק מה פגע בי ולא הסיבה הלוגית, מצד שני הלוגיקה כן קיימת, אני יכול להבין, פשוט אין לי עניין בזה כי זה לא מרגיש לי רלוונטי ואני הולך לפי הרגשות רוב הזמן.

תמיד העדפתי אנשים פראיים, כי לפעמים מרגישים דברים שהם לא נורמה, ואז האנשים המתורבתים לפעמים מתנהגים הפוך מהרגש לדעתי, כשהם רבים לדוגמה ואז הם משתמשים במילים כדי לפתור את הבעיה.

לא פגשתי אנשים פראיים כמוני אבל זה ספקטרום, השאלה היא האם עדיף לי למצוא מטפל פראי יותר מהמטפלת המבויתת שלי או שלדעתך זה לא אמור להיות שיקול? בסופו של דבר כל הבעיות שלי בחיים נובעות מזה שאני פראי ולא מצליח להבין בכלל חוקים, האם אני צריך אדם פראי או אדם מבוית כדי לפתור?

אני צופה לדוגמה בתוכנית טלוויזיה 'הלוחש לכלבים', ה'לוחש' תמיד אומר לבני האדם - הכלב נתן לך אזהרה אתה פשוט לא זיהית, זתומרת האדם הפראי יכול להבין את ההתנהגות של חיה פראית, אבל רוב בני האדם מבויתים מידי כדי לשים לב לזה, כי האדם הפראי חיי משפת גוף והאדם המבוית מתקשר במילים, אז האם זה טוב או רע ללכת לטיפול אצל אדם מבוית כאשר רוב העולם מבוית ורק אני פראי?

אני חושב שהמקצוע פסיכולוג הוא מקצוע מבוית באופן כללי

שלום לכולם, רציתי לשקף לכם את התקופה האחרונה שעוברת עליי מאז שהתחיל עידן הקורונה:

קורים לי הרבה דברים טובים, נכנסתי לזוגיות מאושרת ובנוסף עברנו לגור ביחד לאחר מגורים קשים וממושכים עם אמא שלי, התחלתי לעבוד במקום חדש לאחר שנה של חיפוש עבודה במקצוע שלמדתי, ואני אוטוטו מוציאה רישיון אחרי ששנים פחדתי מלעלות על הכביש.

הייתם מצפים שאהיה שמחה ומרוגשת, נכון? אז זהו, שלא. בפועל, אני מרגישה דיי מדוכאת, חרדתית ופגיעה מאד. אני מאשימה את הקורונה בכך כי אני טיפוס חובב שיגרה ששונא כשמבטלים לו דברים שציפיתי אליהם, ולצערי זה קרה המון בשנה האחרונה.

מעבר לכך החשק המיני שלי ירד לאפס, לא מעוניינת כלל לקיים יחסי מין (ברגיל אני טיפוס דיי מיני) ואני לא מצליחה להבין מה אופן הטיפול או איך חוזרים למוטב.

בשורה התחתונה קורים דברים שאני אמורה לשמוח מהם, אך קיימת חוסר התאמה בין המציאות לתחושות שלי.

אשמח לשמוע עצות,

בתודה..

שלום וברכה,

סיימתי השבוע טיפול פסיכולוגי של 4 שנים.
הטיפול היה מעולה, התקדמתי המון בהרבה מובנים, אני שמחה על הבחירה לעבור טיפול, ושלימה עם ההחלטה לסיים אותו.
עם הכל, הפרידה כ"כ קשה עלי, למרות שתהליך הסיום נעשה בצורה מצויינת.
רק המחשבה שיותר לא אגיע, מקשה עלי, למרות שאני בטוחה שההרגשה הזו הייתה קיימת ,גם אם היה מדובר בעוד שנה ,או שנתיים.
אין לי ספק שעצם זה שהפרידה עדיין מאד טרייה, הקושי משמעותי.
עם כל זאת, לתחושת השלמות והתהליך הנפלא, אני חשה עצבות רבה. האם זה ילך ויטשטש עם הזמן? בין המטפלת לביני היו יחסים מעולים ומקצועיים.
ואני מרגישה שנפרדתי מאדם שהיה כ"כ קרב לליבי...

אני יודעת שתגידי לשתף את המטפלת אבל אני לא מצליחה .סורי על החפירה ...

אני טיפול מזה שנה , עם מטפלת באמת אנושית ומכילה . כשהתחלתי אצלה הייתי במצוקה זוגית . היה לי מאוד קשה להפתח אבל בגלל שהיה מדובר עוד בקטע הזוגי והייתי מוצפת הצלחתי לשבור את המחסום . נפתחתי אבל תמיד שמתי גבול
כעת ברוך ה' הכל טוב יחסית זוגית .

ועדין מאוד קשה לי וצפים בי הרבה רגשות לרגעים שאני מוכנה לשתף אני מתקשרת אבל היא לא עונה(בתוך תוכי מאוד הוקל לי שהיא לא עונה,כי אני מכריחה את עצמי לשתף) נוסף לכך כעת שהפן הזוגי מאחורי, נותר לי לדבר על המצוקה האישית שלי אבל איני מצליחה לעלות אותה על פני השטח

אחת מהסיבות לדעתי שהבטתי על היסטוריית הטיפול וניסיתי לסיים אותו ,הבנתי כמה נתתי לה להיות הכתף, כמה אני קשורה אליה . מעולם לא נתתי לאיש להכיר את הפגיעות , לשמוע את עצמי חשופה והיא היתה שם וזה היה פלא עבורי . כל הזמן רציתי שתאכזב והיא לא האכזיבה .

יש לי חרדת נטישה ולכן אני נמנעת מלשתף מעבר ,אני תמיד חייבת מטרה . לא יכולה סתם לפרוק . כעת נראלי שבעקבות "הקשר" הרגשי שנוצר והפחד להפגע . אני לא מצליחה לצאת מזה . לא מצליחה להיות כנה . נמנעת מלהצטרך אותה . פעמים היא התעכבה ממש בשעה שקבענו / דחתה ברגע לפני .

בעלי שגם מטןפל אצלה והוא מרגיש מדהים אצלה,אמר לי שאם אני לא מצליחה לשתף אותה אז עדיף לסיים איתה, מה דעתך?

ניסיתי לסיים אבל כשבקשה מפגש סיכום לא יכולתי כי כל עוד יש משהו מאתגר בקשר ,אני נלחמת בעצמי להמשיך .בסך הכל אני מאוד אוהבת אותה והפתיחות כלפיה בהתחלה היה משהו אחר שלא הכרתי בטיפול אחר . אני מתוסכלת וכל מפגש אני מדברת איתה על משהו אחר או שותקת .גם חלמתי עליה חלום שהיא מבריזה לי ונעלמת .

מה דעתך
לא יודעת איך להסתכל על זה
מתגעגעת לימים שיכולתי להאחז בה בעת הצורך וכעת מפחדת מזה

שלום, מחפש אבחון פסיכו דידקטי למבוגר, רצוי בחיפה וסביבותיה.

אני במערכת יחסים כבר 7 וחצי שנים והיא פרק של שנינו...אנחנו לא נשואים ללא ילדים משותפים..באוגוסט 2020 גיליתי שהיא בגדה בי ברומן של שנה כולל מפגשים וגיליתי שהייתה בקשר עם עוד גברים ..כמובן עזבתי לפרק זמן של כמה שבועות ואז חזרתי לבקשתה לנסות ואז גיליתי שוב שקרים עזבתי לכמה שבועות ושוב פנתה אליי שאחזור ומביעה חרטה..ואז גיליתי שוב שקרים ולא עזבתי אמרתי אתמודד ונראה מה יהיה בנתיים אני לא מצליח להתגבר ולא חושב שמגיע לי להתמודד עם זה דרך אגב התגרשתי בפעם הראשונה בגלל בגידה ובת זוגתי ידעה מה עברתי אז..לכן לקבל ממנה שוב בגידה זה אוכל אותי...השאלה היא שהראש אומר לעזוב אותה ולא להסתכל אחורה ..ואיפשהו אני תקוע בקבלת ההחלטה וגם שקיבלתי היא הצליחה לערער אותי שאשאר ולהתגבר ביחד כי היא לא רוצה להפסיד אותי...השאלה מה עושים???לא מרגיש שלם איתה לא מאמין בה כמו בהתחלה וחושש שנתגלו דברים נוספים שיפגעו בי שוב בעתיד...ואולי היא לא אוהבת כמו שאומרת אלא רק רוצה שהסיפור ירגע...אשמח לתשובה..תודה

שלום,
ילדיי בוגרים כולם ובהחלטה שלהם בלבד הפסיקו ללכת או ליצור קשר עם חמותי .
כל אחד בנפרד הסביר לי ולבעלי את עמדותיו בעניין ואנו מכבדים את מבוקשם ,כבר כשנתיים לא ראו אותה .השבוע אני ובעלי ביקרנו אותה ופתאום שאלה אותי (אחריי שנתיים) למה הילדים לא באים..אמרתי לה שזו בחירתם ואנו לא יכולים להכריח משום שהם גדולים.
אציין שלנו הם סיפרו בדיוק מדוע בחרו לוותר עליה ,נפגעו ממנה המון וככה טוב להם.
לא רציתי לפגוע בה ואמרתי לה שהתשובה לא בידיי אלה בידייהם ושהיא יכולה ליצור קשר ולשאול.
אם במפגש הבא תשאל שוב האם כדאי לומר לה את האמת או להשאיר את הכדור בידיים שלה ?
תודה ופסח שמח.

תודה ליטל אבל כבר כמה פעמים אני רציתי לבקש מהמטפלת להגביר את הפגישות לפעמיים בשבוע כי אני לא מצליחה להיכנס לזה ככה וגם נורא קשה לי עם התחושות אבל בפגישות איתה זה לא יוצא לי מהפה יש לי פחד שאני אבקש את זה ממנה והיא תסרב ועוד יותר יש לי פחד שאני אשמע שהיא עמוסה ואין לה זמן כי אני יודעת שזה ינעל אותי ולמרות שבשכל אני מבינה שזה הגיוני ונורמלי בכל אופן אני יודעת שאם אשמע ממנה כזה דבר זה באותו רגע ירחיק אותי מאוד.
זה נורמלי שאני אבקש כזה דבר או שבעיקרון זה תפקיד המטפלת להחליט על התדירות?

שלום.
שנה שעברה כמו כולם לא חגגנו פסח עם המשפחה המורחבת בגלל הקורונה. השנה גם המשפחה שלי וגם המשפחה של האיש שלי נורא רוצות שנבוא לחג, וכל אמא בתורה מפעילה עלינו לחץ נפשי, מניפולציה רגשית, עם טפטוף נחמד של רגשות אשמה... ואנחנו בכלל לא בטוחים שאנחנו רוצים לנסוע.
אחרי כל הסגרים האלה, אני מאד חוששת להגיע לחג המוני עם כל-כך הרבה אנשים מקצוות הארץ. אנחנו מחוסנים אבל הילדים קטנים מדי להתחסן, ואני לא רוצה לקחת את הסיכון שהם יכנסו לבידוד ושוב יצאו מהמסגרות. השגרה שסוף סוף חזרה כל-כך חשובה להם. לקח להם הרבה זמן להתייצב ולהסתגל חזרה אחרי הסגר האחרון.
ואני לא יודעת איך לנהל את השיחה הזאת עם שני הצדדים. אני לא רוצה להתחיל מלחמת עולם, לא רוצה שאף אחד יעלב, אבל גם קצת מרגישה שאין מקום לרצונות שלנו בתור משפחה גרעינית...
יש לך טיפים איך לייצר את התקשורת הזאת...?
תודה!

לא יודעת מה קורה לי היום הלכתי לפגישה בקליניקה של המטפלת פעם ראשונה ודווקא בשונה ממה שאני רגילה, במשך כל השבוע לפני הפגישה הייתי לגמרי אפאתית ממש לא חשבתי על זה והספקתי אפילו לשכוח וגם היום לפני הפגישה לא נכנסתי לחרדה למרות שזה לגמרי לא התאים לי לפי הרגיל הייתי אמורה להיות כל השבוע הזה בהתקף חרדה שלא נגמר. אבל למזלי זה לא קרה לא יודעת למה אפילו. ועכשיו אני מרגישה מוצפת ברמה מזעזעת כולי צמרמורות לא מצליחה להתרכז בכלום בא לי לבכות אבל באמת אין בכי מרגישה רע רע ואני אפילו לא יודעת ממה ולמה. מרגישה עם התחושות הקשות שלחכות כל פעם שבוע עד הפגישה הבאה בשבילי זה נצחח זה גורם לי להתחרפן למרות שאני עדיין בכלל לא מכירה כל כך את המטפלת והיא לא אותי. הפעם בשבוע גורמת לי להיות ולא להיות גורמת לי להשאר מרוחקת ,עד שאני מצליחה להתאפס נגמר הזמן וצריך לחכות עוד שבוע שלם שאני מוציאה את זה לגמרי מהראש שלי ומתקררת ובפעם הבאה לפני הפגישה אני מרגישה מנותקת לגמרי ממנה וממה שהיה בפגישה קודמת כאילו עבר חודש אבל אחרי הפגישה אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ מהמחשבה על המרחק הזה ואני אפילו לא יודעת למה כי זה לא שאני מרגישה שהתחברתי אליה יותר מדי ואני מתגעגעת או משהו כזה ממש לא אני לא יודעת להסביר קשות לי מאוד התחושות וההצפות ומרגיש לי לא נסבל לחכות שבוע שלם. אבל אני לא יודעת מה נכון וכדאי לי אולי אני צריכה להישאר ככה ופשוט להתרגל ?
אני רוצה שתעני לי בנפרד על השאלה הזאת והקודמת ותגידי לי מה את חושבת בלי להגיד לי לדבר על זה עם המטפלת אני אדבר איתה גם אבל זה רק עוד שבוע וקשה לי להשאר עם זה לבד עכשיו