קשה לי שאני לאחרונה תוהה אם המטפלת שלי מומחית לטיפול גם בהפרעת אכילה. לפני שהתחלתי את הטיפול לא שאלתי אותה על זה כי זה לא מה שעמד לי בראש יותר נכון לא הייתי מודעת לזה שאני בבעיה מהבחינה הזאת כימזה כאילו היה חלק טבעי ממני. הצגתי רק טראומה מינית ממושכת במשפחה.
לקח לי מלא זמן להבין שאני סובלת מההפרעה הזאת ברמה קיצונית ושאין לי את הסיכוי לשלוט בזה. למרות ששנים חשבתי שכן. הייתי בטוחה שאם רק ארצה אפסיק
עם ההבנה, ההפרעה הזאת קשה ובלתי נסבלת אני מרגישה שאני חיה בבועה שלי שמה שיש בתוכה זה רק הפרעת אכילה. היא מנהלת אותי ומשתלטת עלי והכל סובב סביבה אני כאילו חיה בעולם שלי בתוך הבועה. עולם אחר משל כולם אולי יותר נכון כולם חיים ואני לא. אני כאילו מהלכת באיזה שהוא סרט. לעיתים קרובות ובפרט בזמני התקף התחושה היא שבא לי לצרוחחחח את חיי. אין לי שום מילים לתאר וקשה לי נורא כי מהתגובות של המטפלת שלי אני מרגישה קצת שהיא רחוקה מלהבין אותי ואת מה שקורה לי. רחוקה מלהבין כמה מעבר לסכנה הבריאותית / פיזית יש קושי נפשי עצום ותחושות תהומיות ובלתי נסבלות.
קשה לי מאוד להרגיש את זה מהתגובות שלה. מן תחושה שאין לה את הכלים, הידע וההבנה והיא לא יכולה "להחזיק את זה". אני מרגישה לא מובנת בחוויות שלי. תחושת בדידות איומה שגם ככה מלווה אותי בהתמודדות היומיומית. אני לא מעיזה לשאול אותה על כך אבל אני מרגישה שאין לי את היכולת להיעזר בה בתחום הזה ואני במצוקה ממש
אשמח לעזרה / הכוונה כל שהיא
שלום לך.
אתחיל מאמירה כללית ואומר כי כל סימפטום מושתת על היבטים נפשיים לא מודעים ובמובן זה, יכולתו של המטפל לעבד ולסייע מתקיימת מעבר לסוג הספציפי של הסימפטום. יחד עם זאת, לאור הסיכון הגופני הגלום בה והאספקטים הממכרים שלה, הפרעת אכילה אכן מצריכה ניהול ייחודי ולכן, אם יש לך ספקות לגבי האופן בו אספקט זה מנוהל, חשוב שתשתפי בכך את המטפלת. זה נושא לגיטימי לגמרי לדיון. מעבר לכך, אני מציעה לבדוק האם תחושת חוסר המובנות אכן קשורה לניהול היבט זה של קשייך, או לחוויה נפשית מקיפה יותר של תחושת בדידות וחוסר מובנות. דונוכך או כך, חשוב מאוד שתדברי על כך עם המטפלת ותדונו יחד הן באספקטים ה"אובייקטיביים" והן באספקט הרגשי. אני בטוחה ששיח מסוג זה יפתח ויקדם, ולא להיפך.
ליטל
