פורום טיפול נפשי

אנחנו כבר תקופה לא קצרה נמצאים במקלטים ואני חווה פחד ממשי וחרדתי על חיי וחיי ילדיי.
אני מנסה להרגיע את הילדים שלי אבל אני נמצאת בחרדה תמידית ופחד קיומי.

איך אפשר לעבור תהליך לדיכוי החרדה של כל המשפחה שלי?
אני רוצה שכולנו נעבור ביחד את החוויה הטראומטית הזו והילדים שלי בני ה5 ו8 יחיו חיים רגילים

מאז שכל המצב התחיל אני כל הזמן מפחדת, מרגישה חרדה עמוקה שלא מרפה. ואני דווקא לא גרה באזור מאד מסוכן, היו כמה אזעקות בלילה הראשון, וזהו. אבל אני שומעת את הבומים מרחוק, לוקח לי מלא זמן להירדם וגם כשאני נרדמת אני מתעוררת בפניקה כי אני חולמת ששמעתי אזעקה. מרגישה שהגוף שלי דרוך כל הלילה מהפחד שתהיה אזעקה ולא אשמע. אני לא מצליחה להרגיע את עצמי. מה אני יכולה לעשות?

איך לדעת שיש לי דיכאון אני רוצה לדעת מה הסימנים לזה ולמה לפעמים הלב שלי דופק חזק ממש באמצע היום בזה כואב לי בחזה שאני בלחץ ומרוב שזה כבר ככה כמה שנים אני כבר מרגישה את זה סתם באמצע היום ונשימות לא עוזרות לזה והלחץ שלי הוא מאוד קיצוני כי כל רגש שלי אני מרגישה מאוד חזק
נגיד אם אני עצבנית אז מאוד אם אני שמחה אז ממש אם אני עצובה אז זה לכמה ימים קשים ובכללי במצבי רוח שלי מאוד קיצוניים אני יכולה להיות שנח ברמה קיצונית וחמש דקו תאחר כל להיות בעצבים מטורפים ולהשתגע מזה אשמח לתשובה התייאשתי

היי,
אני לא מצליח לבכות כשכואב לי ממש על סיפור מהעבר. וקשה לי עד רמה בלתי אפשרית לשחרר. איך אני מתקדם?
איבדתי אדם מאוד קרוב ולאחר תקופה קצרה עברתי מפרידה מבת זוג שהייתי מאוהב בה מאוד, עברו לא יותר מ4 שנים. אבל בשביל להתקדם בחיים וגם עם עצמי אני שמתי את זה בצד למשך שנתיים האחרונות והתחלתי להתקדם בחיים. כרגע אני רוצה לפתוח את הלב שלי ולהיכנס ולהרגיש. אפילו אם יש לי הבעת פנים של בכי, לא יוצאות לי דמעות. שמעתי שיש משהו כזה שנקרא "דיכאון מלכנולי"? איך אני מתקדם? מצאתי את האתר באקראיות מוחלטת. החלטתי ששווה לכתוב פה

היי ליטל.
כמו שכתבתי לך אני עושה סל שיקום ומתחילה עבודה בקהילה. הצוות מאוד תומך בי כמו שכתבת לי, ואני מרגישה כבר פחות חרדה ופחד לקראת הסל שיקום. הבעיה שלמרות שהצוות תומך בי והייתי כל כך בחרדה, התחלתי להתעייף המוטיבציה ירדה לי ואני רוצה לחזור למסלול לחזור לאנרגיה טובה. אשמח לעצה מה לעשות? אני ממש מודה לך ליטל למרות שקשה במדינה עכשיו מאחלת לך המשך שבוע נפלא

התכוונתי שאני מרגישה אשמה,
ולא שאני מאשימה אותה.

למה רק בא לי לבכות כשאני חושבת על הקשר עם המטפלת שעוד לא ממש התקרב אבל זה בדרך לשם?? כל כך לא רוצה להיות במצב הזה אין לי כוחות כי כשאני חושבת אני מבינה שאני לא יודעת להיות בקשר קרוב שהוא טוב ולא מזיק. אני יודעת רק להיות רחוקה וכך הכי טוב וקל לי כי להתקרב אצלי = תלות = סיוט! אין מצב ביניים לצערי ואת זה אני לא רוצה זה רק מעיק זה רק חונק רק בא לי למות מהמחשבה שאני מגיעה למצב הזה כל כך לא בא לי להיות שם אני מנסה להחזיק חזק בעמדה המרוחקת מולה אבל מתחילה להרגיש שלא כל כך מצליח לי מרגישה שזה מתחיל לאבד שליטה ועוד רגע אני נופלת לתהום המטריף הזה. בא לי לעצור כאן מרגישה ילדה קטנה!

היי ליטל.זה ככ מעייף, מתסכל, מיותר ומקלקל.
פתאום בלי קשר לכלום, או יותר נכון בגלל טריגרים פנימיים,
אני נזקקת ליותר, לבלתי אפשרי, ואני כועסת, וסובלת ואני מרגישה שאני גורמת גם לה סבל ומקלקלת את כל הטוב שיש.
פעם חשבתי שאנחנו נפתור את זה, שזה יעבור.אבל אני מבינה שזה לא יקרה.
זה תמיד יהיה חלק מהקשר.חלק ממני.
אני יודעת שאם אתנתק, זה יפתור את זה,
אבל אני לא רוצה לשלם את המחיר הזה..
ולהפסיד את כל מה שיש.

אני מותשת.גם מכאב וגם מאשמה כלפיה.

את גם חושבת כמוני, שאת "זה" אי אפשר לפתור בטיפול?

שלום רב, אני עובדת במוקד שירות לקוחות טלפוני בחברה שמספקת פתרונות טכנולוגיים לחולי סוכרת. בתפקידי אני מסבירה על מוצרים כגון מדי סוכר וכן משאבות אינסולין ומסייעת במצבים בהם ישנם תקלות במכשירים. פעמים רבות אני צריכה להתמודד עם כעס רב של לקוחות החברה בנוגע לתקלות במכשירים. אני יודעת שכעס זה לא מופנה ישירות ואלי וכן אני משערת שהוא נובע מתסכול ופחד של הלקוחות אך הוא גורם לי לכאב רב. לנוכח הסבל של הלקוח וגם בשל התחושה שהצעקות משאירות אצלי בלב. אני יודעת שאני עובדת באופן מקצועי אך אשמח לדעת האם ישנה דרך שאוכל לעזור ללקוחות להתמודד עם הכעס שלהם באופן שירגיע אותם וכן יעזור לי. תודה רבה מעריכה

היי ליטל.אולי כבר שאלתי פעם..האם מטפלים מספרים לפעמים לבני זוג/משפחה שלהם על מטופלים שלהם?

קשה לי שאין לי כח ומילים לתאר ולכתוב היתי אצל המטפלת היום ולא הרגשתי בפגישה שום דבר מיוחד אבל כשיצאתי ועליתי לרכב הרגשתי השבתההה לא יכלתי להתחיל לנהוג הנחתי את הראש והתחלתי לבכות לא יודעת אם נרדמתי תוך כדי גם כי כשהסתכלתי על השעון ראיתי שעבר שעה וחצי מהזמן שיצאתי וזה היה נראה לי מהר מדי אבל לא משנה ואז התחלתי לסוע אבל כבר לא נסעתי לעבודה שזה מה שהייתי צריכה לעשות גם כי היה כבר יחסית מאוחר וגם כי הרגשתי שממש אין לי כוחות ואפילו לא הודעתי לאף אחד על כך גם הבוסית התקשרה ולא עניתי לה אני מרגישה שזה לא בסדר מצד אחד מצד שני לא פנויה באמת לחשוב על זה .
קיוויתי שהתחושות יעברו תוך כמה שעות ואתאושש אבל זה לא קורה אני מושבתת כאילו שהגוף שלי שוקל טון והראש כואב פיצוצים ומרגישה מיואשתתתתת מסיכוי להתקדמות / שיפור אפילו קטנטן כי איןןןןן לי את הכוחות. המטפלת היום ניסתה שנעשה סדר בכל מכלול ה"בעיות" שהבאתי איתי (ולצערי לא חסר והיא עוד לא יודעת הכל) ולחשוב במה להתמקד ראשון אני לא ידעתי בכלל לענות על זה הרגשתי שהכל ביחד מעורבב .אין לי על מה להצביע דווקא עכשיו . וגם הרגשתי פתאום שכל שינוי ידרוש ממני המון כוחות שאין לי . כאילו אני רוצה להרגיש טוב אבל מצד שני לא זה דרך ארוכה ומפרכת כאילו יש עלי שק כבד מאוד ואין בי כוחות לעזור לעצמי ולהתחיל לפרק אותו ..
קשההה לי להסביר את התחושות במילים לא יודעת מה אני רוצה לשמוע אני מחפשת לפרוק כאן את הקושי של התחושות הבלתי נסבלות שמשביתות ומשתקות אותי! ואין לי כחחחח לקום מהמיטה בגללם כאילו שאני מכוסה בארגזים ששוקלים טונותתת
בבקשה תגידי לי משהו חוץ מלדבר עם המטפלת אני אדבר איתה וגם באמת יותר מדברת איתה בזכותך אבל עכשיו רוצה שתגידי לי גם משהו כי נורא קשה לי מרגיש לא נסבל אני רוצה עכשיו קצת פלסטר בינתיים

יש שאלה שמעסיקה אותי בעיקר כשאני קוראת בפורומים מהסוג הזה.
כולנו נשמעים דומה. יש כאן טקסטים שלא נכתבו על ידי, בעצם אף אחד מהטקסטים כאן לא נכתב על ידי, ואם הייתי עם דמנציה או משהו והייתי קוראת אותם הייתי יכולה לחשוב שכתבתי אותם.
יש בזה משהו שטיפונת מטריד אותי בהקשר של אינדיוידואליות ודברים שאני חושבת עליהם, אפילו רצון חופשי. רציתי לשאול איך יכול להיות שאני מגיעה לאותם מסקנות בדיוק כמו אנונימים אחרים. ומה המידה בה אנחנו בכלל יכולים להיות בעלי נפש ואישיות משלנו אם יש אנשים שחושבים כל כך דומה. בעיקר כשמדובר בתיאור עצמי על קשיים נפשיים. ואולי לשמוע תובנות חדשות בנושא..

אני סובלת מדיכאון קליני, ופוסט טראמה מורכבת.
אני מטופלת ברווחה..
משנת 95 אני במסע תרופות אכזרי...ההתאמות נדירות מאוד.
למזלי התגלו לי שם מטפלים טובים ואכפתיים.
לצערי התרסקתי עקב גיוסה של ביתי הבכורה.
ןלכן נוספו אפשרויות של אישפוז, או אישפוז יום...אני מתענה.
ממש מתענה
כבר ניסיתי לאחרונה עוד 2 סוגי תרופות.
דוקא ברעיון האישפוז .אני מטיחה המון זעם.
כי למראית עיין תהייה לי תמיכה.
אבל הכל למראית עיין.
והכי כואב לי לשמוע .שאי אפשר להמשיך ללא תוספת לטיפול.
.אני
כל כך מתענה שהגעתי למקום הזה.
שנדמה לי שהסגתי גבולות בשיחה עם המטפלת.ובאימפולסביות נוראית הטחתי בה דברים .
הטחתי בה כאדם ששומע
לא בהאשמה..או מרוע
היא היחידה שיש לי כרגע בחיים.
מרגישה שעברתי כל גבול.שלא יסולח.
האם זה קורה בטיפולים?? ואיך ממשיכים משם?

למי שמעוניין לקרוא על פגיעה שעברתי מפסיכולוגית שעזבה את הטיפול

שלום,
לאחרונה התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי (בת 22).
סיבת הפנייה הראשונית שלי הייתה הופעת סימפטומים של דיכאון אשר השפיעו על שגרת החיים שלי באופן מובהק, לתקופה של כמה שבועות. עוד לפני שהגעתי למפגש הראשון המצב השתנה והסימפטומים נעלמו.
המשכתי ללכת למפגשים כי הרגשתי שזוהי סביבה בטוחה ועוטפת.
הענין הוא שאחרי כל מפגש אני מרגישה מותשת, באופן שמונע ממני לתפקד במשך היומיים שאחרי. לא יכולה לתפקד בבית, בעבודה, עם חברות. פשוט בוכה וישנה כל היום.
דיברנו בסהכ על כמה דברים מהילדות שלי, שלמען האמת אני לא זוכרת בכלל, אלא רק מכירה סיפורים ששמעתי מהמשפחה.
השאלה שלי היא, האם ככה זה אמור להיות? האם אני אמורה להרגיש כל כך קשה אחרי כל מפגש?
אולי לא כדאי בכלל לפתוח דברים שאני אפילו לא יודעת על מה אני מדברת?
איך לדעת אם כדאי לדבר על דברים או להמשיך רגיל ולהצליח להיות קשובה לאחרים?
כי מאז שאני הולכת לטיפול, איבדתי את היכולת הזאת, והיא חסרה לי.
תודה רבה!