זאת תקופה לא משהו שלפניה היו הרבה תקופות לא משהו. אני מנסה להסתכל על החיים כמו משחק קלפים ויש אנשים שקיבלו יד פחות טובה ומנצלים את האמא של היד הזאת, בעוד היד שלי מאד מרחמת על עצמה, מתייאשת בקלות ובאופן כללי וגדול יותר באמת רואה את החיים כמשהו עצוב, פאתטי, מפחיד, בודד ואיטרסנטי שאנחנו פשוט צריכים לעבור איכשהו. נראה לי שלכל אחד יש את מנת הסבל שלו - חברים שלי שהם הורים לילדים קטנים ומנסים לשרוד על הגלגל הזה של האוגרים, בחיים לא הייתי מתחלפת איתם, זה נשמע לי נורא. ומצד שני, גם החיים שלי בודדים וכמעט חסרי משמעות. מעט המשמעות שאני עובדת קשה כדי להטמיע בהם היא עדינה ושברירית ודורשת השקעה רבה ולא מבטיחה לי כלום. אבל כולם חיים ככה בעצם. את רוב הזמן שלי אני מעבירה במחשבות האלה. של כמה הרבה אנחנו משקיעים בשביל להיות עצובים רוב הזמן. אני לא משקיעה כל כך הרבה אם יש לי זמן לחשוב על זה כל כך הרבה. אני לא משקיעה כי מראש זה מפחיד אותי וזה פשוט נראה לי עצוב, נראה לי עלוב. בינתיים כל החברים שלי מתקדמים בחיים המעשיים ואני תקועה עם כל המחשבות האלה ועם הרבה דיאלוג פנימי על בעד ונגד להתאבד ולבכות לבד בבית בשבת בצהריים. בגדול נמאס לי מהעולם ונמאס לי מעצמי. אני כועסת על עצמי ואני לא מבינה מה לא בסדר איתי. גם בזה אני משקיעה הרבה זמן מחשבה. אני לא טובה בהשקעות כנראה. כמובן שאני בטיפול. נראה לי שהוא לא ייגמר בחיים והמחשבות האלה יהיו לנצח. אני נעה במעגלים עם רווחים קטנים. הריקנות, הבדידות, נקודות היציאה האלה מהחיים בתנאים מסוימים כל הזמן בראש שלי. אין לי אומץ להתאבד אבל החיים נראים לי קשים בכמה רמות מעליי, הכל מאד מאד קשה. פעם הייתה לי תקווה שזה ישתנה וככל שהזמן חולף אני מפחדת לחשוב שאולי לא וזה מעציב אותי ומפחיד אותי מאד. אני פשוט מרגישה עוף מוזר פה עם הרבה בעיות ואני לא רוצה להיות כ"כ בודדה כמו כל מיני אנשים שאני מכירה שגדולים ממני וכנראה התנהלו קצת כמוני בדרך כזאת או אחרת וזה פשוט סוחט לי את הלב לראות את זה. אני לא רוצה ואני בסיכון להיות הדבר הזה. זה ככ קשה לכולם? למה יש תחושה שכולם פשוט נשואים וילדים ועובדים וחיים ולא ממש עפים על הכל אבל צפים כזה ושורדים ואני פשוט יוצאת מהבית ויש שמש וצפירות של מכוניות ואני מוותרת על הכל בשנייה ובא לי שתיכנס בי משאית וזהו. כאילו איך כולם יותר עמידים? שנים אני מפלרטטת עם הרעיון לקחת נוגדי דיכאון או כדורים פסיכיאטריים אבל הבנתי שגם זה לא פותר דברים ויש תופעות לוואי ובחיים עוד לא עשיתי את זה בגלל פחד ומחשבה שאני יכולה לבד אבל גם לא הגיוני שרוב השנה אני אהיה עם המחשבות האלה, איך אפשר לזוז ככה? אני מרגישה שמשהו לא מתנהל נכון, אני לא עושה דברים בסיסיים טוב, ושיכל להיות יותר טוב איכשהו, אני לא יודעת איך אבל. משהו פשוט עקום ואיך אני יוצאת מזה וזה כל כך הרבה שנים כבר ככה.
