פורום טיפול נפשי

שלום שרון. איני מכירה את השיטה כך שאיני יכולה לחוות דעה, אך ממליצה לשים לב כי איש המקצוע אשר משתמש בה הוא איש מקצוע בעל הכשרה בתחום הטיפול הנפשי (פסיכולוג, עו"ס-פסיכותרפיסט, פסיכיאטר, מטפל באמנות) ולא אדם שלמד דמיון מודרך בלבד. כיום גם אנשים ללא כל הכשרה טיפולית יכולים ללמוד לעסוק בשיטות טיפוליות ספציפיות ובמקרים רבים, התוצאה היא טיפול שמזמין את המטופל לעבודה רגשית אך ללא ידע ויכולת ממשיים של המטפל לעסוק באזורים אלו. לכן, הייתי בוחרת בשיטה רק אם המטפל המציע אותה הוא איש מקצוע מוסמך. ליטל

שלום יעל.
חרדות מאסונות שונים מהוות במרבית המקרים ביטוי של תכנים נפשיים אשר עדיין אין להם מילים. תכנים אלו נוגעים במרבית המקרים ליחסים וחוויות עבר אשר לא זכו לעיבוד רגשי מספק ולכן מציפים את החוויות המכאיבות באמצעות סימפטומים של חרדה.
בהתאם, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין את מקור החרדות. עיבוד מסוג זה מביא במרבית המקרים להקלה משמעותית מאחר והתכנים נפשיים מקבלים מילים ומשמעות ואינם צריכים לחזור ולהיות מסופרים שוב ושוב דרך הסימפטום החרדתי.

ליטל

שלום נורית.
הספקות שלך לגבי נטייתך המינית עשויים לנבוע משאלה אמיתית לגבי המיניות שלך, אך יכולים גם לשקף קונפליקטים וצרכים שונים אשר מעסיקים אותך באופן שאינו נגיש למודעות. למשל, עיסוק בנטייה מינית יכול לבטא עיסוק בדמויות נשיות משמעותיות בחייך, צורך בחוויות המיוצגות על ידי הנשיות (חום, קרבה, התמזגות),קושי סביב היבטים המיוצגים על ידי הגבריות, עיסוק באפשרות של התרחקות מהנורמה החברתית וכן הלאה. במילים אחרות, במקרים מסוימים עיסוק בנטייה המינית הוא למעשה ביטוי של תכנים נפשיים אשר הנפש עדיין לא מסוגלת לנסח באופן ברור ולכן "מדברת אותם" דרך בלבול סביב המיניות. בין אם זה המצב ובין אם אכן מדובר בהתלבטות לגבי הנטייה או הבחירה המינית, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לברר יותר לעומק מה קורה לך, מאחר ונשמע שהמצב הנוכחי גורם לך לסבל משמעותי. במסגרת טיפול ניתן יהיה לעבד את רגשותייך ומקורם באופן מעמיק ובכך, אני מאמינה, להביא להקלה נפשית משמעותית.

ליטל

שלום שרון.
כמוך, איני יודעת מהן הסיבות לתחושות שאת מתארת. האם אלו "כאבי גדילה" או אבל על סיום הטיפול, או הדרך של נפשך לאותת על כך שאת עדיין זקוקה למסגרת הטיפולית כדי לעבוד על הנושאים המעסיקים אותך.
איני מכירה את נסיבות סיום הטיפול שלך ואת תהליך הפרידה ואופיו, ולכן לצערי קשה לי להציע עצה של ממש לגבי המשך התהליך הטיפולי. זו אחת הדילמות שבאופן מתסכל אין בהן "נכון" או לא נכון" שאפשר לחזות מראש, אלא בעיקר עניין של הרגשה.
לצד זאת, אם את מרגישה שקשה לך מאוד לאורך זמן, יתכן וכדאי לפנות טלפונית אל המטפל/ת, לשתף בקושי ולחשוב יחד, לאור הכרותו/ה איתך, מה קורה ומהי הדרך הנכונה. בכל מקרה, אני חושבת שכדאי לקחת בחשבון כי סיום טיפול הוא תקופה רגישה (גם אם ההחלטה היתה נכונה) ובמובן זה- לנסות לא להעמיס על עצמך יותר מדי ולייצר כמה שיותר אפשרויות לתמיכה ושיח על רגשותייך עם הקרובים לך.

ליטל

שלום נוי,
לצערי אין לי המלצה ספציפית בנושא, מקווה שהפרסום בפורום יסייע.
ממליצה לפנות למטפלים המתמחים ב-OCD אשר נחשבת להפרעה "קרובה", אולי תוכלו ליצור עניין במטפלים המתמחים תחום זה.

ליטח

שלום שני.
הגדרת את הקושי שלך כ"חוסר אמונה עצמית" אך מתוך דברייך, המחשבה המרכזית שהתעוררה בי היא שאולי כדאי להרחיב את הפרספקטיבה ולנסות לבחון האם זה אכן לב הקושי.
את מתארת את עצמך כמצויה בשלב בו את אכן לא עוסקת בשום תחום עיסוק משמעותי, ולא הזכרת בדברייך האם את מצליחה לעבוד כרגע, אם יש לך חיים חברתיים/זוגיים מספקים וכן הלאה. במובן זה, יתכן ותחושת אי השקט שאת מתארת דווקא תואמת תקופת חיים זו של קושי ו/או חוסר ודאות. כמו כן, תיארת את הקושי שאת חווה לנוכח כישוריה של אחותך (ואולי גם של אנשים אחרים?).
במובנים אלו, אני חושבת שהחתירה ל"אמונה עצמית" והרגשה טובה יותר עם עצמך עשויה להיות מסתור מפני התבוננות מכאיבה בקשיים, מגבלות ורגשות עמוקים יותר. כתבת שאינך מצליחה לפנות לייעוץ מעמיק למרות שאת מודעת לצורך בכך. יתכן ואת מרגישה בתוכך- אפרופו הרצון בלימודי פסיכולוגיה- כי טיפול ילווה בהתבוננות עצמית מכאיבה ולכן מעדיפה להימנע ממנו כרגע. במובן זה, אני חוששת שאין לי דרך לייעץ או לסייע לך- הרגשה עצמית טובה יותר נובעת מקבלה עצמית עמוקה ומהתמודדות מוצלחת עם אתגרי חיים ועם מערכות יחסים, ואם את מעוניינת כרגע רק בשיפור ההרגשה העצמית ללא מאמץ או תהליך ממושך של שינוי, איני מכירה דרך להשיג זאת. תוכלי להיעזר בספרי עזרה עצמית שונים, אך מתוך הדברים שכתבת על עצמך, להרגשתי זו תהיה החמצה, מעין פלסטר רגעי שלא ישרת אותך בטווח הרחוק.
הרגשות הבלתי נעימים שאת חווה יכולים להיות בסיס להרחבת ההכרות העצמית ולהשגת שינוי חיובי יציב, וחבל לא להשתמש בהם באופן זה.

ליטל

שלום ויקי,
מאחר וביתך סובלת מהפרעה נוספת מלבד החרדה, ומאחר ובמרבית המקרים קיים קשר בין ההפרעות השונות, אני חושבת שכדאי לבקש מהפסיכיאטר המטפל המלצה על סוג הטיפול והמטפל המתאימים- הכרותו עם הרקע הפסיכיאטרי ואיתה עצמה יאפשרו התאמה טובה של הטיפול.

ליטל

שלום דוד. מאחר ואתה מתאר כי המטרה היחידה והמרכזית שלך כרגע היא להגיע לניהול עצמי תקין שיאפשר לך לממש את מלוא הפוטנציאל התפקודי שלך, אני חושבת שכדאי לפנות לאימון אישי. יתכן ובתוך האימון יעלו נושאים אחרים הקשורים להיבטים רגשיים המשפיעים על תפקודך ובמצב זה אפשר יהיה לשקול פנייה גם לטיפול פסיכולוגי, אך בשלב ראשון הייתי ממליצה על אימון שיסייע לך לקבוע יעדים ולפעול באופן יעיל ומכוון מטרה. לצערי אין לי המלצה על מאמן ספציפי, אך תוכל להיעזר באינדקס אנשי המקצוע של בטיפולנט בהצלחה, ליטל

שלום לך.
כניסה למאבקי כוח עם ילדים בדרך כלל אינה מובילה להצלחה ולכן אני משערת שהפעלת לחץ לא תוביל לתוצאה הרצויה.כמו כן, מאחר ובנך אמר מראש שלא יסע בהסעות ואתם נעניתם למגבלה שהציב- במידה רבה זו אינה אחריותו לפתור את המצב, עם כל הכאב על הכסף המבוזבז.
לכן, מציעה לנסות לגייס את בנך למשימת התמודדות באופן חיובי יותר- לשבת איתו באופן רגוע, בבית או אפילו בבית קפה, להביע בכנות את דאגתכם ואת ציפייתכם להתמודדות ולנסות לחשוב איתו יחד מה מפריע לו ואילו פתרונות יצירתיים נוספים יכולים להיות. למשל, אם הבעיה היא המלתחות, אולי אפשר להיעזר במדריך ולחשוב על פתרון חלופי? ואם הבעיה היא בנסיעה, אולי תוכלו לגייס חבר/מדריך שילווה ויסייע באופן סמוי?
מעבר לכך, במידה ואתם מרגישים כי קיים דפוס חוזר של הימנעות מהתמודדות, אני ממליצה לפנות לייעוץ מקצועי קצר שיסייע לכם לזהות את מוקד הקושי ולפתח דרכי תגובה אפקטיביות. במרבית המקרים נטייה להימנעות אינה נובעת מפינוק אלא מחרדה ו/או דינמיקת הורה-ילד אשר "מתגמלת" את הילד על חוסר התמודדות (באופן עקיף ולא מכוון, כמובן). במצבים אלו כניסה למאבקי כוח עלולה להחמיר את ההתנגדות ולפגוע בקשר ולכן מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע שינחה אתכם כיצד לדחוף קדימה באופן אפקטיבי ומחבר.

ליטל

שלום יונתן,
צפייה בסרטי אימה לפני השינה אינה הרגל "בעייתי" בפני עצמו מאחר וכל אדם חווה ומגיב לסרטים אלו באופן אחר. כלומר, מדובר בתחביב בעיתי רק במידה והוא גורם לך לבעיות כלשהן כמו קשיי שינה, עלייה בחרדה וכן הלאה.

ליטל

שלום ליאת.
נשמע שדרך הקושי עם הכלבים צפים נושאים וקונפליקטים משפחתיים עמוקים יותר הנוגעים לאהבה, מתח בין מרחק לקרבה ויכולת לפנות מקום לצרכים של כל אחד מבני המשפחה. במובן זה, אני חושבת שהכלבים בפני עצמם אינם הבעיה, אלא הדינמיקה המשפחתית שנוצרת סביבם, וככל הנראה מחצינה ומציפה על פני השטח קונפליקטים משפחתים עמוקים ומוקדמים יותר.
לכן, אני חושבת שכדאי להפסיק להתייחס לאהבת הכלבים של אמך כאל בעיה אלא כאל דרך (לא מודעת) לנסות לדבר, לתקשר ולשנות דינמיקות משפחתיות מסוימות. למשל, מדוע כ"כ ברור שהיא צריכה לוותר על מה שחשוב לה כדי לארח אתכם? למה לא להתארח אצל אחד מכם מדי פעם? מדוע ברור שהיא אחראית על הבגדים של אביך? כמובן, אין כאן ציפיות "נכונות" או "לא נכונות" שלה או שלכם, אלא צורך בלמידת תקשורת טובה שתאפשר לכם ליצור דינמיקה משפחתית בה יש מקום לצרכים של כל בני המשפחה. מאחר ונשמע שלא קל לכם ליצור תקשורת אפקטיבית סביב המצב החדש שנוצר, אני ממליצה בחום על פנייה לייעוץ משפחתי בו תוכלו להבין יותר לעומק מה עומד הן מאחורי התנהגותה של אמך והן מאחורי הקושי שלכם לכבד אותה. ייעוץ משפחתי גם אינו מכוון לסימון אחד מבני המשפחה כ"בעייתי", אלא מייצר מרחב מכבד בו ניתן להקשיב, לעבד ולנהל משא ומתן אפקטיבי ולשפר את התקשורת והקשר המשפחתי גם סביב נושאים נוספים.

ליטל

שלום רות.
אם אני מבינה נכון, נשמע מדברייך שהקושי המרכזי שמטריד אותך בתחום הבין אישי הוא השאלה כיצד לשמור על תחושת חיבור ועניין בקשרים למרות הכאב ואי הנוחות הנוצרים סביב הפערים בסטטוס הזוגי. איני יודעת אם גם היעדרו של קשר זוגי מסב לך צער או שזו החלטה מבחירה אך בכל מקרה, מאחר ונשמע שמצב זה מלווה בקשיים נוספים שביטויים בין היתר בתחום החברתי- אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי ולעבד יותר לעומק את תחושותייך. במקרים רבים, מה שנראה כויתור או "עצלנות" הוא למעשה קושי רגשי אשר עיבוד רגשי שלו מצליח להביא גם להקלה משמעותית וגם לשינוי ושיפור.
כמו כן, התבוננות מעמיקה יותר בנושא עשויה לסייע גם בתחום הזוגי, אם תהיי מעוניינת בכך.

ליטל

שלום עדי.
איני יודעת בת כמה אחותך אך בהנחה שהיא בגירה, ובהנחה שיש לכן קשר טוב, אני חושבת שכדאי לשאול בעדינות מה שלומה. לא הייתי מתייחסת ישירות לעלייה במשקל, אך אפשר לשתף בהרגשתך שהיא פחות שומרת על עצמה בתחום הבריאותי. כדאי גם לציין שהיא נראית טוב מבחינות אחרות, ושאת שואלת כדי לדעת אם זקוקה לעזרה כלשהי. בכל מקרה, חשוב להתנסח בעדינות, להיות ברורה בדאגתך אך לא חודרנית.

ליטל

שלום לך. מתוך הדברים שכתבת אני לא בטוחה שאני יכולה להחוות דעה של ממש, לכן אשתף במחשבה כללית. תחושות צער, אובדן ו"אבל" מסוים הן טבעיות בעקבות סיום של טיפול משמעותי, ובמובן זה אינן מצריכות טיפול כל עוד אינן מתקבעות והופכות למצוקה נפשית משמעותית. לצד זאת, לעתים תחושות הצער אינן נובעות רק מתהליך טבעי של התמודדות עם פרידה אלא מהכרה בדברים שלא הושגו בטיפול ועדיין דורשים מענה, התייחסות ועיבוד. במצבים אלו, פנייה לטיפול היא כמובן רלוונטית. מאחר ולא תיארת את אופי ורקע הסיום אני כאמור לא מרגישה שאני יכולה להחוות דעה לכאן או לכאן, לכן מציעה בעיקר לנסות להיות קשובה לתחושתייך וללכת עם תחושת הבטן שלך. ליטל

שלום שוהם.
הדברים שאת מתארת נובעים בדרך כלל מקושי רגשי אשר לאדם אין הבנה והכרות מלאות שלו. נשמע מדברייך שיש פער בין הראש שמתפקד וחושב "כרגיל" לבין הגוף, או הנפש, ש"מתפרצים" בפתאומיות ומציפים אותך ברעיונות, מחשבות, רגשות או עכבות שאינם ברורים לך.
"התפרצויות" אלו של הגוף והנפש מעידות בדרך כלל על כך שיש חומר רגשי שדורש יותר תשומת לב, עיבוד והתייחסות רגשית.
בהתאם, ולאור העובדה שאת מתארת כי חלק מהתכנים שעולים נוגעים לאפשרות לפגוע בעצמך, אני מציעה שתפני בהקדם האפשרי להתייעצות אצל פסיכולוג קליני/פסיכותרפיסט שיסייעו לך להבין באופן עמוק ומדויק יותר את מה שקורה לך, ויציעו סיוע מתאים.

ליטל