פורום טיפול נפשי

שלום רינת.
חוסר חשק מהסוג שאת מתארת הוא בדרך כלל תוצאה של גורמים רגשיים אשר אני מניחה שעדיין לא הוברו ועובדו בטיפול, וולכן עדיין משפיעים עלייך. במובן זה, אני מתארת לעצמי שעם הזמן והעמקת התהליך הטיפולי הדברים ישתנו.
בינתיים, הדבר היחיד שאני חושבת שאפשר לעשות הוא לנסות להניע את עצמך לפעול גם ללא חשק ולבדוק בינך לבין עצמך ובתוך הטיפול איך זה מרגיש ומה עולה בתוך העשייה.

ליטל

שלום יעל.
קושי להשתחרר מקשר שהסתיים- בין אם מדובר בפסיכולוג, אקס מיתולוגי או הורה- מעיד בדרך כלל על קושי רגשי מסוים. לעתים קושי סביב נושאים של תלות ועצמאות, לעתים צורך לא מודע בשחזור חוויה של פגיעה ודחייה, לעתים צרכים אחרים.
לכן, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל מטפל/ת אחר/ת ולעבד יותר לעומק את הקושי להשתחרר (שאולי גם מועצם ע"י תחושת הדחייה) ואת גורמי העומק העומדים תחתיו.

ליטל

שלום מיכל.
כל אירוע בין אישי שאנו חווים, ובפרט אירוע משמעותי כמו פגיעה מינית שההורים לא ידעו עליה, נרשם בנפש ומשפיע על האופן בו היא מתעצבת, לצד אירועים וחוויות נוספות. במובן זה, טרם פגשתי אדם שחווה פיעה מינית בילדותו ולא הושפע מכך כלל. לצד זאת, הפגיעה המינית שחווית אינה האירוע היחיד בחייך וביחסייך עם הורייך ובמובן זה יכול להיות שמכלול האירועים והחוויות הביאו בסופו של דבר ליכולת נפשית ובין אישית טובה ולתפקוד תקין למרות הפגיעה. במובן זה, אם כרגע את מרוצה ומסופקת מחייך, אפשר פשוט להישאר עם "עין פקוחה" ולבדוק בעתיד האם קשיים שיופיעו עשויים להיות קשורים. לחלופין, במידה ואת סקרנית להבין יותר היבט זה ואת השלכותיו, ו/או מוטרדת שאת מושפעת מהפגיעה המינית יותר מכפי שנראה לעין (אפשרות סבירה מאוד, כאמור), אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי ולתת לעצמך מקום לברר יותר לעומק סוגיות אלו.

ליטל

שלום רז.
קילוף עור הוא תופה מוכרת וניתנת לטיפול. אני מציעה לפנות לאיש מקצוע המתמחה בטיפול בטריכוטילומניה- תופעה דומה של תלישת שיער- אשר יסייע למכרה שלך לרכוש טכניקות לשליטה בהתנהגות ואסטרטגיות וויסות עצמי יעילות יותר.

ליטל

שלום שני.
התגובה שאת מתארת בהחלט אופיינית לשלב הראשון של הטיפול, בו הנפש פוגשת את החידוש שבקשר בין אישי משמעותי וייחודי ואת המגע האינטנסיבי עם העולם הפנימי.
לצד זאת, לעיסוק הרב בתכנים הטיפוליים ובקשר הטיפולי יכולות להיות משמעויות נוספות אותן כדאי לבדוק בטיפול ולכן אני מציעה לשתף את המטפל בתחושותייך ולהתבונן עליהן יותר לעומק.

ליטל

שלום מורן. את מתארת דינמיקה בה שמת את הזוגיות במרכז וויתרת עבורה על היבטים נוספים בחייך (ואולי גם באישיותך) ובמובן זה, החרדה והכאב שאת חווה הם מובנים. לצד זאת, יתכן והפרידה הכל כך כואבת ומטלטלת שאת חווה עכשיו היא גם הזדמנות להכיר ולבנות את עצמך גם מחוץ לקשר הזוגי, ואולי גם ללמוד כיצד ליצור קשרים זוגיים שלא יבואו על חשבון היבטי חיים אחרים אלא דווקא יתנו להם מקום. מאחר וזה תהליך לא קל, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי להבין יותר לעומק מה קרה לך, איך להתגבר על המשבר ואיך לבנות קשרים זוגיים עם יותר מקום להיבטי חיים מגוונים. במקביל, אני חושבת שכדאי להשקיע לאט לאט ובהדרגה בהכנסת קשרים ופעילויות חדשים לחייך. צרי קשר עם חברות ובני משפחה שהתנתקת מהם, הירשמי ללימודים או לפעילויות ספורטיביות וכן הלאה ואני מאמינה שעם הזמן גם האמון שלך בעצמך וביכולתך לחיות בלי בן זוגך תשתקם. ליטל

שלום רעות.
קשר טיפולי הוא קשר טעון ומורכב אשר לא פעם משתחזרות בו חוויות ודינמיקות הרלוונטיות ליחסי העבר עם דמויות משמעותיות. בהתאם, נושא התלות והאהבה הם נושאים רגישים אשר מתעוררים לא פעם בקשר הטיפולי. לכן, אני חושבת שהמטרה אינה להפסיק את התחושות והתהיות שמתעוררות בך אלא להיפך- לתת להן מקום בטיפול ולהתבונן עליהן כעל חלק (חלק חשוב!) מהתכנים שאת מביאה לטיפול. במרבית המקרים, שיח כנה עם המטפל על הרגשות שמתעוררים כלפיו מאפשר התבוננות על רבדים נפשיים ובין אישיים חשובים, ויכול לקדם בצורה משמעותית את התהליך הטיפולי.

ליטל

שלום דניאל.
נשמע מדבריך שאתה מרגיש את הערבוב בין אלמנטים "אובייקטיביים" שמפריעים לך (למשל, צלצול הטלפון שאני חושבת שאכן זכותך לדרוש שיכובה) לבין החוויות הפנימיות המטלטלות שמתעוררות בקשר הטיפולי. כפי שאתה מתאר, לא תמיד קל להבחין ובהתאם גם לא קל לזהות האם אכן יש חוסר התאמה עם המטפלת או שמדובר בתגובה ליחסים הטעונים המתעוררים באופן טבעי בקשר הטיפולי.
בהתאם, אני מציעה לך להעלות שוב את כל מה שכתבת כאן מול המטפלת ולבדוק האם יכול להתעורר ביניכם שיח משמעותי סביבם. אם יתעורר שיח משמעותי אשר יחדש או יעורר בך מחשבה לגבי עצמך, כדאי לתת עוד זמן להתילך ולהעלות שוב ושוב את התחושות המתעוררות בך סביב הקשר. אם תרגיש שהמטפלת אינה מצליחה להשתמש בתחושות שאתה מעלה כפלטפורמה ליצירת שיח משמעותי, מסקרן ומחדש, יתכן שהיא באמת לא המטפלת המתאימה לך. בכל מקרה, אני מציעה לשתף אותך בתהיה לגבי ההתאמה ביניכם ולבדוק האם גם סביב נושא זה מצליח להתפתח שיח מעורר מחשבה או לא.

ליטל

שלום שלי.
את מתארת תחושות קשות כל כך, ואני מצטערת לשמוע על החוויה שעברת בטיפול ועוררה תחושה שזו לא שיטה מתאימה עבורך.
מתוך הדברים שתיארת, אני נוטה להסכים עם הרגשתך ש"משהו לא במקום". החיים אכן לא צריכים להיות כל כך קשים, כואבים ומטלטלים.
נשמע שאת עושה מאמצים רבים להקל על עצמך אך עדיין מרגישה צורך במתודה מקיפה ועמוקה יותר לשינוי ולכן יש שני כיוונים שעולים בדעתי.
הראשון הוא לפנות לטיפול פסיכולוגי בשיטה שונה מהשיטה בה טופלת. תחת הכותרת של "טיפול פסיכולוגי" יש מגוון עצום של שיטות שונות מאוד במהותן ובאזורים הנפשיים בהן הן נוגעות. ישנן שיטות שמכוונות למגע באזורים נפשיים עמוקים ולכן גם יכולות לעוררות תגובות קשות כפי שחווית בעוד ששיטות אחרות מתמקדות בעיקר בסימפטומים וברכישת טכניקות להקלה על הסבל, ואינן מגרות את האזורים העמוקים והכואבים כל כך. אני יכולה להבין מדוע אחרי מה שחווית את נמנעת מכל טיפול, אך ההימנעות הזאת שוות ערך בעיני למצב בו אדם שפיתח תגובה אלרגית לאקמול מסרב לקחת אנטיביוטיקה. זו הכללה שיכולה להביא איתה החמצה משמעותית, ויתכן שאם תעזי להתנסות בשיטת טיפול שונה תוכלי להיתרם משמעותית.
כיוון נוסף שאת יכולה לשקול הוא טכניקות מיינדפולנס, מדיטציה או חשיבה בודהיסטית. אלו טכניקות שמכוונות לקבלה והקלה על סבל. אני לא יודעת האם יוכלו להציע פתרון עמוק לאורך זמן, אך אולי יוכלו להקל עלייך בינתיים ולחזק את אמונתך ביכולת להתמודד עם טיפול פסיכולוגי בעתיד.

כיוון מחשבה נוסף שאני רוצה להציע הוא בדיקה בינך לבין עצמך לגבי העמדה שעולה מדברייך לפיה שום כיוון אינו אפשרי כרגע. זה אולי לא נכון לגבייך, אך במקרים רבים פועלים בנפש כוחות מנוגדים- בעד ונגד החלמה ושינוי ואני מציעה לבדוק האם חלק מהרתיעה מטיפול פסיכולוגי ומהעמדה לפיה טיפול תרופתי הוא בלתי ניתן להשגה כרגע הם גם ביטוי לחשש ורתיעה משינוי. לפעמים המצב המוכר הוא מכאיב ומייסר, אך השינוי מפחיד עוד יותר. שוב, אני לא יודעת אם זה רלוונטי לך, אך מציעה לבדוק בינך ובין עצמך.

ליטל

שלום רויטל. כאמור, אין לי דרך לדעת מאחר ויש שונות בין קב"נים ומאחר וגם הקב"ן הוא איש מקצוע שמפעיל שיקול דעת מקצועי. בכל מקרה, לאור מה שאת כותבת אני חושבת שכדאי להיעזר באיש מקצוע ולברר יותר לעומק האם הגיוס לצבא הוא אכן הדבר הנכון לבנך. ליטל

שלום ריטה.
אני מבינה את הדאגה שלך לאור ההתכנסות והסירוב לעזרה של בן זוגך. איני יודעת כמה זמן נמשך המצב, אך אם מדובר בתקופה של למעלה מכמה שבועות אני חושבת שכדאי להגביר את הלחץ על קבלת עזרה: אפשר להציע לו לפנות לרופא המשפחה (לחלק מהאנשים קל יותר לקבל את הפניייתו של איש מקצוע לטיפול תרופתי/פסיכולוגי) או לבקש ממנו לבוא להתייעצות משותפת איתך בה תוכלו לחשוב יחד איך לעבור את התקופה הקשה. לפעמים קל יותר לפנות לייעוץ מתוך מחשבה ורצון לעזור לבת הזוג, מאשר לפנות לטיפול פרטני.
אם יסרב גם לאלו, אני מציעה לומר לו שתצטרכי לשתף בני משפחה נוספים עקב הדאגה הגבוהה שלך, ואז אולי תוכלו להפעיל יחד יותר לחץ על קבלת עזרה.

ליטל

שלום רויטל.
יש שונות רבה בגישותיהם של קב"נים ולכן קשה לי לומר כיצד הקב"ן "ישקלל" את המלצת הפסיכיאטר, רמת התפקוד של בנך ביומיום ורמת המוטיבציה שלו לשירות, ומה תהיה המלצתו לאור זאת.
בכל מקרה, במקרים של קושי נפשי המקשה על התפקוד ניתנת לעתים דחיית שירות של מספר חודשים כדי לאפשר קבלת טיפול ושיפור התפקוד טרם הגיוס. איני יודעת עד כמה בנך מתקשה לתפקד ביומיום, אך אם יש קושי תפקודי ובין אישי משמעותי יתכן ודחיית שירות יכולה להיות פתרון טוב, אם תנצלו את הזמן לקבלת טיפול נפשי אינטנסיבי.
היבט נוסף שכדאי לשים אליו לב הוא מידת המוטיבציה לגיוס- האם בנך רוצה להתגייס, או שזה צורך שלכם כהורים? שירות צבאי יכול להיות מאתגר מאוד למי שסובל מקשיים רגשיים כאלו ואחרים ואם המלצת הפסיכיאטר מבוססת על חוסר רצון של בנך להתגייס, כדאי לחשוב טוב כיצד להתנהל בסיטואציה הנוכחית.
בשורה התחתונה, אני ממליצה לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי שיסייע לכם להבין מה הצרכים, היכולות והמגבלות של בנך וכיצד כדאי להתקדם.

ליטל

שלום לך.
נדמה לי שהמשפט האחרון שלך, הנוגע להתלבטות בין לבד למתן אמון, הוא לב הדברים, ואולי קונפליקט מרכזי ועמוק המלווה אותך בחייך וביחסייך בפרט. השאלה עד כמה אפשר לתת אמון באחרים היא שאלה משמעותית ועמוקה, אשר קונפליקטים סביבה נוטים לבוא לידי ביטוי בכאב נפשי ובקשיים בתחום הבין אישי. לכן, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק את ההתלבטות שלך, ואולי להגדיל את החופש שלך בחיי היום יום ובקשרים.

ליטל

שלום אסיה.
השתמשת במילה התמכרות, אך אני חושבת שכדאי להבין יותר לעומק האם הצפייה בסרטונים אלו היא אכן בעייתית. את מתארת שהצפייה בסרטונים אינה מעוררות קושי רגשי. האם יש לה השלכות שליליות אחרות? האם היא באה על חשבון קשרים חברתיים או עיסוקים חיוביים כלשהם? האם הוא עושה בתכנים שימוש לרעה (למשל, להפחיד חברים וכד')? האם הסרטונים עצמם מכילים תוכן לא הולם? (אלימות שחורגת מז'אנר סרטי האימה, תכנים מיניים וכד'). במידה והתשובה שלילית, כדאי לנסות להבין יותר טוב מדוע את מוטרדת מהצפייה בסרטונים- האם באמת יש בכך בעיה או שאתם כהורים מתקשים לקבל את העיסוק של בנכם בתכנים "רעים"?
במידה ואת מזהה השלכות שליליות ו/או במידה ויש קושי חברתי או רגשי אחר ו/או במידה ומענה זה אינו מספק, אני ממליצה לפנות להתייעצות חד פעמים אצל איש מקצוע ולנסות לברר באופן יסודי יותר האם יש צורך בעזרה מקצועית והדרכה שלכם כהורים, או שמדובר בהתנהגות תואמת גיל ונורמטיבית.

ליטל