פורום טיפול נפשי

שלום ירון.
טוב שאתם ערים למצב ומנסים לסייע לאמכם.
לאור חוסר שיתוף הפעולה שלה אני חושבת שכדאי לבקש ממנה לפנות לייעוץ משפחתי ולא ליעוץ או טיפול אישי.במקרים רבים, אנשים חרדים ומדוכאים חווים יאוש משמעותי ומסרבים לקבל עזרה אך נכונים להתגייס לטובת המשפחה אשר מבקשת את השתתפותם (הפסיבית או האקטיבית) במפגשים טיפוליים המכוונים לסיוע למשפחה ולא לאדם עצמו. במקביל, כדאי לבקש את רשותה ליצור קשר עם הרופא שרשם לה את הכדורים ולבקש ממנו מפגש בו תוכלו לקבל מידע נוסף על מצבה.

ליטל

שלום לך.
אני שומעת בדברייך את התסכול מכך שבאמת קשה כל כך לדעת. אני חוששת שאני גם נאלצת להשיב תשובה מתסכלת ולא ממש מספקת- אני באמת חושבת שהדרך לזהות מה נכון לך היא דרך שיח פתוח וכנה ככל האפשר על הנושא בטיפול.
בתוך שיח כזה, אני חושבת שמה שכדאי לשים לב אליו במיוחד הוא לאו דווקא התכנים והפירושים של הגורמים למצב אלא התחושה שמתעוררת בך. האם את מרגישה שסביב ההתלבטות שלך נפתח דיאלוג משמעותי ונוגע? האם הדיאלוג מחדש לך ומעורר בך מחשבה? ובעיקר, האם הקשר והשיח מרגישים נוגעים ומחוברים? בדרך כלל, כאשר התשובה לשאלות אלו היא חיובית, יש יסוד לשער שאת במקום שנכון לך.

ליטל

שלום לימור.
קשה להציע הבנה משמעותית מבלי לקבל תמונה רחבה יותר על ביתך אבל מחשבה שעלתה בדעתי מתוך הקריאה היא שלא קל לה לשאת מצבים בהם יש קונפליקט עם אדם אהוב (את, חברה). יתכן והמעבר ממצב של הרמוניה ו"זרימה" בקשר למצב של הקונפליקט מטלטל אותה וקשה לה. בהתאם, כדאי אולי ללוות אותה באופן צמוד מאוד במצבים אלו ולנסות "לספר לה" מה היא מרגישה: לומר לה שלא קל כשלא מסכימים, שזה מתסכל, שהיא אולי נבהלת (וכד' בהתאם למה שאת קולטת ממנה)- אבל שאת/החברה מאוד אוהבות אותה ושמחות להיות איתה גם כשאתן לא מסכימות. במקביל, אפשר להסב את תשומת ליבה למצבים במציאות ובספרים בהם התעוררותם של קונפליקטים אינה הורסת את הקשר, אלא מהווה חלק ממנו. יתכן והכרות טובה יותר עם רגשותיה בסיטואציות אלו יביאו לשיפור יכולת ההתמודדות.

ליטל

שלום לילך.
נדמה לי שהצעת מחשבה מעניינת ורגישה לגבי הסיבה לבחירת חברות שהן "פחות מוצלחות" ממך- תחושת הכוח והעליונות שמתאפשרת בקשרים אלו. בחירות מסוג זה מעידות בדרך כלל על קושי מסוים סביב נושא הערך העצמי, ועל התגוננות מפניו דרך יצירת סביבה אשר מונעת "גירוי יתר" של הנושא הכאוב.
השאלה האם ואילו השלכות יכולות להיות למצב זה תלויה בגורמים רבים אשר המרכזיים ביניהם בעיני הם עד כמה את מסוגלת ליצור קשרי חברות (ואגב, גם זוגיות) אמיתיים ועמוקים, ועד כמה ההתגוננות מפני נושא הערך העצמי פוגעת בתפקודך (למשל, האם יש לך קשיים בין אישיים במקום העבודה או בתחום הזוגי, האם את מנותקת רגשית, האם את פרפקציוניסטית ו/או "נופלת" סביב כישלונות או ביקורת וכן הלאה).
במילים אחרות, נושא בחירת החברות כשלעצמו לא חייב להיות בעל השלכות שליליות בהכרח, אך כדאי לשים לב האם הוא יושב על קושי רגשי אשר יש לו השלכות משמעותיות על חייך. במקרה זה, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע בעיבוד וטיפול בנושא.

ליטל

שלום רוחמה.
כפי שאת עצמך יודעת בוודאי, כאשת טיפול, לא פעם קיימים פערים משמעותיים בין התפקוד המקצועי לבין החוויה הפנימית-רגשית או הבין אישית. במקרה שלך, את ממקמת את הקושי בדינמיקה הזוגית אך נשמע שדינמיקה זו משפיעה עלייך ועל הקשר עם ילדייך בצורה משמעותית ומכאיבה ביותר. לכן, ולאור העובדה שבעלך אינו פרטנר לטיפול זוגי כרגע, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול אישי ובו לברר יותר לעומק מה קורה לך. דינמיקות זוגיות קשות וקבועות בדרך כלל מושפעות לא רק מההווה הזוגי אלא גם מהעבר האישי ובמובן זה יתכן שטיפול יוכל לסייע לך להתמודד עם קשיים בזוגיות באופן פחות הרסני ומכאיב עבורך.
נכון, יש משהו "לא הוגן" בכך שהקושי הוא זוגי ורק את תשאי ב"נטל" העבודה הרגשית והטיפולית, אבל נשמע שהדעיכה והתסכול שלך מלווים בסבל רב, וחבל לא לסייע.

ליטל

שלום זיו.
נשמע שאתה מתאר פער משמעותי בין התפקוד וההצלחה שלך בפועל-לימודים, עבודה- לבין תחושה פנימית של חוסר ביטחון, חוסר ודאות ותחושה כללית של חוסר שביעות רצון ממי שאתה ומהמקום בו אתה נמצא. תחושות אלו מועצמות לעתים סביב טריגרים חיצוניים כמו החגים או קולגה שמצליח יותר ממך, אך נדמה לי שאתה מזהה שטריגרים אלו רק מעוררים תחושה פנימית חזקה יותר. לאור זאת, אני מציעה לך לשקול פניה אל טיפול פסיכולוגי בו תוכל להבין טוב יותר את מקור התחושות שמלוות אותך, ולבסס תחושה יציבה ושלמה יותר.

ליטל

שלום שרון.
הקושי שאת מתארת הוא קושי נפוץ איתו מתמודדים רבים מהילדים להורים מבוגרים, ואני חוששת שאין "נוסחה מנצחת" מלבד שיחות חוזרות על הנושא. יש שני כיווני מחשבה שאולי יכולים לעזור קצת.
ראשית, כדאי לזכור ששיחות מסוג זה צריכות להיות מלוות באמפתיה רבה לגורמים הרגשיים שמביאים להתנגדות ההורה לעזרה. לפעמים, כאשר הקשיש מקבל הכרה בכאב, הצער והאכזבה הנלווים לבקשת עזרה חיצונית, ההתנגדות מתרככת מעט.
כיוון נוסף נוגע דווקא ליכולתו של הילד לאכזב את ההורה המזדקן ולעשות כמיטב יכולתו- אך לא לעבור גבולות מסוימים. כאשר הילד מוכן לאכזב במידה מסוימת, לפעמים קל יותר להציב גבולות כמו מספר הביקורים או הבאת עזרה למרות התנגדות ההורה. כלומר, לפעמים החסם אינו רק התנגדות ההורה אלא הקושי של הילד לאכזב וכאשר היבט זה משתחרר, קל יותר לנהל את התהליך המורכב.

ליטל

שלום מיכל.
אני שומעת בדברייך את החשש מפני תגובה שאינה מותאמת לצרכייך ולקצב האישי שלך. אני יכולה לשער כי תגובה זו קשורה הן לכך שמדובר בשלב מוקדם מאוד של הטיפול והן לחוויה פנימית עמוקה יותר של תהייה לגבי יכולתו של אדם אחר להיות שם בשבילך בדרך מותאמת, נכונה ולא לוחצת. בהתאם, אני חושבת שהחששות שמתעוררים בך הם חלק חשוב מהחומר הטיפולי שכדאי להביא לפגישות ולהתבונן בו כדרך להבין את עולמך הפנימי.
אני מאמינה שדרך התבוננות משותפת השאלה שלך תקבל מענה אישי ומשמעותי יותר, וגם מקדם.

ליטל

שלום זיו.
תקופת החגים באמת נוטה להדגיש את החוסר בקשרים, וטוב שאת נערכת. מאחר ואת מזהה כי הזמן הריק הוא שיכול להציף את תחושות הנתק והקושי, אני מציעה להכין לעצמך מראש תכנית פעילות: לקבוע עם מכרים (ולא להתבייש לשתף בכך שאת זקוקה לחברה. אנשים רבים שמחים להזמין מכרים לחג אך צריכים "תזכורת" לכך שהצד השני מעוניין), להתעניין לגבי התנדבויות אפשריות בחג, לברר על אירועי תרבות שמתקיימים ואפילו לקנות מראש כרטיסים לקולנוע וכד', כדי שתהיה תכנית מובנית מראש שלא תדרוש מאמץ של תכנון דווקא ברגעים היותר קשים.
במקביל, אפשר להיעזר בספרי עזרה עצמית המלמדים טכניקות של חשיבה חיובית והרגעה עצמית. טכניקות אלו נוטות להיות יעילות ל"מצבי חירום" כמו חגים.
מעבר לכך, נתק מהמשפחה הוא חוויה לא פשוטה וכדאי לבדוק האם יש צורך בעזרה טיפולית שתסייע לך לעבד את המצב. כמו כן, כדאי לזכור שבמידה ומתעוררת מצוקה משמעותית אפשר לפנות לקו החירום של ער"ן (1201) ואת כמובן מוזמנת לכתב כאן ולשתף איך את מסתדרת.
מקווה שימי החג יהיו קלים עד כמה שאפשר,
ליטל

שלום דניאל.
בהנחה שמדובר בבגיר, אכן אין אפשרות לכפות טיפול כל עוד לא מדובר בסכנת פגיעה עצמית/באדם אחר. אפשר רק להמשיך ולדבר על ליבו, ולקוות שאם הזמן יתרכך. אפשרות אחרת היא לנסות לגייס אותו לטיפול משפחתי. לפעמים אנשים שמתקשים להכיר בבעייתם ומסרבים לטיפול מוכנים לעשות מאמץ עבור משפחתם, ובטיפול המשפחתי נוצרת אפשרות גם לתת כלים לכם, בני המשפחה המתמודדים, ועם הזמן, באופן הדרגתי ועקיף, גם לאדם שהוא המתמודד המרכזי עם הקשיים.
כיוון נוסף הוא למקד את המאמצים לאו דווקא בבן המשפחה המסרב לטיפול אלא בשאר בני המשפחה הסובלים מהמצב ומתמודדים, אני מניחה, עם סוגיות של גבולות, אמפתיה והקושי להשלים עם המצב.

ליטל

שלום אדל.
קודם כל, חודשיים של טיפול הוא בדרך כלל פרק זמן קצר מכדי לראות תוצאות משמעותיות, ובפרט כאשר מדובר במצבי חרדה ממושכים המלווים את המטופל במשך שנים. במובן זה, לא הייתי ממהרת להחליף טיפול או להרים ידיים.
הצעת המטפל לעזרה תרופתית אינה בהכרח תגובה של יאוש, אלא תגובה לסבל שלך. טיפול תרופתי הוא מהיר יותר מטיפול פסיכולוגי ופעמים רבות גם מאיץ ומקדם את הטיפול הפסיכולוגי מאחר ועוצמת הלחץ והסבל פוחתת ויש יותר יכולת להשתמש בטיפול ולהשתנות. אני מתארת לעצמי שזו הסיבה שהמטפל המליץ על שילוב בין הטיפולים, ולאו דווקא חוסר אמון ביכולתך להשתפר גם בטיפול הפסיכולוגי. זכותך, כמובן, להמשיך כרגע רק בטיפול הפסיכולוגי אך מאחר ונשמע שהיה לך לא קל לשמוע את המטפל מעלה את האפשרות לטיפול תרופתי, אני מציעה שתשתפי אותו בתחושות ובחששות שהתעוררו סביב הנושא. אני מאמינה ששיח גלוי יכול להקל על התחושה הקשה שנשארת איתה, ולאפשר לכם להמשיך לעבוד יחד ביעילות ובהצלחה.

ליטל

שלום עידו.
הבחנה בין שני המצבים אכן עשויה להיות מבלבלת, ולפעמים צריך קשב מאוד רגיש ועדין כדי להבחין ביניהם. לכן, במידה ויש לך ספק, אני חושבת שכדאי להתקרב לאדם לגביו יש לך ספקות, ליזום שיחה ולראות את התגובה. במקרים רבים, הביישנים-חששנים יענו בחיוב להתקרבות כזו. במידה והקשר הנ"ל חשוב לך ותרגיש מספיק בנוח, אתה גם יכול לשתף בעדינות בתהייה האם ההימנעות נובעת מביישנות או קושי. אנשים שזה הקושי שלהם, בדרך כלל יוכלו להשיב על כך בכנות ואף יחושו הקלה סביב ההבנ והרגישות.

ליטל

שלום דוד,
לצערי גם אני לא מכירה מטפלים אשר עובדים בשיטה ולכן לא יכולה להמליץ. יחד עם זאת, ישנם מספר מאמרים על הנושא באינטרנט, אולי כדאי לפנות לכותבים ולבקש את עזרתם.

ליטל

שלום עומר.
מעקב של מטפלת אחרי הזמן בפגישה אינו בהכרח עדות לשעמום או לחוסר חיבור אלייך, אך נשמע שזו החוויה הראשונה שמתעוררת בך. מאחר שכך, אני חושבת שכאי לשתף את המטפלת במה שהרגשת ולנסות לברר יותר לעומק את מקור התחושה. זה גם יכול להיות פתח לבירור מעמיק יותר של חוויתך ושל הציפיות שלך בטיפול. במילים אחרות, אני מציעה לא למהר להסיק מסקנות על מה שהיה ומה שיהיה בטיפול, אלא להשתמש בחוויה שלך, מכאיבה ככל שתהיה, כפתח להתבוננות נוספת, שיכולה להיות משמעותית ותורמת.

ליטל

שלום סער.
במרבית המקרים הפסיכולוג כותב באופן מצומצם ביותר מהם הנושאים המרכזיים שעלו בשיחה, מבלי להכנס לפרטי פרטים. במובן זה, אני לא חושבת שיש סיבה לדאגה. בכל מקרה, הפסיכולוג מחויב לשמירה על סודיות מלאה וחומרים שעלו בטיפול יועברו לגורמים נוספים אך ורק בהסכמתך.
אם הנושא מטריד אוך בכל זאת, מציע להעלות אותו מול המטפל ולחשוב יחד האם נכון לך להמשיך בטיפול דרך קופ"ח או לא.

ליטל