פורום טיפול נפשי

היי,
הכל שחור, רע, כואב.. לפני שנה איבדתי את החתולה שלי, בת משפחה במשך 15 שנים והיום נודע לי שהתוכי שלי גם הוא איננו יותר אחר 10 שנים שהוא היה איתנו.
אני לא מתמודדת טוב עם מוות, היה לי מאוד קשה לתפקד אחרי מוות החתולה שלי ועכשיו זה. עברתי לגור במדינה אחרת, לבד, אין לי לאן לפנות. אני מרגישה חסרת אונים, כאילו כל העולם מתמוטט אלי. עצם המעבר מאוד קשה לי (אני לבד, אין חברות ואין משפחה) ועכשיו החדשות האלה.. לפעמים אני מרגישה צורך לפגוע בעצמי (מעולם לא פגעתי) אני לא פועלת לפיו אבל הדחף כך כל חזק שאני מבינה שאני טובעת. אני לא מצפה לעזרה ממך, עצם הכתיבה משחררת המון.
אני לא חושבת שיש משהו שיכול לעזור, בכל מקרה תודה על ההקשבה.

שלום,
כבר שבוע שאני לא ישנה טוב.
אני לא מצליחה להירדם בלילות,
לקחתי פעם אחת כדור "טונייט"
שזה טבעי,ועוזר לי.
אבל מאז לא
אני מגיעה עייפה לעבודה
נרדמת באמצע
חולשה בגוף.
אני לא יודעת מה לעשות
יש לי סיוטים בלילה.

שלום,
שמי אפרת, בת 24, בת אמצעית במשפחה חרדית מרובת ילדים(10 אחים-חמישה מבוגרים ממני וחמישה צעירים ממני). גדלתי (מגיל 5) ללא אבי חרף גירושי הוריי ,עזיבת אמי את הדת וכמו כן בעקבות כך, הכחשת אבי, כל קשר לילדיו. איני יודעת אם בעייתי קשורה בעובדות הרקע הללו אך אשמח לפרט ולהתייעץ בנושא. קרוביי מעידים כי אני בחורה אופטימית, חברותית, מנומסת, ונעימה ועם זאת מעט מופנמת וסגורה ופה שורש בעייתי. במהלך חיי, בכל מסגרת אליה הגעתי הסתגלתי במהירות בזק (קרוב לוודאי עקב מעברים רבים ממסגרת למסגרת) ולרוב רכשתי חברה או שתיים  אך מעולם לא רכשתי חברויות מרובות. אני נוטה להשתכנע כי הסיבה לכך נטועה בהיותי סגורה ושקטה ובעובדה כי קשה לי להיפתח או לסמוך בזריזות על אדם שאיני מכירה. דעתי מונה מספר סיבות נוספות לקשיי החברתיים בהם אני מצויה כמו ; חוסר ביטחון, ופחד להיקשר שמא אפגע או אאבד את היקר לי. צעירה וגלמודה הנני. קשיים אלה מתבטאים בנוסף בתחום הזוגיות גם כן ומהווים לי מועקה גדולה שאינני מעוניינת בה, שכן הנני מוצאת עצמי מבלה את מיטב שנותיי בקרב בני משפחתי או בגלמודי לסירוגין. לאחרונה הנני מרגישה בשלה לזוגיות ( לאו דווקא מונגמית) ובעיקר לאהבה אך נתקלת בקושי  המפורט, שוב ושוב ולצערי מתמודדת עמו בדרכים שגויות שאינן מסבות לי הנאה או הצלחה בתחום.  ההתרחשות החוזרת על עצמה קורית באופן הבא : אני מנסה את מזלי ומשוטטת באפליקציית היכרויות, בוררת היטב, מידי פעם מוצאת בחור לטעמי ומנהלת עמו שיח קצר וקליל במטרה להבין את הדינמיקה, הכימיה ורמת התקשורת היכולה לבוא לידי ביטוי בינינו. בהנחה ושלב זה עובר בשלום אני ממשיכה את השיח בפלטפורמה נגישה יותר-וואטסאפ ואף קובעת פגישה. אנחנו נפגשים לדייט ראשון, אני מאששת את האינסטינקטים הראשוניים לגביו ולרוב שמחה לגלות כי היו נכונים ויושב מולי אדם שיכול לעניין אותי לטווח הארוך ואולי אפילו יהנה מהרגש והחיבה הרבה הנצורה בי, כאילו חיכתה שרק לו אעניקה. *ספויילר: אעיד על עצמי כעל בחורה מינית המרגישה כי חדר המיטות הינו אזור נוחות עבורה- לטוב ולרע.*
 הדייט עובר בשלום ונחתם בנשיקה ובליבי תקווה, אולי התמזל מזלי ומצאתי אהבה. ובכן הקושי לא מרפה וכבר בדייט השני אני נלחצת, נאחזת אימה ופאניקה!  מה עושים? מה להגיד? מה לא להגיד? מה הוא יחשוב? איך כל מילה שלי מתפרשת? האם אתפס כקלת דעת? איך אשמר אוירה מעניינת ללא שימוש במיניות כלל? אולי זה כל מה שיש לי להציע? תהיות שליליות ברובן ואיתן התוצאה: אני פונה אל המוצא הקל ביותר, מין. דייט שני, איני יודעת הרבה על הבחור, איני מעוניינת לשכב איתו כלכך מהר אך מה עוד אציע? איני יודעת להתמודד עם קשיי החברתיים (או מה שזה לא יהיה) בצורה אחרת.  וכך כמו גופי אני מכשילה כל סיכוי להצשך ההיכרות. אני נותנת והוא לוקח וכמובן לאחר מכן בורח.. אובדת עצות, אני פונה בכל לשון של בקשה, אנא עוצי לי עצה, בבקשה. איך להתמודד? האם יש מוצא? תודה רבה מראש, מעריכה!!!

שלום,
מזה 3 שנים בן זוגי ואני מנהלים מערכת יחסים, מתוכה שנתיים אנו גרים יחד. בן זוגי ואני מגיעים מבתים להורים גרושים. אך בן זוגי מגיע מרקע מורכב וקשה הכולל אלימות של האב כלפיי האם ואלימות של האם כלפיי האב וכמו כן מערכת עם המון זעם, שקרים ואלימות ריגשית . זאת ועוד בן זוגי נמצא ביחסים מעורערים עם אימו הכוללים ניתוקים של חודשים והטחות חוזרות ונישנות בנוגע לאופיה ועברם המשפחתי.
לפני מספר חודשים התארסנו, לאחר שנתיים שידעו עליות ומורדות אך עם אהבה עצומה ועקשנות להצלחת הקשר.
לאחרונה בן זוגי מתנהג באגרסיביות כלפיי בכל סוגייה שעולה במערכת, אף הקטנה ביותר. כל דיאלוג מצידו מופנה ישר לשיח קשה ובפעם אחרונה שפניתי אליו באמצע וויכוח לחבק אותו על מנת לרכך אותו הוא הדף אותי ממנו. וכשהתעמתתי איתו הוא נבהל ואמר שאני שקרנית ואף איים לעזוב את הבית.

אני מרגישה שעולמי חרב עליי, הקשר שלנו עבר עליות ומורדות אך מעולם לא הגיע לנקודת קצה שכזאת.
ניסיתי לפתח שיח אך הוא הודף אותי ממנו בכל תוקף ומסרב לדבר, מדבר אליי כאל זרה, ישן בסלון ומאיים להפסיק את הקשר.
טוען שאמא שלו האשימה את אבא שלו באלימות והוא לא היה אלים ואף השווה בנינו.
אני אובדת עצות
אני רוצה שנלך לטיפול זוגי, אבל המצב נמצא בכאוס חסר שליטה ואינני יודעת כיצד לפעול, אם בכלל. אודה לעצתך.

אשמח להפנייה לפסיכולוגית מעולה באיזור השפלה? אני ממש זקוקה לעזרה נפשית
תודה

האם חשיפת ילד לידיעות בתקשורת על נקמנות צבורית אין סופית כלפי עברינים לשעבר עשויה לטפח בלבו של הילד גישה נקמנית שתהיה לחלק מאישיותו, ובפרט אם הילד חשוד בנטיה להפרעת אישיות?

ליטל - תודה על המענה. לא הבנתי בתשובתך מה הכוונה ״ קשה להרגיש שלפסיכולוגית יש סבלנות .. שההחלמה אינה משולמת ״ - האם אין ציפייה למטפל שההחלמה תהיה מושלמת ? האם בדיכאון : מושלם = יציאה מהמצב הדיכאוני וזהו ?
וממה נובע : ״קושי להיפרד לגמרי מהמצב הדיכאוני המכאיב אך המוכר״ - למה זה קורה ?

ושוב תודה ..

האם טיפול פסיכולוגי בשיטה הפסיכואנליטית יעיל לכולם?

קודם כל תודה על המענה,
קראתי את תשובה שלך בנושא https://www.betipulnet.co.il/forum/Message.aspx?id=19650
שם ענית כי ההבדל הוא בחרדה איך אסתדר לבד ובהרגשה שהשני יותר מוצלח. ולכן הדגשת בשאלתי כי אני לא חשה כך אולם לדעתי חברתי כן למרות שהיא טוענת שלא.
ועדיין נשמע לך שהקשר בריא וטוב, גם אני חושבת שכרגע הקשר תורם מאוד לשתינו, רק שואלת איך זה מסתדר?

שלום שלווה.
רתיעה ממגע פיסי עשויה לנבוע ממגוון גורמים הקשורים הן להתנסויות עבר שליליות סביב מגע (לאו דווקא פגיעה מינית) והן לגורמים רגשיים כמו פחד מאינטימיות, חשש מחודרנות או כפייה, בושה וכן הלאה. בכל מקרה, כדי לברר יותר לעומק את מקור התחושה כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיאפשר הבנה אישית ומעמיקה יותר.

ליטל

הייתי מטופלת אצל פסיכולוגית במשך שנתיים עקב דיכאון קליני. לפני מספר חודשים סוף כל סוף היה שיפור משמעותי במצב רוח ובתפקוד והחלטנו על הפסקת טיפול. לאחרונה שוב חידשתי את הפגישות כי אני שמה לב שיש חוסר שקט תמידי שממש מפריע לי . מעין מועקה יושבת ורובצת לה ואני עדיין לא חזרתי לסורי. אנחנו מדברות על זה אבל קשה לי לומר בגלוי - שממש קשה לי החזרה למסלול וזה דורש אנרגיות שלא תמיד קיימות . לא רוצה לאכזב את הפסיכולוגית ולא לפגוע ברגשותיה כי התהליך היה ארוך ולא פשוט. אני לא חושבת שאני בדיכאון אבל לא לפרוק הכל בפגישה מעיב עליי. האם אחרי החלמה מדיכאון באמת לוקח זמן עד שממש חוזרים לאנרגיות מלאות ?

שלום ליטל

רציתי לדעת, לפני שלושה שבועות נסעתי עם בחור זר
ובמהלך הנסיעה, הוא הניח עלי רק את היד שלו מתחת לחזה שלי, אך ללא נגיעה או ליטוף מעבר ושאל אותי "את מפחדת ממני?". בכל זמן הנסיעה (שהרגיש נצח) הרגשתי פחד ובעתה, קיפאון ומחנק.
בסופו של דבר, הוא 'זרק' אותי במקום סמוך למקום מגוריי ונאלצתי ללכת עד לביתי ברגל (משהו כמו עשר דקות- רבע שעה. לא יותר, אבל כמו בנסיעה, נדמה שזה היה שעות..) בתחושת השפלה ותחושה לא מוסברת שקרה כאן משהו לא תקין או סוג של הלם.. אולי?

יש לי עדיין תחושות מוזרות של מחנק, מוזרות כזו כלפי עצמי והסביבה, בושה ואני מרגישה רע עם עצמי, גם בשל כך שזה לא 'משהו רציני' ועל דבר כזה אני ילך לטיפול? ידבר עם מישהו (מרגיש לי משפיל לבוא ולומר שכאילו פגעו בי אבל בפועל זה לא רציני)
זה כאילו לא מוצדק, זה הרי לא פגיעה מינית או איום/הטרדה מבוססת
שיש חוק או יכולת להוכחה כזו או אחרת, אז למה הנפש שלי "עושה מזה עניין"..?
אני גם מתפקדת כרגיל.
לא נראה לי שיהיה לזה השלכות ארוכות טווח אז אולי אפשר להתמודד לבד?

שלום
מה היא הסיבה שאנו רוצים לשתף את סביבתנו בחוויות?
תודה

שלום
הייתי בטיפול אצל פסיכולוג קליני באופן פרטי.
לאחר כמה טיפולים ביקשתי ממנו מכתב בן 3 שורות בלבד עבור חברת הביטוח לקבלת החזר כספי.
ביקשתי שבמכתב יהיה רשום את שמי, מועד תחילת הטיפול ואת סיבת הטיפול בלבד.
הוא דורש ממני עבור מכתב זה שעת עבודה מלאה (360 שח) למרות שלכתוב מכתב כזה דורש 3 דקות בלבד לכל היותר.
הוא יודע שללא מכתב זה אני לא אוכל לקבל החזר מקופת החולים ואני מרגיש שזאת ממש סחיטה מצידו.
האם דבר כזה קביל ?
האם ישנה איזו אתיקה מסוימת שאותו פסיכולוג מחוייב לו ?
אני מרגיש שהאמון שלי בו ממש נפגע.
יש דברים שהם מעבר לכסף וחבל שהשיקול של אותו פסיכולוג הוא כספי בלבד.
האם אפשר להתלונן עליו באיזה שהוא מקום ואם יש לי בכלל הצדקה לכך או שפשוט כל אחד מתנהג כפי שהוא חושב לנכון.

היי,
יש לי חברה טובה מאוד שאני חוששת שהקשר בינינו הפך לתלותי. חברה שלי היא אדם טוטאלי ונאמן מאוד, מהסוג שמפתח קשרים רגשיים עמוקים וקרובים מאוד. יש לנו קשר פתוח וטוב מאוד, ממש לא מהסוג הקלאסי שמתארים קשרים תלותיים, ז"א לשתינו עוד חברות קרובות וטובות, לא מעיק, לא אומרות בכלל אחת לשנייה מה לעשות, לא משתפות בסודות של אחרים וכל מיני כאלה. ובכ"ז אני מרגישה שהקשר הזה הופך למשמעותי מידי.
למה אני מתכוונת? אנחנו ממלאות אחת אצל השנייה חסרים, שתינו לא בזוגיות כרגע, ובבית אין לנו כל כך עם מי לדבר, כך יוצא שאנחנו המון יחד, מדברות שעות כמעט כל יום, כמה פעמים ביום, משתפות המון, לפעמים נמצאות יחד כמה שעות וכשנפרדות עוברות לטלפון..
אני בטבעי ממש לא נוטה לתלות. אם כבר ממש להיפך. מגיעה מרקע משפחתי קשה שכתוצאה ממנו די נסגרתי רגשית בפני אנשים, ובשנים האחרונות השתחררתי מזה. היא אחת האנשים הבודדים שאני באמת משתפת ומרגישה שבאמת מבין ונמצא כאן בשבילי. ולכן כשחשבתי בתחילה שהקשר הופך לכזה חשבתי לעצמי שאני פשוט אף פעם לא באמת שיתפתי בכנות במה שקורה איתי.
היא תורמת לי לחיים מאוד, אבל ברור לי שהייתי מסתדרת גם בלעדיה, אני לא חרדה איך אסתדר בלי למרות שהיא ממש חשובה לי, ואני חושבת שיש תחומים בהם היא מוצלחת יותר אבל מנגד יש שאני מוצלחת יותר. לעומתי, היא אומרת לי הרבה פעמים איך היא תסתדר בלעדי ומדגישה לי כל מיני תחומים בהם אני טובה יותר.
חשוב לציין שלה יש נטייה לפתח קשרים בעלי תלות הדדית, אני יודעת על 2 קשרים שלה שחברות חתכו בגלל הסיבה הזו, אבל שם גם הצד השני היה תלותי.
דבר נוסף שחשוב לציין שהיא עברה פגיעה מינית בעבר ומטופלת. (קראתי פעם שיש נפגעות שחשות צורך לשתף בכל מה שקורה איתן כל הזמן, זה נכון? כי היא ממש כזאת)

האם בהכרח זהו קשר תלותי? האם יש דרך להפוך אותו לחברי בלבד? הרי כל קשר חברי טוב באמת חשוב לך ואתה לא מבין איך תסתדר בלעדיו. האם שיחה איתה בנושא תעזור? ואם כן מה חשוב להעלות בה?
אני אוהבת אותה, היא חשובה לי ותורמת לי, אני לא רוצה לפגוע בה אבל כן מרגישה שהמצב הזה לא נכון לא לי ולא לה, ושאולי במובן מסויים גורם לשתינו לחוש פחות בצורך בזוגיות.
תודה