ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
ליטל שלום.
היה לי עכשו איזה עניין עם פחד או חרדה ממקום מסויים שהייתי צריכה להיות בו. פחדתי להיות בו. ניסיתי להעלות את עיניין הפחד בפגישה והמטפלת שאלה, אבל למה?
בטון של איך זה יכולה להיות בכלל?
איך יש לי פחד כל כך גדול להיות שם?
כאילו שזה בכלל לא הגיוני או בא בחשבון שאפחד להיות שם.
ואני נסגרתי. לא רציתי לדבר יותר על הפחד שלי.
והייתי שם במקום המפחיד ההוא וכל כך פחדתי שלא רציתי להיות שם! נסגרתי בתוך עצמי ורק רציתי לברוח משם מהר.
וכל הזמן אני חושבת אם כדאי לי להמשיך ולהיות מטופלת אצלה. (כבר מטופלת הרבה שנים אצלה..)
פגעה בי כל כך הרבה פעמים ולפני מספר חודשים נפגעתי ממנה מאוד, מאוד!
לא יודעת אם יש עוד טעם להמשיך איתה(היא משוכנעת שכן...)
אני מנסה לשמור על עצמי כמה שיותר מפניה, עד כדאי כך שכל שיתוף נשקל 100 פעם האם כדאי ועד כמה.
שלום גבי.
אתחיל בהתייחסות לסיטואציה הספציפית שתיארת ואעבור להתייחסות רחבה יותר.
את מספרת שחווית את שאלת המטפלת כביקורתית ואולי מזלזלת ומבטלת את חוויתך הפנימית. בתגובה לכך נסגרת. זו תגובה מובנת- אף אחד לא רוצה לחוות ביקורת כאשר הוא חושף היבט רגשי ואינטימי. לצד זאת, אני חושבת שאלו מקומות שכדאי לדבר בהם על הפגיעה והתחושה כדי להבין טוב יותר את האינטראקציה ואת עולמך הפנימי. למשל, האם יתכן שהחוויה משחזרת חוויה של ביטול העולם הרגשי שלך? האם היא נוגעת ברגישות יתר שלך לביקורת? התבוננות משותפת על החוויה בדרך כלל מובילה לחשיפה של היבטים רגשיים משמעותיים.
גם ברמה הרחבה יותר,אני חושבת שכדאי לבדוק יותר לעומק עם המטפלת את תחושת הפגיעות והאכזבות החוזרות. חוויה מסוג זה יכולה להעיד על בעיה בטיפול אך לא פחות מכך, יכולה להצביע על קושי לקבל את חוסר המושלמות של הקשר ואת האפשרות שגם בקשר קרוב ומשמעותי יש אכזבות ואי התאמה. קשה לי לייעץ לך באופן קונקרטי מאחר ואלו היבטים מאוד עדינים ועמוקים שחשוב לעבד בטיפול באופן אינטנסיבי, ומתוך עיבוד זה בדרך כלל יש יכולת לקבל החלטה שמרגישה נכונה ומדויקת יותר.
ליטל
היי, אשמח לעזרתכם. הילד אמנם בן 9 חודשים, אבל המצב נמשך מאז הלידה. זה התחיל שאחרי הלידה הוא רצה לנסות ללמוד לבד כל מיני דבר בלי להיעזר באף אחד, גם לא בי. כמו לחתל, לעשות מקלחת ראשונה וכו'. כבר בשבוע הראשון לאחר הלידה כשהייתי עם התינוק בבית והוא טיפל באירוע הברית בבית הכנסת. בחודש הראשון הלך לבית הוריו לצבוע להם חדר. אני לבד עם תינוק בן כמה ימים קמה אליו לבד בלילות, עוד כאובה מהלידה. המשפחה שלי תומכת ועוזרת. והוא מתלונן שכל הזמן המשפחה שלי נמצאת אצלנו, ולמה אני לא מנקה, מסדרת, מכבסת וכו' (לדעתי הלא מקצועית הוא סובל מאובססיה לניקיון).
קיוויתי שהוא באמת באיזשהו מצב זמני, הסתגלות למצב.. אבל לצערי הרב, המצב נמשך. עוד לא חזרתי לעבודה (צפויה לחזור בקרוב). כל ה-9 חודשים אני קמה לבד לילד. לא ישנתי יותר מ-4 שעות ברצף. כשביקשתי עזרה בסופשבוע, שאשן לילה אחד ברצף הוא אומר שהוא עובד כל השבוע ועד שיש לו סופשבוע לנוח הוא לא יתעורר. בסופ"ש הוא קם מאוחר, מתי שבא לו. רוב הזמן ב-14:00 ואחרי. מדבר על זה שאין לו פנאי לעצמו (מה שלא נכון, כי הרבה פעמים אני יוצאת והוא נשאר בבית לבד ויכול לעשות מה שבא לו וכמובן לישון כמה שבא לו. כששאלתי איפה הפנאי שלי עצמי אמר לי שכל היום יש לי פנאי, כי אני לא עובדת. יש ימים שהוא הולך מיד אחרי העבודה לפגוש חבר או להורים שלו. הרבה פעמים הוא נותן לילד לצרוח ולא מאפשר לי להרגיע אותו כיוון שרוצה להרגיע אותו לבד. גם בימים אלו מתלונן שהמשפחה שלי פה כל הזמן (הם בדרך כלל פה בשעות היום, לפעמים, פעם, פעמיים בשבוע הם נמצאים כשהוא מגיע) לא רוצה להאריך יותר מידי. בגדול, הוא שם את עצמו לפני כולם, בטח לפני אבל גם בהרבה מקרים לפני הילד - לדוגמה, אם אני מרדימה אותו כשהוא חוזר מהעבודה הוא נכנס לחדר ומרים אותו כי הוא מתגעגע ובעצם קוטע את ההרדמה.
השאלה היא אם אכן מדובר בדיכאון אחרי לידה של גברים, ובכלל מה אני יכולה לעשות. ניסיתי כמובן לדבר איתו. אבל הוא ממש מנותק. מתרכז בתלונות כלפי, שכל היום אני בבית והוא חוזר מהעבודה ויש כלים בכיור, ואני לא מנקה ולא מכבסת (מה שכמובן לא מדויק). הוא לא מבין שאני לא ישנה וטיפול בתינוק הוא אינטנסיבי. אם יש לי זמן במהלך היום אני מנסה להשלים שעות שינה. וכמובן לדאוג גם לעצמי, לאכול. ולאחר מכן לעשות מה שאני מצליחה במטלות הבית. אבל הוא לא מעריך כלום.
נואשת לעזרה.
שלום לך.
המעבר ממצב של זוג למצב של משפחה הוא מעבר דרמטי ומטלטל, וזוגות רבים מתמודדים עם קשיים בשלב זה סביב הצורך לחלק ולארגן מחדש את המשאבים, להתמודד עם מצב מתמשך של עומס הנובע מחוסר השינה והטיפול התובעני בתינוק קטן ולשמר היבטים זוגיים מהנים וקרובים גם במצב השפחתי החדש. במובן הזה, למרות שאני מבינה כמה קשה לך כרגע, יש תקווה לכך שעם עזרה מתאימה תוכלו לצלוח את השלב הקשה.
נשמע שבעלך נע בין קוטב של רצון לקחת אחריות מלאה ולהרגיש שהוא שותף מלא לטיפול לבין קוטב של התנערות מהאחריות והויתורים שנדרשים במסגרת ההורות. גם את, באופן טבעי, מותשת וזקוקה לעזרה ותמיכה וקשה לכם להעניק זה לזה את מה שאתם צריכים. לכן, ולאור הרגשתך שאתם לא מצליחים לנהל שיחה אפקטיבית בנושא, אני חושבת שכדאי מאוד לפנות לייעוץ זוגי ממוקד שיסייע לכם להבין קצת יותר לעומק מה קורה ולארגן מחדש הן את ניהול הבית והן את היחסים שלכם, שבאופן טבעי עוברים טלטלה.
יש מקום לאופטימיות, מאחר וזוגות רבים חווים ומצליחים לצלוח משבר המתעורר סביב לידת ילד ראשון, אבל חשוב ליהעזר ולא לצבור טינה ומתחים לאורך זמן.
ליטל
שלום רב, אני בת 31
אף פעם לא הייתי בטיפול כזה או אחר.
אני מרגישה צורך לעשות את זה עכשיו.
איך יודעים לאיזה פסיכולוג לפנות?
מה אומרים? איך מתחילים?
שלום אור,
בחירת פסיכולוג נעשית בדרך כלל על בסיס המלצה או מתוך חיפוש באינטרנט ותחושת חיבור ראשוני עם תחומי הטיפול שהפסיכולוג מתמחה בהם ועם האופן בו הוא מתאר את התהליך הטיפולי שהוא מציע. את יכולה להיעזר באינדקס המטפלים של האתר או במוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205. בתוך הפגישה תוכלי להרגיש אם יש חיבור ואם נוצר דיאלוג שמרגיש לך משמעותי ונוגע בדברים שחשובים לך.
אני מבינה את החשש והתהייה לגבי "איך מתחילים" אך מציעה פשוט להגיע למפגש הראשוני ולראות מה קורה לך, מה מתעורר ומה את רוצה להביא. הפסיכולוג יסייע לך למצא את הדרך להביא את עצמך למפגש כך שאין צורך ביותר מדי תכנון והכנה מראש. העיקר הוא להיות קשובה להרגשתך ולבדוק שהמפגש אכן מרגיש לך מחובר ומתאים.
ליטל
היי,
אני בטיפול כבר זמן מה. אני מרבה לשתוק במפגשים, לפעמים פגישות שלמות. אחרי חודשים של שתיקה, שבה לא שיתפתי. והוא כעס על כך והבהיר לי שהמצב לא יכול להימשך באופן זה ושאם אני מעוניינת בהמשך הטיפול אז אני חייבת לדבר.
לפני 2 פגישות דיברתי סוף סוף. אמרתי (אומנם עדיין באופן חלקי) למה אני באמת שם. החוויה הייתה כל כך קשה, היה כל כך קשה למצוא את המילים. הוא היה מאוד אמפתי וקשוב, לשם שינוי.
היו עוד 2 פגישות מאז, ושוב קשה לי לדבר. מאוד קשה לי, למרות שהוא היה מאוד אמפתי ולמרות שזה היה נעים לדבר. המילים פשוט לא יוצאות החוצה. אני באמת שרוצה לדבר איתו אך חשה שאינני מסוגלת. כאילו משהו חוסם ועוצר את המילים מלצאת, ושוב אני עוטה את המסכה החייכנית והנעימה וממשיכה בהצגה כאילו הכל בסדר, כשבעצם הכל לא בסדר. יוצאת מהפגישות כאובה ומתוסכלת ואני שוב לא מצליחה לפרוץ את מחסום השתיקה. הוא הפסיק ללחוץ ולכעוס כשאני לא מדברת. נראה לי שהוא רוצה שהדברים יבואו ממני, מבלי שהוא ילחץ עליי. אולי סוף סוף הוא הבין שפשוט קשה לי לדבר ושאני מנסה לדבר אבל זה פשוט לא מצליח. אני חושבת שאני חווה תסמינים של פוסט טראומה. סיפרתי לו על זה לא מזמן, באותה פגישה שבה אזרתי אומץ. ומאז הוא השתנה והפסיק ללחוץ עליי לדבר והוא מאפשר לי לשתוק. כאילו שכל הגישה שלו השתנתה וממטפל שמאוד לוחץ ודוחק, הוא הפק למאוד עדין וזהיר. האם יש קשר בין הדברים? האם זה חלק מאסטרטגיית טיפול בפוסט טראומה?
תודה...
שלום שירה. ישנם שני כיוונים מרכזיים בטיפול באנשים שחוו אירועים טראומטיים. כיוון אחד מתמקד בנטרול סימפטומים כמו פלשבקים וחרדה (למשל שיטות SEE FAR CBT או somatic expirienc) והכיוון השני הוא טיפול בגישה פסיכודינמית המכוון לעיבוד רגשי של האירוע הטראומטי, השלכותיו על חיי המטופל ועיבוד רגשי של אזורים רגשיים ובין אישיים נוספים. מתוך מה שאת מתארת נדמה לי שאת מטופלת בגישה השניה. מאחר והטיפול הדינמי מכוון לעיבוד מצבים רגשיים שונים, למטפלים יש גישות שונות לעבוד עם החומרים אשר המטופל מביא (בדבריו או בשתיקתו) לטיפול, והמדד להתאמת הטיפול וליעילותו, בעיני, היא האם הטיפול מייצר חוויה של קשר ושל יכולת לגעת בנושאים שחשובים למטופל באופן נכון ואמיתי. באופן אישי אני לא מאמינה שלחץ וכעס או לחלופין, שתיקה ממושכת, יכולים לתרום למטופל ולקדם את יכולתו לעבד את חוויתו הרגשית ובפרט סביב אירועים טראומטיים, אשר במקרים רבים אחד נזקים המשמעותיים שלהם הוא שהם קטסטרופליים מכדי שהנפש תוכל לתת להם מילים. אני חושבת ששתיקה היא סוג של תקשורת, ושהאתגר בטיפול הוא לסייע למטופל לתת מילים לחווית השתיקה. לקושי, לחוסר האונים, לאלם או לכל חוויה הרגשית אחרת המקופלת בשתיקה. כאמור, מטפלים שונים עובדים בדרכים שונות, אבל אני חושבת שחשוב לבדוק, עם המטפל ובינך לבינך, האם את מרגישה שהטיפול כפי שוא מתנהל יכול או לא יכול לאפשר מגע עם הנושאים המשמעותיים לך. לפעמים, מתוך שיחה על מה שאפשרי או לא אפשרי בטיפול, אפשר לחשוב הלאה על הכיוון שיכול לסייע למטופל. ליטל
תודה על התשובה.
אבל נראה לי שהבעיה היא באמת עוינות כלשהי או כעס מצידו.אחרת קשה לי להסביר את ההתנהגות שלו כשאני ממש זקוקה לשיחה ועידוד ממנו.
פוטרתי מהעבודה ובגילי זה די קשה למצוא עבודה אני שולחת קורות חיים ולצערי לא עונים לי בכלל, ונראה לי שבעל כורחי אצא לפנסיה מה שמאוד מדאיג אותי.
דיברנו בטלפון אני והוא על המצב כשאני מדוכאת למדי כשלפתע הוא היה חייב לנתק והבטיח שתוך רגע יחזור אלי.
זה כמובן לא קרה והוא לא חזר אלי באותו ערב אלא שלח הודעה וביקש סליחה בצהרים שלמחרת צילצל ושוב נכנסנו למעגל קסמים של ריב וכעסים. הוא מבקש סליחה ממני כבר שנים על ההתנהגות שלו.אני סולחת והוא ממשיך לפגוע בי כל הזמן ולבקש כמובן סליחה.
אולי הוא לא התבגר? או שאולי הוא פשוט אנוכי שחושב אך ורק על עצמו והחברים שלו וזהו אני בצד? נשכחתי? מה יכול להיות הגורם האמיתי לזה שאני צריכה אותו,לדבר איתו ואין לו זמן בשבילי? אני כותבת ומוחקת ובעיקר בוכה מהבוקר נפגעתי עמוקות.
אני לא מאמינה שעד השפל היחסים הזה הגעתי עם הבן היחיד שלי. מה עושים? שיחררתי אותו כמו שיעצת לי לעשות אין לי צפיות ממנו שיתקשר, שיבוא. (הוא גר עשרים דק הליכה ממני ולא ראיתי אותו כמעט שבועיים) כך הוא מתרחק יותר ויותר ואני חשבתי שברגע שאשחרר אותו היחסים ישתנו.כשהוא לא ירגיש מחויב להתקשר אז הוא יתקשר פעם ב....אבל יתקשר .
אני בד"כ טיפוס אופטימי אבל היומיים האחרונים גרמו לחשוב שאולי אני באמת לבד, ואני לא יכולה לסמוך על אף אחד מלבדי.
אני מוכנה לתת את נשמתי עבורו אבל לצערי נראה לי שאני רק לנטל כבד עליו.
אשמח לתשובה.
יונית
שלום יונית.
אני מצטערת לשמוע על הפיטורים ועל התחושות הקשות.
קודם כל, עוד לפני היחסים עם בנך, אני חושבת שכדאי להפנות חלק מהמאמצים לבניית שגרת חיים שתמלא ותספק אותך (לימודים, התנדבות וכן הלאה) מפני שאני מאמינה שככל שיהיה לך טוב יותר בינך לבינך, וככל שהעולם שלך יהיה עשיר בפני עצמו, כך גדל הסיכוי שתוכלי לנהל נכון את הקשר ביניכם.
ובחזרה לקשר עם בנך. אני מבינה את הכאב והעלבון שלך, אבל קשה לי להאמין שאת "רק נטל" עבורו. מערכות יחסים בין הורים (טובים ככל שיהיו) לילדיהם הן תמיד מורכבות יותר וכוללות גם רגשות של אהבה והכרת תודה וגם מטענים של תסכול, אכזבה וכעס.
בין אם בנך עוין ולא הוגן ובין אם לא, אני חושבת שהדגש צריך להיות על שיפור הקשר ביניכם ושיפור התחושה שלך לגביו. אלו קשורים בשני היבטים שמשפיעים זה על זה: הקשר המציאותי עם בנך והחוויה הרגשית, כלומר הציפיות והתפיסות שלך לגביו.
נשמע שאת באמת מנסה לשפר את הקשר המציאותי, אך אתם נכלאים שוב ושוב לנתיב של האשמות וכעס ולא לשיחה "יעילה" על מה שאתם צריכים זה מזה. לכן, אני חושבת שכדאי לשקול פנייה לייעוץ משותף בו תוכלו להיעזר בבניית דיאלוג אפקטיבי יותר לגבי הצרכים, היכולות והרצונות שלכם מהקשר. במקרים רבים תיווך של צד שלישי מרכך ומסייע להגיע להבנות ולתת ביטוי גם לצרכים והמגבלות וגם לאהבה והאכפתיות. אפשרות נוספת שנשמעת לי מתאימה מאוד היא טיפול לך עצמך. את מתמודדת (ככל הנראה) גם עם יציאה לפנסיה שהיא שינוי חיים משמעותי ביותר וגם עם קשיים בקשר שכל כך יקר לך, וטיפול יכול לסייע לך הן בעיבוד של היבטים אלו והן בזיהוי מקור הקשיים בקשר עם בנך ובמציאת דרך טובה יותר לשימור קשר טוב איתו.
אמנם טיפול שלך לא ישנה את בנך, אבל בהחלט יכול לסייע לך להרגיש אחרת לגביו, ואולי גם לזהות דפוסי תקשורת איתו אשר מרחיקים במקום לקרב, ודרך שינוי שלהם להביא לשיפור של הקשר.
ליטל
אני רוצה לדעת בקשר לבעיה של אימפולסיביות וכעסים שיש לי
כמו אני כועס שאנשים מחנכים אותי/אומרים לי מה לעשות/מתעלמים
ממני וזה מגיע למצב שאני צועק ומקלל אותם ואפילו מוציא את
הכעסים על אנשים אחרים אפילו אנשים חטטנים וחוצפנים גורמים
לי לאבד שליטה איך אפשר להיות פחות רגיש ואימפולסיבי
בסיטואציות האלה ?
שלום מני.
טוב שאתה מודע לבעיה שלך ומעוניין לקחת עליה אחריות. לא קל לשנות דפוסי רגשות והתמודדות ולכן אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להבין מדוע אתה מרגיש כך וכיצד לשלוט בתגובות שלך.
ליטל
שבת שלום ליטל. אני מטופלת בתרופות אצל רופאת משפחה אבל אני לא בטיפול הייתי המון שנים בטיפול אבל החליטו שמיציתי וזה באמת נכון כי אני באמת יודעת לעזור לעצמי לבד בשעת מצוקה וגם משפחתי מתנגדים שאלך לטיפול וגם אין לי סל שיקום גם עברתי דברים לא נעימים בטיפולים האלה. בכל מקרה רציתי לשאול למרות שאני יודעת לעזור לעצמי יש ימים שאחר הצהריים אני מוצפת במחשבות שליליות פסימיות, לא חס וחלילה אובדן או משהו כזה פשוט מחשבות מדכאות על מה שעברתי בעבר על הטעויות שעשיתי בעבר מבחינת בני זוג לא נכונים שהתאהבתי בהם ויצאתי איתם אין לי ילדים וכיום אני גם לא יכולה לעשות ילדים הגעתי לגיל המעבר והמחזור הופסק לי אני מרגישה שונה מבחינת אנשים אחרים בגילי כולם נשואים עם ילדים כאילו מחשבה שאני היחידה שלא נשואה אני גם לא עובדת כרגע בבוקר ובערב אני מרגישה מצוין הכל טוב שמחה צוחקת נפגשת עם חברים אבל באמצע השבוע אני לא יכולה להיפגש עם חברים כי הם עובדים וגם חלק מהם נשואים ואין להם זמן להיפגש רציתי לשאול מה לעשות כדי להסיר את המחשבות השליליות אחר הצהריים שאני מרגישה את המחשבות הפסימיות כאשר כמה שאני מנסה לעזור לעצמי מצד אחד לפעמים זה מצליח ואני יוצאת מזה לבד אבל יש ימים שכאשר יש לי מועקה ומחשבות שליליות אני חסרת מוטיבציה וקשה לי באותו רגע לעזור לעצמי אני בוהה מול הטלוויזיה עם המועקה לצאת להליכה אחרי הצהריים שיש לי מועקה ומחשבות שליליות אין לי את המוטיבציה לצאת בין היתר גם בגלל מזג האוויר אבל זה לא עוזר לי ההליכות האלה ניסיתי את זה ולא עזר לי האם יש לך רעיון אחר כדי להתמודד בנוסף לעצה לטיפול פסיכולוגי? אולי את יודעת על אתר באינטרנט שאני יכולה לקרוא על זה כדי להתמודד? או ספרים? אשמח לעצה מאחלת לך שבת נפלאה ותודה רבה
שלום רינת.
את מתארת כי הקושי המרכזי שאת חווה הוא בשעות בהן את לבדך וללא מסגרת ולכן אני חושבת שכדאי לפעול קודם כל למציאת מסגרת- חוג, התנדבות, עבודה וכן הלאה. מעבר לכך, אני מסכימה איתך לגבי הצורך ברכישת טכניקות התמודדות לרגעים הקשים יותר.
תוכלי להיעזר בהודעה שפרסמתי בנושא. כמו כן, אני מצרפת קישור למכון המציע מספר ספרים שיכולים לסייע. אפשר ליצור איתם קשר ולהתייעץ לגבי הספר המתאים לך ביותר:
http://psagot.com/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%95/
ליטל
לכתוב יומן אישי זה משפר את הזכרון ?
שלום יהודה,
לצערי אני לא מתמצאת בתחום של זיכרון כך שאני לא יודעת להשיב לך באופן חד משמעי.
לצד זאת, ידוע שאנחנו זוכרים טוב יותר מידע שעיבדנו באופן יעיל, ומאחר והכתיבה מבוססת על תהליך של עיבוד, בהחלט יתכן שתזכור טוב יותר אירועים שכתבת עליהם.
ליטל
יש בעייה אצלי זה כשאני לא לוקח טיפול פסיכיאטרי אני נעשה
אימפולסיבי מתרגז בקלות וצועק/מקלל אנשים ולעומת זאת כשאני
לוקח טיפול אז המצב הפוך אני יותר שקט ורגוע אני רוצה לדעת איך
רגוע ולא אימפולסיבי והגיוני גם בלי הטיפול הזה שהוא לא כ"כ עושה
לי טוב מבחינה בריאותית ?
שלום תום,
אימפולסיביות ורגזנות עשויות לנבוע מגורמים שונים, ולפעמים אפשר ללמוד טכניקות שונות לשיפור ההרגעה והשליטה עצמית. כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר בנוסף לטיפול הפסיכיאטרי יוכל לסייע לך לטפל בגורמים הרגשיים המביאים לאימפולסיביות וללמוד טכניקות
לשיפור השליטה העצמית.
ליטל
שלום ליטל
בעלי אדם עצבני ומגיב בצורה לא הגיונית על דברים שיכולים לעצבן אותו כמו אם מבקשים ממנו לעשות דברים או מעירים הוא משתגע ישר ונהיה עצבני ועושה דווקא ההיפך הוא לפעמים שובר דברים ומעיף דברים מרוב עצבים .
יש לציין שיש לו בעיות שינה ובעיות גב הוא לא ישן טוב בכלל וכל זה נהיה קיצוני יותר בשנה האחרונה כי נולד לנו ילד ...כבר בן שנה והשנה הזו היתה מאוד קשה הוא לא רוצה להתמודד עם כלום במיוחד לא עם הילד לא מוכן לטפל בו לא מוכן לשמוע צרחות הכל עליי . באופן כללי הוא לא אוהב להתמודד עם קשיים ובסופו של דבר מוותר
זה גם מתבטא בעבודות שלו..הרבה פעמים התפטר כי הרגיש שלא הלך לו ולא רצה להתמודד עם הקושי כך גם עם הילד.
אני לא מצליחה להבין אם זה דיכאון או שכל זה נובע מחוסר שינה בכלל ובלי קשר לזה שהוא בכללי בנאדם עצבני. למי לפנות? הוא לוקח ברינטלקס כבר חודשיים בהמלצת רופא משפחה אבל אני לא רואה שום שינוי לטובה . אשמח לעזרתך תודה!
שלום נטע,
אני מבינה את הדאגה שלך ואת הרצון להביא לשינוי שיקל גם על בעלך וגם על החיים לצדו, שנשמעים לא פשוטים.
ההתנהגות שאת מתארת עשויה לנבוע מגורמים שונים, וכמובן אין אפשרות לאבחן דרך האינטרנט, אבל באופן כללי נשמע שהיכולת שלו להכיל ולהתמודד עם מצבים רגשיים שונים (לחץ, עומס, קונפליקט, אי נעימות סביב ביקורת וכן הלאה) מוגבלת- כל רגש לא נעים הופך לכעס שמתבטא באופנים אלימים ולגמרי לא לגיטימיים. לא כלפייך ולא כלפי הבן שלכם. לכן, לטובת שלושתכם, אני חושבת שחשוב לפנות לעזרה פסיכולוגית שתסייע לו לרכוש דרכי התמודדות טובות יותר.אפשר לעשות זאת דרך טיפול פסיכולוגי לו עצמו, או לפנות לטיפול זוגי אליו אולי יהיה לו קל יותר לפנות מאחר ולא ירגיש ה"אשם" או ה"בעייתי" היחיד. במידה ואינו מוכן לקחת אחריות על התנהגותו ולשתף פעולה, אני חושבת שחשוב שאת עצמך תפני לטיפול כדי לבדוק איך להגן על עצמך ועל בנך. ההתנהגויות שאת מתארת הן התנהגויות אלימות ואין סיבה שתסבלי אותן כאשר הוא לא מוכן לפעול לשינוי ושיפור.
ליטל
שלום רב,
איך בוחרים פסיכולוגית עבור בתי ?
פעם ראשונה שזקוקה לפסיכולוגית וככל שאני נחשפת מבינה שיש מספר תחומי טיפול. מה עושים ? מאיפה מתחילים ?
תודה רבה.
שלום אילנית.
את מוזמנת לפרט ויתר ואשמח להציע לך הכוונה ראשונית לגבי שיטות הטיפול הרלוונטיות.
את מוזמנת גם ליצור קשר עם מוקד ההפניות של בטיפולנט בטלפון 1800-200-205 ובו יוכלו להציע לך הכוונה ראשונית בנושא ואף להפנות אותך לאנשי מקצוע רלוונטיים באזור מגורייך.
ליטל
ליטל שלום.
כל פעם שיש איזה שהיא תחושה של התקרבות ביני לבין המטפלת מיד אני הודפת את התחושה. אם מתגנבת לראשי איזה מחשבה חיובית עליה מיד אני מעיפה אותה וחושבת שלילי. אם קורה משהו טוב בטיפול, היא אמרה משהו טוב או שהצליחה להבין את תחושותי וכו' לשניה אני שמחה, אבל מיד מתעשתת וזורקת ממני והלאה את המחשבה או התחושה החיובית ומכסה הכל במחשבות שליליות.
משכנעת את עצמי שאולי כדאי כבר לסיים.
שנמאס לי ממנה. שלאיזה מקומות טובים כבר אוכל להגיע בעזרתה.
ביני לביני אני יודעת שזה לא בדיוק כך, אבל התחושות השליליות לגביה לא מרפות.
אשמח לשמוע את דעתך.
בברכה.
תודה מראש.
שלום גבי.
הקשר הנבנה בטיפול משקף בדרך כלל, בין היתר, אספקטים בחוויה הפנימית של המטופל בהקשר הבין אישי. בהתאם, אפשר לשער שדפוס הרגשות השליליים שאת מתארת משקף משהו מנפשך- מהאופן בו החיים לימדו אותך שכדאי להתנהל בקשרים בין אישיים. למשל, ייתכן והדפוס שאת מתארת משקף כמה קשה להתמסר לקשר עם אדם אחר: לידיעה שאפשר לסמוך, להתקרב, להיחשף. התמסרות מלווה תמיד גם בעלייה בפגיעות ויתכן שהמחשבות השליליות הן הדרך שלך להגן על עצמך- לא לתת לעצמך להתמסר עד הסוף וכך להימנע ממצב בו את חשופה ונותנת אמון ואז נפגעת, מתאכזבת או ננטשת.
מאחר והקשר עם המטפלת נוטה לשקף אספקטים עמוקים בנפש, כדאי לשתף אותה במחשבות ובתחושות שתיארת וכך לאפשר חקירה מעמיקה יותר שלהם, ולהבין עוד רבדים בנפשך ובקשרייך אשר אני מתארת לעצמי שקשורים גם בקשיים שהביאו אותך לפנות לטיפול מלכתחילה.
ליטל
בוקר טוב
יש לי חרדות ממלחמות ומאז הדיווחים בחדשות בבוקר אני ממש בחרדה איומה קשה לי לנשום אני לא סובלת מדיכאון או ממחלת נפש חס וחלילה אבל יש לי חרדות ממלחמות יש לי במשפחה חיילים אני ממש פוחדת בכלל לכל חיילי צה"ל ובכלל ברגע שאני רואה דבר כזה אני משותקת אני ממש דואגת רציתי להתייעץ איתך איך מרגיעים את החרדה מיידית אני מאוד מודה לך שתהיה לך ולכל עם ישראל וכל חיילי צה"ל שבת שקטה ושחיילנו יחזרו בשלום אשמח על עצה מה לעשות באותו רגע של חרדה. תודה רבה לך שבת שקטה
שלום דלית,
אני מצטערת על המענה מהאוחר, מקווה שהמשך השבת עברה עלייך באופן סביר.
את מתארת חרדה שמתעוררת בתגובה לאירועים מציאותיים (ההסלמה בצפון) אך מגיעה, אם אני מבינה נכון, לעוצמות גבוהות וקשות לשליטה.
מאחר שכך, אני חושבת שכדאי לרכוש טכניקות הרגעה עצמית שיוכלו לשמש אותך בכל פעם שחרדה מוגברת מתעוררת. ניתן להיעזר בספרי עזרה עצמית או טכניקות אותן ניתן ללמוד. למשל-
https://goo.gl/Rf98wA
מעבר לטכניקות בהן ניתן להשתמש "בזמן אמת", כדאי לנסות ולהבין את מקור החרדה. לא פעם חרדות מהיבטים מציאותיים (למשל, מלחמות), יושבים על תחושות רגשיות אישיות ועמוקות יותר. למשל, פחד ממלחמה יכול "לשבת" עלפחד ממצבי חוסר שליטה או לעורר פצעי עבר של אובדנים. לכן, במידה ואת מרגישה שהחרדה שלך חזקה מאוד ואינה ניתנת לשליטה באמצעות טכניקות הרפיה והרגעה עצמית, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך לזהות את גורמי העומק לחרדות וכך לצמצם אותן.
ליטל
אבקש לדעת באם תופעות של לחץ דם ו/או דופק מהיר מאוד הנמשך מספר שעות עלולות לנבוע מסיבה של דאגנות יתר, חששות וסטרס?
אני בן 60, רווק, וללא כל עבר רפואי פיזי או נפשי בתחום זה, אלא שבחודשים האחרונים אני חש שהגשמתי וחוויתי בחיי את כל מה שחלמתי לחוש ולחוות, (מה שמעניק לי מן תחושת סיפוק מלאה), אלא שבצד אותה התחושה יש בי הכרה בכך שמה שמצפה לי בעתיד אלו בעיות זקנה כולל מחלות ומגבלות, מה שמאוד מטריד אותי, עד שאני חש לעיתים גלי פחד מפני מצב שכזה.
כמו כן, בחודשים האחרונים, אני חושב יותר ויותר על יקיריי שאינם עוד, כמו סבא, סבתא וכמובן אבא, ועל חברים שלי שנפלו בשירות צבאי וביטחוני אחר לפני עשרות שנים, וחש צער על שהם אינם נמצאים בין החיים ונהנים כמוני.
אני נהנה מן החיים ומבלה בכל ערב, וכאשר אני מבלה עם חברותיי וחבריי אני שמח, צוהל ורוקד, אבל, כאשר אני עולה לשירותים ל-2 דקות, הרי בתא השירותים אני חש עצב וגעגועים לאלו שאינם, וחוזר לשגרה מיד כאשר אני שב משם לחבר'ה.
התחושה היא שאני חי בעצם בשני קווים מקבילים, כאשר קו אחד הוא הסיפוק המלא והשמחה, והקו השני הוא קו של עצב וחששות.
אני יודע שאין בפנייתי ובדבריי אלו בכדי לקבל דיאגנוזה מבוססת, אך בשלב זה אסתפק בהערכה ראשונית כמובן.
בתודה גדולה מראש ובברכה, עומרי.
שלום עומרי.
התופעות הפיסיולוגיות שאתה מתאר אכן עשויות לנבוע ממצב רגשי, אך חשוב לבדוק ולשלול השפעות פיסיולוגיות אפשריות, ולכן מומלץ לפנות קודם כל לבירור רפואי.
מעבר לכך, סימפטומים מהסוג שאתה מתאר עשויים להיות קשורים לבעיית חרדה- הפרעת פאניקה או חוויה שאמנם לא מגיעה לכדי הפרעה פורמלית אך מבטאת חוויה פנימית של חרדה וחוסר שקט.
תיארת בבהירות וברגישות רבה כי התקופה האחרונה מלווה בהתבוננות לאחור על חייך ועל קשרים שאבדו. התבוננות מסוג זה היא טבעית ומתרחשת אצל אנשים רבים בתקופת חיים זו, אך לא פעם היא מעוררת גם תחושות של כאב- גם אם החוויה הכוללת היא חוויה של סיפוק ושביעות רצון ממה שהשגת ומהחיים שחיית. לכן, במובנים רבים, "חשבון הנפש" שאתה עורך והצער שאתה חש הם טבעיים ונורמטיביים. לצד זאת, מאחר ואתה מתאר רגעים של כאב רגשי משמעותי, חוויה של פיצול בין שני רבדי חיים וסימפטומים פיסיולוגיים, כדאי לשקול את האפשרות שההתבוננות על חייך נוגעת לא רק בסיפוק ובתחושת ההישג אלא גם באזורים של כאב. זאת, לצד העובדה שהתבוננות זו מחברת אותך כנראה גם לכאב הבלתי נמנע של ההכרה במשמעות הזקנה ובסופיות החיים, מעלים את האפשרות שמשהו בהתבוננות על חייך דורש עוד עיבוד או העמקה. לכן, במידה והתחושות מעיקות עליך, כדאי לשקול את האפשרות של פנייה לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה ללוות אותך בתהליך ההתבוננות ואולי לאפשר לך לעבור אותו עם פחות צער וחרדה.
ליטל
בוקר טוב ליטל.
פתאום הבנתי למה אני רק פלטפורמה, רק אבן דרך במסלול המקצועי. להכיר עוד אנשים שמתמודדים עם כל מיני דברים שחוו בעברם ועדיין חוויים. בשבילה זאת עבודה, בשבילי אילו החיים!! היא מסיימת בקליניקה והולכת הביתה, לא חייבת לקחת אותי או מטופלים אחרים איתה. ואני ממשיכה עם עצמי ועם הבלגן של החיים שלי או עם דברים שצפו ועלו בקליניקה.
באסה!!!
שלום לך.
אני מבינה את תחושתך ואת האופן בו המסגרת הטיפולית מעוררת תחושות אלו, אבל נוטה שלא להסכים איתך. טיפול הוא בסופו של דבר קשר- אמנם לא סימטרי ובעל מבנה ייחודי- אבל קשר ובמובן זה העובדה שהקשר הטיפולי אינו קשר סטנדרטי אינה "מנקה" אותו מרגשות, מעורבות והשפעות הדדיות. לכן, אני חושבת שאת החוויה של עצמך כ"פלטפורמה מקצועית" בלבד כדאי להביא לטיפול ולנסות להבין יותר לעומק: מדוע את מרגישה כך, מדוע קשה לך לדמיין את עצמך כמשמעותית ומשפיעה וכן הלאה.
ליטל