פורום טיפול נפשי

שלום, אני נמצאת בטיפול אצל פסיכותרפיסט מזה 4 חודשים.. אנחנו עובדים יחד על המון נושאים וביניהם גם מחשבות חרדתיות שתוקפות אותי ביום-יום. בהתחלה לא הרגשתי שיפור אבל כעת אני מרגישה שעניינים רבים שאני עוסקים בהם משתפרים משמעותית מלבד החרדה שלי (שמלווה בסיוטים ומחשבות טורדניות) הנושא מעולם לא עלה בטיפול אך אני לא רואה כיצד טיפול שיחתי יעלים את בעיות החרדה שלי ורציתי לפנות לפסיכיאטר שאולי יוכל להמליץ לי על טיפול תרופתי. הבעיה היא שאיני יודעת כיצד יגיב המטפל לרעיון שכן קיבלתי את התחושה שהוא לא מאמין בטיפול מהסוג הזה, ומצד שני אני מרגישה מוזר לא ליידע אותו בדבר שכזה. מה עליי לעשות?

שלום ליטל.
מאז שדוד שלי ז"ל נפטר אני יותר מדי רגישה לאבא שלי. אבא שלי איבד את כל המשפחה שלו מהצד שלו,מאז הוא השתנה הוא רב עם אימא שלי כל יום כל דבר עם אני רואה את אבא שלי עצבני או עצוב ישר קשה לי לנשום אני מרגישה כאילו הלב נעצר מרוב עצבות ממה שקורה לאבא שלי אני ממש חיה את מה שהוא מרגיש וקשה לי עם זה אני נכנסת לדכדוך יותר מדי מתעסקת בו וזה קרה מאז שדוד שלי ז"ל נפטר אח של אבא שלי. רציתי לשאול גם באופן כללי וגם לגבי ההתעסקות בנושא אבא שלי איך אני יכולה לפתוח דף חדש ולשפר את המצב רוח עם קורה לי באותו רגע שקשה לי לנשום מרוב מועקה לגביו ובכלל מה עושים ברגע שמקבלים מועקה או דכדוך איך לשפר לעצמי את המצב רוח. קראתי את הרגשות השליליים שכתבת וזה מאוד עוזר לי אבל בנוסף עם אפשר עצה קטנה באותו רגע שזה קורה לי איך לשפר את מצב הרוח ולא להיות יותר מדי תלויה במה שאבא שלי מרגיש כי זה מאוד משפיע עלי איך אני יכולה לשמור על מצב רוח טוב באותו רגע. אני מאוד אשמח לעצה זה מאוד יעזור לי אפילו העצה הכי קטנה שיש לך. אני מודה לך ומאחלת לך יום נפלא

היי...
רוצה ולא יכולה. אני טורחת ומגיעה למפגשים. רוצה לדבר ולספר, אך המילים לא יוצאות. אני לא מצליחה לאמר את שבאמת רציתי. אפילו לא אמרתי לו למה אני באמת שם. למה אני טורחת וממשיכה להגיע , למרות הקושי.
אני מנסה לברר עם עצמי למה כל כך קשה לי? מרגישה כל כך מטופשת על בזבוז הזמן, על הטירחה. כועסת על עצמי שלא באמת מדברת על הדברים האמיתיים אלא רק על השולי והתפל. אני 4 חודשים בטיפול ועדיין לא חשה בנוח שם. מאוד לחוצה ומתוחה במפגשים. לעיתים לא מבינה מדוע אני שם בכלל וחשה רע עם עובדת הזדקקותי לסיוע. אציין כי לאחרונה הוא מאוד משתדל שאחוש בנוח במפגשים וניכר שזה חשוב לו שאחוש בנוח. אך עדיין המתח בי לא מרפה. ואני ממש לא יודעת מה אוכל לעשות על מנת להאיץ את התהליך וכן לשתף אותו בקשיים האמיתיים שלי.
תודה...

יש לי שאלה, אם אני מעלה בטיפול חוויה מהילדות לדוגמא - השפלה שחוויתי כילדה.
אז למעשה גם אם נדבר על זה, ונבין את מקור ההשפלה, מה בעצם יעזור טיפול הרי את המילים שנאמרו לי לא ניתן להשיב והם צרובות עדיין בנפשי ?
מה בעצם עושים בטיפול כזה ?
תודה

מחפשת אתר באינטרנט לקרוא על התמודדות עם לחצים נפשיים ודיכאון האם את יכולה לכוון אותי לאתר מסוים שאוכל להעזר בו? תודה

שלום רב,
שמי יובל בת 32 ואני תוהה לגבי התנהגות של זוג מסויים. לבן זוגי יש חבר-ציון ולו בת זוג- ענת. ענת היא בחורה נורא ילדותית ומאוד מפונקת יש כאלה שיגידו עליה שהיא סנובית. מאז ומתמיד החברה' לא אהבו אותה כי לא אומרת שלום כשנכנסת לחדר וכד', מדברת בצורה בוטה ולפעמים גם נורא מניפולטיבית במיוחד כלפי הבן זוג שלה ציון. ציון לעומת זאת שונה ממנה ויותר רכרוכי איתה ומוכן לסבול כל דבר שהיא עושה גם אם היא תקרא לו מפגר/טיפש מול כולם. לאחרונה יצא לנו להיפגש עם הזוג הזה אצלנו בבית (חנוכת בית) וכאשר פתחתי את הדלת שניהם עברו לידי כאילו כלום בלי להגיד שלום אך אמרו לכל שאר החברים שישבו בסלון. אמרתי שלום בכוח והמשכתי לסלון. במפגש אחר של חברים שוב הזוג הזה מגיע אומר שלום לאחרים אך גם הפעם חלה התעלמות ממני ושוב אני זו שאומרת שלום אחרי שקולטת שהם לא אומרים (כאשר היא כן אומרת שלום בעצמה לאנשים בודדים בחבורה לרוב אלה גברים). באירוע האחרון שקרה הגענו אני ובן זוגי למסעדה שבה ישבו כל החברים כולל הזוג הזה התיישבתי לידם עם בן זוגי אך הפעם לא אמרתי שלום כלל (רק נופפתי מהכיסא לאחרים שישבו מולי). ובהתאם לכך הם גם לא הסתובבו לכיוון שלי וכל הערב היא ישבה עם הגב שמופנה כמעט במלואו אליי והתנהגה בהתעלמות מוחלטת ממני גם כאשר העברתי לה מים שביקשה ממישהו אחר לא אמרה תודה.
ציון מדי פעם כן אומר שלום, לרוב כשהוא מגיע בלעדיה אך משום מה כל פעם שהיא נמצאת יש אווירה מאוד מתוחה ולא נעימה. יש לציין שאנחנו לא מכירות כלל וההיכרות הראשונית שלי עם הזוג הזה החלה כאשר התחלתי לצאת עם בן זוגי (לפני כמה שנים).
אין לי שמץ של מושג מה עובר על הבחורה הזו ולמה היא מתנהגת כך. פעם אומרת שלום נורא מאולץ או לרוב מתעלמת מקיומי לגמרי ובכך כנראה גורמת גם לבן זוגה להתעלם.


האם להחזיר לה באותו המטבע וגם לו ולהתעלם מהם לגמרי? או שלהגיד שלום מאולץ בכוח? בן זוגי אומר שכרנאה היא מרגישה "מאויימת"ליידי ובגלל זה מנסה "לשבור" אותי, אך אינני רואה שום סיבה. אני רגילה להיות מצטיינת בהכל והיא בחורה לא מוצלחת ונורא מוחצנת וכל מה שהשיגה זה בזכות המשפחה העמידה שלצידה. אני די חיבבתי אותה בהתחלה וחשבתי שהיא פשוט מעופפת אך עם הזמן מרגישה שהיא עושה את זה דווקא.

שלום.
נפגעתי וכעסתי מאוד על המטפלת. קבענו תאריך סיום וצעדנו לקראתו שפתאום המטפלת הבינה שאני רוצה לסיים כי אני כועסת. בזמן הזה שהיינו לקראת סיום החלטתי ליצור קשר עם מטפלת חדשה, כי לקחתי בחשבון שתיכף אנחנו מסיימות ובטח יהיה לא פשוט אז יהיה לי גיבויי. בסוף לא נפגשתי עם החדשה.
ברגע שהמטפלת הבינה שאנחנו נפרדות כי אני כועסת, היא הציעה שלא נסיים בנתים. בכל אופן מאז יש לי כל כך הרבה כעס עליה, כי כבר התכוננתי לסיים. ואני מרגישה שכל פגישה אני מחפשת אותה...
וכבר לגמרי לא בטוחה שכדאי להמשיך ולפגוש אותה.
יש לי כבר כל כך הרבה אנטי לגביה.
מה דעתך?

בגלל חוסר עבודה המחשבות השליליות מביאות אותי לחוסר מוטיבציה לפעמים ליום שלם המועקות מביאות אותי לזה זה תחושת כבדות בגוף.

מה שקורה לי זה קרה לי אחרי שעזבתי את העבודה מאז אין לי שום מסגרת תעסוקתית של עבודה אני חושבת שזה בגלל זה כי אני מרגישה את זה רק אחרי שעזבתי את העבודה ואני מרגישה אולי מחוסר מעש מחשבות שליליות שמביאות אותי לכבדות רגשית תחושה של מועקות לפעמים ליום שלם. אשמח שתייעצי לי מה לעשות???

יש אצלי בעייה מסוימת של חוסר עקביות כמו הייתי אמור
להתחיל עבודה עבודה חדשה אבל בערב שלפני ירדתי מזה כי
אמרתי לעצמי שזה לא בשבילי ובעבודה הזאת צריך להיות נחמד
לאנשים אז לא הלכתי בסוף זה קורה גם עם רופאים אבל
בעיקר עם עבודות שאני מאבד כל פעם מה עושים ?

היה לי יום נוראי ולמחרת נפגשתי עם המטפלת. ורצתי לשאול את דעתך. האם כדאי לספר לה לפרטי פרטים על היום הנורא שכבר חלף? או פשוט ל"זפזפ" הלאה.
כי אם אני מספרת לה, מציפה את זה מחדש, הכל שוב חי ובועט וממשיך לבעוט ולהכאיב גם הרבה זמן אחרי שיצאתי מהפגישה.
ואני לא בטוחה שזה טוב לי ועוזר לי.
תכלס אפשר פשוט לפתוח דף חדש ולהמשיך הלאה.

יש לי בעיית מוטיבציה מוטיבציה חוסר חשק חוסר התמדה כבדות נפשית הפסקתי לעבוד מאז זה קרה לי מה לעשות???

קשה לי ואני לא יכול להסביר למה..
אני יודע שאני השתנתי ולא לטובה..
ההורים שלי נוהגים להזכיר לי את זה על בסיס יומי.. אני מרגיש לכוד בתוך הראש שלי.. שמלא במחשבות רעות.. אני לא מוצא את הכוחות לחיות.. אני לא מתכוון להתאבד.. למרות שזה משהו שעובר לי כל יום בראש.. אני לא מסוגל לעשות את זה להורים שלי שגם ככה עוברים תקופה לא פשוטה.. אני לא מצליח ללמוד, מתקשה לקום מהמיטה לעשות משהו.. אפילו מקלחת הפכה להיות משימה בלתי אפשרית.. אני כן עובד בעבודה שאני בסך הכל אוהב.. אבל גם שם אני לא האדם שאני יודע שאני יכול להיות.. בשעות שאני לא בעבודה אני מבזבז במיטה.. אני עייף, אין לי יותר כוחות להתמודד עם כל זה.. המחשבה היחידה שמרגיע אותי וזה החלק שהכי מפחיד אותי זה לפגוע בעצמי.. לסבול פיזית כדי לא להרגיש את הסערה שמתחוללת בתוכי.. אני חושב על זה אבל לא עושה.. ההגיון אומר ״לא זה אסור״ אבל הרצון מתחזק כל יום יותר ויותר.. וזה משהו שמאוד מפחיד אותי.. אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי.. ניסיתי טיפול פסיכולוגי כמה חודשים אבל זה רק הכניס אותי ליותר חרדות.. אז סיימתי את הטיפול (הפסיכולוגית גם הסכימה איתי שסוג כזה של טיפול כנראה לא מתאים לי) מה יהיה איתי?? מה לעשות??

שלום לך,

אני ובן זוגי מכירים כבר שנתיים וחצי, לפני שנה הפכנו לזוג ולפני 3 חודשים עברנו לגור ביחד.
אנחנו מאוד אוהבים. ורוצים לבנות משפחה בעתיד.

יש לנו זוגיות חזקה וטובה, אנחנו צוחקים הרבה ביחד,אני מרגישה שהוא כתף רחבה בשבילי, אני יכולה לשתף אותו בהכל. אני חושבת שהוא מרגיש כמוני. אוהבים לבלות ביחד ובמקביל לכל אחד מאיתנו יש את הספייס שלו. אני מרגישה שהזוגיות שלנו בריאה.
יש לנו בעיה, אני הורסת את הזוגיות שלנו. ואני לא יודעת איך להפסיק.
יש מקרים שמשום מקום אני יכולה להתעצבן על איזו שטות, וזה צומח לריב.
באותו רגע כמובן זה לא מרגיש כמו שטות, אבל אחרי שהרוחות נרגעים רואים שהכל יצא לגמרי מפרופורציות.
מדובר על שטויות כמו טיפות מים על הרצפה, או הוא הוציא מגבת חדשה כשרק החלפתי לנו למגבות חדשות.
אבל בכל מקרה לא משנה מה הוא עשה "לא בסדר", יש מצידי דרך הרבה יותר נחמדה להגיב, כזו שלא תהרוס לנו ערב.
אחרי ריב אנחנו מדברים על זה ומנסים להבין מה קרה ומה צריך לעשות שזה לא יקרה יותר.

אנחנו מגיעים להסכמה וממשיכים הלאה, אבל כשפעם הבא קורה איזה טריגר אני שוב מתעצבנת.
אני מאוד אוהבת אותו, אני פגעת לא רק בו אלא גם בי.

אני לא יודעת איך להפסיק, כל פעם קורה אותו הדבר.
לא היתי רוצה להגיע לטיפול פסיכולוגי, אני מקווה מאוד עם עצה טובה אני אוכל לשלוט על הרגשות והתנהגות שלי טוב יותר.
אני אתן לו לקרוא שאלה שלי ותשובה שלך, אם לפי דעתך הוא יכול לעשור לי להתמודד עם עצמי, את מוזמנת לכוון גם את תשובתך אליו.

תודה רבה לך.

שלום,
אני חד הורית לבן יחיד בוגר רווק.
עד לפני חמש שנים גרנו יחד ואז התפצלנו כל אחד גר היום בדירה קטנה משלו די קרוב אחד לשני.הוא עובד שעות ארוכות משכיל סיים תואר ראשון.
אני בת 68 ממשיכה לעבוד, השאלה שלי אני מבקשת מהבן שלי ליצור קשר טלפוני יום יומי אלי אפילו ל 20 שניות בדרך מהעבודה בהפסקה.
הוא מבטיח לי שיענה לי תמיד ושיצלצל אלי.ואחרי שבועיים שלשה זה עובר לו ואני מתרגזת מאוד אני מצלצלת הוא לא עונה. וכבר הסברתי לו שהוא יכול לענות ולהסביר שהוא עסוק ואני אבין. אבל לא הוא לא עונה ואנחנו רבים וחוזר חלילה, דפוס קבוע בשנים האחרונות.
אין לי איש מלבדו לא הורים ולא משפחה. האם אני מגזימה בבקשה שלי?
או שחבוי כאן משהו עמוק יותר אולי עוינות כלשהיא מצידו? כעס שגורם לו לא לענות ולא לצלצל. רק יום למחרת להתנצל כשאני כבר ממש רותחת ולא בא לי לדבר איתו בכלל אז הוא מתקשר כל שעה (אני לא עונה) מצלצל לשכנים או מגיע לכאן ואנחנו מדברים ושוב הוא מבטיח עד הפעם הבאה.וחוזר חלילה אני ממש נואשת.
לא מצליחה להבין אותו בכלל.או שאני עושה משהו לא בסדר?
המון תודה יונית