שלום אני בחור בן 24, אשר נמצא בטיפול פיסכודינמי פרטי בהסדר של אחת מקופות החולים עם מטפלת איתה אני נפגש פעם בשבוע מידי כשנתיים...
ויש לי חוויה מתסכלת עם קופת חולים שלהרגשתי פשוט שמה רגל"
בכל אופן הצלחתי להתמיד עם הטיפול במשך תקופה שכזאת, אפילו שלא היה פשוט עבורי ועדיין לא, ושבהתחלה ההיתי סקפטי...
וגיליתי על עצמי הרבה בשנתיים הללו...
והגעתי לידי תבונות ומסקנות נפשיות בזכות הליווי שלה, ועבודה פנימית בין המפגשים, אבל תמיד זה היה בצורה עצמאית ולא שהיא "שתלה לי"
היא פחות ממליצה לחפש או להתקבע על איבחונים כאלה ואחרים "שרק באים לתייג" ולא להגדיר את עצמי על פי תוויות כאלו ואחרות...
אבל שזה היא חשוב שלי לי כחלק מהתהליך רק אז היא חשפה את ההאבחנה שלה תמיד בעדינות
אבל יותר היא הכוווינה אותי יותר לגלות בעצמי, או שזרמה איתי כשניסתי לעבוד על האינטואיצייה שלי.
בכל אופן ההיתי מעלה השערות ותובנות
והיא בד"כ והייתה מסכימה איתי או, "שלא שוללת שזה כיוון אפשרי"
תובנות כמו: שאני סובל מפוסט טראומה מורכבת מהילדות מגיל מאוד מוקדם, עקב גדילה בבית עם הורים עם הפרעה נרקיסיסטית, או עם קווי אישיות כאלו, שהותירו בי צלקת עמוקה...
שנים של גימגום שלא ידעתי לקשר מאיפה הגיע ועד כמה הוא ריגשי, ואותו דבר לגבי אכילה ריגישית ועודף משקל מהילדות, דימוי עצמי נמוך, ושנאה עצמית, "תחושה של להיות פגום מהשורש"
פחד מאינטמיות וקושי בלתת אמון כלפי נשים ובני אדם בכלל, חרדה חברתית, קושי בליצור קשר עין, ריקנות וחוסר משמעות, דיאסוסיאצייה, יחסי אהבה ושנאה עם התבודדות, פחד מדחייה וביקורת,
קווי אישיות סכיזואידים, עצמאיות יתר והימענות מתלותיות, בושה רעילה, מחשבות פנטסטיות על מוות, וקצת מחשבות אובדניות על קצה המזלג, (לא שאף פעם ההיתי קרוב - אך לולא - הטיפול מי יודע מה היה קורה) וכו'....
ואפשר גם לציין שלא ההיתי בזוגיות מימיי, חשק מיני מאוד נמוך, ולא "קובנציונלי שגם כמובן השפיע על הדימוי העצמי שלי"...
אי אפשר להכחיש שאלו פוגעים ברמת חיים, ותיפקוד, ובבריאות הנפשית שלי.
ולעיתים הטיפול הביא למודעות אך החמיר את הכל, שלב נורמלי בטיפוך שאני מקבל
ואבל הסיבה שאני מלאה אותכם בכל זה, כיוון שרציתי לשמוע את חוות דעתכם, עצות ואולי חצי נחמה אם מישהו חווה חוויה דומה לגבי ההמשך -
עלתה לי תהייה במהלך הטיפול שהעזתי לבטא רק בשבועות האחרונים, והיא האם בכלל פגישה של פעם בשבוע יכולה להספיק כדי "לעבוד על" וליצור אינטימיות בטיפול, ובוודאי ביחוד שזה אחד מהקשיים שאיתם אני מנסה להתמודד,
ובכלל איך והאם ניתן לעשות עבודה משמעותית על טראומה כה עמוקה שמתעוררת לי מחדש מידי יום ויום, (אני עדיין חי אצל ההורים ואף עובד איתם באינטנסיביות בעסק משפחתי - בעצם עם אות האנשים אשר גרמו לי לטראומה)
ואיך אפשר לחקור לעומק נושאים שההיתי רוצה לדבר עליהם ואני לא מספיק במשבצת של פעם בשבוע....
אמרתי למטפלת שלי שמרגיש לי שיצרתי לעצמי בצורה אבסורדית "איזור נוחות חדש" של לבוא פעם בשבוע לדבר עם נושאים שהכנתי מראש וכמעט לא להצליח ליצור קשר עין עם המטפלת שלי, מרוב בושה (עוד אחד מהקשיים שלי)
"ובעצם פשוט להקיא את הבעיות שלי לחלל האוויר" ...
ואולי פעם בשבוע זה במסגרת "תקרת זכוכית" להתקדמות עבורי שאולי שאני לא אצליח לשבור את התקרה שבכלל מנוונת אותי ולא רק תוקעת....
המטפלת שלי שלמדתי כן להעריך ולהוקיר תודה, ולהתמסר לטיפול - (שמראש ללכת לטיפול עבורי לא היה מובן לי מאליו, ובטח לא לרכוש אמון לאף אחד או ביחוד לאישה לאחר הילדות עם אמא שלי)
היא הציעה (או יותר נכון דובבה אותי) שאולי אני מתכוון שההיתי רוצה להיפגש פעמיים בשבוע...
וזה אכן סיקרן אותי והפחיד אותי ביחד ללכת על זה, להודות בזה שאולי אני יותר תלותי ממה שחשבתי ומתיימר, אבל בכל מקרה אמרתי לעצמי אפילו שלא היה לי קל:
"לעזאזל עם זה", מספיק עם המגננות "ולמה לא לנסות לשבור עוד אזור נוחות ? במטרה להתקדם בטיפול"
אז סיכמתי עם המטפלת שזה מה שאני רוצה, וביקשתי ממנה שתנסה לברר ולראות בשבעות הקרובים איך זה מסתדר לה מבחינת שעות ביומן פגישות.
ולתומי ולא חשבתי לעצמי שדווקא קופת החולים "תשים לי רגל."
כמה שבועות אחרי, הפסיכולוגית שלי הצטערה לספר לי שאף על פי שכבר שיצא לה בעבר לקבל מטופלים פעמיים בשבוע, קופת חולים מטילה "וטו" חד משמעי בגלל הרפורמה החדשה,
ולא מאשרת טיפול של יותר מפעם בשבוע - אפילו לא בצורה פרטית או בתעריף מוגבר !
כי אז זה לא יהיה "אתי" מבחינת ההמחוייבות בין המטפלת - לקופת החולים...
(וזה אולי נאיבי להגיד, אבל עם כבר מדברים על "אתיקה" אז למה לא לתת לבעל/ת המקצוע את שיקול הדעת ?
הרי יש סיבה טובה למה אני נפגש איתה כבר שנתיים בהשתתפות של קופת חולים.)
בכל אופן התאכזבתי קשות מהמערכת ולקבל את הבשורה הזאת, ואני עם תיסכול ומועקה שמלווים אותי מאז...
חשוב להגיד שהכעס שלי הוא לא על המטפלת שרק ניסתה לעזור "אף על פי שאולי היא השלתה אותי", הרי זה לא במזיד, וכמובן שאין לה באמת סיבה לעשות כן, והיא לא ידעה באותו רגע.
והרי וכבר יצא לה לקבל מטופלים פעמיים בשבוע, בעבר...
הכעס של הוא על הקופת חולים ו"הרפורמה"
מרגיש לי כמו ניבזות, בורות, וצרות עין מצד קופת החולים.
ששמות לי רגל
הסיבות שקבילתי מהמטפלת שלי למה הקופה מסרבת, הם בסגנון שקופת חולים רואה את זה בסגנון של:
זה שאני רוצה להיפגש פעמיים שבוע רק כדי "לפתח את עצמי" זה נחמד והכול, (המטפלת שלי: "באמת מאמינה באמת ובתמים שכל אחד צריך"),
אבל מבחינת קופת חולים אין "הצדקה טיפולית לזה", והמצב הנפשי שלי אינו בגדר "חירום", וההיתי צריך לחפש את המענה שלי דרך טיפול פרטי.
ואם ההיתי צריך טיפול חירום שכזה ההיתי צריך לקבל אותו מלכתחילה בקלינקה ציבורית, ולא בקליניקה בהסדר.
ראו בבקשה חלק 2
