פורום טיפול נפשי

שלום,
מרגישה יאוש ומודאגת מאוד ממצבו של בני. בחור בשנות ה20 המוקדמות,
מתקשה למצוא את מקומו.
לא מצליח למצוא בת זוג למרות שניסה בכל מיני אפלקציות, חש שנותר מאחור מבחינת חבריו שיש להם כבר בנות זוג קבועות.
אומר שאפילו כבר אין לו עם מי לצאת.
עשה קורס וניסה להתפתח מקצועית ולעשות שינוי בעבודה והתאכזב גם מיחסם של העובדים האחרים.
לא חדש שנוטה לדכאונות, מופנם, חסר בטחון ודמוי עצמי נמוך.
אפילו היה אצל פסיכיאטרית עקב דיכאון לאחר חזרה מטיול ארוך ומקבל ציפראמיל
אך נראה שכבר לא משפיע.
יש לציין שהוא בחור נאה,שרירי, עובד על עצמו בחדר כושר אך לטענתו אינו עומד בצפיות של הבחורות.
נראה לי מיואש וכבוי .
מנסה להשפיע עליו לפנות לטיפול נפשי אך בעקבות אכזבות גם בתחום זה הוא מסרב.
איך אוכל לעזור לו?
תודה.

בוקר טוב,

אני נמצא בטיפול כבר חצי שנה ואני מרגיש שמשהו לא נכון בקשר עם המטפלת.
קודם כל, אני לא מצליח להיפתח בפניה, אני מתנגד ועקשן.
מצד שני, אני לא חושב שזה ייפתר עם מטפל\ת אחר\ת כי זה אני, זה האופי שלי, לא מסוגל לשתף בקלות.
במקביל, אני מרגיש שהקשר הופך להרסני, אני הופך לאדם קשה, תוקפני מילולית כלפי המטפלת ורומס אותה בכל אחת מהפגישות.
אין התקדמות או תכנית פעולה, אנחנו מגיעים תמיד לאותה נקודה שמעלים את הבעיה מהפגישה הקודמת אבל אין משהו שאני מרגיש שאני עושה עם עצמי, אני חושב שכמות הכסף ששפכתי עד היום לא מוצדקת ואני לא מרגיש שגם יהיה שיפור בעתיד.
למרות הניסיונות האינסופיים שלי להפסיק את הטיפול, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למטפלת וחושש מהתלות הלא הגיונית שנוצרה.
אין כאן באמת בסיס לקשר, אין פה משהו שמקדם אותי ובכל זאת אני נתפס למקום הזה וממשיך להשפיל את המטפלת אבל גם כבר תקוע מעל שנה באותה נקודה בחיים ורק חושש שלעולם לא אצא מהמצב בו אני נמצא.

מה עושים במצב כזה?
לא עוזר לדבר איתה כי זה פשוט נמרח לעוד ועוד פגישה ויש מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו.

שלום,
לאחר המון זמן של מחשבה, מה לא בסדר בהתנהגות ספציפית אצלי שאני חווה,
הצלחתי לאגד את זה לידי שאלה אחת.
אני בן 24 ומזה הרבה זמן חווה סוג של אשליה, או בעצם הפרדה בין מה שאני חושב-רוצה-ידע שיש לי-ניסיון, לבין מה שקורה במציאות. אני מרגיש שיש פער שאני לא מצליח לגשר עליו, לא מצליח לגעת ב-״דבר״.

כלומר,
מבחינה מקצועית: יש לי את הכלים והנסיון והידע, אך עדיין אני לא מצליח לתפקד בשטח בצורה שאני חושב שאני מסוגל אליה.

תזונה ודיאטה: אני אמנם לא שמן, אך גם לא רזה. מזה שנים שיש לי את כל הכלים, הידע, היכולת, ההוכחה - לרדת במשקל, אך בפועל - לא שאני לא מצליח ליישם, אני לא מצליח לחבר את הכל לכדי מציאות ולהשתמש בכלים שיש לי.

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי בצורה מיטבית.
אשמח לייעוץ.

תודה מראש כמובן!

יש לי בעיה שאיתה אני חיה שנים וסובלת מאוד אבל ממשיכה... מי שרוצה קשר איתי חברי בעיקר ומזמין אותי לביתו או אופה עוגה ומביא לי או מזמינים אותו להצגה או הרצאה אני דוחה את ההצעות. אחרי שלא מעוניינים יותר ולפעמים גם נפגעים אני רוצה את הקשר אבל לא יודעת איך להחזיר ומנסה ואז אני די תקפנית .... מה קורה לי מה עובר עליי? למה דוחה מי שרוצה אותי וכשכבר לא מעוניינים אז אני רוצה והמחשבות אובססיביות עליו או עליה

מאז המקרה של הפציעה בגלל שאני נחה ובגלל שאין לי מה לעשות חוץ מטלוויזיה וכל הזמן כואב לי הרגל כי יש זמן עד שהכדורים משפיעים כל הזמן אני עייפה חסרת אנרגיות אני רוצה לחזור לשגרה לחיים המלאים שלי בחזרה לחזור לעבודה לחיים הרגילים אשמח לתמיכתך,תודה

החלטתי לסיים טיפול פסיכולוגי לאחר 4 חודשים שהייתי מסכם אותם כטראומטיים. במקום שאני אמור להרגיש מוגן ובטוח הרגשתי מאויים. והיו לזה מס' סיבות .
באחת הפגישות סיפרתי למטפלת על הקושי שלי ליצור זוגיות ושיש מישהי שמוצאת חן בעיניי , לפתע היא הרימה את קולה ואמרה "מה אתה אומר לי בעצם" ? הסתכלתי עלייה ולא ידעתי מה לענות . והיא חזרה ואמרה שוב בקול רם "מה אתה אומר לי " הרגשתי נעץ בלב. מה היא מרימה את הקול שלה פתאום? איפה הרכות והרושם של מטפלת מכילה? חשתי אותה כגסה באותו רגע.
המשכתי בטיפול ובפגישה אחרת דיברתי איתה על האובדן של אימי בגיל צעיר , ושאני זוכר את אימי בתקופה שהייתה חולה בוכה הרבה ואני זוכר את הבכי שלה - והיא בתגובה מחייכת אליי ואומרת " אה אתה זוכר איך היא ".. ולא המשיכה, אבל חייכה.
זה היה לי נורא מוזר ולא ברור מה היא מנסה לעשות , איזו מניפולצייה היא מפעילה. התחלתי לפקפק בשיטת הטיפול שלה , בה, ובטיפול בכלל... הרגשתי שאני לא יכול לסמוך עלייה ושהיא משדרת משהו עוקצני , ציני...
בפגישה נוספת באתי עם השאלות האלו - איזה טיפול את מטפלת בי? האם את חושבת שאת עושה את הדבר הנכון ? ואיך את יודעת שאת לא טועה בדרך?
חשתי שהיא ממש התעצבנה וענתה בקצרה " אני מטפת בשיחות" ושאלתי מה עוד? היא השיבה " זאת תשובתי"
הרגשתי שהיא מסתירה משהו.
המשכתי לשאול שאלות ולהטיל ספקות והיא אמרה שהיא לא עובדת ככה. שאלתי " איך ככה" ?
והיא עונה "אני לא יודעת מה קורה לך"
גיחתי ואמרתי לה מה את חושבת שעובר עליי אני בסך הכל שואל שאלות לגיטימיות ואת ישר אומרת שעובר עליי משהו?
היא ענתה " אני לא יודעת עוברות לי הרבה מחשבות בראש"
שאלתי אותה איזה מחשבות והיא סירבה לענות.
זהו פה הרגשתי שעליי להפסיק את הטיפול ושביני לבינה לא יהיה קשר טיפולי מטיב , אלה להפך.
אני מציין שהייתי בעבר בטיפול ומעולם לא חשתי מאויים כך ממטפלת והקשר הטיפולי היה חם ומכיל מאוד.
פה היו שורה של אירועים מאוד לא ברורים מבחינתי מצידה , והתנהגותה עוררה בי הרבה פעמים חוסר נוחות וחשש שהיא איננה רוצה בטובתי כפי שכתבתי למעלה תגובותייה הבלתי הגיוניות לנושאים שעליהם דיברתי במהלך הטיפול.
ואני שואל -
האם זה חלק מטיפול כל מה שציינתי כאן?
תודה

שלום
מגיל קטן יחסית על פעם שהיו מעצבנים אותי ממש ברמות קשות בעיקר המשפחה ...לא חברים....ועד היום ( נדיר מאוד אבל קורה לאחרונה קצת יותר) אני מרביצה לעצמי או נותנת אגרופים לשולחן או לארון ובוכה כמו לא יודעת מה.ככה מרגיש לי טוב לפרוק
כשהייתי קטנה הייתי שורטת את עצמי עם הציפורניים או אני סוגרת אגרופים חזק או מושכת את עורי איפה שאפשר למשוך.
לא יודעת למה אני עושה זאת...ממש מרגישה משוגעת לחלוטין מופרעת...משהי לא נורמלית.ואני ממש מתביישת להיות כזו.
למה אני עושה ועשיתי את זה?

אני נשואה+2 ילדים. לפני חצי שנה התאהבתי במישהו (גם נשוי+ילדים) שעובד במקום העבודה שלי בתפקיד מאוד יוקרתי שכנראה מעצם תפקידו/עיסוקו זה, הוא די שחצן ומעט מתנשא באופן כללי.
יש בנינו פתיחות מלאה המתבטאת בעיקר בהתכתבות בוואטסאפ ובשיחות טלפון. בשיחה הראשונה שלנו, הבהרנו זה לזה שאין כאן כוונה שיהיה רומן בנינו אלא ריגוש ששנינו מרגישים שאנו רוצים. אנו מקווים לממש את הפנטזיות המיניות שלנו ביום מהימים, אך עד אז כאמור, אנו מממשים אותם באמצעות הוואטסאפ. הבעיה היא שהתאהבתי בו (הוא מאוד אוהב את הראש שלי ואת המראה שלי, אז לא מאוהב וזה בסדר גמור. כך הרי הצהיר בשיחתנו הראשונה - שלא יהיה כאן סיפור של מאהבים). אני מאוד אובססיבית לגביו . בכל הודעה שהוא שולח לי, הלב שלי קופץ כמו ילדה קטנה. אני מסתכלת כל כמה דקות - מתי נראה לאחרונה בוואטסאפ והאם הגיב לדברים ששלחתי לו. יש סיטואציות, שלא אוכל לפרט יתר על המידה, שאני מרגישה בהן שהוא לא ממש "שם עליי" אבל ישר מחליפות אותן, סיטואציות שאני מרגישה שאני הכי הכי עושה לו את זה ואז זה "מכפר" על ה"סרטים" שרצים לי בראש, בסיטואציות שפחות עושות לי טוב בלב. בכל אופן, אני יודעת שלא הייתי צריכה בכלל להיכנס לקשר הזה ו/או לתת לו להתפתח ככה, אבל זה חזק ממני. אין לי כאן שאלה לשאול, אלא רק לשתף ולשמוע את דעתך בנושא. אני רוצה גם לציין שאין בכוונתי "להיגמל" או להפסיק את הקשר הזה איתו למרות שזה במצבים מסוימים, סוג של "עינוי" ללב שלי...(אתמול אפילו לקחתי חצי כדור לוריוון)
תודה על הזמן שהקדשת לקריאת דבריי אלה.

הרבה מחשבות מטרידות, הרבה כעס, שנאה, הערכה עצמית נמוכה ,בדידות ,כאב ואשמה מלווים אותי בימים האחרונים.
ואלה תקופות שבאות והולכות כל כמה שבועות או חודשים שמותירות אותי חסר אונים ובמצוקה גדולה.
אין מישהו שאני יכול לסמוך עליו או לדבר איתו על זה חוץ מהפסיכולוגית שלי שהזמן איתה מוגבל ולא מספיק לפעם בשבוע.
ואני מסתגר בתוך עצמי כי אין לי אנרגייה זמינה כלפיי חוץ...כאילו נפרע פצע מדמם וכל הגוף מתגייס כדי לרפא את אותו פצע מדמם ושאר האיברים מקבלים פחות צומת לב ואנרגייה כי יש פצע מדמם שצריך להתייחס אליו.
אז אני בתוך עצמי, מרגיש בטוח ומוגן יותר, כאילו צריך להיטען מחדש באנרגיות כי אני מרוקן כמו סוללה שנגמרה, רק צריך שקט וזמן לעצמי להיות לבד.
אני לא יודע אם זה נפשי או שיש בעיה כימית במוח. מה שכן זה היה שם תמיד מאז שאני זוכר את עצמי אפילו בתור ילד, מועקות, חוסר שייכות, לא שווה, חסר ערך.
אבל אהבה , אכפתיות ומשפחתיות תמיד ריפאו אותי ונתנו לי כוח.
אני חושב על זוגיות ועל הרצון שלי לבנות מערכת ייחסים קרובה עם מישהי , לאהוב ולהיות נאהב, לתת ולהפתיע, לעשות דברים כיפיים ביחד, לצחוק, לדבר, לחלוק ולהיות אחד בשביל השניה.
ואולי גם לבנות משפחה...
אני לא מצפה שהבת זוג שלי תיהיה אמא שלי או שתספק את הצרכים הינקותיים שלי והחסרים מהילדות , כי כשאני חושב על זה אני מרגיש שזה לא בסדר מצידי לדרוש או לצפות כזה דבר
בכלל למה שמישהו יעמוד בציפיות שלי. זה לא בסדר לרצות משהו ממישהו. ושוב אשמה...
מדכא כל רצון או ציפייה. כאילו שזה לא המקום שלי לרצות דבר מה ...
איך אתה רוצה זוגיות אם אתה טרנסג'נדר, איך אתה רוצה זוגיות אם אתה מחפש שם את אמא שלך, איך אתה רוצה להיות קרוב למישהו אבל הוא לא משפחה שלך, איך אתה רוצה לחבק אבל חייב לשמור על גבולות ועל דיסטנס כי אף אחד לא יכיל אותך , ולבקש חיבוק או אהבה לפעמים זה קשה בגלל המחשבות האלה.
כאילו זה לא המקום שלי לאהוב, להתאהב . לרצות משהו ...כאילו יש גדר הפרדה ביני לבין העולם
וזה מנהל אותי כל כך , ביני לבין עצמי ובין הסביבה..

היי ליטל,
אני סובלת מחרדה חברתית כל חיי בעצם.
למראית העין תמיד הייתי מוקפת ב״חברים״, אבל בפועל זה היה הם ואני ״רק נוכחת״, כמו חפץ שנמצא בחדר אבל לא מעורב במתרחש. בעבר ניסיתי לטפל בזה באמצעות טיפול פסיכולוגי, אבל לצערי זה לא עבד ואף גרם לתופעות שמעולם לא קרו לי בעוצמות קשות (התקפי חרדה איומים שנמשכו שעות- שיתוק הגוף, קושי בנשימה, רעד ואי יכולת לדבר).
לפני חודשיים עברתי למקום חדש, רחוק מהמשפחה ומהחברים (הבודדים שאיכשהו הצלחתי לתחזק). בחודשיים האלה אני לבד, ללא משפחה וללא חברים. אני עדיין לא עובדת וכמעט לא יוצאת מהבית, אני מרגישה שאני שוקעת ברחמים עצמיים ומכניסה את עצמי לדיכאון (בשנתיים האחרונות אני נמצאת בסוג של דיכאון קל והמעבר היה אמור לשנות את זה, זה משהו שחלמתי ורציתי כל חיי לעשות. חלום שהתגשם, לא?).
איך אפשר להכיר חברים בתור מבוגר?
איך אני יכולה להתמודד עם המחשבות הטורדניות המאפיינים את החרדה?
ומה את מציעה לעשות במקרה של סימפטומים של דיכאון?
תודה מראש

הפסיכולוגית שלי אמרה לי בפגישה האחרונה שלנו שיש בי דיכאוניות אבל אני לא בדיכאון מז'ורי, והיא אמרה גם שיכול להיות שאני קצת דיסתימית, אבל זה ממש לא בטוח.
יצא לי לקרוא קצת על דיסתימיה באינטרנט(וגם פה, באתר הזה) ויש לי תחושה שהיא פשוט לא רוצה לאבחן אותי עם דיכאון, למרות שהיא לא פעם אמרה "יכול להיות שזו איזושהי רמה של דיכאון" ובדיסתימיה יש גם מאפיין של דיכאון.

השאלה היא כזו, לדעתי, אני כן בדיכאון, וזה נשמע נורא מוזר אבל אני קצת רוצה שיאבחנו אצלי דיכאון כי זה יתן לי מידה מסויימת של שקט נפשי, לדעת שאני יודעת מה יש לי, ודיסתימיה ניראת לי כמו הגדרה שבאמת מתאימה לי, אבל מצד שני אני עושה על כמעט 99% מהקריטריונים של דיכאון, ואני לא יודעת איך להגיד לה שאני רוצה אבחון יותר מדוייק של הדברים..

תודה, וסליחה על ההפרעה^^

נ.ב אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי קצת יותר על מה זה דיכאון מז'ורי, ומה זה דיסתימיה כי אני רוצה לדעת קצת יותר ולהבין מה זה..

אני לא מסוגלת כי זה פשוט כואב כל כך שאני מרגישה ככה. אני יודעת שזה לא בסדר לחשוב ככה על עצמך אבל זה קבור עמוק בפנים. איך אפשר להודות בפני משהוא שאתה לא אוהב את עצמך .. זה ממש משפיל

אני כבר תקופה נמצאת בטיפול עקב חוסר חשק וחוסר אנרגיות . יש ימים שזה בסדר ויש ימים שממש קשה לי.
עד כמה שאני מנסה להיפתח בשיחות פשוט קשה לי לבוא ולומר את האמת , מה אני חושבת על עצמי.
שיש ימים שאני שונאת את עצמי ובגדול אני לא חושבת שאני אוהבת את עצמי ואני די בטוחה שזו הסיבה לחוסר מצב רוח .
איך באים לפסיכולוג/ית ואומרים להם - אני לא אוהב את עצמי - האם יש לזה טיפול ? האם יש אופציה לגרום לדברים להשתנות ?
מה אפשר לעשות

כל תקופה מסויימת אני שוקע ללופ כזה שנמשך כמה ימים או שבועות ובו אני מרגיש שנאה עצמית , חוסר אונים , לא שווה , אין לי מה להציע . מתקשה ליצור שיחות או לדבר עם אנשים קרובים או אנשים בכלל,
לא מאפשר לאף אחד להתקרב אליי , לדבר איתי יותר משתיי מילים.
מרגיש כאילו אני בתוך בור חשוך ושאף אחד לא יכול להבין אותי.
לא מאמין בעולם לא מאמין בעצמי , שונא את כולם.
הכל נראה מלאכותי וחסר טעם.
לא מאמין לאף אחד כי כולם נראים לי מונעים מאינטרס.. שום דבר לא נקי וטהור.
הייתי רוצה להעלם , להתבודד עד שתעבור המועקה הזו.
כאילו ממתין ליום שכבר אלך מהעולם המזוייף הזה.

אני לא נשואה מרגישה ריקנות מבחינת דברים שאהבתי לעשות,לא כמו לפני עשרים שנה ויותר ואפילו עשר שנים שהיו לי חיים מלאים היום אני מרגישה שאין לי את החשק לעשות מה שאהבתי בעבר אין לי לא תחביבים בקושי חברים מה לעשות? גם לגבי טיפול? וגם עם עצמי לבד בלי טיפול? יש לי הרגשה של הלבד שבחיים לא הרגשתי את זה אני לא רוצה טיפול תרופתי אבל טיפול פסיכולוגי כן. דבר נוסף אני רוצה להתמלא לפחות למען עצמי להתחיל שמחה חיוניות לחשוב חיובי מה לעשות גם לעצמי לבד כדי להרגיש יותר שמחת חיים? את ממש תעשי לי מצווה עם תוכלי לעזור לי כאן בפורום לא גם טיפול וגם לבדי עם עצמי. תודה רבה