פורום טיפול נפשי

לצערי אני לא מכירה את ההתייחסות של קוהוט לנושא

שלום לו.
כדי לישון טוב, צריך רמה מסוימת של רגיעה ושקט נפשי. הפרעות פתאומיות בשינה מעידות פעמים רבות על כך שהנפש עסוקה מאוד בדבר מה- בדרך כלל היבט לא מודע אשר לנפש אין דרך לעבד אותו ולכן הוא בא לידי ביטוי בסימפטום של הפרעות שינה. בהתאם, אני חושבת שכדאי לפנות לייעוץ ראשוני אצל פסיכולוג כדי להתבונן ולהבין יותר לעומק מה מטריד אותך. בדרך כלל, חשיפת ועיבוד גורמי העומק מביאים לשיפור מהיר יחסית בסימפטום.

ליטל

שלום סיגל.
נשמע שלצד הצורך להמתין לשיפור שיגיע לאחר ההתרגלות לכדורים את מחפשת דרך למלא את חייך ולשפר את הרגשתך. קשה להשיב לשאלה מסוג זה בפורום מאחר ואיני מכירה לעומק את מצבך ואת הסיבות לתחושת הריקנות. לכן, אני חושבת שכדאי להתחבר למסגרת טיפולית כלשהי- טיפול פסיכולוגי, מסגרות טיפוליות-שיקומיות, מסגרת תעסוקתית, מועדוים חברתיים וכד' שיצרו תחושת עניין ומשמעות.

ליטל

שלום אור,
גם פסיכולוג יכול לאבחן מצבי דיכאון, אך לא לרשום טיפול תרופתי. כיום, כשאחוז גבוה באוכלוסיה נעזר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון, אני לא חושבת שיש סיבה לחשוש מהשלכות הפנייה לפסיכיאטר של קופת החולים, אך זוהי תחושה אישית. לכן אני חושבת שכדאי לחזור עם השאלה לטיפול ולחשוב יחד מה זה בשבילך לקבל טיפול תרופתי ואילו חששות, פנטזיות ופחדים מתעוררים סביב האפשרות לטיפול זה.

ליטל

הי עמית.
ההערכה העצמית הנמוכה והפגיעה בלכידות העצמי היא הבסיס לכל ההפרעות בעיני קוהוט, כך שאני מניחה שגם דימוי גוף שלילי יכול להיכלל בתפיסה זו.
קוהוט הניח כי אנחנו זקוקים לקשר אמפתי עם זולתעצמי לאורך כל חיינו, בילדות, בהתבגרות ובבגרות. כמובן, בילדות התלות שלנו גדולה במיוחד בזולתעצמי אך בכל שלב של החיים היעדר אספקה של קשר עם זולתעצמי מיטיב יכולה לפגוע בתחושת הערך והביטחון. במצבי חיים שונים אנחנו עשויים להזדקק לתמיכת זולתעצמי אינטנסיבית יותר (מצבי משבר ושינוי למשל), אך באופן טבעי הציפייה היא שהאדם יהיה עצמאי ולא תלוי באופן קונקרטי וטוטאלי בזולתעצמי. למשל, כאשר אדם לא יכול להרגיש נינוח ובטוח ללא הוכחות תמידיות וקונקרטיות לכך שהוא בעל ערך, ולכן דורש מאחרים בסביבתו יחס מעריץ באופן מוגזם- זו הישענות יתר על הזולתעצמי.

ליטל

שלום שיר.
את שואלת מה לעשות עם הבחור אבל נדמה לי שהשאלה היא מה תופס אותך בקשר הזה, שמתנהל כקשר וירוטואלי ותיאורטי ולא כקשר של ממש. אמנם בתקשורת האינטרנטית יכולים להיווצר רגשות, אך מה שנוצר בפועל הוא בעיקר פנטזיות על "איך זה יהיה כש" ו"איך זה ירגיש אם". במיוחד במקרה שאת מתארת, בו פער הגילאים מפריע לכם ונחווה כגורם שמונע אפשרות לזוגיות של ממש. במובן הזה, אני חושבת שהשאלה המרכזית היא מה משאיר אותך בקשר-לא קשר: האם קל יותר לפתח רגשות כשאין אפשרות לאינטימיות של ממש? האם חוסר האפשרות למימוש הופכת אותו לנחשק יותר? במילים אחרות, אני חושבת שכדאי להתבונן על משמעות הבחירה בקשר מסוג זה. חשיבה מסוג זה אפשר לקיים גם במסגרת טיפול פסיכולוגי שיכול להרחיב ולהעמיק את ההתבוננות והחשיבה, ואולי לסלול את הדרך ליצירת קשרים מספקים יותר.

ליטל

הי עמית,
החסכים מצד הזולת עצמי לא מביאים לערך עצמי נמוך או גבוה- הם מביאים לפגיעה בערך העצמי שיכולה או להחוות כדימוי עצמי נמוך או להתפתח להפרעה נרקיסיסטית בה תחושת הנחיתות מוכחשת כך שהחוויה המודעת היא חוויה של עליונות, אך מתחת לפני השטח החוויה הבסיסית היא של נחיתות. כלומר, החסכים תמיד פוגעים בלכידות ותחושת הערך, והשאלה היא מתפתחת הגנה נרקיסיסטית של עליונות או לא.
צרכי תאומות מתייחסים לצורך של הילד להרגיש שהוא דומה מאוד לאדם נערץ, באופן שתורם לערך העצמי. למשל, הילד שמרגיש שהוא דומה לאב החזק, האמיץ וכד' חווה את עצמו כבעל ערך על בסיס דמיון זה, ולכן זהו צורך מהותי על פי קוהוט.

ליטל

שלום עמית,
הדימוי העצמי הגבוה והאהבה העצמית המופרזים שקוהוט מדבר עליהם הם היפוך של תחושות נחיתות ודימוי עצמי נמוך, מעין הגנה מהם או פיצוי עליהם. באופן פשטני ניתן לומר כי על פי התיאוריה של קוהוט, חסכי ילדות והיעדר מענה על הצרכים הבסיסיים של הילד באמפתיה, שיקוף, תאומות והאדרה (תוכלי לקרא על מונחים אלו באתר) - פוגעים ביכולתו של הילד לבנות לעצמו תחושת עצמי יציבה ואינטגרטיבית. במצבים אלו, אין גם אפשרות לבסס דימוי עצמי נפשי וגופני בריא ויציב.

ליטל

שלום שי, לצערי איני מתמחה בתחום זה, מציעה שתפנה לפורום העוסק בתחום הנוירולוגי. ליטל

שלום מלי,
שיפור מצב רוח לאורך זמן הוא אכן תהליך ממשוך, ואני מקווה שאת מטופלת גם תרופתית וגם פסיכולוגית- טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך להבין יותר לעומק מדוע מתרחשות "נפילות" מצברוח מסוג זה, ולאט לאט להביא לשיפור.
בינתיים, במידה ואת מתמודדת עם ימים קשים יותר, שני הדברים המרכזיים שכדאי לעשות הם לחזק את מעגלי התמיכה שלך ולבקש יותר עזרה מאנשים אחרים(חברים, קרובי משפחה, נציגי ער"ן שמציעים עזרה ראשונה נפשית בטלפון ובאינטרנט), ולנסות שלא לשקוע לדיכאון אלא להישאר פעילה באמצעות פעילות ספורטיבית, מפגשים חברתיים ופעילויות יזומות שונות (סרטים, הרצאות וכד').
בכל מקרה, כדאי לזכור שמצבי דיכאון מלווים גם בימים מסוג זה, ושהם חולפים בסופו של דבר כאשר מקבלים עזרה טובה ומתאימה. אל תתייאשי מהטיפול, זהו תהליך ממושך שעוזר בסופו של דבר למרבית האנשים.

ליטל

שלום חגית.
טבעי שהמחלה של אביך והמריבות בין הורייך מעוררים תחושות לא נעימות. עדות למצבים אלו מעמתת לא פעם עם אספקטים שונים ביחסי ההורים- ילדים, שלא תמיד קל להתמודד איתם. למשל, מחלה של אב ומריבה של ההורים עלולה לעורר כעסים הנוגעים לזיכרונות עבר מהקשר עם ההורים ושל ההורים, חששות מהעתיד ומהאחריות להורים המזדקנים וכן הלאה. המפגש עם היבטים אלו עשוי להיות מכאיב ומדכא, ולכן חשוב לברר יותר לעומק באיזה אופן המפגש הזה נוגע בך- מה מתעורר בך כשאת עדה למגבלות של אביך או למריבות הזוגיות, מה זה מזכיר, אילו תחושות את חווה ברגעים אלווכן הלאה. בדרך כלל, בירור והבנה מעמיקה יותר של התחושות מביאה גם להקלה וליכולת להתרחק מהסיטואציה, ולחוות אותה באופן פחות קשה ומדכא. לא תמיד קל לעשות תהליך זה באופן עצמאי, כך שיתכן שכדאי לשקול פניה אל טיפול פסיכולוגי שיסייע לך לעבד יותר לעומק את התחושות, וכך גם להשתחרר מהן ולבדוק כיצד את יכולה להרגיש טוב גם בעת מגורים עם ההורים.

ליטל

שלום ריקי.
קודם כל, כדאי לפנות לרופא המשפחה ולבדוק האם תופעות אלו אכן קשורות לגיל המעבר מאחר וישנם שינויים הורמונליים ורגשיים שמושפעים משינויי הגיל.
לצד זאת, את מספרת בעצם שהמעבר מהשקט והאינטימיות של השינה למצב של קשר ותקשורת עם אנשים לא פשוט לך. ברמה הפרקטית, אני חושבת שכדאי אולי להכין "תכנית מניעה"- לקחת את הזמן כשאת מתעוררת ולתת לעצמך זמן התאוששות ללא הפרעות (עשר דקות יוגה, מקלחת, קפה וכד'). כדאי לשתף את בני משפחתך בקושי שלך, להנחות אותם כיצד לתת לך את זמן ההתאוששות שאת זקוקה לו ולבקש מהם להיות סבלניים יותר ברגעים אלו. במקביל, כדאי לבדוק בינך לבינך, ואולי גם לרשום לעצמך, מה הם הדברים ש"מקפיצים" או מדכדכים אותך בנקודות זמן אלו ולנסות לשאול את עצמך גם מדוע דברים אלו מטרידים אותך במיוחד- האם את מרגישה בודדה? חרדה? מותשת?- וגם האם את יכולה לצמצם את השפעתם על ידי הנחיה של בני המשפחה או שינוי ההתנהלות שלך עצמך. כדאי גם לנסות לתרגל מעין תזכורות עצמיות- להזכיר לעצמך ברגע שאת קמה מדודכת ועצבנית שמדובר בתחושות שחולפות ומשתפרות תוך זמן קצר יחסית. לפעמים הכנסת "תזכורת" מסוג ז לרוטינה מסייעת לצאת מהר יותר מהתחושות השליליות.

ליטל

שלום גלי,
ספר נוסף שיכול לסייע הוא "בוחרים להרגיש טוב" של ד"ר ברנס.
לצערי אני לא מכירה אתרים נוספים מומלצים של עזרה עצמית, אך במידה ואת מרגישה צורך ב"עזרה ראשונה" במצבים מסוימים, ניתן להיעזר בצ'ט של ער"ן בו נתן לשוחח אנונימית עם אחד העונים.

ליטל

שלום תמר.
מחלה, וחופשת מחלה המצריכה מנוחה, הן לא רק "פסק זמן" מהחיים אלא גם טלטלה עצומה לתפיסה העצמית- נשמע שאת רגילה לחוות את עצמך כאדם עצמאי, בריא, פעיל ומלא מרץ והמחלה מפגישה אותך עם מצב שונה מהותית שלא קל לך להתחבר אליו.
במידה ואת חווה טלטלה זאת כמשמעותית ומכאיבה,כדאי לחשוב על האופציה של טיפול פסיכולוגי שיסייע לך לעבד את המצב ואת השינויים הנלווים לו. במקביל, אני חושבת שכדאי לנסות ולמלא את היום בדברים שיכולים לעורר תחושות חיוביות יותר- הליכה בחוץ/יוגה (אם זאת אופציה מבחינה רפואית), הרשמה לקורסים אינטרנטיים וכן הלאה. כדאי גם לשתף אנשים קרובים לך במצבך, ולנסות לגייס אותם לבקר יותר. קשר עם אנשים הוא אחד הדברים החיוניים לתחושת חיבור ומשמעות, וקשה מאוד להרגיש טוב כאשר נמצאים בבידוד.

ליטל

שלום גלי.
תחושות הבדידות והדיכאון שאת מתארת הן מובנות וטבעיות- קשה מאוד להרגיש שמחה, אנרגיות וסיפוק ללא פעילות וחברה. לכן, אני חושבת שהדבר המשמעותי באמת שאת יכולה לעשות למען עצמך הוא לחזור לקדם תהליכים שקשורים למציאת מסגרת שמתאימה לך, גם אם זה לא קל .
בינתיים, אני חושבת שכדאי לנסות ולבנות לעצמך מעין "מסגרת" עצמאית: תכנית פעולה שבועית, בה תגדירי לעצמך מראש משימות ומפגשים לכל יום. את יכולה לכלול משימות כפעילות ספורטיבית, קניות, בישול, הרצאות (יש לא מעט הרצאות ללא תשלום), מפגשים חברתיים, התנדבות וכן הלאה. מעבר לכך, אני חושבת שכדאי לנסות ולמצא אנשים נוספים במצבך ולנסות להרחיב את המעגל החברתי שלך- בין אם דרך מועדוניות ובין אם דרך אתרי אינטרנט ("כמוני" למשל) שמאפשרים שיח עם אנשים המתמודדים עם קשיים שונים. לא מעט אנשים נמצאים במצב דומה לשלך, וייתכן שתצליחי לצוא אנשים שמעוניינים גם כן למלא את היום שלהם ולהפגש.
בכל מקרה, אני חושבת שלא קל למלא בעצמך את הזמן ולכן חשוב לחזור ולהתחבר למסגרת מתאימה.

ליטל