פורום טיפול נפשי

שלום לימור,
מוזמנת להתקשר למוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205 לקבלת המלצה על מטפל/ת מתאימ/ה. במקביל, מציעה לפנות להתייעצות עם רופא המשפחה מאחר וקשיים רגשיים בגיל זה עשויים לנבוע גם מחוסר איזון הורמונלי בו ניתן לטפל תרופתית, וכך להציע קרקע טובה יותר לטיפול הפסיכולוגי.

ליטל

שלום אירית.
קשיים רגשיים-התנהגותיים בגיל הזקנה עשויים לנבוע ממגוון מצבים פיסיים ורגשיים, ואכן גורמים לא פעם מבוכה וקושי למשפחה הקרובה. לאור זאת, אני מציעה לפנות להתייעצות אישית ומדויקת יותר עם איש מקצוע המתמחה בטיפול בבני הגיל השלישי ומשפחותיהם. מציעה ליצור קשר עם מכון צמתים המתמחה בתחום זה, ולברר איתם כיצד כדאי להתקדם.

ליטל

שלום דנית.
טיפול נפשי הוא בעיני האופציה המתאימה ביותר למצב שאת מתארת, אך ניתן להיעזר גם בפסרי עזרה עצמית של פסיכולוגיה חיובית אשר מציעים הכוונה פרקטית ויישומית לביסוס דפוסי חשיבה חיוביים יותר. למשל, ניתן להיעזר בספרו של ד"ר בן שחר "באושר ובאושר".

ליטל

שלום דפנה. יכולתם של ילדים לנסח ולבטא קונפליקטים ותכנים נפשיים שמעסיקים אותם היא מוגבלת, לאור חוסר הבשלות הרגשית והקוגניטיבית (גם כאשר מדובר בילדים נבונים ורגישים מאוד) ולכן חלק ניכר מהם "מדברים" את הקושי הנפשי דרך סימפטומים גופניים, או במילים אחרות דרך הפרעות פסיכוסומטיות. במצבים אלו ילדים אכן עשויים לחוות כאבים וסימפטומים פיסיים משמעותיים ביותר גם ללא ממצא רפואי (שימי לב- חשוב לזכור שגם כאשר מדובר בסימפטום נפשי, הכאב הפיסי של הילד הוא אמיתי לגמרי וראוי להתייחסות ככזה). לכן, בהנחה שאכן נשללו כל הכיוונים הרפואיים, יתכן שההמלצה לפנייה לטיפול פסיכולוגי מתאימה ורלוונטית, ויכולה להביא לשינוי משמעותי. עם זאת, טיפול קוגניטיבי התנהגותי אינו הטיפול היחיד האפשרי, וגם טיפול פסיכודינמי יכול לתת מענה טוב ואפילו מעמיק יותר. לכן, מציעה לך לקרא יותר על הפרעות פסיכוסומטיות ולהתרשם מסוגי הטיפולים הקיימים, ובהתאם לפנות לפסיכולוג קליני המתמחה בטיפול בילדים. ליטל

שלום משה.
בין אם מדובר ב-OCD ובין אם לא, נשמע שאתה מתמודד עם רמות לחץ וחרדה גבוהות אשר פוגעות ביכולתך לתפקד חברתית וגורמות לך לאי נוחות ומצוקה. לאור זאת, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכל למקד את הקושי וללמוד טכניקות להתמודדות טובה יותר עם סיטואציות חברתיות ולניהול מצבי חרדה ולחץ.

ליטל

שלום לך.
התקווה שלך למטפלת שתבין ותהיה מוכנה לגעת איתך במקומות הכואבים וה"אפלים" ביותר היא בריאה ונכונה. נשמע שזה לא התאפשר בטיפול הקודם, מסיבות כאלו ואחרות, ואני יכולה לדמיין מדוע נשארת מיואשת ומאוכזבת. עם זאת, ועם כל הקושי הכרוך בכך, אני חושבת שלא כדאי לפסול את האפשרות להיעזר בטיפול. לאנשים רבים לוקח זמן ומספר ניסיונות למצא את המטפל הנכון עבורם, וזו עשויה להיות דרך קשה ומתסכלת, אך כאשר נמצא הטיפול הנכון, השפעתו יכולה להיות מיטיבה ומשקמת בצורה שאני מתארת לעצמי שאת לא יכולה לדמיין כרגע, מתוך הכאב והיאוש. לאור זאת, אני חושבת שחשוב לאסוף כוחות ולנסות שוב. בינתיים, ברגעי מצוקה עוצמתיים או סביב מחשבות על מוות אני מציעה לפנות לקו החירום של ער"ן אשר אמנם לא מציע פתרון אבל מציע תמיכה ראשונית והקלה מתחושת הבדידות שלא פעם מתעוררת ברגעי יאוש שכאלה.

מה דעתך?

ליטל

שלום לך.
את כותבת ברגישות רבה ואני מבינה את הרצון לגונן אך בו זמנית מבינה מדברייך שלא ניתן באמת להסתיר את האובדן ולמנוע את השפעותיו השליליות. למעשה, נשמע שהאח כבר יודע על הפטירה, ברמה כזו או אחרת של מודעות ובמובן זה, אם כל הסיכון הכרוך בכך, אני לא חושבת שיש דרך להימנע מחשיפת האמת ולהיפך- רק כך, אולי, יתאפשר תהליך נורמלי של אבל. לאור זאת, אני חושבת שהשאלה אינה האם לספר אלא איך. אני מתארת לעצמי שיש אנשי מקצוע אשר מעורבים בטיפול בו ולכן כדאי להתייעץ איתם בהקדם ולקבל עצה מדויקת יותר המבוססת על הכרות עם מצבו הפיסי והנפשי ולאחר מכן לספר לו באופן פשוט וכנה, וכמובן להציע לו כמה שיותר תמיכה וליווי בזמן הקרוב. תגובתו והשפעות האובדן עליו אינן בידייך, אם כל הצער והכאב הכרוכים בכך, ובמובן זה אני חושבת שאפשר רק להיות שם איתו באופן הפשוט והחם ביותר שאפשרי.

ליטל

שלום הילה.
נשמע שאת נמצאת בעיצומו של תהליך מכאיב ומטלטל הן של התמודדות יומיומית והן של "גילוי" אביך וההיסטוריה האישית שלך. נדמה לי שהתהליך מתמצה באמירה הפשוטה אך הקולעת שלך לגבי ההבנה של הרסנותו של אביך לצד אהבתך אליו. הצורך "לבחור" בין ביטחון ונתק לבין קרבה ופגיעה ביחסים עם ההורה היא אחת הדילמות המייסרות ביותר איתן מתמודד כל ילד (קטן או בוגר) להורה עם מאפיינים פוגעים ולכן אני לא חושבת שיש לי "עצה" או פתרון להקלה מיידית. הדרך להתמודדות היא להמשיך להתבונן ולעבד במסגרת הטיפול, ולתת לנפשך את הזמן לעכל וזוז כאשר תוכל.

ליטל

שלום לך.
"מטפל במשחק" אינו מקצוע בפני עצמו. טיפול במשחק היא טכניקת טיפול בה יכולים להשתמש אנשים העוסקים בפסיכותרפיה לאחר שלמדו עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה או טיפול באמנויות. בהתאם, רמת ההכנסה ומסגרת העבודה תלויה במקצוע אותו רוכשים, הוותק המקצועי וכן הלאה. למשל, פסיכותרפיסט יכול לטפל באמצעות טיפול במשחק במסגרת קליניקה פרטית, מרפאה לבריאות הנפש, בתי ספר וכן הלאה.

ליטל

שלום לך. השפעת האבחנה תלויה במסגרת בה תקבלי אותה (למשל, קופ"ח או פסיכולוג פרטי) ובהחלטתך בעתיד האם לשתף גורמים מסוימים בתיק הרפואי שלך. לדוגמה, גופים בטחוניים עשויים לבקש גישה לתיק הרפואי מקופ"ח, אך בכל מקרה התיק אינו נפתח ללא רשותך. מעבר לכך, אני חושבת שכדאי להתמקד בהקלה על תחושות השונות שלך, במידה והיא גורמת לך מצוקה, ולא באבחנה הפורמלית. אם תחליטי לפנות לטיפול פסיכולוגי, תוכלי לברר עם המטפל/ת את נושא פרטיות המידע בהתאם למסגרת בה תפני לטיפול. ליטל

שלום יעל.
נשמע לי שאם כבר ניסית לדון בנושא במספר טיפולים, תוך התבוננות פנימית משמעותית, יהיה פזיז ולא רציני מצדי להציע "תשובה" דרך הפורום. מאחר והנושא לא מפסיק להציק לך, אני חושבת שיש שני כיווני התמודדות אפשריים. הראשון הוא לחזור לטיפול ולהמשיך לנסות להתבונן ולעבד את הנושא שכנראה עדיין נושא עמו משמעות נפשית חשובה עבורך והשני הוא ללמוד טכניקות הרגעה וויסות עצמיים אשר יסייעו לך לווסת את עוצמת הריגוש ואי השקט שנוצרים במצבים מסוימים (למשל, טכניקות מיינדפולנס).

ליטל

שלום אסף. פגישות קשות הן חלק כמעט מכל תהליך טיפולי משמעותי ובמובן זה, אני חושבת שכדאי להכיר בכך שלפעמים התחושות הן קשות ולא להירתע מכך. אני חושבת שדרך ההתמודדות של כל אדם עם פגישות מסוג זה היא שונה, וכדאי להעלות את הסוגיה בטיפול ולבדוק מה נכון ומתאים לך. חלק מהאנשים זקוקים ליותר תמיכה ושיתוף של אנשים קרובים להם אחרי פגישות קשות, יש מטופלים שנתרמים מאוד מהאפשרות ליצור קשר טלפוני/סמס עם המטפל בין הפגישות במקרים מיוחדים. במקרים מסוימים עוצמת הקושי מעידה על הצורך בהעלאת תדירות הפגישות, באופן נקודתי או רחב יותר. בכל מקרה, השאלה מה עושים עם התכנים היא במקרים רבים לא שאלה טכנית של "איך מתמודדים" אלא שאלה שנוגעת לתחושת הביטחון, הקרבה, הגבולות וה"אמיתיות" של הקשר הטיפולי ולכן חשוב מאוד בעיני לפתוח את הנושא עם המטפל/ת. ליטל

שלום לימור.
לצערי אני לא חושבת שיש דרך "לקבל את עצמך" במטה קסם. זהו תהליך ארוך ואני חושבת שעשית טוב כאשר בחרת לעשות אותו במסגרת טיפולית, גם אם הדברים עדיין לא השתנו ונפתרו. במקביל, אני חושבת שחשוב להתנסות ולהשקיע ביצירת קשרים הן עם אנשים שסובלים מבעיות דומות והן באופן כללי. לא פעם, חוסר הקבלה העצמית מביאה להסתגרות והימנעות מקשרים ודפוס התנהגות זה מעצים את תחושת חוסר היכולת והאפשרות. דווקא כאשר מתגברים על החרדה הראשונית, יוצרים קשרים ונחשפים- במקרים רבים מקבלים אישורים לכך שה"שד" לא נורא כל כך. בכל מקרה, אני מציעה להמשיך ולהעלות את הנשוא בטיפול עד שתרגישי שאתן מצליחות לעבד אותו באופן משמעותי ומקדם.

ליטל

שלום לך.
אני לא בטוחה שיש לי הרבה להוסיף מלבד מה שכתבתי קודם, אבל אני חושבת שכדאי בעיקר לזכור שאלו תחושות שטבעי שיבואו וילכו בתהליך הממושך והקשה של השיקום וההחלמה. לפעמים, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם רגעים כאלו היא לנסות להתבונן עליהם מבחוץ, לזכור שאלו תחושות שיעברו ולא מציאות של אובדן וייאוש. טכניקות של מיינדפולנס יכולות להיות אפשקטיביות מאוד בהתמודדות מסוג זה, ואולי כדאי לשקול למידה שלהן כדי להקל עלייך ברגעי "קצה" שכאלו.

ליטל