פורום טיפול נפשי

שלום עמליה,
אני מצטערת לשמוע על האובדן שלך אך שמחה עבורך שזכית לאימהות טובה, שאני בטוחה שאותותיה נשארים איתך גם לאחר מותה של אימך.
איני יודעת לפני כמה זמן אמך נפטרה, אך תגובה טבעית לאבל, בפרט בשנה הראשונה, היא להימנע מ"טריגרים" המזכירים את הנפטר והאובדן. עם זאת, מאחר ואת מתארת גם השפעות גופניות יתכן וזו הדרך של הגוף-נפש שלך לאותת על קושי בהתמודדות. אם איבדת את אמך רק בשבועות האחרונים, זו יכולה להיות תגובה טבעית אך במידה ותגובה זו נמשכת זמן רב אחרי הפטירה ו/או גורמת לך סבל משמעותי, כדאי לפנות להתייעצות ראשונית עם איש מקצוע ולבחון האם טיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך.

ליטל

שלום אייל.
אנחנו אכן חיים בסביבה חברתית לוחצת ומאוד לא מאפשרת בה לא קל לבחור אורח חיים שונה מהמצופה. במובן זה, אני יכולה להבין את התסכול והמצוקה. מאחר ונשמע שאתה סובל מההתנגשות הקשה בין מה שאתה מרגיש שנכון לך לבין סביבתך, אני חושבת שיש שני כיוונים שיכולים לסייע. כיוון אחד הוא פנייה לטיפול בו תוכל לקבל תמיכה ולחזק את היכולת להתמודד עם הלחצים הסביבתיים. במקביל, כדאי אולי לפנות ולהרחיב את המעגל החברתי בקהילות של אנשים אשר חווים תחושות דומות (למשל, קהילת אל-הוריים). השתלבות בקהילות אלו יכולה לחזק את תחושת הלגיטימציה הפנימית של בחירותיך ובכך להקל על ההתמודדות.

ליטל

שלום לך.
כפי שאת עצמך מתארת, יש פער בין לא להיות בדיכאון לבין להרגיש שהחיים משמעותיים וראויים לחיותם. אלו שני היבטים נפשיים שונים, בעיני לפחות, וצריך לתת לכל אחד מהם זמן להתפתח ולהיבנות. את רגע אחרי אשפוז, וזו תקופה רגישה אשר מעוררת בך- נדמה לי על סמך הדברים שכתבת בעבר- חוויות עמוקות ולא פשוטות. במובן זה, אני לא חושבת שיש סיבה ליאוש והנחה שהדברים לא ישתנו. הם פשוט צריכים זמן. יציאה מאשפוז היא דבר לא פשוט, ובוודאי אם את פוגשת פנטזיות וציפיות (שלך ו/או של סביבתך) לכך שהכל יחזור מיד להיות כשהיה לפני המשבר.
במילים אחרות, צריך זמן. חשבי על עצמך כאדם שזה עתה יצא מכלל סכנה לאחר פציעה קשה. גם אם הסכנה המיידית חלפה, ההתאוששות והשיקום איטיים. אבל קורים בסוף.

ליטל

שלום ורד.
מודעות לדפוסי רגש וחשיבה נוצרת מתוך התבוננות פנימית וניסיון לעקוב ולזהות מתי מרגישים ומדוע. לא תמיד קל לבסס יכולת זו באופן עצמאי- זוהי יכולת אשר נבנית בדרך כלל בהקשר בין אישי. לכן, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי באוריינטציה פסיכודינמית אשר מהווה מסגרת חשיבה והתבוננות עצמית. במידה ואינך מעוניינת, מציעה להרחיב את השיח שלך עם אנשים שאת מעריכה כבעלי מודעות עצמית, ולהיעזר בהם כדי להתבונן בדפוסי הרגש והחשיבה שלך ולהבין אותם יותר לעומק.

ליטל

שלום א.
טיפולי פוריות הם אכן גורם לחץ משמעותי הן ברמה הפרטית והן ברמה הזוגית, ובמיוחד כאשר מעורבות פעולות חודרניות וחושפניות. עם זאת, לאור פנייתך לכאן והסבל הרב שאתה מתאר נשמע לי מדבריך שאתה/אשתך/שניכם מגיבים בעוצמות חרדה גבוהות במיוחד לסיטואציה, ואולי אף "מתעלים" חלק מהחרדה וחווית חוסר הודאות וחוסר השליטה לנושא של החשיפה בפני גבר זר.
לאור זאת, אני חושבת שכדאי לפנות לייעוץ אצל מטפלת אשר מתמחה בתחום טיפולי הפוריות. אני מאמינה שבמפגש הטיפולי אפשר יהיה להתמקד בחוויתו של כל אחד מכם את נושא הפוריות ובאופן בו אתם מתמודדים עמה כזוג, וכך להרגיע את החרדה ואת עוצמות הסבל. בינתיים, חשוב לזכור שלפעמים לנפש קל יותר להיתפס לנושא קונקרטי (האפשרות שרופא ראה/נגע) במקום להתמודד עם חוסר השליטה וחוסר הודאות (הקיימים סביב נושא הפריון).

ליטל

שלום שמעון.
מתוך הדברים שאתה מתאר נשמע שבנוסף לטיפול בנער עמצמו, יש צורך בהדרכה והכוונה של ההורים סביב נושא של הצבת גבולות וניהול הבית. אני ממליצה בחום להפנות אותם למרכז להעצמה הורית המציע מענה הדרכתי-טיפולי להורים במצבים דומים מאוד למצב שאתה מתאר-
http://www.tlut.co.il/
במקביל, ממליצה לעיין בספרו של פרופ' חיים עומר "שיקום הסמכות ההורית". זהו ספר שמציע הכוונה בביסוס סמכות הורית יציבה וחזקה יותר, ובגיוס חברים ובני משפחה מורחבת שיסייעו בתהליך.

ליטל

שלום לך.
אני מבינה מדבריך שלא קל למצא מטפל, וזה אכן תהליך שיכול לקחת זמן, עד שנמצא החיבור המתאים והמדויק. לצד זאת, השימוש שלך במילים "מספיק טוב בשבילי" העלה על דעתי שאולי (אני כמובן מעלה זאת כהשערה בלבד) גם לך לא קל להשלים עם הצורך בעזרה ועם עמדת ה"חולשה", דבר שמביא לחווית המטפלים כלא מספיק טובים. בידה וכיוון זה מדבר אליך, אני מציע לבדוק יותר לעומק, בינך לבין עצמך או מול מטפל אליו תפנה, האם יש גורם רגשי שמונע ממך, כרגע, לחוות אדם אחר כמישהו שיכול לעזור לך באמת. יתכן והתבוננות בהיבט זה תרכך משהו בקושי במציאת המטפל המתאים. לצד זאת, כאמור, לפעמים צריך להתעזר בסבלנות ופשוט לנסות עד שנמצא החיבור הנכון.

ליטל

שלום אייל.
השאלה שלך היא עמוקה וכואבת, ואני שמחה לשמוע שאתה נמצא בטיפול. איני יודעת מה השתנה ומדוע אתה מרגיש כך, אך במרבית המקרים שינוי חשיבתי-התנהגותי אינו מופיע סתם כך אלא מבטא חוויה או תוכן נפשי שאינם מודעים ועדיין אין מספיק מילים לתאר ולבטא אותם. לאור זאת, אני חושבת שכדאי מאוד לשתף את המטפל בתחושות ולאט לאט, ובאופן אישי ומדויק, לתת להן מילים. אני מאמינה שעיבוד של התחושה יביא עם הזמן לשינוי.

ליטל

שלום לך. מציעה לפנות לטיפול בגישה פסיכודינמית- טיפול אשר אינו ממוקד בסימפטום נקודתי אלא בהתבוננות באופן בו חוויות ויחסי העבר השפיעו על האישיות, היחסים והתפקוד בהווה, מאמינה שיציע מענה לקשוי שאתה מתאר. ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום רונית.
קושי ביצירצ קשר עין יכול לנבוע מגורמים שונים, ביניהם מבוכה, קושי באינטימיות, קושי סביב חשיפה וכן הלאה. מציעה לעלות את הנושא מול המטפל ודרכו להבין יותר לעומק את חוויתך בטיפול, ואולי גם את חוויתך הרחבה יותר בקשרים ויחסים.

ליטל

שלום לך.
קודם כל, דלתי פתוחה ואת מוזמנת לכתוב. אני מרגישה שאת פונה לכאן ברגעי בדידות וחרדה בהם את באמת צריכה עוד מקום עבורך.
נשארתי עם המילים "כאילו כשאני לבד אין סביב הגוף שלי מסגרת". נדמה לי שאת מתארת באופן מדויק וכואב את האובדן הכואב של העטיפה שהחזיקה ותמכה בך. נכון, את לא לבד ויש לך מטפלים שנמצאים איתך, אבל נדמה לי שאת מרגישה שאיבדת את חווית העיטוף המלא בטרם עת ושאת מתאבלת על כך בכל ליבך, כואבת, מפחדת ולא בטוחה שתוכלי לשרוד. זו אמנם חוויה נוראית, אבל היא גם חוויה שאני מניחה שהיא חלק מהותי מעולמך הפנימי ובמובן זה מהווה חלק מהעבודה והטיפול. זה אולי לא מנחם ברגעי הקושי והסבל, אבל אלו אבני הבניין לשינוי. לאט לאט.

ליטל

שלום לך.
ראשית, אני מציעה להתייעץ עם הפסיכיאטר שרשם לך את הכדורים בנוגע לנושא הגמילה והחזרה לשימוש בטיפול התרופתי. לא כל כדור אינו אפשרי לשימוש בהיריון ופסיכיאטר אשר מכיר אותך יכול לחשוב איתך על פתרונות התמודדות רלוונטיים. עם זאת, ממליצה לשלב בטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי- מחקרים עדכניים מצביעים על כך ששילוב בין טיפול פסיכולוגי לתרופתי הוא היעיל ביותר להתמודדות עם דיכאון. בנוגע ל- NLP, זוהי שיטה שנויה במחלוקת כך שאני מציעה לפנות אך ורק למטפל מוסמך (עו"ס לאחר בי"ס לפסיכותרפיה או פסיכולוג קליני) העוסק בה כחלק מארגז הכלים הטיפולי שלו, ולא לאיש מקצוע המתמחה ב-NLP בלבד.

ליטל

שלום נורית. פסימיות ופסיביות מהסוג שאת מתארת אינן מגיעות סתם כך, אלא נובעות בדרך כלל מהיבטים רגשיים שונים כחרדות מפעולה ומאינטימיות, דימוי עצמי ועוד. אלו היבטים אשר הטיפול התרופתי אינו יכול להציע להן מעמנה מעמיק, אלא רק לצמצם את ביטויין הסימפטומטי בדיכאון, חרדה וכד'. לאור זאת, אני מציעה לדון עם הפסיכיאטרית המטפלת באפשרות של הוספת טיפול פסיכולוגי. ליטל

הי נועם.
תמיד יש אפשרות לשינוי עצמי, אבל מאחר ואתה מתאר שאתה מנסה ולא מצליח כבר תקופה ארוכה, אני חושבת שיכול להיות הרבה הרבה יותר קל לעשות זאת עם עזרה.
אני מקווה שבשיחה עם על"ם אפשר יהיה לפתוח עוד כיווני מחשבה ואולי לחשוב, בכל זאת, האם ואיך אתה יכול לקבל עזרה.
בכל מקרה, עוצמת הסבל והמוטיבציה שלך לשינוי הם כוחות חשובים, שאני מאמינה שיהיו לצדך ולאט לאט יעזרו לך לצאת מהמצב, עם העזרה המתאימה.

אל תתייאש.חרדה חברתית היא בעיה שאנשים מצליחים לפתור ולצאת ממנה.

ליטל

שלום נועם.
צר לי שנתקלת באי הבנה לקושי ולכאב שלך על אף המאמץ הכרוך בחשיפה, אני יכולה לדמיין שזה מרפה ידיים.
לצערי כל עוד אתה קטין לא תוכל לפנות לטיפול פסיכולוגי או תרופתי ללא הסכמת ההורים. לכן, למרות הקושי הטמון בכך, אני חושבת שכדאי להתעקש, ואם יש צורך גם לפנות ליועצת בי"ס ולקבל את הכוונתה ועזרתה. במקביל, אני מציעה לפנות ולהתייעץ בקו החם של על"ם המציע תמיכה אנונימית לבני נוער. בשיחה, אפשר יהיה אולי להבין יותר לעומק את הקושי ולחשבו על פתרונות רלוונטיים.

ליטל