טוב, זה הולך להיות ארוך וקצת מגעיל...אני מצטערת אני לא יודעת איפה לפרוק את זה. אף פעם לא דיברתי על זה אם אף אחד....
אז ככה,
אמא שלי לסבית. אני לא (סטרייטית למדי). אבל משום מה היא תמיד חשבה שאני גם, מאז שהייתי תינוקת/פעוטה היא החליטה שאני לסבית. היא סיפרה אותי קצר כמו בן, הלבישה אותי כמו בן, התייחסה אליי כאילו אני בן. היא התייחסה אליי לא כאילו אני הבת שלה, אלא כאילו אני החבר שלה או משהו. כל הזמן נדבקה אליי ופלרטטה איתי. היא הייתה מחבקת אותי מאחורה ומנשקת אותי בצוואר (בצורה אירוטית, כאילו). נהגה להתקלח איתי ולישון איתי במיטה שלי (אמרתי לה לעזוב אותי, היא הגיבה ב "מה יש, את לא אוהבת את אמא'לה יותר?"). כל הזמן הייתה מסתובבת עירומה בבית ומדברת על סקס כל הזמן (אמרנו לה שזה מגעיל, היא אמרה "יו, איזה שמרנים אתם"). מאז שהייתי קטנה (5 בערך) סיפרה לי כל מיני בדיחות גסות ורכיליות גסות (לדוגמא, שההוא בגד וההוא הומו וההיא לסבית). הומואים ולסביות היה אחד מנושאי השיחה החביבים עליה. והיא כל הזמן רמזה שאני לסבית. היא כל הזמן הייתה מצלמת אותי עירומה באמבטיה (לא בצורה תמימה...כאילו חצי מהאלבום המשפחתי זה רק אני עירומה באמבטיה. בעוד שאחותי תמיד נראית בתמונות לבושה לתפארת, בשמלות של בת). כשכבר התקלחתי לבד, היא תמיד הייתה נכנסת כל פעם שהייתי מתקלחת, מעמידה פנים ששכחה שם משהו (כמו מברשת שיער). אמרתי לה שתכבד את הפרטיות שלי היא אמרה "אל תהי טיפשונת, אני אמא שלך". היא כל הזמן (אבל כל הזמן) דיברה על איזו יפה וחתיכה אני, אמרה שהתחת שלי מושלם ודברים כאלה. כשהתחלתי לצאת עם בנים היא אמרה "אה, את בטוחה שזה מה שאת רוצה?", רמזה כל הזמן שאני לסבית בהכחשה. כל הזמן הייתה נדבקת ונמרחת עליי, בצורה שלא הרגישה לי כ"כ תמימה. זה מגעיל, אבל אני ממש מרגישה שהיא נמשכת אליי. אני כבר לא גרה אצל ההורים, אבל נתקפת חרדות כל פעם שאני צריכה לבקר, כי היא מסתכלת עליי בצורה מינית וזה מגעיל אותי רצח (ההורים שלי כבר לא באמת ביחד, אבל עדיין גרים ביחד מסיבות כלכליות). כילדה וכמתבגרת, היו לי המון בעיות נפשיות (דיכאון, או.סי.די, וכל מיני התנהגויות מוזרות). אף אחד, כולל אני, לא באמת הבין למה. אמרו לי שזה הכימיקלים במוח שלי שלא מאוזנים בגלל גיל ההתבגרות, נתנו לי כדורים (שבקושי עזרו) וזהו. ביקרתי אצל שורה ארוכה של פסיכולוגים ופסיכיאטרים (כילדה/נערה). לפסיכולוגית אחת תיארתי את ההתנהגות של אמא שלי (למרות שלא ממש הבנתי את המשמעות מאחוריה), אבל היא לא אמרה כלום (בטח כי ההורים שלי שילמו על הטיפול). בגלל שהפסיכולוגית ההיא לא אמרה כלום, חשבתי במשך הרבה שנים שגם אני לא אמורה להתרגש. אמא שלי תמיד נהנתה לדבר על כמה שאני בעייתית, ואמרה שזה כי ירשתי את הדיכאון והחרדות של אבא שלה. היום אני מדברת איתה רק כשאני חייבת (מכורח נימוס ושלום בית). אני רואה שהיא מבינה שאני כועסת על מה שהיא עשתה לי, ושזה לא מזיז לה יותר מדי. נראית כאילו ידעה שזה יבוא, ולא אכפת לה. היא סיימה להשתמש בי? שלום וביי ביי. לא מעניין אותה בכלל ההשלכות של המעשים שלי. אני מרגישה שאבא שלי ואחותי מבינים מה קרה, ומצטערים בשבילי (למרות שאנחנו לא מדברים עז זה. אצלנו במשפחה אסור לדבר על דברים שליליים). היום אני במקום יותר טוב בחיים, מדי פעם נתקפת בגל של עצב או זעם שמשתק אותי לכמה שעות. יש לי הרבה לילות לבנים, כי אני חושבת עליה... אני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה. אני לא מדברת על זה עם אף אחד, כי אני יודעת שבטח יגידו לי "זה כלום. היא לא נגעה בך. אמא תמיד אוהבת את הילדים שלי, אל תהי כפוית טובה". אני מרגישה שעברתי טראומה קשה, אני לא יודעת מה יעזור לי. אני מנסה ללמד את עצמי להיות אישה (מה שלא יכולתי ללמוד מאמא שלי), אבל גם עם שיער ארוך ובגדים יפים הלב נישאר כואב.
מה לעשות?
