פורום טיפול נפשי

שלום צחי,
לצערי איני פסיכיאטרית אלא פסיכולוגית כך שאיני יכולה להציע הסבר על מנגנון הפעולה של התרופה. בכל מקרה, קצב ההשפעה של התרופה שונה מאדם לאדם- יש אנשים שחשים שיפור משמעותי תוך שבועות ספורים ואחרים שאכן נזקקים לזמן רב יותר כדי שהשפעת התרופה תהיה אפקטיבית. בכל מקרה, מציעה לפנות להתייעצות עם פסיכיאטר ממנו תוכל לקבל מענה מדויק יותר וכך לקבל החלטה בצורה שלמה יותר.

ליטל

שלום יעל.
אני מבינה שאת מטופלת פסיכיאטרית אך לא ציינת האם את מקבלת גם סיוע פסיכולוגי. ממליצה בחום על פנייה לטיפול פסיכולוגי במקביל לטיפול התרופתי מאחר ובמסגרת טיפול פסיכולוגי תוכלי לקבל תמיכה וללמוד טכניקות להרגעה עצמית והתמודדות עם מצבים של תחושות שליליות, פיסית ונפשית.

ליטל

שלום דוד. אכן נשמע מדבריך שלא מדובר בריב אחים סטנדרטי אלא בקושי של המערכת המשפחתית, ובעיקר של הוריך, להציב גבולות שישמרו עליהם ולא פחות מכך- יסייעו לאחיך להתארגן ולבסס התנהגות מתונה וחיובית יותר שתתרום גם לו עצמו. אם אני מבינה נכון את המצב, ולאור שיתוף הפעולה המוגבל של אחיך, אני מציעה לפנות ל"מרכז להעצמה הורית" בו בני משפחה במצבים דומים יכולים לקבל סיוע והכוונה אשר מחזקים ומכוונים אותם (ובסופו של דבר, גם מחזקים ותורמים לבן המשפחה ה"בעייתי" אשר מקבל "דחיפה" אפקטיבית להתנהגות מותאמת יותר). ליטל

שלום כרמית.
הפרעת קשב וריכוז, ובפרט כאשר אינה מאובחנת ומטופלת אכן עשויה להביא גם להתפתחות "סימפטומים" נלווים כמו פחד מכישלון וקשיים סביב הערך העצמי (כמובן, אלו עשויים כמובן להתפתח גם בלי קשר להפרעת הקשב). מאחר ואת אישה בוגרת, סביר להניח שבמידה ואכן יש הפרעת קשב, היא הביאה לבניית מנגנוני התמודדות ותפקוד שאינם יעילים דיים. בהתאם, אני חושבת שכדאי לפעול בשני מסלולים במקביל. אחד- פנייה לאבחון וקבלת המלצה לגבי יכולת הטיפול התרופתי לסייע לך סביב הסימפטומים של הפרעת הקשב ושני- טיפול פסיכולוגי /אימון אישי לבעלי הפרעות קשב שיסייע בבניית יכולות התמודדות טובות יותר סביב הקשיים הנוספים שתיארת, בין אם מקורם בהפרעת הקשב ובין אם לא. הבחירה בין השניים תלויה ברמת המצוקה וברצון שלך להתמקד במטרות נקודתיות/להיכנס לעבודת עומק רגשית מקיפה יותר.
בכל מקרה, חשוב לזכור שתרופה אינה קסם. היא אמנם יכולה להקל בצורה משמעותית ולשפר את התפקוד אך בדרך כלל, ובפרט בגיל הבגרות, יש צורך גם בעבודה אישית-רגשית.

ליטל

שלום מאיה.
כתבת בקצרה כך שאני מתקשה להשיב באופן ממוקד ורלוונטי. אשמח להשיב אם תרצי לפרט יותר על גיל האחים והרקע.

ליטל

שלום לך. קודם כל, אני שמחה לשמוע על ההקלה לפחות באספקט אחד. חשוב לזכור ולשים לב לכך, ואולי "לאחסן" איתך את הידיעה שגם מה שנחווה כבלתי נסבל יכול בסופו של דבר להפוך למשהו שניתן לשאת אותו בנפש. אני מתארת לעצמי שחופשת המטפלת בעיתוי כזה משאירה את חותמה ובמובן זה, התחושה שלך מולה לא מפתיעה. במובן זה, אני חושבת שצריך לזכור שמה שאת חווה כרגע הוא עדיין חלק מהתהליך הנפשי שאת עוברת, שהלוואי שהיה קל יותר, אבל כנראה זו דרכו, כרגע. בעיתוי לא מוצלח, גם אני יוצאת לחופשה בשבוע הבא אבל את מוזמנת לכתוב כאן ולו רק כדי לשתף עד שהמטפלת תחזור ואיתה, אני מאמינה, גם רגיעה ותחושת "עוגן" חזקה יותר. ליטל

שלום לך,
מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית.

ליטל

שלום לימור,
לצערי איני מכירה אתרים העוסקים בתחום, אך מציעה לך לפנות למכון מיטיב- מכון מוביל בתחום הפסיכולוגיה החיובית שאולי יוכל לסייע יותר.

ליטל

שלום מיכל.
איני יודעת מה קרה ובאיזה פגיעה מדובר, אך במידה ולא מדובר בפגיעה שמהווה חריגה מקצועית משמעותית, הייתי ממליצה לך דווקא לחזור לטיפול ולדבר על כך. "פסק זמן" רק משמר את תחושת הפגיעה, חוסר האמון והספק לגבי אפשרות התיקון, ואילו שיח על מה שקרה יכול לשכך את הפגיעה ולשקם את האמון.
במידה ומדובר בפגיעה על רקע הפרת גבול מקצועי משמעותי, אני ממליצה לך לפנות לטיפול חלופי ולהיעזר בו הן כדי לשקול את צעדייך והן כדי לעבד את החוויה ולשקם את אמונך הבסיסי באחרים.

ליטל

שלום לך.
אני חושבת שהנפש היא דבר מורכב ושאף פעם אי אפשר לשרטט קשר ישיר של קרה X ולכן Y. במרבית המקרים השילוב בין מגוון רחב של נסיבות אישיות, חיצוניות ובינאישיות הוא שמביא לקשיים רגשיים ולחרדה חברתית בפרט. בהתאם, השינוי שתיארת עשוי לעבור "חלק" במקרים מסוימים אך להוות אירוע מטלטל וקשה בדיאדות אם-ילד מסוימות.

ליטל

שלום יפה.
האם כוונתך להפרעת התנהגות מרדנית-מתנגדת אצל ילד? במידה וכן, מדובר בהפרעה שיכולה להפוך לכרונית וללוות את הילד לבגרות במידה ולא ניתן טיפול מספק, אך יכולה גם להיעלם עם טיפול והתערבות הורית מותאמים ויציבים.

ליטל

שלום הדר.
אני שומעת ומבינה את התסכול ואת הכמיהה לחוויה "חלקה" יותר, בינך לבין עצמך ובינך בין המטפלת. אלא שה"באגים" הם פעמים רבות איתות של הנפש לגבי הדברים שעוד דורשים עיבוד ולכן לא הייתי ממהרת להתייאש ולהיבהל מהם אלא מסתקרנת ומנסה לחקור אותם. זה לא קל, אבל הנפש לעולם אינה סטטית, וטוב שכך. יש סיכוי סביר שעיבוד החוויה יפתח דלתות להבנה והעמקה נוספת.

ליטל

שלום מיטל.
ברמה הפרקטית, גיל שנתיים הוא עדיין גיל לא חריג לנשיכות, ובפרט סביב הולדת אח נוסף. לכן, כדאי להתייחס לנשיכות באופן ענייני- להפסיק אותו פיסית ולומר "אנחנו לא נושכים גם כשכועסים/עצובים וכד'", ולהמשיך הלאה.
ברובד נוסף, אני מציעה לבדוק האם הקשיים נוגעים לנושא של נפרדות. גיל שנתיים הוא הגיל בו ילדים מתחילים לבסס עצמיות נפרדת ומתחילים לחוות את הפערים בינם לבין הוריהם ולכן נושאים של גבולות, פרידות (למשל, ה"פרידה" למשך שנת הלילה) הופכים לא פעם לרגישים יותר. הנושא יכול להפוך טעון עוד יותר סביב הולדת אח נוסף אשר בוודאי דורש תשומת לב רבה. בנסיבות אלו, יתכן והנשיכות והקשיים סביב השינה הם בטויים לאתגרים ההתפתחותיים הנורמליים איתם הוא מתמודד. במובן זה, סביר להניח שתגובה יציבה ואסרטיבית לגבי הנשיכות והשינה במיטתו יביאו עם הזמן לשינוי. עם הגמילה נדמה לי שכדאי לחכות כדי לא להעמיס עליו היבט נוסף של עצמאות, ובפרט אם הגננת חשה שאינו בשל לכך (למרבית הגננות יש ניסיון וידע רב בנושא וכדאי לסמוך על עצתן). במידה ואתם מרגישים קושי, מציעה לפנות למספר מפגשי ייעוץ הוריים (יתכן ושיטת אדלר תתאים) כדי לכוון את התהליך באופן נינוח ובטוח יותר.

ליטל

שלום חן,
אני מצטערת לשמוע על האובדנים והקשיים שחווית. אובדן וטרגדיות משפחתיות פוגשים את הנפש במקומות עמוקים הקשורים הן ליחסים עם בני המשפחה והן לתחושו רחבות יותר של ביטחון בעולם, אמון וכן הלאה. לאור זאת, אני חוששת שאין "קיצורי דרך" להתמודדות בתחום זה. טיפול אמור לסייע לך, עם הזמן, לעבר לעומק את החוויות והשלכותיהן, ובכך להביא להקלה משמעותית. בינתיים, ניתן להיעזר בספרי פסיכולוגיה חיובית אך במרבית המקרים של התמודדות עם אובדן משמעותי ותחושות דיכאון זו תוספת בלבד, ולא מענה מלא כמו טיפול.במקביל, חשוב להשקיע בקשרים בין אישיים קרובים וביצירת מעגלים חברתיים שיספקו תמיכה ותחושת חיבור וקשר.

ליטל