פורום טיפול נפשי

היי, אני בטיפול כחצי שנה. מאוד מחבבת את המטפל. אני כרגע בתקופה מאוד לא פשוטה בחיי. ונמצאת תחת לחץ מאוד גדול. אני אדם שמרבית חיי שמרתי דברים בבטן ויש דברים מאוד כואבים שחוויתי ושלא שיתפתי בהם איש. ובטיפול עולים דברים שמאוד לא פשוט לי עימם. ומאוד קשה לי לשוחח עליהם. ולעיתים בגלל הקושי ובגלל התקופה הקשה שאני מצוייה בה, אני מתקשה לדבר בפגישה כי אני חשה שאם אדבר לא אוכל לעצור את הדמעות. ואני לא רוצה לבכות בטיפול. אין לי כוח לזה כעת. קשה לי לדבר כשאני נסערת כל כך ולכן מעדיפה לנוח לעיתים ופשוט לשתוק. המטפל מאוד אמפתי ומשתדל לא ללחוץ, אבל הוא רוצה שאבכה אצלו, הוא לא רוצה שאעצור את דמעותיי. מתקשה לבכות מולו, למרות שהוא מאוד נעים ואמפתי, אבל זה מרגיש לי מאוד מוזר לבכות שם. אני בוכה רק ליד אנשים מאוד מאוד ספורים ומאוד קרובים והוא למרות חיבתי אליו, בסופו של דבר אדם זר. זה לא נעים לי ולא נוח לי לבכות לידו. (בחיי האישיים אני כן יכולה לבכות ליד זרים, אבל מאוד קשה לי לבכות לידו, זה מרגיש לי מאוד לא טבעי).
תודה לך...

שלום,
נזכרתי לאחרונה בסרט שצפיתי בו מספר פעמים כשהייתי ילד ופחדתי מאוד.
אני זוכר היטב את תחושת הפחד הזו , ממש סבלתי בזמן הצפייה וגם קצת אחרי -אולי למשך יום או מס' ימים ,אני לא ממש זוכר.
עכשיו כשאני בוגר,האם כדאי לצפות בסרט הזה או שעדיף דווקא להימנע ממנו?
רוב שנותיי הסרט הזה נשכח ממני ולאחרונה נזכרתי בו.
אני משער שכיום אתייחס לדברים שמפחידים בסרט בביטול אבל ייתכן שזה יגרה איזו תחושה נשכחת..
אשמח לחוות דעת.
תודה רבה!
.

היי, אני מטופלת כשנה ומעוניינת לתת לפסיכולוגית מתנה בשל הצלחה מסוימת שהגעתי אליה בזכות הטיפול.... האם מותר לה לקחת את המתנה?

היי אני צעיר בן 19
עזבתי מסגרות בגיל צעיר
ומשם התגלגלתי
אני חש מצב שבו היכולות והפוטנציאל שלי לא יתממשו כול עוד אני במצב הזה
אנסה לפרט עד כמה שאפשר
אני חש דכאון ושליליות כלפי המון דברים במיוחד כלפי עצמי והניתוח שלי למציאות
יש לי הפרעות קשב וריכוז
ולגבי חרדה יש לי משהו שדי מונע ממני חיים חברתיים
זוגיים וכו'
אמרו לי לא מזמן שיש לי תכונות של ילד דחוי כנראה בגלל העבר שלי
לפעמים אני מתבייש להסתכל לאנשים בעניים אני דיי מאוכזב מהמצב שלי כי אני יודע שאני יכול יותר /מגיע לי כצת חום זה צורך אנושי אשמח להענות יעוץ

אני בחורה נורמטיבית עובדת יש לי הכל אבל אני מרגישה לפעמים דיכאון בפתאומיות ומרגישה חוסר אהבה במיוחד מצד המשפחה. אולי זה אצלי אני לא יודעת אבל כואב לי מאד ההרגשה הזאת. מה ניתן לעשות ולשפר את ההרגשה לטובה במקום לחשוב מחשבות שליליות ולשקוע?
שבוע מבורך

שלום..
כבר הרבה זמן חיפשתי רופאת עור טובה ומצאתי.
התחברנו מאוד
הרגשתי שיש בנינו תקשורת מיוחדת
היא הסתכלה עליי מלא זמן בעיניים כל הזמן
וגם בשפתים לפעמים, הרגשתי שיש בנינו רגע קסום!!
היא אמרה לי "את לא צריכה תבוא לביקורת רק אם בא לך להגיד לי שלום"...
אמרתי לה "רציתי לכתוב לך הודעה והתביישתי" בסוף שלחתי לה הודעה ארוכה לווטאצאפ...
כתבתי לה "מקווה שאת זוכרת אותי רציתי לאחל לך שבת שלום ולשאול שאלה שקשורה לטיפול שנתנת לי.." וכו..
היא אתמול, קראה את ההודעה ולא ענתה.
אני פגועה מאוד,כנראה דמיינתי את זה?!
אולי היא לא הרגישה כלום אליי?!
אני לא מצליחה להוציא אותה מהראש שלי.
וחולמת עליה הרבה..
מה לעשות?

האם אחרי שעובר תינוק טראומה יכול לגדול במצב פוסט טראומה גם לגיל מבוגר

שלום ליטל.

במה ניתן לטפל בטיפול פסיכולוגי עם דיכאון חוסר שקט פנימי ונדודי שינה? האם את יכולה להסביר לי? אני מעוניינת ללכת לטיפול.
אני בת 46

ליטל שלום,
בית הספר ביקש מהורי לשלוח אותי לפגישה עם פסיכולוג,כמובן, הורי קבעו לי פגעשה והיא תתקיים בעוד כמה שבועות, ועד אז אני מנסה להבין מה יש או מה אמור לקרות בטיפול פסיכולוגי
אני לא מבינה ממש איך סתם לדבר אמור לעזור, ואם זה לא רק דיבור, אז מה עושים בטיפול?

אשמח לתשובה, אמה

היי ליטל
אני מטופל כבר כמעט חצי שנה אצל פסיכולוג ובתחילת הקשר הטיפולי היה לי יותר קל לדבר ולשתף פעולה, ולאט לאט התחלתי להיסגר ולהתרחק..
בחיי היום יום שלי אני אדם די מרוחק שלא נוטה לדבר הרבה עם הסביבה.. וכשהתחלתי להתרחק גם בטיפול זה הגיע למצב שבו אנחנו יושבים שנינו בחדר ושותקים במשך 40 דקות...
זה לא מה שרציתי שיקרה, אבל אני לא יודע איך לדבר..אני מרגיש שאני לא מסוגל פיזית לדבר מיתרי הקול שלי והתודעה שלי מנותקים ממני....
בפגישה האחרונה הפסיכולוג שלי אמר לי שהוא לא יודע לעבוד עם שתיקה ושאם אני רוצה לקבל איזושהי עזרה אני צריך להתחיל לשתף פעולה.
זה נורא כאב לי במיוחד בגלל שאני נאבק בעצמי כל הזמן כדי לדבר.
ראיתי שכתבת לאחרים פה שינסו להעלות את הדברים מול הפסיכולוג/המטפל, אבל אם אם אני רוצה אני לא מסוגל.
את חושבת שכדאי להחליף פסיכולוג?
או שפשוט אמשיך להגיע ולשתוק?

תודה מראש על העזרה,
ירון.

שלום ליטל.
כבר כחצי שנה בטיפול ומתלבטת מאוד לגבי ההמשך.
המטפלת מאוד משתדלת, מאוד מאפשרת,
מאוד רוצה שיהיה לי טוב ונוח.
אבל אצלי משהו תקוע.
לא מצליחה להביא את עצמי ויוצאת הרבה פעמים עם הרגשה רעה.
לפעמים מרגישה שעוצרת את עצמי ביודעין ובמכוון ושוב יוצאת בתחושות קשות.
דברנו על זה מספר פעמים ועדיין אין שינויי מבחינתי.
בנוסף, כל מיני דברים בהתנהגות שלה מפריעים, כאילו שאני "מחפשת" אותה.

חושבת לסיים בגלל התחושה הרעה שאני יוצאת איתה ויחד עם זאת יש מצב שאצטער לאחר מעשה.
ממש מבולבלת.
יש לך רעיון/הצעה מה לעשות?

אני בת 52 וכבר שבוע שאני עייפה חסרת אנרגיה חוסר חשק לעשות את מה שאהבתי לעשות,ממה זה נובע? האם זה דיכאון גיל המעבר?
אני מבקשת עצה מה לעשות?
תודה רבה

היי,
רציתי לדעת מה התהליך לקבלת אישור שהכלב שלי יהיה חיית התמיכה הנפשית שלי, ESA. הכלב הוא הדבר היחיד שעוזר לי בהתמודדות עם חרדות, ובאופן כללי הוא עוזר לי עם הרבה התמודדויות נפשיות.
אשמח לתשובה,
תודה

הייתה לי תקופה לא קצרה של דיכאון ואובדנות.
עד היום הדברים משפיעים עלי.
עד היום אני דיכאוני.ת ואובדני.ת.
אמנם זה אחרת, כי עכשיו אני אמנם עוסק.ת בצורה מתמדת במוות, בכאב ובסבל אבל אני לא חותך.ת וכאלה..
מצד שני יש לי נטייה לשרוט את עצמי ולנעוץ את הציפורניים עד שיש ממש סימן..
ואני מרעיב.ה את עצמי.
אני מציב.ה לעצמי מטרה שאם אני מצליח.ה ללמוד שעתיים ברצף למבחן בלי לצאת מריכוז יגיע לי לאכול... או אם אני אצליח להיות נחמד.ה לאנשים אני ארשה לעצמי לאכול סלט.. ולפעמים אני מרגיש.ה שסתם לא מגיע לי לאכול ואני צריך.ה ללמוד להתמודד עם רעב, והמחשבות שעוברות לי בראש הן:
את.ה צריך.ה למות
שמן.ה
אם לא תאכל.י אולי לא יראו אותך ותוכל.י למות בלי להרגיש אשמה..
אני שונא.ת אותך.
ואני יודע.ת שזה לא בסדר אבל זה פשוט מרגיש לי כל כך נכון שאני לא רואה לנכון להפסיק..

אני סובל.ת מחרדת מבחנים נוראית.. ואני מאבד.ת כל יכולת לתפקד ולנהוג בהגיון ושיקול דעת.
תקופת מבחנים בשבילי היא תקופה בה כל מה שאני עושה זה ללמוד ללמוד
וללמוד.. אה כן..ולסבול מככ הרבה כאב פיזי מרוב פחד. אני לא מסוגל.ת לישון, לאכול, לחייך, לצחוק, להנות, לצאת מהבית, לדבר או בכלל לתקשר עם אנשים.. השנאה העצמית שלי רק הולכת וגדלה.. הביטחון העצמי שלי יורד עוד יותר מתחת לאדמה, הדימוי העצמי שלי לקח את הרגליים שלו וברח ושמחת החיים שלי נעלמה כבר מזמן כלא הייתה..

חרדה חברתית מ ז ע ז ע ת.
אני מגמגם.ת ומתחיל.ה לרעוד ממש בכל פעם שאני צריך.ה לתקשר עם אנשים, הן בהתכתבות ועוד יותר גרוע במציאות..
אני מתחיל.ה להרגיש חולה והחום שלי עולה.. הכול פשוט בבום אחד מתחיל לכאוב לי ואני מאחל.ת לעצמי להיעלם.
אני מרגיש.ה שהמוח שלי פשוט קורס לתוך עצמו מרוב מחשבות שעוברות בו בכל שניה.
אני מאבד.ת קשר עם המציאות. באמת מאבד.ת קשר.
אני מתנתק.ת...מדברים אלי ואני לא מגיב.ה, אני מתחיל.ה לנסות להגיד משהו ופשוט נשאר.ת בלי קול בוהה ולא מבינ.ה מה אני עושה פה.
לפעמים כל מה שאני עושה באותו רגע פשוט נמחק לי מהמודעות ואני מתחיל.ה לחשוב על דברים לא קשורים ולאבד את מה שעשיתי עד עכשיו..

זה הכי גרוע פנים מול פנים.
אני מתאבן.ת ורועד.ת ולרוב פשוט בורח.ת.
לוקח.ת את עצמי ומתחיל.ה לרוץ.
ואז חושבים שהשתגעתי (הם לא רחוקים מהאמת..)


והאובדנות... היא מרחפת לי מעל הראש.. ואני מצד אחד יודע.ת שאני לא אעשה כלום ומצד שני אני מפחד.ת שהמניעים שלי להישאר בחיים ולא לפגוע בעצמי פשוט לא יספיקו.
אני מפחד.ת מתגובה קיצונית שלי ברגע שבירה.
אני מפחד.ת מעצמי.

אני ככ מתוסכל.ת מאוכזב.ת ומפוחד.ת מזה שאני לא יודע מה קורה לי בראש ומה מניע את התגובות שלי..
מזה שרגע אחד אני יכול.ה להיות בשיא השליטה ושניה אחרי זה לאבד את עצמי ולחיות בחוסר וודאות מוחלט לגבי מה אעשה בשניה הבאה.. האם אפגע בעצמי? האם אשאר קפוא.ה ומפוחד.ת מהשניות שחולפות? האם אעשה את הצעד ואקפוץ או אשתה איזה משהו..?

אני לא יודע.ת מה לעשות עם עצמי..

אני חייב.ת עזרה שאוכל לקבל בצורה ממשית ופיזית.. ובכל פעם ששואלים אם אנני רוצה עזרה אני אומר.ת לא כי אני בחיים לא קיבלתי עזרה ואני לא יודע.ת איזו או מה זה עזרה אמיתית וממשית... ואני סובל.ת..


נ.ב.
אני מטופל.ת אצל פסיכולוגית.. אני לא יודע.ת אם זה ממש עוזר כי כשאני מתמוטט.ת ונשבר.ת ובאמת צריכ.ה 'עזרה' היא לא שם...

בבקשה עזרה
אני לא יודע.ת מה לעשות :'(

אני גם מעוניינת לעזור לעצמי לבד. אולי גם ספרים בתחום החרדות בכלליות.