כבר לא כועסת עליו. לא מבינה את פרץ הכעס האדיר כלפיו. הוא הרי לא באמת רצה לפגוע בי. מתקשה להבין את עצמי. ועכשיו רק מקווה שלא פגעתי בו ושהוא לא יהיה כעוס בעוד שבועיים, כשאפגוש אותו. מקווה שביטול הפגישה בשבוע הבא לא יחבל בקשר ביננו. מוזר לי שהוא לא הביע מורת רוח או תרעומת כלשהי כשהודעתי לו (סימסתי לו) שלא אגיע שבוע הבא. מתחרטת שביטלתי את הפגישה, אבל לא אעשה צחוק מעצמי. לא אבקש שניפגש בשבוע הבא. המצאתי איזה תירוץ בהודעה, וכתבתי שלא אהיה פנויה כל השבוע.
קשה לי עם הנוקשות בטיפול, עם הגבולות, עם המלאכותיות, קשה לי עם החדר והשעה הקבועים, הכל כל כך נוקשה .. והנוקשות הזו גורמת לי להיסגר. אני לא אדם שפורץ גבולות, ממש ממש לא. להיפך, והגבולות האלה רק מקשים עליי. הם גורמים לי להיות מאובנת ורובוטית ולא אני. אני לא כזו במקומות אחרים. אני אדם חייכן והרבה יותר זורם ובאופן אבסורדי, הרבה יותר קל לי להיפתח כמעט בפני כל אדם אחר, מלבד הפסיכולוג שאני הולכת אליו. המלאכותיות וחוסר הטבעיות גורם לי לחוש תחושת זרות וניכור ותוהה עד כמה באמת אכפת לו, והם הכל לא מזוייף ולא אמיתי. הוא מפגין הרבה חיבה ודאגה ועושה רושם שזה אמיתי... בקיצור מבולבלת מאוד. הייתי מעדיפה משהו אותנטי, חופשי יותר, זורם יותר, עם פחות נוקשות...
תודה ומקווה שלא מקשה בשאלותיי יותר מידי
שלום לך.
את מתארת באופן רגיש ומדויק כל כך את הטלטלה הרגשית שמלווה לא פעם תנועות נפשיות משמעותיות. במובן זה, לא מפתיע שהכל, כולל החוויה בקשר הטיפולי, מתערער ויוצא מאיזון. בהקשר זה, מרשים שאת מצליחה גם לחוות את העוצמות וגם להתבונן עליהן מהצד ולהעלות אפשרויות לגבי מה שקורה בתוכך.
אני חוששת שלמרות הכאב הרב, אין לי תשובה או פתרון פשוטים. הדרך לצלוח את המקומות הנפשיים האלו (עכשיו או בהמשך, כשתוכלי) היא לצלול שוב, עם המטפל, למרות הקושי הכרוך בכך. אחרת הדברים נותרים נעולים ובלתי מדוברים. לכן, אני חושבת שמה שאפשר וכדאי לעשות כרגע הוא לא לתכנן אלא פשוט לבוא לפגישה בהקדם (לא חושבת שתעשי מעצמך צחוק, להיפך), ולראות לאן נפשך תוביל אותך.
ליטל
