תפריט נגישות
חיפוש

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י אנונימית ב - 19/06/2019 22:36:18

    ליטל תודה רבה על התשובה
    אני לא יודעת מה דעתי ממש... מה שכתבת נשמע לי הגיוני אבל לא מרגיש הגיוני. אני מחכה לתשובה לגבי קבלה ללימודים ואני יודעת שלפחות עד שאדע אני אחייה. אבל בינתיים אני תקועה, אני לא יכולה לקבל שום החלטה, גם לא להתחיל טיפול חדש. וזה לא קל לחיות עד אז.. אני מרגישה שאני לא ממש אני.. למרות שכבר היו תקופות שרציתי למות בהן וגם עכשיו אני מרגישה ככה כבר הרבה זמן זה לא אותו הדבר. אף פעם לא הייתי כועסת ועכשיו אני כועסת כל הזמן כשאנשים עושים דברים קטנים ומטופשים שבדרך כלל לא הייתי מתייחסת אליהם. ואני לא רוצה להתייחס אליהם אז אני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני עובדת עם ילדים והם יכולים להיות קשים לפעמים וזה מכעיס אותי כל כך כשהם ככה. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה כי אני לא רוצה לכעוס עליהם. הם לא עושים את זה בכוונה, לפעמים חם להם ולפעמים קשה להם להתרכז ולפעמים הם רבו עם אמא או עם חברה. אני נהיית מיואשת מזה אני מוצאת את עצמי רוצה ללכת הביתה באמצע היום, לא יודעת איך ולא רוצה להתמודד עם הילדים. כבר אין לי סבלנות לשום דבר בעולם הזה..

    תשובה: רוצה למות המשך
    נכתב ע"י ליטל פלג ב - 20/06/2019 08:58:19

    שלום לך.
    אני מבינה מדברייך כמה קשה, וכמה העולם מרגיש מעמיס ובלתי נסבל כרגע. בהתאם, אני יכולה לדמיין כיצד התחושות האלו מובילות ליאוש ולחוסר רצון להיות פה. לצד זאת, אני מציעה להתייחס לתחושות שמעוררות בך (החל מעצבנות ועד לרצון למות) לא כאל "עדות" לכך שזה מה שהחיים מציעים, אלא כתוכן נפשי שהנפש שלך עסוקה בו כרגע, ומספרת אותו דרך ה"סימפטומים" של רגשות אלו. קרה לך משהו, בטיפול ו/או מחוץ לו, שמעלה את התחושות האלו ואני חושבת שזו החמצה לו לעבוד עם הדברים האלו בתוך הטיפול. אני מבינה כמה זה קשה ואולי אף מרגיש בלתי אפשרי, אבל נדמה לי שזו הדרך לתת מילים ולכך גם להתחיל לזוז מתוך התחושות הקשות.

    ליטל

אנשי מקצוע ומכונים