פורום טיפול נפשי

שלום רינת, ראי תשובתי למטה ליטל

שלום מעיין.
כמו שאני רואה את הדברים, בשלב הראשוני של הטיפול, במידה והמטופל רוצה בכך, המטפל צריך להבהיר באופן גלוי וישיר מהי שיטת הטיפול שלו ואיך הוא רואה את התהליך הטיפולי. כדאי לשמוע מה יש למטפל להציע ומה הוא חושב שיתאים, אך ההחלטה היא אך ורק של המטופל. במובן זה, במידה ואינך שקטה לגבי הכיוון הטיפולי אליו אתן הולכות כדאי לומר זאת ישירות למטפלת, לבקש הסבר ברור בנוגע לשיטתה ולבחור בהתאם להבנתך. כאמור, כדאי לבוא עם ראש פתוח ולשמוע מה המטפלת מציעה, אך אם את מעוניינת בשיטה או משך טיפול מסוימים, יש לכבד את רצונך, ואם המטפלת אינה עובדת בגישה זו, אני חושבת שעליה לומר ישירות שלא תוכל להציע לך מה שאת מבקשת.

ליטל

שלום לך.
כמו בכל פעם, את מתארת בצורה כל כך כנה וישירה את הקשיים, את הכאב הנפשי שנלווה להתאוששות, להתמודדות ולסיום הטיפול שהוא שלב מטלטל ומאתגר כ"כ באופן טבעי. השינויים בתחושות והעוצמות הרגשיות אכן אופייניים למה שמכונה אישיות גבולית אבל מעבר ל"כותרת" פורמלית אני חושבת שכדאי לזכור ולהזכיר לעצמך שאת אכן בשלב מאוד מאוד רגיש- לאחר משבר שהביא לאשפוז, מעט לפני סיום וחזרה לשגרה פחות עוטפת (ואולי גם בחופש עקב החג?). במובן זה, סביר להניח שעוצמת הרגשות לא תמיד תהיה כך. את נותנת לעצמך להרגיש את מלוא הפחד והכאב ויתכן שחלק מכך הוא התחושה הלא מודעת שזה הזמן להרגיש את הדברים- כאשר את מטופלת ויש להם מקום. במובן זה, יתכן שהכאב הוא חלק מהתהליך הטיפולי, חומר טיפולי יקר ערך שכדאי להביא לטיפול שלך.

אני מקווה שהדברים נוגעים ומרגיעים מעט,
ליטל

שלום דניאל.
נשמע שאת עושה הרבה כדי להתמודד עם הקשיים, וטוב שכך. כיוון נוסף שיכול לסייע הוא טכניקות מיינדפולנס- טכניקות נשימה ושהייה עם החוויה אשר נחשבת ליעילה מאוד בהתמודדות עם לחצים ובשיפור התחושה הכללית.

ליטל

שלום הודיה.
הגבול בין רגישות ואמפתיה לבין "הזדהות יתר" הוא גבול דק.לא פעם, מי שנותן לדברים ולאנשים אחרים לגעת בו באופן עמוק כל כך חי חיים עשירים מאוד, אך לעתים גם כואבים יותר. בהקשר זה, אני חושבת שאם את מרגישה שהדברים נוגעים בך חזק מדי, באופן שמביא לפגיעה בתפקוד או סבל,או אם את פשוט סקרנית להבין על כך יותר, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לעבד ולהבין את הדברים. במידה ואת לא מרגישה צורך בכך, אני חושבת שאפשר פשוט לקבל את עצמך כך, ולדעת שלרגישות הגבוהה יש היבטים חיוביים יותר ופחות.
בקשר המקצועי, מציעה לך לקרא על המונח "הזדהות השלכתית". יכול להיות שיעניין אותך.

ליטל

שלום רינת.
אני מבינה את התחושה הקשה ואת הכמיהה להרגיש שחייך מלאים, עשירים ושמחים יותר, אך לצערי אני חוששת שאין "טיפ" נקודתי שיכול לסייע. כדי להרגיש טוב יותר וליהנות ממה שהחיים כן מציעים יש צורך בד"כ בשינוי פנימי. דרך אחת לערוך שינוי זה היא בעזרת טיפול פסיכולוגי. במידה ואינך מעוניינת, את יכולה להיעזר בספרי עזרה עצמית של פסיכולוגיה חיובית ובטכניקות מיינדפולנס אשר מחקרים מצביעים על תרומתם לשיפור הרווחה והתחושה הכללית.

מקווה שיום הזיכרון והעצמאות על הקשיים שהם מביאים איתם עברו עלייך בטוב עד כמה שאפשר,
ליטל

שלום אור.
נשמע מדבריך שאתה מחזיק בתפיסה חד משמעית ונוקשה לפיה אתה צודק והוא טועה. מדוע? מדוע זה מתפקידך לשנות את דפוס מחשבתו? בהנחה שלא מדובר במצב של סיכון עצמי קיצוני, אני מציעה לשאול את עצמך שאלות אלו.
נשמע מדבריך שאתה לא מכיר בזכותו של בן משפחך לחיות את חייו כפי שהוא מאמין ורוצה, ולשלם את מחיר הטעויות שלו כחלק מכך. בהתאם, אני מתארת לעצמי שהוא נסגר בפניך כי הוא מרגיש שאתה לא באמת איתו, אלא רק מנסה לשנות אותו. לכן, אני חושבת שאם הקשר איתו חשוב לך הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא לוותר על העמדה השיפוטית ולהתחיל לנסות להקשיב ולהבין את בחירותיו. אם אתה מעוניין רק לשנות את התנהגותו, יש סיכוי סביר שהוא רק יתרחק ממך.

ליטל

שלום שני.
כפי שאת מתארת ברגישות רבה, דינמיקות הקשר בין מטפל למטופל הן מורכבות, תנודתיות ועשירות. דינמיקות אלו מחיות פעמים רבות חוויות ותחושות מקשרי עבר ובמובן זה, היחסים הטיפוליים הם בדרך כלל כר פורה להרחבת ההכרות עם העולם הפנימי. לאור זאת, אני חושבת שבשלב זה השאלה המרכזית היא אינה האם תספרי יותר על הפגיעה או לא אלא ההתבוננות בדינמיקה שנוצרת עם המטפל סביב זה: תחושות של כעס, אכזבה, צורך לרצות, אשמה, נקמה וכן הלאה הן ככל הנראה חלק מנפשך ומסיפור חייך אשר משקפים בקשר הטיפולי, ולכן הדבר המרכזי שכדאי לעשות הוא להעלות תחושות אלו מול המטפל, להתבונן בהן ולהשתמש בהן כחומר טיפולי. אי מאמינה שמתוך התבוננות זו, גם ההחלטה על דיבור על הפגיעה שעברת תהפוך טבעית וברורה יותר, לכאן או לכאן.

ליטל

שלום תמי
לאתר "כמוני"יש רשת חברתית המציעה תמיכה סביב נושאים רפואיים ורגשיים, אולי תוכלי לחפש שם קהילה רלוונטית.

ליטל

שלום חני. מאחר ואת מתארת תופעה שחוזרת על עצמה ומשפיעה משמעותית על הרגשתך ותפקודך, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק את מקור התחושות ולכוש כלים להתמודדות איתן. ליטל

שלום לך. נשמע שיחסי השכנות הלקויים מפריעים לך מאוד ולכן אני מציעה לפעול בשני כיוונים. ראשית, לבדוק בינך לבין עצמך האם יכול להיות שסף הרגישות שלך גבוה מדי והאם יתכן שציפייתך מהשכן מוגזמת (אפשר להתייעץ עם אדם שמכיר אותך ויכול לספק חוות דעת). שנית, אני מציעה לפעול דווקא לריכוך ושיפור הקשר עם השכן- למשל, לפנות אליו ולומר לו ישירות שנושא הדלת עדיין מפריע לך אך שהיית שמח ליישר את ההדורים ביניכם. יתכן שדווקא ההבנה ש"פניך לשלום" תעורר בו יותר רצון להתחשבות. ליטל

שלום הדר.
איני מומחית בתחום הפסיכולוגיה החברתית ואני מניחה שיש מענה מעמיק יותר לשאלתך, אך אני מתארת לעצמי שביטחון עצמי מעביר מסר כי האדם הוא בעל ערך ובמובן זה אטרקטיבי, מישהו שכדאי להיות לצדו. סביר להניח כי להיבט זה יש גם בסיס אבולוציוני- תחושה שכדאי ונכון להיות ליד החזק והבטוח.
לצד דברים אלו, שימי לב שהמשיכה לביטחון אינה עובדה חד משמעית- לכל אחד מאתנו יש צרכים נפשיים שונים אשר מתבטאים בבחירות של קשרינו הבין אישיים. יש אנשים שאכן נמשכים לבעלי ביטחון עצמי ואחרים שנמשכים לתכונות ואלמנטים שונים לגמרי.

ליטל

שלום הדסה.
תקופת הצבא היא תקופה רגישה מאוד, ולא מעט אנשים חווים במהלכה משבר. אמנם רובם לא מגיעים למצב קיצוני עד כדי אשפוז, אבל ישנם גם רבים וטובים שהגיעו לכך, השתקמו ומנהלים חיים נורמטיביים לגמרי- מהלך שנשמע סביר לאור התפקוד והעבודה המסודרת של בן זוגך החדש. במובן זה, אני חושבת שלא כדאי להתמקד בעבר אלא דווקא בהווה: לתת לעצמך להרגיש האם הוא יציב, תקשורתי, יוצר קשר קרוב, אמין וכל תכונה אותה היית מבקשת לעצמך בבן זוג, בלי קשר לעברו. אני מאמינה שאם יש קושי נפשי משמעותי הוא יבוא לידי ביטוי בהווה הזוגי, כך שחקירת העבר אינה הכרחית.
במילים אחרות, הייתי מתמקדת בבדיקה שהקשר אכן טוב ונכון לך, ולא מעבר לכך.

ליטל