פורום פסיכולוגיה

אישתי מטופלת תקופה על יד פסיכולוג קליני, מושג העברה נלקח אצלה באופן קיצוני. (אישתי לא יודעת שאני יודע)
יחסינו מאז תחילת הטיפול כמעט ולא מתקיימים, היא מסוגרת, קרירה, לא משתפת.
כל ניסיון שלי לשבור את הקרח לא עזרו, והיו הרבה ניסיונות של ערבים רומנטיים, מתנות, מחוות, פינוקים וכו".
אישתי לא מוכנה לדבר על היחסים בינינו וכרגע טוענת שהיא פשוט לא מסוגלת, גם רעיון של טיפול זוגי לא בא בחשבון מבחינת.

גם נושא פרידה דובר, אך לא בא בחשבון מצד שנינו כרגע.

שאלותי:
1. מה הכי נכון לעשות במצב שנקלענו אליו ?
2. האם כדאי להתייעץ עם המטפל שלה ולשקף לו מה קורה בבית ?
3. האם לדבר על אישתי בגלוי שאני חושב שהיא מאוהבת במטפל שלה ? האם זה יהיה נכון ? מה הנזק ?

תודה.

הייתי בעבר בטיפול של כשנה בעקבות חרדות קשות מאוד. לאחר שלא הצלחתי לעמוד כלכלית בתשלום החלטתי להפסיק את הטיפול
לאחרונה חזרתי אל אותה הפסיכולוגית. נפגשנו פעם אחת וסיכמנו שאחזור לטיפול.
סיפרתי לה שירדתי במינון של התרופות בחצי כי חשבתי להפסיק אבל זה במעקב של רופא וכרגע לא סגור עדיין.
היא ביקשה שאתן יום ושעה וקבועים והסברתי שאני לא יכול בגלל העבודה ולכן נצטרך לקבוע בהתאם לימים הפנויים אצלה.
שבוע לאחר מכן בקישתי לקבוע פגישה והיא השיבה בהודעה שאינה מעוניינת לטפל בי יותר
בגלל שאני לא בא ביום קבוע
בגלל שהעזתי לחפוץ בלחיות ללא תרופות והתחלתי הפחתה מבוקרת במעקב רופא
טענה שאני בוחר את הפסיכיאטר לפי המחיר ולא לפי המקצועיות

היא סירבה שאתקשר אליה. התחננתי והסברתי שאעשה הכל כדי לקבוע יום ושעה ושהיא לאיכולה לנטוש אותי כי אני אתרסק.

באכזריות בלתי נתפסת היא ענתה לי בהודעה "סוף דיאלוג."

מאז אני מרגיש בתהום. אני לא אעמוד בחשיפה עמוקה של הנפש שלי כמו שעשיתי אצלה.
לא מרגיש שיהיה מי שיעזור לי.
מרגיש כאילו מישהו בעט לי בנפש בכל הכוח וברח.
כמה רוע צריך להיות באדם ובאיש מקצוע בפרט בכדי לפעול ככה?
איך ממשיכים מכאן בכלל...

סבתא שלי חולה במחלה קשה. האווירה בבית לא כל כך נעימה כל פעם שאני נוסעת לבקר את סבתא אני חוזרת עם מצב רוח ירוד קשה לי לראות את סבתא שלי במצב כזה וגם קשה לי לחוות את האווירה בבית. אני מחפשת כלים מעשיים דרך פסיכולוגיה כיצד ניתן לחזור למצב רוח טוב במצבים כאלה ולהתגבר על דיכאון ממחלתה של סבתא שלי.

שלום.אני אספר את הסיפור שלי בקצרה.
אני לומד הנדסת ביוטכנולוגיה משחכתי את התואר ל5 שנים ונשאר לי עוד סמסטר. החל מסוף השנה השניה התחלתי לשאול את עצמי מה המטרה בכל הדברים שמלמדים אותי, למה מלמדים אותי כמו רובוט ולא מלמדים אותי איך ליישם את הדברים אהלו בחיים האמיתיים אבל לא פרשתי כי הרגשתי שלא התנסתי מספיק כדי לפרוש וכי יש לי איזשהו נושא מחקר שהייתי רוצה לחקור.במהלך הלימודים די הסתגרתי עם עצמי הזנחתי את המשפחה את הבריאות וכל מה שהייתי עושה לפני הלימודים ועם הזמן התחושה של מה אני עושה פה ולמה המערכת הזו לא באמת מלמדת אותי כלום הלכה וגדלה .לצערי מי שהיתיעצתי איתו באותה תקופה לרב היו משפחה שכמובן כל פעם אמרה תסיים את התואר ואז תעשה מה שאתה רוצה. סחבתי את התחושה הזו עד עכשיו ועכשיו אני בסמסטר האחרון שלי. בשנה הזו קרו לי מספר דברים שהם: אני צריך לעבור ניתוח בברך ,לעשות טיפול שיניים שהזנחתי שיכול לעלות הרבה כסף, אישרו לי לעבוד על הנושא מחקר שרציתי לחקור ושהיה הסיבה שנשארתי בתואר אבל אני מרגיש שאני נשאב לדיכאונות ואין לי מוטיבציה לטפל באף אחד מהדברים האלו כי אני כל הזמן במחשבות של איך ננתי לעצמי לבזבז 4 שנים מהחיים שלי ולא למדתי כלום אלא עשיתי מה שאחרים אומרים ומה יהיה אחרי שאסיים. כרגע אני מרגיש שיש לי הרבה כעס על המערכת האוניברסיטאית ועל המשפחה ובאיזשהו מקום אני רוצה לצאת מהלימודים או לעשות הפסקה כדי להוכיח שאני מחליט על עצמי. כמו כן, השנה הזו די חופשית אבל בגלל שאני נמצא במערכת הזו זה מרגיש שזה מהווה איזשהו מחסום פסיכולוגי לטפל בבעיות שלי.
אני שוקל לעשות הפסקה של סמסטר כדי לסדר את הדברים אבל באיזשהו מקום אני מפחד ששנה הבא זאת תיהיה השנה השישית שלי בתואר ושאולי עדיף לסיים את הסמסטר הזה ואז כבר שנה הבא אני יהיה חופשי ועם אופציות אחרות.
אז אחרי החפריה אשמח מאוד ליעוץ או הכוונה למי אפשר לפנות.
תודה

ערב טוב ליטל


מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית מהממת. אני קשורה אליה, אוהבת ומעריכה אותה. הטיפול חשוב לי מאוד, בכל היבט אפשרי! ואני הורסת אותו כל פעם מחדש.

כבר כמה חודשים שאני נכנסת ללופים מתסכלים של תוקפנות/התעללות כלפי המטפלת כולל הרמת קול, ציניות, "חוצפה", אמירות מזלזלות, כולל שימוש בנקודות חולשה ותורפה או פוטנציאליות להכאיב באופן אישי (לצערי, לעתים גם נהנית מזה), ביטול של ערך הטיפול, הסטת המבט ממנה או מבט חודרני ועוד.

לאחרונה, היו כמה שבועות של "רגיעה", שבהם התקרבנו ואפילו קראתי לה משהו שכתבתי עבורה.

הבטחתי לעצמי שיותר זה לא יקרה, וגם הייתה תחושה כזאת, שזה מאחורינו.

(גם כי אנחנו מדברות על זה. המטפלת מגיבה לכך בדרכים שונות והחלטתי שכשאני מרגישה שזה מתחיל, אני אעצור את עצמי או אבקש ממנה שתעזור לי ואז נוכל להבין יותר את המניעים וכו')

פגישה אחרונה זה קרה שוב.

הלוואי, שתסתכל לי בעיניים ותגיד לי שהיא שונאת ומתעבת אותי!!
שתחזיר לי בחזרה.

יש דרך לעצור את הדחף הזה? את התוקפנות? מה גורם לזה שוב ושוב להופיע למרות כל המאמצים שלי להפסיק? שאני נכנסת לזה באמת, זה כמו לעצור סלע ענק שמדרדר לתהום

תודה רבה

יש ימים שיש לי ימים מבאסים ושוקעת במחשבות שליליות שמביאות לדיכאון, במיוחד עם קורה לי משהו לא נעים באותו יום סכל מיני מצבים. עם זה לדוגמא: ריב עם אדם או דברים אחרים. מה ניתן לעשות? איזה פיתרון אני יכולה להתמודד?

היי, אישתי מטופלת מזה כ 10 חודשים ע"י פסיכולוג קליני.
לאחרונה גילית כי מושג "העברה" נלקח אצלה באופן קיצוני מתחילת הטיפול ועד היום.
מטופלת פעם בשבוע, אבל שולחת לו הודעות במשך כל השבוע, עשרות הודעות שחלקן הגדול בעל אופן רומנטי, וכל מיני מחשבות על חיים משותפים, רצון לרצות אותו ולקנות לו מתנות, מדמה אותו לאל, וכל מיני תיאורים של רצון לחצות את הקווים.
אציין כי המטפל אף פעם לא עונה חזרה.
שאלותי:
1. האם זה נורמלי שמטופלת תהיה במצב הזה כל כך הרבה זמן (10 חודשים) מבלי שהמטפל יעצור את זה, או שיעביר אותה מטפל.
2. האם המטפל לא היה צריך לקחת בחשבון שמדובר באישה נשואה + 4 ילדים, הרי ההתאהבות החזקה הזאת בו יש לה השלכה על האנשים סביבה ובראשם אני (אנו כבר חצי שנה לא מתנהלים כזוג.
3. מה אתם מייעצים לי לעשות ? עד עכשיו גילית סבלנות והכלתי את המצב מבלי להעיר לה, ניסיונות בעבר שלי להתקרב ולתמוך בה נתקלו בעוינות מצידה ואף ביקשה ממני לא להתערב לה בטיפול.
האם לכתוב למטפל שלה ולשקף לו מה קורה בבית ?
תודה.
רפי

היי ליטל ,
אני סטודנטית בשנה א לפסיכולוגיה ויש עניין שלא כל כך הבנתי ,
אשמח לעזרתך

מה בין האדם הנוירוטי לחלום ?
כלומר מה דומה במרכיבי אישיותם על פי פרויד

אני בת 39 וסובלת מחרדתיות,חששות,ומחשבות שליליות גם דאגנות יתר בלתי פוסקות. בעקבות כך, איכות החיים שלי טיפה יותר אופטימית כי התחלתי טיפול פסיכולוגי חדש אבל עדיין מחשבות שליליות ודאגות בלתי פוסקות. אפילו המחשבה הכי פשוטה(מה יהיה עם לא יהיה לי מה לעשות באותו יום או מה יהיה עם אני לא ישנה כל הלילה כל הלילה) לפני הרבה זמן ניסיתי טיפול פסיכיאטרי אבל הרגשתי שמיציתי הכדורים התופעות לוואי לא עש לי טוב יש לי גם חרדות מטיפולים פסיכיאטרים. בסוף הפגישה מהטיפול הפסיכולוגי יצאתי יותר אופטימית. ומרגישה שממש בקרוב יהיה בסדר ומושלם כמובן שתוך יומיים הרגשתי שהאופטימיות נעלמה לי... בינתיים זה קצת עובד אבל לא ממש. אני לא מעוניינת להיות תלויה בכדורי הרגעה מכיוון שהרופא משפחה ממשיך לתת לי,אלא ללמד את עצמי להתמודד ולשנות את קו החשיבה לחיובי יותר.האם בינתיים אפשרי עם תתני לי פיתרון על המחשבות השליליות והדאגות יום יום בין הטיפולים? בעצמי?

היי, אשמח להבהרה מה ההבדל המהותי בין השלכה להתקה,

השלכה מתבטאת בכך שאדם משליך על אחר תכונות או אפיונים שאינם מתכתבים עם מה שהוא היה רוצה לחשוב על עצמו או מעוררים בו חרדה ופחד,

התקה מתבטאת בכך שאדם מבטא רגש שנקשר לאדם א' באמצעות אדם ב' פחות מאיים.

אשמח לחידוד והבחנה עמוקה קצת יותר מידיעתי

תודה רבה!

היי ליטל
אני אובדנית כבר תקופה, מצב הרוח שלי ברובו עצוב ומלווה בסוג של דיכאוניות אך כאשר משתנה הוא הופך לקיצון השני, מאוד שמח, מידי שמח, ואז "נופל" שוב אחרי מספר שעות(גג יומיים).
חברתית קשה לי נורא ויש שיגידו שאני "אנטי חברתית" כי אני פשוט לא מסתדרת עם חברת אנשים, ובנוכחות יותר משני אנשים קשה לי..

אני מטופלת אצל פסיכולוגית, והיא יודעת את הדברים הללו, ובנוסף אציין שנורא קשה לי לדבר. גם מול הפסיכולוגית, וגם בכללי.
אני לא מצליחה להעביר את המילים מסף גרוני ופשוט נחנקת איתן עד יאוש.
אני בעיקר עייפה מלהילחם בעצמי ולנסות להבין מה קורה לי.
העלתי בפני הפסיכולוגית שלי כמה פעמים בקשה לאיבחון דיכאון, והיא אכן הפנתה אותי לפסיכיאטרית, אך אני לא יודעת אם אובחן דיכאון שמא משהו אחר או כלל לא אובחן דבר.
הפסיכיאטרית אמרה שמאוד יקל עלי ויעזור לי להתמודד עם כל הסבל שלי, שאני מאוד סובלת, אם אתחיל טיפול בפריזמה.
השאלה היא
א' מה ניתן לעשות בנושא.. האם יש מה לעשות עם כל תחושותי.. וקשיי?
ב' על מה ההפניה לטיפול בפריזמה מעידה?
ג' איך ניתן לדעת אם איבחנו משהו?

תודה על העזרה, מאיה

שלום
מה הסיבה בה אדם מדבר ועוסק באופן אובססיבי על העבר ועל מקום עבודתו ועל חוויות העבר מבלי לעסוק בהווה הכאן ועכשיו? אשמח לדעת.

שלום,

מה אפשר לעשות אם היה קורה המקרה הבא: אדם קרוב מאוד שלא שומר בכלל על הפרטיות/ מלכלך מאחורי הגב, משקר בלי הפסקה, עושה מניפולציות (פרצופים ושקרים נוספים שמעירים לו על כל מיני דברים), שלא משנה כמה יתאמצו בשבילו הוא תמיד ירצה עוד ולא יעריך שום דבר שעושים בשבילו - לפחות הערכה לא מתבטאת במעשים - גם אם זה דברים שאפשר להגשים בקלות יחסית הוא יעדיף לשקר ולהתחמק לא חשוב כמה זה הכרחי וחשוב לצד השני, לא מעניין אותו שום דבר חוץ מהאינטרסים הצרים שלו מול כל זה עומד רק זה שזה בן אדם שאמור להיות קרוב - למשל כמו אמא. שבעבר עשתה דברים חשובים אבל בראייה הכוללת לא עשה את המינימום המצופה - אם מסתכלים על הבעיה לאורך זמן.
לטובת אותו אדם אפשר להגיד שיש לו קשאים משלו - אבל לא מתבקש פה שום דבר מעבר להתנהגות אנושית הוגנת בסיסית.

תודה רבה.

שלום,
בנותיי 21,23 אינן חברות
בבית הכל טוב הן לא רבות ומכבדות אחת את השנייה ,מחליפות בגדים אך הן שונות בבחירות שלהן בחיים ובאופי כאילו לא נולדו לאותם הורים כמו רובינו.
הגדולה אמרה לי השבוע שעצוב לה שהן לא בקשר חברי ומה שניסתה לעשות לא מצליח, טוענת שאם היתה צריכה לבחור אותה כחברה לעולם לא היתה חברה שלה
הסברתי לה שכולנו שונים ולכל אחר אופי ודעות שונות וצריך לשוחח על זה ולקבל ושכולי תקווה שבעתיד כאשר יהיו אימהות בעצמך שזה יחבר בינהן .
האם יש לי משהו לעשות בכדיי שהמצב ישתנה?אציין שלקטנה אין בעיה עם זה היא טיפוס יותר אדיש ומקבל את המצב
תודה שרון.

שלום,
אני לא יודעת מה מטרת השיתוף שלי בפורום זה אך בכל זאת אשתף בתהיות והחששות שלי.
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כזאת:
שקטה אבל סוערת מבפנים, לכודה בתוך הביישנות שנראה כלפי חוץ. סערת רגשות תמידית שמתחוללת בתוך תוכי לעומת אדישות שנראה כשכלפי חוץ, רצון בחברה אך עם זאת הימנעות ברורה, רצון לקשר זוגי אך עם זאת חבלה בלתי מודעת (או מודעת?) בכל קשר אפשרי. רצון להתפתח, לשינוי אך עם זאת נשארת לעמוד במקום, ימים של חוסר מוטיבציה לצד רגעים של חוזק. לפעמים אני חושבת שכל אדם חווה ככה את עצמו (סערת רגשות בלתי נשלטת) ועולם (גדול, תוקפני וחסר אמפתיה), וברגעים ממש קשים אני חושבת שאם אני חווה כך את העולם העולם לא רוצה בי..