פורום טיפול נפשי

שלום
אני אוהב לעזור ולשמוע לאחרים
אבל אני לא אוהב שאומרים לי מה לעשות
אני בנאדם ויש לי רצונות משלי
אני מוכן לעזור כשיש פידבק חיובי
ופרגון
אבל איכשהו אני תמיד נתקל באנשים
שגורמים לי להרגיש שמבזים
את הרצון שלי לשמוע בקולם
אני מבין שאני לא היחיד וזאת איזו אוירה כללית בחברה כמו קיר שצריך לעבור מעליו
אין לי בעיה להיות קול שני
אני לא בהכרח רוצה להיות המוביל
למרות שאני מבין את הכיף שבדבר
אבל כשאני מרגיש שמבזים את הרצון שלי
אז עולים לי עצבים
וקשה לי לשתוק מול זה
ויש התפרצות לפעמים ששוברת את הכלים
את יכולה להגיד משהו בנושא הזה
בבקשה?

שלום,הייתי רוצה לדעת אם יש פסיכיאטר בקריות שעובד עצמאי בכללית

היי לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאני בן 23 ,והמאפיינים האלה (רציונלי, מחושב, רגיש) ביחס לאוכלוסיה אצלי הם מאוד חזקים.
(אם קיים שגיאות כתיב / מטפורות לא מובנות אני מצטער על זה מראש).

מגיל קטן לאף אחד לא היה אכפת ממני, הרגשתי כאילו נלווה ללא זכות דיבור, ובמהלך הבית ספר לא היה לי קשיים לימודיים, היה לי פוטנציאל רב אבל היה לי קשיים חברתיים, תמיד הרגשתי לא שייך. כאילו אם לא הייתי נוכח בכיתה אז לא היו שמים לב וכך גם בבית (חוסר אכפתיות והתייחסות).
ילד רגיל, חסר יחודיות בכל צורה, וכאשר הגעתי לתיכון נלחמתי לבד בשביל לקבל את הבגרות וגם הבגרות עברתי על הקשקש, ובמהלך התיכון עברתי התעללויות מילוליות ופיזיות, כאשר הגעתי לצבא, רציתי שיעריכו אותי ויראו בי למשהו ולכן התגייסתי לקרבי והוכרתי כחייל בודד חריג, (חסר קשר עם האב והאם) . וגם בשירות סבלתי מקשיים חברתיים, לקראת סוף השירות הבנתי שעדין אין הערכה ואכפתיות מצד אף אחד וירד לי המוטיבציה ושיניתי תפקיד לתפקיד זוטר, כאשר סיימתי את הצבא רציתי להראות שאני שווה משהו וכן יצא ממני משהו למרות כל הקשיים, וחקרתי במשך זמן רב עד שהגעתי להחלטה שאני רוצה ללמוד מדעי המחשב. כאשר ניסיתי להתקבל לאוניברסיטה לתואר ראשון, ביצעתי מכינה ונכשלתי כמה פעמים למרות המאמץ הרב וההשקעה. אני לא אדם רע, אני בעל אופטימיות רבה אבל נשחקת לאט לאט, מרגיש שכל החיים נגדי. אף פעם לא הייתי בזוגיות למרות שניסיתי במשך המון שנים, ניסיתי ללמוד ונכשלתי למרות שהחיים באו ואומרים לו שאני חסר יכולת. אני מאמין שאולי הפנימי שלי מדהים אבל יחסית לנורמה אני נראה מבחינה חיצונית סביר, אני מגיל קטן עד היום סבלתי מקשיים חברתיים, כלכליים, רומנטים, בהשכלה. שהייתי ונשארתי לבד ללא הערכות או אכפתיות מצד הקרובים. מרגיש שאין לי כלום. הגעתי למצב שלא משנה מה יגידו לי בישביל לרומם את המוטיבציה / מצב רוח שלי אוטומטית ללא הבחנה אני לא יקשיב בגלל שאני נחשפתי להרבה כישלונות והחיים הקשים שעברתי חוויתי אותם על בשרי. ( כמו שלוקחים חתיכת ברזל, הרי ברזל הוא חזק.. מכה אחת לא יזיז לו, אבל מספר גדול של מכות ויתחיל ללהשפיע על הברזל). למרות כל ההישגים שהגעתי אליהם. הם בעיני לא שווים כלום. אני מתחיל להתפרק נפשית למרות שאני תמיד שמח ואופטימי. היום אני מרגיש תקוע מבחינה השכלתית וכלכלית. אני חסר כיוון, ללא שאיפות, מטרות ותשוקות.

אני חושב לעבור ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. ( אולי אני נמצא על הסוס הלא נכון)

לדעתך מה אפשר להסיק? מה אוכל לעשות?
תודה.

הי,

קרה שלא במתכוון שחזור של טראומה בטיפול ובמקום לאפשר תיקון על ידי המטפל, המצב החמיר עוד יותר.
לא רק שהמטפל לא הצליח לתת את המענה הראוי, הוא נאטם בתוך עצמו, השתתק.
זה הרגיש מוזר כי בדרך כלל הוא מאוד דומיננטי בטיפול, שואל שאלות, איך הרגשתי ושצריך לדבר על זה.
פתאום השקט הזה הוא משהו שלא הצלחתי לפרש ולהבין.
זה בסופו של דבר גם חיסל את הטיפול.
האם המצב באמת יכול להחריף כתוצאה מתגובה לא מתואמת של המטפל?

מעניין אותי לדעת אם ייתכן שאדם מסוים יהיה נורמלי כל חייו, ללא הפרעת אישיות מסוימת או לפחות ללא סימנים מקדימים שלה וכתוצאה מטראומה או מאירוע חיים מטלטל, פתאום תבוא לידי ביטוי אותה הפרעה?
לחילופין, יכול להיות שבתקופה מסוימת של החיים אדם יהיה מאובחן בהפרעת אישיות ולאחר שאותה תקופה תחלוף ויחזור לחיים תקינים אז גם אותה הפרעה תעלם?

שלום,
ביתי בת 21 בחורה טובה ולבבית אך מאוד קשה כלפיי וכלפיי אחייה בתקופה האחרונה.
לא ניתן להעיר לה דבר כי ישר מתפרצת , אציין שהקשר שלנו מאוד הדוק וטוב והיא משתפת אותי בהכווול .
ביום א' יצאה מהבית לבסיס כועסת עליי ומאז ועד היום לא סמסה או התקשרה
היה לה קשר עם אחייה ואביה (כולנו חיים יחדיו).
היום היא אמורה לחזור מהבסיס ואשמח לדעת כיצד להתייחס אליה, ברוגז זה לא דבר שמתקיים בבית וזו פעם ראשונה בחיים שעשתה נתק כזה ..אני מבחינתי לא יצרתי קשר שתבין שגם לי יש רגשות ואוליי זה יתן לה זמן לחשוב .
האם ליזום שיח על ההתנהגות שלה היום או לתת לה לדבר לבד ?
בקיצור איך להתנהג לדעתכם.
תודה שרון.(אציין שלכל המשפחה יש טענות לגביי התנהגותה והפתיל שאין לה אך היא חושבת שכולם אשמים והיא בסדר).

האם זה תקין בטיפול, שמצד אחד המטפלת מאוד מאוד מחזיקה, וזה מה שמשאיר אותי בטיפול אצלה. כי אני חייבת החזקה חזקה ויציבה עם כל הכוח.
והיא נותנת לי את זה.
ומצד שני דווקא היא אחד האנשים שהכי הייתי מתביישת לספר להם טראומות וחולשות?
ולא מרוב אהבה או רצון להיות מושלמת כמוה, כי היא לא מושלמת בעיניי...
אלא כי אני בתוכי מרגישה שהיא לא באמת תרגיש.
היא יודעת להחזיק חזק מאוד, כי היא חזקה. כי יש לה עניין להצליח, זה אתגר בשבילה והיא רוצה לצלוח אותו.
אבל לא מאמינה לרגע שהיא כואבת בשבילי, ודווקא כן מאמינה שהיא די תתפלא ואפילו תבוז בליבה פנימה על הסיפורים שלי ועל דרכי ההתמודדות שאימצתי לעצמי כדי לשרוד. ולא רוצה לפתוח את הלב בפני מי שליבו לא איתי.
ואין לי מה לדבר על זה איתה, כי היא תכחיש. ותאמר שבטח בטח מרגישה וכו' וכו'.
ורק כדי לא לשמוע את המשפט השקרי הזה, אני לא רוצה לדבר איתה על זה.
ואני מתפוצצת מרוב הצפה של זכרונות ותכנים שעולים בעקבות הטיפול, ולא יכולה לדבר.

יש לי חרדה חברתית
שבעבר הרחוק הכרתי כביישנות
קושי להשתתף במפגש חברתי
בעיקר הבעה במילים ויצירת שיחה
בכנות ופתיחות
בכל מקום שאני מגיע אליו
אני מרגיש בודד מבחינה חברתית
מתקשה לספר על עצמי
בגלל רכילות שיש בחברה
וכנראה גם בגלל בושה
ואשמה
ואז בשלב מסויים נוצרים קונפליקטים
שמרחיקים אותי יותר
כי אני מתנגד לשתף ולהשתתף
ובמקום הרצון שלא ישימו לב אלי יותר מידי
אז יותר מידי שמים לב אלי
ובסופו של דבר אני באמת לא מבין מה רוצים ממני
כי אני לא מסוגל להתנהג רגיל מבחינה חברתית
אחרי יותר מידי שנים של דחיה גדולה
ובדידות ולבד
והייתי רוצה להרגיש מאד שלם עם זה
שיש הרבה דברים שאני שומר ביני לבין עצמי
יש סרטון ביוטיוב על חרדה חברתית
שמתאר מאד יפה את הפחד באנימציה
הזכרונות צריכים להישמע
הטראומה צריכה להתעכל
ושם ממליצים לספר לכולם כולל כולם על החרדה
אם אתם רגישים להתקפים
עשו את ההפך מלהסתיר זאת ספרו לעולם
השאלה שלי היא איך מתחילים לספר
למי ולמה ואיך?

אני לא יודעת אם זו ההגדרה המדויקת למה שאני מרגישה אבל זה מספיק קרוב כדי לשתף קצת במה שעובר עליי.
מזה שנים שאני חיה במעין תחושה כזו של מחסור בשיח פתוח, במתן לגיטימציה לרגשות, תחושות, חלומות וחוויות.
לפעמים זה נדמה שמדובר באנשים שנקלעו לסביבה משותפת ללא גורם מאחד ביניהם, מלבד החומר התורשתי והדם שזורם בעורקיהם.
עיקר היחס היה מגיע בצורה של כסף, בעיקר של מתנות, אוכל ובזמן הבילוי הזה גם לא הייתה אינטראקציה.
כמו ללכת עם ילד קטן ולקנות לו גלידה אבל רק להסתכל עליו אוכל ולא להחליף איתו מילה אחת.
העניין הוא שבתקופה האחרונה דברים מהילדות צפים ועולים, משפיעים עליי וחלקם גם חוזרים במילים מדוברות מאותם גורמים.
אימא שלי לא חוסכת ממני מילים קשות כמו שהיא מצטערת על כך שנולדתי, שהיא רק סובלת איתי, שאני כישלון ולעולם לא אצליח להסתדר לבד.
היום היא לעולם לא תיתן לי כסף גם אם אצטרך, מבחינתה שאלך לעבוד וארוויח בעצמי ואני יכולה לשכוח מהחלומות הגדולים ביותר שלי שאולי בחלק מהזמן יכללו גם השקעה מרובה שלא תהיה מתוגמלת בסכומי כסף גדולים בשלב זה.
מלבד התחושה הזו שהידיים שלי קשורות ואני נאלצת להיתקע במקום אני יודעת שהתוכן של הדברים לא נכונים.
סיימתי תיכון בהצטיינות, שירתי שירות מלא בצבא, עשיתי תואר ראשון במקצוע קשה ונחשב, התחלתי אפילו תואר שני.
מעבר לכך שנאלצתי כרגע לוותר ולשים בצד את הכל, קשה לי מאוד לקבל את המילים האלו, הן חודרות ופוגעות וכמובן שהן גם משפיעות.
הדימוי העצמי שלי נפגע ואני לא מסוגלת להחזיר אותו כי המילים מרסקות אותי וכמה שניסיתי לדבר ולהסביר, פשוט אין עם מי לדבר.
אני באמת שבורה ומרגישה שבחיים שלי אין מקום יותר לעצמי.
בנוסף להכל גם חלק גדול מהמשפחה שלי לא בקשר איתי, המצב הכלכלי הלך והדרדר בעקבות משבר משפחתי, נותרתי לבד ובודדה מול העולם והייתי עושה הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור.
ממצב שאני נמצאת בטופ, אני נמצאת בתחתית ומרגישה שאני רק ממשיכה לשקוע.

האם באמת מקבלים פה תשובות לבעיות?
האם זה נשאר דסקרטי?

אני מצטערת ליטל שאני כותבת פה שוב ושוב אני באמת מצטערת אני פשוט לא יכולה להיות לבד "בתוך" עצמי.
אני כמו בתחתית של איזה באר שכולם עוברים מעליה ולא רואים אותי.

הייתי בפגישה איתה היום.הייתה לכאורה פגישה טובה דיברנו על ענינים אחרים..
אבל הרגשתי כאילו אני שמה את עצמי בצד ומגישה לה מישהי אחרת..
ואני האמיתית הסתכלתי עליה ועלינו מהצד
והרגשתי עצב וייאוש.כמו תבוסה.
רציתי לצרוח לה שתתן לי כבר מה שאני רוצה ושתפסיק לענות אותי..
אני מרגישה שלא אכפת לי כלום ואין לי מה להפסיד.
תמיד אני מפחדת להיות תובענית מציקה קשה,מפחדת לעייף אותה,לאכזב אותה..עכשיו כבר לא אכפת לי יותר
אני אכתוב לה מה שאני רוצה מתי שאני רוצה
הלוואי שגם אצליח להתגבר על עצמי ולהיעלם מפגישות.

היא יקרה לי.אני אוהבת אותה בכל ליבי.ומעריכה את מה שהיא עשתה ועושה בשבילי.אבל אני לא יכולה יותר.

היא לא יכולה לעזור לי בזה.נכון?

אני מעוניינת לעשות אבחון פסיכולוגי לפני עליה לכיתה א.
איך נקרא האבחון ואיפה אפשר לעשות אותו ?( אזור אשקלון- אשדוד)

תודה,
דנה

שלום.
אני כרגע בטיפול פסיכולוגי,
וכל העניין הזה שהמטפל לא חושף שום דבר מחייו , פרטים הכי בנאליים ורגילים הוביל אותי לסקרנות מאד גדולה ומצאתי את עצמי מחפשת כמה שיותר מידע עליו באינטרנט.
מצאתי כמה פיסות מידע ואני מרגישה קצת מפגר עם כל העניין הזה שבכלל חיפשתי וזה מעניין אותי.
ויותר מזה, מעניין אותי (מפדח ) מה המטפל יחשוב כשהוא יידע שאני יודעת עליו כל מיני פרטים ..?

היי ליטל יקרה אשמח אם תוכלי לייעץ לי במשהו קטן. מאז שאבא שלי חולה כמו שכתבתי לך בעבר הוא במצב גרוע. אימא שלי פנתה לביטוח לאומי לגבי עזרה לאבא שלי ואבל עדיין לא קיבלה תשובה. אני גם מושפעת ממה שקורא לאבא שלי וגם עצבנית מביטוח לאומי כפי שפעם כתבתי לך. אני לא מפסיקה לחשוב על זה מה ביטוח יעשה לי בעתיד? למרות שמשפחתי הבטיחה לי שלא אלך לטיפול ואשאר בבית כל החיים. אבל שאני שומעת את המילה ביטוח לאומי או עובדת סוציאלית בקשר לאבא שלי שעובדת סוציאלית מתקשרת לאימא שלי ומייעצת לה מה לעשות אם אבא שלי ובגלל הטראומה שעברתי בעבר ואני לא בטיפול יותר ושוב כרגע אני לא בטיפול ואין לי כסף לשלם לטיפול פרטי למרות שטיפול פרטי הייתי רוצה לא דרך חס וחלילה שלוותה או כאלה רק אני שומעת בבית את המילה ביטוח לאומי עובדת סוציאלית מתחילים דפיקות לב של עצבים למרות שאני מתאפקת ולא אומרת לאימא שלי כלום. אני מתפוצצת מבפנים בנוסף אני רואה הרבה תוכנית טלוויזיה מסויימת שמשפיעה עלי האח הגדול זה משהו אישי שלי שקצת מושפעת ממשהו שקורה שם. וכל זה גורם לי לעצבים בתוך ליבי. גם קשה לי עם אבא שלי וגם האח הגדול אני יותר מידי מכורה לזה ויש משהו אישי שמפריע לי שם. רק אם תסכימי ואשמח מאוד ואודה לך מאוד מכל הלב ליטל יקרה אשמח לדעתך מה לעשות? פניתי לרופאת משפחה כידוע לך כמו שכתבתי לך בעבר והיא נגד טיפול כרגע שאלך היא יודעת את הטראומה שעברתי ואפילו תרופה היא לא רוצה לתת לי. גם משפחתי מתנגדת שאלך לרופאת משפחה אפילו.אשמח לייעוץ איך יוצאים מכל זה? רק אם את מסכימה. מאחלת לך המשך שבוע מקסים ליטל יקרה ממש תודה מכל הלב

סתם כותבת כדי להימנע מדברים אחרים
אתמול הייתה לבן זוגי התמודדות עם הבן שלנו בן ה10.לא משהו חריג..דבר שיכול לקרות..עימות שהיה בו הרבה כעס ואפילו בן זוגי שהוא הכי רגוע בעולם איבד את שלוותו ויצא מכליו..
גם הבוקר האוירה הייתה מתוחה ולא נעימה.בעיקר בן זוגי היה מכונס וכעוס.
אני הרגשתי גם אתמול וגם היום שאני לא יכולה לשאת את זה.זה כואב לי בגוף.זה קצת כמו שמוסיקה נשמעת בווליום גבוה מדי או להיות בכביש סואן שכולם צופרים..
ואז אני עוברת מכעס על בני למעין ניתוק מצד אחד,כמו נעלמת ונאלמת, ומצד שני צורך עז לפגוע בעצמי.
יש לי היום אחהצ פגישה איתה ואולי נדבר על זה..אבל עכשיו אני כותבת כדי לא לחתוך את עצמי.