מרגישה כאילו אף פעם אני לא אמצא את המקום שלי בעולם. אני פשוט לא שייכת לפה. עם הזמן לאט לאט הפכתי להיות צל, ריקה מבפנים. מוזר כי גם פעם חשבתי שאני ריקה מבפנים ודפוקה לגמרי אבל מסתבר שאפשר להיות יותר ריקה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לקחת את כל הכדורים שבמגרה. זה מוזר.. כי לפעמים אני לומדת ומבשלת והולכת לעבודה ולסופר כאילו הכל רגיל. והתחלתי טיפול. ושם אני לא יודעת מה לומר. אין לי על מה לדבר בכלל כאילו הכל בסדר. אני לא מצליחה להבין איך זה יעזור לי כי ממילא אני לא יודעת מה לומר. וכשאני בבית אז אני לא מסוגלת. וגם אם אני כן אדע מה לומר איך זה יכול לשנות משהו? אני חושבת שאני מקולקלת לגמרי מהבסיס ואין משהו שיכול לתקן. אני כמו חייזר פה. ואם זה לא יעזור אז מיציתי כל אפשרות ולהתאבד באמת תהיה האופציה היחידה.
שלום ים.
קודם כל, אני שמחה מאוד לשמוע שפנית לטיפול, שהצלחת לתת לעצמך את האפשרות יקרת הערך הזאת, ויופי ששיתפת.
תחושות הניכור והזרות שאת מתארת הן בוודאי בעלות שורשים עמוקים ובעלי משמעות, ולכן טבעי שבשלב מוקדם כל כך של הטיפול לא תרגישי שהוא מציע לך קרבה וחיבור אשר מעלימים תחושות אלו. כדי לשנות חוויות רגשיות עמוקות ומכאיבות יש צורך בקשר טיפולי עמוק ומשמעותי, וזה לוקח זמן. לכן, מה שחשוב בעיני הוא לזכור שכניסה לטיפול היא תחילת הדרך וצריך לאגור לא מעט סבלנות ולא מעט כוחות כדי לצלוח את התהליך ולבסס קשר רגשי שיביא לשינוי. סבלת ו"משכת" עד עכשיו, וזה לא הזמן להתייאש. בנוסף, כדאי וחשוב לזכור שטיפול יכול להביא איתו, בטווח הקצר גם לא מעט כאבים ותסכולים- הקשר הטפולי מפגיש ומציף לא פעם את מוקדי הקושי כך שעלולות לעלות תחושות שליליות בעוצמה גבוהה במהלך הדרך. זה לא אומר שאין תקווה, אלא שהנפש מציפה את מה שצריך לעבוד עליו.
במילים אחרות, קחי נשימה עמוקה, והעזי לנסות.
ליטל
