פורום טיפול נפשי

שלום רב למנהלות הפורום. אמא שלי מתגוררת כתשעה חודשים בבית אבות. מידי פעם כשאני מזמינה אותה אליי לארוחה בשבת היא מסרבת בטענה שזה קשה. אני שואלת אותה למה זה קשה? היא עונה כי היא פוחדת ליפול. דיי מעצבן אותי לקבל סירוב פעם אחרי פעם למרות שבחג היא מגיעה. שאלתי אליכם: האם התגובה שלי מוגזמת וכיצד עליי לנהוג? אשמח לקבל את דעתכם.נ.ב. היא נפלה מס פעמים בחודשים האחרונים

אני בתיכון ויש לי שני מבחנים אחד אחריי השני ואני צריכה ללמןד לשניהם יחד ואחריהם טיול שנתי של שלושה ימים שיום אחריו יש מבחן ויומיים אחריו עוד מבחן. אני בחיים לא התמודדתי עם לחץ מהסוג שכזה. גיליתי שאפשר לא ללכת לטיול אבל אני פוחדת שאז חברות שלי יחוו חוויות בלעדיי ואני אשאר מאחור, מצד שני אני צריכה את הזמן הזה כדי ללמוד. המחשבה על זה מפריעה לי לישון כבר יומיים וגורמת לי לכאבי בטן ומועקה.

אני מרגישה שהגעתי למבוי סתום.
לא מבחינת המציאות אלא מבחינה רגשית/נפשית.
אף על פי שגם המציאות בעייתית מהרבה בחינות.יש הרבה בעיות.
אני גם מרגישה שאני מרמה את המשפחה שלי.
מתנהלת כאילו הכל רגיל אבל בראש מתלבטת אם להמשיך להיאבק או להתאבד וזהו.
(אני לא בדיכאון)

שלום,

האם לאחר שמסתיים טיפול פסיכולוגי באופן פרטי, נשמר עדיין חסיון מטפל - מטופל?
כלומר, האם כל המידע שהעביר המטופל למטפל נשמר אצלו ולא יכול להיות מעובר או להיות מסופר לאף אחד אחר?

תודה מראש.

מרגישה שנהייתי אובססיבית למטפל שלי. אני חושבת עליו כ-ל הזמן, מנהלת איתו דיאלוגים מדומיינים בראש שלי על כל דבר שאני עושה. אני מתחילה להרגיש שאני לפעמים עושה דברים רק כדי לספר לו עליהם אחר כך. ואולי אפילו מגיעה לטיפול למרות שאני לא בטוחה שאני צריכה טיפול כרגע. המחשבה על לא להיות איתו בקשר מבהילה אותי. המחשבות עליו לא עוזבות אותי, אני ממש אוהבת אותו ולא מצליחה להשתחרר מזה. אני מרגישה שזה מתחיל לפגוע לי בנישואים. שוקלת להפסיק את הטיפול וזקוקה לעצה. אני יודעת שרגשות למטפל זה דבר טבעי, רק שאני מרגישה שזה חוצה את גבול הבריאות, והופך לאובססיה מטרידה. אודה לכל התייחסות...
(המטפל יודע שיש לי רגשות אליו, אך לא סיפרתי שזה הדרדר לרמת אובססיה, ואין סיכוי שאני משתפת אותו בזה)

אני בת 51 יש לי משפחה נפלאה, חברים מקסימים ותומכים,ולמרות זאת יש לי בעיה של מחשבות שליליות. יש לי בעיה שאני תוכנת בראש מחשבות שלא קיימות במציאות מחשבות של פחדים עברתי טראומה בחיי לפני שלוש שנים כנראה זה פוסט טראומה חשבתי ללכת לטיפול פסיכולוגי לשיחות אני חושבת שזה יכול מאד לעזור לי ולמרות כל זה מה עושים אם מחשבות שליליות שלא מקדמות איך מתמודדים?

פנינו לפסיכולוג בנושא בעייה עם הילד.
הפסיכולוג העיר שאנחנו ההורים בעלי אופי שונה מאוד.
והוסיף שמשבר מחזק זוגיות או מפרק.
לי ההערות נראו לא במקום.
באנו ליעוץ בנושא הילד בלבד.
האם זה מקובל ??

כבר שאלתי כמה כאלו פה, הבעיה שלי היא שאני לא יכול לשפוט בעצמי אם זה נכון או לא נכון לעשות מה שאני רוצה, הכוונה היא שאני צריך לדבר במונחים של משתלם או לא משתלם, ואני שואל בשביל לקבל דעה חד משמעית, לא כדי לקבל הד של מה שאני אומר, השאלה היא האם משתלם להישאר עם הפסיכולוגית, הבעיה היא שאם אני אלך לפי מה שאני מרגיש תוך יומיים אני אסיים עם כל פסיכולוגית כנראה, אז בגלל זה אני מחזיק למרות שאני רוצה לעזוב הרבה פעמים (סכיזואיד).

טיפול אחרון היה חסם, וכל פעם שיש חסם זה כי הפסיכולוגית לא מבינה שאני צריך לדעת שהיא בצד שלי כל טיפול, הנושא עלה פה וגם בטיפול, אם היא תדבר איתי אני אקח את המילים שלה כפקודות, ומהטבע שלי אני מסרב לפקודות באופן עקרוני, היא תשאל שאלות ואני אענה תשובה טכנית, חוץ מזה שאמרתי כבר אלף פעם שהטיפול לא יתקדם עד שהיא תראה איזה הבנה גם אני מרגיש שמתבזבזות דקות יקרות, היא מדברת עם קיר ולא שמה לב, וזה מעצבן אותי שהיא לא מבינה שהיא מדברת עם קיר, היא לא שמה לב אם אני שם או לא, זו הבעיה העיקרית, היא מקבלת תשובות קרות וטכניות וממשיכה כאילו הכל רגיל כאילו אני מכיר אותה, היא אומרת לפעמים שהיא חושבת שהיא מכירה אותי, ובטיפולים כאלו כמו האחרון שבהם אני לא דורש הבנה או מדבר על דברים שקשים לי בחיים כדי לסחוט ממנה אכפתיות, השיחה היא טכנית, ולא אכפת לה, יכלתי לשים רובוט במקומי שיסביר מה קורה בחיים שלי, אני לא מגזים, אני רק מסביר כאילו אני מסביר על ספר היסטוריה, וזה כאילו לא אכפת לה היא תדבר עם הרובוט כל הפגישה, כל הטיפולים, וזה אף פעם לא יבוא ממנה, אני מחכה ומחכה וזה לא קורה כל הטיפול, עד שאני כבר נפתח ואומר לה שהיא שוב לא הציגה שום אמפטיה לקשיים שלי במשך כל הטיפול ואז היא מכניסה אמפטיה בדרך אגב כאילו אני לא אשים לב, וזה כבר לא שווה, בא לי באותו רגע כבר ללכת הביתה ולא לחזור.

הבעיה הזו קיימת עם כל אדם, בדרך כלל אני בוחר להיות רק עם אלו שמוכנים להראות שאכפת להם כל פעם מחדש, אבל שוב, הטיפול נעצר בשביל הבעיה שלא נפתרת ולא משתנה, אולי עם מטפלת אחרת לפחות אני אתקדם במקומות אחרים במקום לדרוך במקום על בעיה כזו קטנה ופתירה בקלות, במשפט אחד של אכפתיות והבנה, אז השאלה היא האם כדאי אחרי שנה של טיפול לעבור לאחת חדשה

גיליתי שחברה טובה שלי משקרת ללא הפסקה על כל פרט קטן או גדול בחיים שלה, היא כנראה עברה טראומה בילדותה ואני רוצה לעזור לה, אני מפחדת לעמת אותה עם הדברים כי לפי מה שאני מבינה היא בכלל לא מבינה שהיא משקרת היא חיה במציאות מדומה שהיא בנתה לעצמה, וכנראה מפחדת להתעמת עם האמת לגבי מה שעברה בילדותה, אני רוצה לדעת איך לפעול

מטופל בדפלפט רואה מדי פעם ביציאות את הכדור בשלימותו האם זה בעיה ואם כן מה לעשות

לפני יומיים הייתי אצל הרופא משפחה הוא שינה לי חצי כדורים והעלה גם שתי כדורים במינון יותר גבוהה הוא לא הסכים בשום אופן שאלך לשלוותה או בתי חולים כאלה או אחרים הוא מסדר לי רופא פרטי. רציתי לשאול עד שהכדורים יסתדרו כי הרופא אמר שזה יקח קצת זמן אני סובלת רק מחרדות איך באופן עצמאי אני יכולה להקל על החרדות שלי עם זה דפיקות לב מחשבות חרדתיות אני מאוד אשמח עם תוכלו להציע לי איך להקל באופן עצמי עד שיסדרו לי את הרופא אני אשמח אני ממש מודה לכם שוב הוא לא הסכים שאני אלך לאשפוזים או בתי חולים לחולי נפש כי הוא יודע שיש לי חרדות מהמקומות האלה בעבר עברתי טראומה והרופא שולח אותי לרופא פרטי עד אז אשמח מאוד מה לעשות אישית כדי להקל על החרדה עד שהכדורים יסתדרו ממש תודה מכל הלב מקווה שתסכימו לתת לי עצה זה חשוב לי מאוד יום מקסים לכולכם

דיברתי עם ער"ן קודם, כי סבלתי נורא ורציתי להימנע מפגיעה עצמית.נמנעתי.
אבל הסבל נשאר, אז אני כאן.
אני אוהבת את הפסיכולגית שלי יותר מאת עצמי.היא יפה וחכמה, אצילית ועדינה אבל גם חזקה וכמובן חכמה.אני מקנאה בה, אבל יותר מזה אני מרגישה נחותה ממנה.פגומה.
ויש לה בנות.הן כמוה,יפות מוצלחות, גם בהן אני מקנאה.בהן אני מקנאה פעמיים: גם על זה שהן שלה, וגם על זה שהן מוצלחות ויפות כמוה וכל החיים לפניהן.
כשאני אומרת שאני מקנאה או נחותה אני מתכוונת מהדברים השטחיים החיצוניים והפעוטים ביותר ועד לדברים המהותיים יותר.
כל זה מדובר בטיפול.היא יודעת.
ואנחנו אומרות שצריך להסתכל על היש ולא על האין.ובאמת יש לנו קשר מיוחד וחזק.
אבל אני לא מצליחה.ואני חושבת שבמו ידיי ואישיותי הפגומה אני אהרוס את הקשר ואת הטיפול.
היום חזרתי כאובה מהפגישה.
כל היום אני מרגישה כאילו אני מסתובבת בלי עור בחדר עמוס אנשים וצפוף.
הייתי רוצה להשלים עם זה שהיא טובה ממני,החיים שלה טובים משלי,הבנות שלה טובות ממני, פשוט להשלים עם זה.
הייתי רוצה להשלים עם זה שהיא "רק" הפסיכולוגית שלי.שהיא לא יכולה להיות איתי פיזית כל הזמן.ושיש לה עולם שלם שאני לא חלק ממנו.
שאין לי שליטה על הקשר איתה.היא או המציאות יכולות להביא עליו את הקץ בכל רגע.
אני רוצה את כל זה.אבל אני לא מצליחה.
לו הייתי מצליחה, יכולתי ליהנות מהקירבה,מהיכולת שלה להצמיח אותי ,מהאהבה שלה,מהרבה דברים.
אבל אני לא מצליחה.
אני לא ככ יודעת מה לעשות.
חשבתי היום המון על המוות.
רציתי מאד לחתוך את עצמי כאילו שזה יכול לעצור את המחשבות האלה וחוסר השליטה הזה.לא עשיתי את זה..
איך מישהו יכול ככ לא לאהוב את עצמו? להרגיש כמו אבק ליד אחרים..להרגיש שהמוות עדיף על חייו הלא ראויים? וכל זה כשיש בעל וילדים..משפחה.איזה מן אמא אני???
אין לי בעצם שאלה לשאול..אני פשוט מחפשת הקלה.הגיון.משהו..לא יודעת מה.

שלום.
הבן שלי אובחן כסובל מהפרעות קשב וריכוז. אנחנו מתלבטים אם מיד לקפוץ לטיפול תרופתי או שיש טיפול רגשי שיוכל להקל עליו. הוא מאד חושש מטיפול תרופתי כי הוא רואה חברים שמאד כבויים בגלל התרופה. מצד שני הוא מאד מתקשה בלימודים ומרגיש מתוסכל.
איזה סוגים נוספים של טיפול יש להפרעות קשב וריכוז? האם טיפול רגשי יעיל?
תודה

נכון שאני במצב נפשי לא טוב ובאמת רציתי ללכת לטיפול יש לי גם תופעות פיזיות והתכוונתי ללכת לרופאת משפחה לקבל טיפול. אבל לפני כמה שנים עברתי טראומה באשפוז במיון ובעקבות מה שיעל כתבה לי ואני יודעת שיעל רוצה לטובתי גם יעל את לא מכירה אותי אבל הכוונה שלי לטיפול הייתה לקבל תמיכה בשירות הציבורי ולא במיון יש לי טראומות נוראיות מאשפוזים קודמים ואני לא מציאה ללכת למיון להתאשפז זה טראומה נוראית לעבור את זה.לכן החלטתי ותודה יעל שרצית לעזור לי והכוונה שלך הייתה טובה אני מעדיפה ללכת לרופאת משפחה רק בשביל הבעיה הפיזית החלטתי לוותר על טיפול נפשי אני לא רוצה לעבור עוד פעם טראומה אני יעזור לעצמי לבד למרות שאין מי שיעזור לי בכל אופן תודה על הכל ועל התמיכה בפורום שיהיה לך יעל ולכולם בהצלחה

תודה רבה על התמיכה אבל עם כתבת לי שהיא יכולה להפנות אותי למיון פסיכיאטרי אני מוותרת על הטיפולים תודה בכל אופן ערב טוב