פורום טיפול נפשי

שלום לך.

יש להבחין בין טיפול פסיכיאטרי לפסיכותרפיה- טיפול פסיכיאטרי הוא טיפול המבוסס על מתן תרופות ואילו פסיכותרפיה, בהתאם לסוגיה השונים, היא טיפול בדיבור אשר מכוון לגילוי הרבדים הנפשיים עומדים בבסיס הסמפטומים ולשינוי דפוסי התנהגות, חשיבה ורגש הגורמים לקושי וסבל. כל פסיכולוג מציע שירותי פסיכותרפיה ואילו פסיכיאטר יכול לעסוק בפסיכותרפיה, אך הטיפול הבסיסי שפסיכיאטר מציע אינו פסיכותרפיה. 

במקרים מסוימים יעילותם של פסיכורתפיה ושל טיפול פסיכיאטרי תרופתי שווים, אך במקרים של הפרעות כמו סכיזופרניה ומאניה דפרסיה הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב בין שני הטיפולים- הטיפול התרופתי מסייע בהשגת האיזוני הנוירו-כימיים הנפגעים במחלה, והטיפול הפסיכותרפי מסייע בהתמודדות, ניהול מחלה ושיפור הרווחה והתפקוד.

ליטל

שלום ליאור.

טיול גדול הוא אכן טיול לא פשוט אשר מפגיש עם לבד מסוג אחר- לבד שהוא תלוש ומקיף יותר מאשר הלבד שבארץ, שעדיין עטוף ב"ביחד". במובן זה, כצעד ראשון אני חושבת שכדאי לקבל את הרגשתך ולא לראות בה בעיה אלא תגובה טבעית לאתגר לא פשוט. בהתאם, נדמה לי שכדאי לשים לב שאתה לא מתאכזב או כועס על עצמך אלא מקבל ומכיר בעצמך כאדם שיש לו צורך בביחד ובקרבה. ואם לא קל לך לקבל זאת- לשאול את עצמך מדוע הצורך מעורר כאלו אמביוולנטיות וקונפליקט. ברוח זו אני מציעה גם לאפשר לעצמך לחפש באופן יותר אקטיבי קרבת ישראלים- לבדוק אם יש מקומות לינה הידועים בישראליותם ואפילו לשנות מעט את מסלול טיול כדי להגדיל את הסיכוי למפגשים. יתכן שבשלב מוקדם זה של הטיול, כאשר השינוי ועזיבת הסטטוס קוו הביתי משתנה, זה מה שדרוש ל ובהמשך משהו יתגמש ותוכל ליהנות גם בדרכים אחרות.

ליטל

שלום ירדן,

ראה תשובתי אליך מה-31.12:

נשמע לי שיש שני היבטים חשובים שאתה מתייחס אליהם בדבריך. אחד- התחושה הלא נוחה שלך סביב פערי הגובה והכוחות והשני- יחסה של אחותך אליך.

בנוגע לנושא הראשון, כדאי לזכור שלכל אחד יש קצב ועיתוי צמיחה שונה ויש סיכוי סביר שעם הזמן גם אתה תעשה את ה"קפיצה" הגופנית שלך- בין אם בגובה ובין אם בהיבטים גופניים אחרים. 

בנוגע ליחסה של אחותך אליך ולאלימות שאתה מתאר, נשמע לי שכדאי בשלב ראשון לנסות ולנהל איתה שיחה כנה ופתוחה על כך ולבדוק האם היא מוכנה לנהל שיח פתוח וחיובי על הדברים שמפריעים לה ולך ביחסים- אם תצליחו להבין מה הטריגרים למריבות, אולי תצליחו לצמצם את החיכוכים. במידה ושיחה כזאת לא אפשרית או לא תסייע, אני מציעה לערב את ההורים במצב ולבקש מהם לסייע לכם לחשוב מה גורם לדינמיקה השלילית ביניכם וכיצד להפסיק אותה. אפשר גם לפנות לייעוץ משפחתי נקודתי סביב הנושא. 

בכל מקרה, המסר שלך צריך להיות מסר של רצון לשינוי ונכונות לשנות גם היבטים בהתנהגותך שאולי תורמים ליחסים השליליים.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול משפחתי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך.

כואב לשמוע את המילים הקשות והכואבות שלך. ואני כמובן מצטערת לשמוע על האובדנים הקרובים ועל האופן בו הם נוגעים בך.

אני יכולה להבין ברובד מסוים מדוע האובדנים של אנשים שהיו חלק מנוף ילדותך מעוררים תחושות של חוסר טעם, יאוש והתפרקות. אבל בו זמנית, אני חושבת שהתאבדות היא לעולם לא רק "התגברות על הפחד" והימנעות מהכאב הנלווה לחיים אלא אקט מורכב ורב רבדים, שנוגע באזורים נפשיים עמוקים ונרחבים. במובן זה, יש לי הרגשה שבתוך הטיפול שלך אפשר יהיה להבין יותר לעומק את דברייך כשאת מדברת על הקנאה, על העייפות ועל תחושות נוספות שתיארת. באופן שטחי יותר, אני יכולה לומר רק שאני מבינה שלפעמים החיים מרגישים יותר מדי, כואבים ומעייפים מכדי שיהיו בעלי טעם. אבל זכרי שזה לא תמיד הרגיש כך ולא תמיד ירגיש כך. את עדיין בתוך תוכו של משבר, בלב הכאב וממקום כזה באמת לא קל להרגיש שלחיים יש מה להציע, אבל זה לא חייב להמשיך כך תמיד. 

אני מקווה שאת מצליחה להרגיש את זה.

ליטל

שלום הילה. 

ראשית, נשמע שעשית טוב שפתחת מול המטפלת את תחושת התקיעות והתסכול, ולא הייתי נבהלת מהתחושה השלילית שנלוותה לכך- דיאלוגים משמעותיים ומקדמים על תקיעות של תהליכים טיפוליים נוטים להיות ממושכים, מאחר והם מזמינים להתבוננות מעמיקה על גורמי התקיעות ממנה ניתן ללמוד על מנגנוני ההגנה, החרדות וההיבטים הנפשיים המשפיעים על מצב זה. כמובן שקיימת אפשרות שהמטפלת הנוכחית לא מתאימה לך, אך מאחר ואת מתארת דפוס חוזר בטיפולים, נשמע לי שכדאי לתת סיכוי לשיח הטיפולי על התקיעות- יש סיכוי טוב ששיח פתוח על תחושות התקיעות, חוסר הנראות והכאב הנלווים להן יוכלו להניע את הקשר והתהליך. כיוון נוסף שכדאי לשקול הוא תדירות המפגשים הטיפוליים. מטופלים המתקשים "להכנס לעומק" נתרמים לא פעם מהעלאת תדירות המפגשים מאחר ומפגשים אינטנסיביים יותר מציעים לנפש מסגרת עוטפת ובטוחה יותר, שלא פעם מאפשרת העמקה ואמון המחאפשרים גם כניסה לרבדים נפשיים חשובים ומורכבים יותר. 

במילים אחרות, אני חושבת שלפני החלטה על סיום הייתי מקדישה מספר מפגשים לשיח פתוח על הנושא. אם תרגישי שהשיח מעלה כיווני מחשבה חדשים, יש סיכוי טוב שאת במקום הנכון.

ליטל

שלום נעמה.

קושי סביב יצירת קשר אינטימי, מחייב וקבוע יכול לנבוע ממגוון גורמים רגשיים-אישיותיים והתנסויות עבר שליליות בקשרים בין אישיים אשר מתכנסים לכדי חוויה, בדרך כלל לא מודעת, לפיה היקשרות היא מסוכנת ופוגענית. במצבים אלו הנפש עשויה לייצר אין ספור "תירוצים" וסיבות להימנעות מקשר ובכך לייצר תנודות בין קרבה לריחוק, מחוייבות ונסיגה. במצב זה, נדמה לי שהשאלה המרכזית אינה ממה נובע דפוס התנהגותו של בן זוגך או "מה זה" אלא עד כמה את והוא מוכנים לשאת את המצב והאם יש לבן זוגך נכונות לעבודה רגשית אשר תביא לשינוי. במילים אחרות, במידה ומדובר בקשר ממושך שחשוב לך אני חושבת שכדאי לבדוק האם בן זוגך מוכן לפנות לטיפול פסיכולוגי/טיפול זוגי אשר יאפשרו לו להבין יותר לעומק את התנהלותו הזוגיות ולשנות אותו. במידה ואינו מוכן לכך, יתכן ולך עצמך כדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך לעבד את המצב ולחשוב האם וכמה זמן את מוכנה להמשיך באופן הנוכחי.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול זוגי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום חניתה.

אתחיל מהסוף- אני מבינה גם את התקווה לריפוי דווקא ע"י מי שפגע וגם את הכמיהה שמישהו אחר ידע מה נכון ויחלץ אותך מהדילמה הזאת, שהיא באמת קורעת ומטלטלת. אבל כפי שאת עצמך יודעת, זה לא כך ואלו החלטות שאפשר לקבל רק מבפנים. 

אני לא בטוחה שיש לי מה להוסיף מעבר לדברים שכתבתי לך בעבר, אך אני יכולה לשתף בתחושה שעלתה בי בעת הקריאה של דברייך- תחושה שאכן כבר מאוד קשה להבחין בין מה ש"שלך" למה ש"שלה". למשל, מטפלים רבים אינם מוסרים אבחנה "פורמלית" פשוט משום שאינם עובדים עם מדריכים אבחנתיים- האם זו בהכרח עדות לכך שהמטפלת מנסה "להחזיק אותך"? מצד שני, כמובן שאין דבר כזה מטופל שרק מטפל אחד בעולם מתאים לו ויכול להתמודד איתו. תמיד קיימות אלטרנטיבות ותמיד קיימים קשרים בהם יכולות להתפתח דינמיקות אחרות.

נשמע מדברייך שאת והמטפלת מצליחות לגעת זו בנקודות הרגישות של זו, ושהדינמיקה הזאת יוצרת חיבור חזק ועמוק אך לא פחות מכך מכאיב, מטלטל ופוגע. וכפי שכתבתי לך בעבר- אין בכוחי לדעת אם המפגש החזק הזה יכול להביא לצמיחה ושינוי או רק לפתיחת פצעים. כאמור, אני מאמינה שהמדד המשמעותי ביותר הוא השאלה האם אתן מצליחות לצמוח ולהרחיב את ההבנה מתוך ההתנגשויות והקשיים או לא. אם לא, ואם את מרגישה שאתן רק פותחות פצעים כואבים, יתכן וזה לא המקום עבורך.

ליטל

שלום תמר.

ראשית, אני שמחה לשמוע שאת מרגישה שאפשר לתת יותר קול ומילים לתחושות. זה צעד חשוב. אני מבינה את הפחד העמוק שלך- קשה לספר ולהשמיע תכנים קשים, מכאיבים ו"קיצוניים" כאשר את לא בטוחה שיש מי שיתפוס ויחזיק אותם כראוי, ויתן תוקף לתחושותייך.

זה משאיר אתכן, אם שתיכן תהיו מוכנות לקחת אחריות על כך, עם המשימה העדינה והמורכבת של בדיקה- איפה תגובתה אכן מרסקת ולא רגישה דיה ואיפה, אולי, חוסר האמון שהתבסס ביניכן (ואולי גם זה של עברך?) מקשה על מתן אמון. מעבר לכך, עם כל הכאב הכרוך בכך, אני חושבת שלפעמים אין ברירה אלא לבדוק- לנסות ולשתף ולראות איך תהיה התגובה והאם תצליחו לבנות משם דיאלוג טוב- כדי לדעת האם יש תקווה ובסיס להמשך הקשר. ברור לי שקל לייעץ זאת וקשה "לקפוץ למים" ולנסות, אבל נדמה לי שלפעמים "קפיצות למים" מסוג זה מסייעות בקבלת החלטות לכאן או לכאן.אם היא לא יכולה להיות שם בשבילך, מוטב שתדעי זאת ואם היא יכולה- חבל על כל רגע בו אתן לא מנסות לקדם אפשרות זו.

אני חושבת שאני מנסה לומר שלצד ההבנה וההרגשה של כאבך, אני מרגישה גם שאין מנוס, אם וכאשר תרגישי מוכנה לכך, מלקיחת הסיכון ובדיקה. זו בדיקה קשה ומאיימת, אבל גם חשובה ומקדמת- לכאן או לכאן.

ליטל

שלום לך.

אנמי לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את הנסיבות שאתה מתאר אבל אני שומעת את הקושי, את החשש לעתיד ואת המאבק הפנימי בין יצירת קשרים, חיבורים ונטילת חלק בעולם לבין המקום המסתגר, הלא סומך. בתוך כל זה, אני זוכרת שאתה נמצא בטיפול וזוכרת גם את הרגעים בהם הרגשת שיש עם מי לדבר ושיש לך פרטנרית לשיח. אני יכולה לדמיין כמה קשה לשמר רגעים אלו, אבל חושבת שאין מנוס אלא להמשיך ולהיאחז בהם, ולנסות לחזק את החיבור לאנשים וכך גם לחיים. נשמע מדבריך שניסית לאורך שנים רבות להסתדר בעצמך ועדיין נותרת עם סבל וכאב, ולכן אני חושבת שעם כל הקושי הכרוך בכך חשוב לא לוותר- להמשיך ולדבוק בטיפול, ולראות אם דרך הקשר תוכל, לאט לאט, לזוז למקומות אחרים וחדשים. 

אל תתייאש ואל תפסיק לנסות.

ליטל

שלום מנחם.

שאלתך רחבה ועמוקה, ואני חוששת שבמסגרת הפורום אין אפשרות להשיב באופן מקיף. בקצרה אוכל לומר שתכונות כערך עצמי ואהבה עצמית מתבססות מתוך השילוב בין גורמים אישיותיים, גורמים נסיבתיים (הצלחות וכשלונות, רקע אישי, מראה חיצוני וכד') וגורמים הנוגעים ליחסים המוקדמים- עד כמה האדם חש אהוב, מוערך ורצוי בשלבי ההתפתחות המוקדמים. כל אלו משפיעים על תחושת הערך והאהבה העצמית אשר האדם ישא איתו בבגרותו, אך גם בבגרות יש מקום לשינוי ושיקפור של היבטים אלו- הן באמצעות טיפול פסיכולוגי בו אפשר להבין יותר האם ולמה חסרה אהבה עצמית, הן בתוך מערכות יחסים חיוביות בבגרות והן באמצעות התבוננות פנימית ונסיונות לאתגר תפיסות עצמיות שליליות אשר התבססו בשלבי החיים המוקדמים יותר.

ליטל

שלום לך,

ותודה על המילים החמות.

כפי שאת בוודאי יודעת על בשרך, נסיבות חיים הכוללות פגיעה משמעותית והתעללות אכן משאירות את חותמן ומשפיעות על "שורשי" האישיות והקשרים הבין-אישיים, ולכן גם על תחושות מכאיבות כמו בדידות, תחושות חולשה וחוסר ערך ועוד. מאחר והפגיעה והשבר התרחשו בתוך קשר בין אישי, גם תיקונה ושיקומה של הפגיעה מתרחשת במסגרת בין אישית  ובמובן זה, יש משהו טבעי בכך שאת דבקה בטיפולים ובניסיון לייצר קשרים טובים ומשמעותיים. לא היית קוראת לזה "כבולה", אלא יותר נאחזת ומחפשת שינוי ושיקום, אם אני מבינה נכון מדברייך. בהקשר זה, מרשים לשמוע שאת נאבקת ומצליחה ליצור קשרים משמעותיים וקרובים בטיפולים. אני מאמינה מכל ליבי שעם הזמן המאמץ המתמשך יתן פירות. בינתיים, אני חושבת שאפשר רק לנסות ולבדוק כי את אכן מקבלת את הטיפול המתאים והממצה- ישנם כיום מגוון רחב של סוגי טיפולים המתאימים לסימפטומים והשלכות של אירועים טראומטיים, וכדאי לבדוק עם המטפלת אחת לזמן מה שאת אכן נמצאת במסלול הטיפולי המדויק והמתאים ביותר עבורך.

אני לא בטוחה שדבריי מציעים מענה לשאלת ה"מה עושים",  מאחר ומדובר בתהליך ארוך ולא פשוט, אבל מחזקת את ידייך בניסיון ובמאבק. אל תתייאשי.

ליטל

שלום ענת.

איני יודעת מדוע ביטלת את הפגישה- כעס? תחושה של חוסר צורך? בדיקת גבולות? רצון להתנסות ולא להרגיש תלויה? דבר מה אחר?- ולכן אני לא בטוחה שיכולה להשיב באופן מדויק. ובכל זאת, אני יכולה להבין שעשית משהו שחורג מהאופן בו את מכירה את עצמך ואת הקשר הטיפולי, וזה מעורר חשש ותהייה, אבל אולי גם מסקרן ויאפשר להבין דבר מה על נפשך ו/או על המקום בו את נמצאת בטיפול אם תוכלו לדבר על כך ולעבד יותר לעומק בפגישת הטיפול הבאה. במילים אחרות, מציעה לא "להיבהל" אלא ללכת עם המקום אליו נפשך הובילה אותך ולבדוק בטיפול את המשמעות. מאמינה שזה יוכל להפוך לדיאלוג משמעותי.

ליטל

שלום לך.

אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף מה כוונתך בחוסר האמונה שלך בדיכאון- האם אינך מרגישה כך? האם תחושת ה"פירוק" שאת מתארת שונה מתחושות של דיכאון כפי שאת מתייחסת אליהן?  אני תוהה אם הקושי לאפיין "מה יש לך" וממה את סובלת קשור בחוויה של חוסר ההבנה בטיפול- קושי להמשיג ולתת מילים מדויקות לחוויה הרגשית שלך בכלל, ולסבל הנפשי שלך בפרט. 

תחושת הבנה ומתן משמעות לסבל היא אחד הצעדים החשובים ביותר בהתמודדות עם קשיים רגשיים, ולכן נדמה לי שבשלב ראשון צריך להמשיך ולבחון יותר לעומק את תחושתך שאינך מבינה ואינך מובנת לגבי חוויתך הפנימית. אני חושבת שאי אפשר להרפות מהנושא, אלא שחשוב להמשיך ולדון בו בטיפול עד שתתבסס חוויה עמוקה יותר של הבנה או הכרה בסיבות לקושי בהבנה. לכן, הייתי ממשיכה לעלות את הנושא בטיפול שוב ושוב.

ליטל

שלום עליזה,

אני מבינה שאת נמצאת בתהליך של בניית קשר חדש, כאשר נשמע שאת עסוקה בשאלות לגבי התנהלותך והאופנים בהם היא יכולה להשפיע על מערכת היחסים. לצערי אין תשובה אחרת נכונה, כאשר בכל קשר מתאימה התנהגות קצת שונה, בהתאם לצרכים ולאופי של שני בני הזוג. ממה שאני מבינה הנתק שנוצר הוא מהצד שלו, וייתכן שהוא זקוק ליותר ״מרחב״ בין המפגשים. כמובן שלא אוכל לדעת כיצד הוא יגיב במידה ותביעי את רצונך לתקשורת יותר אינטנסיבית בין, וזה מאוד תלוי ברצונות שלו ביחס לקשר. קיימת אפשרות להעלות את הנושא מולו ולתהות אם היה רוצה יותר תקשורת ואולי מתבייש או מחכה שאת תיצרי תקשורת שכזו, או שלהיפך, ודווקא הוא מעדיף פחות תקשורת ואכן במצב כזה יהיה עדיף לתת לו יותר מרחב. בכל מקרה, זה נושא שתוכלי להעלות לדיון פתוח מולו, כאשר חשוב לשים לב ששניכם תהיו מרוצים. אני מעודדת אותך לחשוב בנוסף למה הוא צריך או רוצה, גם מה את זקוקה לו ומחפשת מקשר והאם תוכלי לקבל את מה שאת זקוקה לו בקשר הנוכחי. 

בהצלחה,

יעל