פורום טיפול נפשי

שלום לך.

אני לא בטוחה שהבנתי מספיק טוב היכן מוקד הקושי, אך נדמה לי שאתה מתאר מעין "משיכה למטה" של הדיכאון אשר עומדת מול מעורבות מלאה יותר בחיים- על הטוב והרע שהם מציעים. אם אכן כך, אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי שיסייע לך להבין, להגדיר ולעבד את מקור הקושי ומשם אולי לפתוח אפשרויות נוספות של מעורבות ועניין בחיים.

ליטל

שלום הילי.

המפגש עם חוסר רצון של הצד השני באהבה והקרבה שאנחנו מציעים הוא מפגש מכאיב ובמובן זה, תגובתך טבעית ומובנת, ואני לא חושבת שצריך להילחם בה אלא לתת לעצמך להרגיש, לכאוב ולהתאבל. לפעמים דווקא המאבק ברגש הוא שמקבע את הרגש ומונע אפשרות לתת לפצע להירפא ולהמשיך הלאה. לכן, מציעה לתת לעצמך זמן ומקום לבטא את הכאב מול אנשים הקרובים לך. לצד זאת, במידה והקושי להמשיך הלאה מלווה אותך תקופה ארוכה ו/או גורם למצוקה משמעותית או קושי בתפקוד כדאי לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי- לפעמים דחייה או אי הצלחה של קשר זוגי מגרדים פצעי עבר הנוגעים לחוויות של דחייה  ובמצבים אלו כדאי להיעזר בטיפול שיסייע להבין את גורמי העומק לקושי ולעבד אותם.

ליטל

שלום ירדן.

שינוי וטיפול אפשריים כאשר האדם מכיר בבעיה ומעוניין לשנות אותה, כך שקשה לי לומר האם  ישנה את התנהגותו. לצד זאת, כאמור, אני חושבת שהנקודה המרכזית עבורך היא השאלה מדוע לפנות דווקא לבן זוג אשר יש לו תכונות שאת חווה כבעייתיות כל כך- גם אם יש לו תכונות חיוביות אחרות ונוצר עמו חיבור.

ליטל

שלום לך.

טיפול פסיכודינמי מבוסס על עבודה עם הלא מודע: המטופל מוזמן להעלות כל תוכן שעולה בדעתו ולשתף בו את המטפל עם כמה שפחות צנזורה, וכך ניתן לגעת, לחשוף ולעבד תכנים לא מודעים. לכן, התשובה שלי היא שכן, בהחלט כדאי לשתף את המטפלת- זהו לב הטיפול, והעניין אינו רק מה שמגלים בסוף אלא התבוננות בכל התוכן והמהלך הנפשי. במובן זה, מעבר לשאלה מה תגלי/לא תגלי על עברך, ההתלבטויות הרבות שעולות בך, החששות והעמדה המבטלת שאת נוקטת כלפי עצמך ומחשבותייך- הן חומר טיפולי חשוב לא פחות מאירועי העבר. נדמה לי ששיתוף יכול להרחיב את השיח, להעשיר אותו ולקחת למקומות חדשים ולכן לא הייתי מהססת לשתף.

ליטל

שלום תמר,

אני מבינה שאת מאוד סובלת עכשיו, ונשמע שאת מוטרדת מהאפשרות שתמשיכי להרגיש סבל שכזה לאורך זמן. אני נוטה להסכים עם המטפלת שלך, שלאחר משבר נפשי, בו עלו תכנים מציפים לאחר שחווית ניתוק מסוים, ככל הנראה לא תהיה חזרה בדיוק למצב הקודם. עם זאת, אני לא בטוחה שאלו חדשות רעות בהכרח, במובן שמשבר יכול לשמש גם קרש קפיצה להתמודדות עם תכנים שלא עלו קודם לכן וכן להוות גשר לחיים יותר מלאים ובעלי משמעות. אני מבינה שקודם הרגשת טוב יותר, אך את מתארת תחושת ניתוק, ואני חושבת שכשאר חיים בחוויית של ניתוק, עלולים גם לפספס את העושר שקיים בחוויות רגשיות משמעותיות, לטוב ולרע. אני מקווה שתוכלי להמשיך להיעזר בטיפול בכדי לצלוח את המשבר, ושעם הזמן הטיפול יוכל להרגיש פחות כמו קביים ויותר כמו קרש קפיצה לעצמאות ולחיים בעלי משמעות, אולי אפילו יותר טובים מאשר לפני המשבר. אני מאמינה שזו מטרתו של טיפול מוצלח, אך לעתים התהליך עלול להיות מורכב ואף ארוך. אני מעודדת אותך להמשיך ולהתמיד בתהליך שהתחלת, שכן נשמע שהטיפול מספק לך מערכת תמיכה משמעותית. אני מקווה שעם הזמן תוכלי להרגיש יותר חופשיה ועצמאית שוב. 

בהצלחה,

יעל

שלום אפרת,

לפי כללי האתיקה של הפסיכולוגים, קיים איסור מחמיר על מגע בעל אופי מיני בטיפול (כמובן). עם זאת, לגבי מגע שאינו בעל אופי מיני (וכמובן רק כזה שמשרת את צרכי הטיפול, לדוגמא, לחיצת יד או חיבוק) הדעות חלוקות והעניין נתון לפרשנות אישית ולגישה הטיפולית. יש מטפלים שיאפשרו חיבוק, כמובן רק כאשר זה נעשה בהסכמה מלאה וללא ניצול של המעמד של המטפל/ת ועם דגש משמעותי על הצורך של המטופל/ת באותו רגע. תחום המגע הוא תחום מורכב ויש מטפלים רבים שימנעו ממגע בכל מקרה, מתוך גישתם. לעומת זאת, יש מטפלים שירגישו בנוח להציע חיבוק בסיום הטיפול במידה והם מרגישים שיש לכך ערך טיפולי. אני מציעה להעלות את הנושא מול הטפלתבצורה ברורה יותר, בכדי להבין מה עמדתה. אם את מרגישה צורך בחיבוק שכזה, ייתכן שתוכלו לבחון את המשמעות של החיבוק עבורך ואולי המטפלת תוכל לראות בכך ערך גם היא ולשתף פעולה, תלוי בגישתה וכן בהתרשמותה המקצועית במקרה ספציפי זה.

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

אני שומעת כמה את במצוקה, כמה את צריכה "נגיעה" ואיתות שיש איתך מישהו. וכמה קשה כשהמגע והמענה מתעכבים, גם אם אי שם בתוכך את אולי יודעת שהם יגיעו, ושיש מי שמחזיק אותך בנפשו.

אני שומעת את הבהלה שלך מהדעיכה, אבל גם את הפחד העצום מכך שאין מקום לתנודות בתוכך, אפילו אם את זוכרת ברמה הרציונלית שתהליך החלמה והיבנות הוא תהליך שאך טבעי שיהיו בו גם נסיגות. ההחלמה נחשקת אבל פעמים רבות גם מאיימת ומערערת ולפחות מנסיוני, כמעט כל תהליך שיש בו צמיחה נפשית משמעותית עובר דרך נפילות וכאבים. לכן, אם יש מקום בו את יכולה אולי שלא להקשות על עצמך הוא לתת לעצמך לגיטימציה להיעזר, להיתמך ולשתף בכנות בתנודות החלות בתוכך. יש לי הרגשה שהמטפלת שלך, גם אם אינה לצידך ברגע זה, יכולה להחזיק גם את הנסיגות וגם את הסערה שמתחוללת בתוכך כעת. 

אני שומעת את עוצמת המצוקה ומזכירה שבמידה ואת מרגישה שאת לא יכולה לשמור על עצמך, חשוב להיעזר בכל אמצעי שזמין לך- משפחה וחברים, קווי תמיכה ובמידת הצורך גם בפנייה למיון פסיכיאטרי. לצד זאת, זכרי שאת פחות לבד מכפי שאת מרגישה כרגע, ושהדברים יענו ויוחזקו. נסי לשמור על עצמך ולטפל בעצמך כפי שהמטפלת שלך היתה שומרת עלייך אילו היתה לצידךכעת . בסבלנות ובחמלה.

ליטל

שלום לך,

כמובן ששיקולים מקצועיים מסוג זה הינם אישיים וקשורים למקרה הספציפי ולכן איני יכולה להגיד בוודאות האם זה נכון או לא נכון. עם זאת, אני נוטה להסכים שבאופן כללי (אך כמובן יש לבחון כל מקרה לגופו) ובייחוד בתחילת טיפול, יש חשיבות וערך רב ליצירה של רצף טיפולי לפחות אחת לשבוע, שכן גם שעה אחת שבועית היא זמן מאוד מוגבל, ולעתים קרובות יהיה קושי להעמיק ולהתחיל לייצר שינוי כאשר נפגשים רק אחת לשבועיים. בשלבים יותר מתקדמים של הטיפול, ולאחר שנוצר כבר שינוי כלשהו, יותר נהוג לעבור למסגרת של פעם בשבועיים על מנת לשמר את ההישגים הטיפוליים. נשמע שהפסיכולוגית שלך הקדישה לכך מחשבה, ולכן איני בטוחה שהעניין קשור לגמישות, אלא להמלצה מקצועית בנוגע לאופן בו תוכל להפיק את המירב מהטיפול.

בהצלחה,

יעל 

שלום יעל,

כמובן שגם מטפלים, כמו אנשים אחרים, עלולים להיות מובכים מנושאים שונים. עם זאת, מתוקף התפקיד הטיפולי שלהם זו אחריותם להתמודד עם המבוכה ולא לאפשר לה להשתלט או להשפיע על החלטות טיפוליות. באופן כללי, מטפלים אמורים להיות יכול לשמוע ולדבר על כל נושא עם המטופלים שלהם, מביך ככל שיהיה. קיימת אפשרות שהמטפלת מרגישה שאת מובכת ולא רוצה לדחוק אותה לספר. עם זאת, אני מאוד מסכימה איתך שחבל יהיה לוותר על שיח פתוח על נושא שכה מעסיק אותך בגלל החשש להביך אותה, שכן זה התפקיד שלה להתמודד עם המבוכה ולתת לך את המענה הטיפולי במקצועי ביותר, שלא מושפע מרגשותיה בנושא. כמו כן, גם אם יש מבוכה סביב נושא מסוים, זו הזדמנות לשוחח על המבוכה שעולה ועל הקושי להעלות את הנושא ולשוחח על הצורך שלך להגן עליך ועליה מפני המבוכה. לכן, אני סבורה שיש כאן הזדמנות טיפולית שחבל יהיה לוותר עליה, ושאולי כשלב ראשוני תוכלי פשוט לספר לה כפי שכתב כאן, שיש נושא שמביך אותך ושאת חוששת להביך אותה. אולי מתוך השיח הזה תוכלו להרגיש שאתן יכולו לעבור לשלב הבא בו תוכלו לדבר על הנושא עצמו.

בהצלחה,

יעל 

שלום מיקה,

אני מצטערת לשמוע שכך את מרגישה, ושומעת כאב מאוד גדול שעולה מתוך הדברים שכתבת. אני מעודדת אותך על השיתוף ועל הפנייה לעזרה ורוצה לעודד אותך לפנות לעזרה יותר משמעותית בהקדם האפשרי. קיימים קווי חירום בהם יש מענה טלפוני לאורך כל שעות היממה לתמיכה נפשית במוקד של ער״ן לדוגמא (1202). זכרי שברגעים הכי קשים, הדברים נראים בלתי אפשריים והעתיד נראה שחור, אך זה לא חייב להיות כך, ויש אפשרות לקבל עזרה ולהיתמך, ולהרגיש טוב יותר. אני לא יודעת אם את בטיפול כרגע, אבל במידה ולא, אני מאוד מקווה שתוכלי לפנות לטיפול בו תוכלי לקבל תמיכה נפשית משמעותית יותר. אני מאמינה שבאמצעות עזרה מתאימה, תוכלי גם למצוא את המילים להסביר את עצמך ואת הכאב שלך. במידה ואת מטופלת בריאותית בבית חולים כלשהו, אולי תוכלי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי של אותה מחלקה, אם קייימת כזו. כמו כן, אני מעודדת אותך לפנות לאדם קרוב אם יש כזה, ולשתף בתחושות שלך רק לא להישאר איתן לבד. אני מבינה שנורא קשה כרגע ושבטח מאוד קשה למצוא את המוטיבציה אפילו לחפש עזרה, אבל נסי לשלוח יד לתמיכה, והעיקר שתזכרי שאפשרי להרגיש אחרת גם אם זה נראה בלתי אפשרי כרגע. 

את מוזמנת כמובן לכתוב פה שוב לקבלת תמיכה והכוונה. אני מאוד מקווה שתשמרי על עצמך. 

תרגישי טוב,

יעל

בנוסף תוכלי לקבל כאן רשימה של מטפלים להתייעצות ובחינת טיפול נפשי

שלום שילי,

נושא התשלום בטיפול הוא נושא בעל משמעות טיפולית, ויש לו חשיבות כפי שאת שמה לב בדינמיקה בין המטופל/ת למטפל/ת, אך גם לשקף דינמיקות מחוץ לחדר הטיפולים. ממה שאני מבינה את עסוקה בעניין והוא מטריד אותך בכל מקרה. לכן, כמו כל דבר אחר שמופיע בדינמיקה בחדר הטיפולים, גם לנושא זה יש חשיבות, אפילו אם הפתרון שלו לא פשוט, ועלול להעלות רגשות שונים. אני מאמינה שבטיפול צריך להיות מקום לשיח פתוח לגבי הדינמיקה הבינאישית, ובין השאר גם בנושאים כלכליים, ושיש לכך ערך רב. נשמע שכרגע האסטרטגיה שאת נוקטת בה שומרת עליכן מפני משהו, אך בו בזמן היא לא מאפשרת אותנטיות מלאה בקשר, גם אם אותנטיות משמעותה התמודדות עם קונפליקט כלשהו, יש לה ערך בעיני שכן ניתן ללמוד ממנה אולי גם על דינמיקות בתוך קשרים אחרים. אני ממליצה לך להעלות את הנושא מול המטפלת שלך, אך במידה ואת מרגישה שאת יכולה, להעלות גם את החששות מהפגיעה בקשר שהעיסוק בנושא זה תביא. אולי העלאה של הנושא דווקא תוכל לאפשר לך חקירה של הרגשותש נושא זה העלה, ועל כן להוות הזדמנות להתפתחות.

בהצלחה,

יעל 

שלום אורית,

אני מבינה שחווית אכזבה משמעותית, למרות שעברו שבועיים, זה הגיוני מאוד שהתפתחו בך ציפיות, וכמובן שלא ציפית לחוסר הכנות, שככל הנראה עוררה רגשות שונים. נשמע שהעניין עוד טרי, ולכן נראה לי הגיוני שאת עדיין מוטרדת ועסוקה במה שקרה. כמובן שתמיד אפשר לפנות לטיפול, אבל אם את מרגישה שזה לא מתאים לך או שאין לך צורך בכך, זה בסדר גמור. אין לי עצה או ׳טיפ׳ על איך לחזור לחיים השמחים והרגילים, אני חושבת שהחוויות שאנחנו חווים מותירות בנו חותם מסוים, אבל שזה בסדר, מאחר ולרוב אחרי תקופה מסוימת בה חווינו משהו הדברים מתחילים מעצמם לחזור לשגרה. אני חושבת שבמצבים כאלה, חשוב שלא להיאבק בתחושות הרעות שעולות, ולתת להם מקום, ולאפשר לך לקחת את הזמן לעבד את מה שעברת, גם אם זה קשה כרגע. אולי תוכלי לשתף בכך חברה או מישהו קרוב, ולאפשר לעצמך להרגיש פגועה, או כל תחושה אחרת שהסיטואציה העלתה בך. בכל מקרה, אני מאמינה שהזמן יעשה את שלו, ותוכלי להמשיך הלאה, גם אם לא תשכחי לגמרי את מה שקרה, וזה בסדר. 

אם יעבור זמן ממושך ותמשיכי להרגיש רע, אז כדאי יהיה לנסות בכל זאת לפנות לעזרה מקצועית בכדי לעבד יותר לעומק את החוויה שחווית ואת האופנים בהם היא השפיעה עליך.

בהצלחה,

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימה של מטפלים להתייעצות ובחינת טיפול נפשי