פורום טיפול נפשי

היי...
שונאת אותו לפעמים. אני אפילו לא יודעת למה. הוא מצידו משתדל, אפילו יוצא מגידרו. לא מבינה את עצמי, לעיתים כן נעים לי שם, בטיפול, הוא בסך הכל מטפל מאוד חביב ואמפתי ולעיתים אני פשוט שונאת אותו, סתם כך, בגלל איזו שטות, בגלל איזו מילה שאמר. אני לא חושבת שאני באמת מחבבת אותו, למרות שבאמת מגיע לו שאחבב אותו. הוא מאוד מאוד משתדל וחביב.
זה לא קורה לי בחיי היומיום, עם אנשים רגילים. כועסת עליו לעיתים, קשה לי עם העובדה שאדם זר יודע עליי הרבה דברים אישיים מאוד. וסביר מאוד להניח שאם הוא לא היה הפסיכולוג שלי ואם הייתי פוגשת אותו בחיים האמיתיים לא הייתה לי שום שפה משותפת איתו, לא הייתי אומרת לו אפילו שלום. אנחנו אנשים מאוד שונים ודווקא הוא יודע עליי כל כך הרבה דברים אישיים.
תודה...

היי השם שלי זה רון
בשלוש שנים האחרונות הרבה דברים מוזרים קרו לי
ניתוקים, סחרחורות, חרדות, תסמונת המופע של טרומן ועוד
הדברים האלה עוד מובנים לי איכשהו אבל דבר אחד אני לא יכול להסביר:
"תחושת הציפיה" זה השם שנתתי למה שעובר עלי

אני מרגיש באופן תמידי שאני מצפה למשהו
לא יודע למה זה אין לי מושג אם יש משהו שיכול לספק אותי בכלל אני לא מתרגש מכלום ולא מתלהב משום דבר אבל מרגיש שיש איזה שהוא משהו שמחכה לי איזה משהו שאני מצפה לקבל אותו
אני לא מנסה לדעת מה אני רוצה לקבל אלא מה התחושה הזו? היא כשלעצמה הציפייה הזו

זה היה אתמול..הייתי בעוררות פיזית בלתי נסבלת. הרגשתי שאני על 140 קמש..

עכשיו אני מרוקנת.מרגישה כמו אחרי תאונה.

אני ככ עייפה

סליחה באמת על החפירות.
אבל סבלתי כ"כ הרבה בטיפול עד עכשיו, שאין לי כוח לעבור עוד טיפול.
העניין הוא שבכל פעם שרציתי לעזוב הפסיכולוגית איימה עלי שזה מסוכן, ועלול להתפוצץ ולגרום למחלת נפש/ גוף. (אני לא פוחדת ממחלת גוף, אבל ממחלת נפש כן)
רק בגלל האיומים שלה נשארתי בטיפול, עד שנשבר לשתינו והטיפול נגמר.
הכוונה שלי בשאלה אם חובה לטפל היא- האם יקרה לי אישית משהו אם לא אטפל?
האיומים שלה מוצדקים? או שסתם היא רצתה להשאיר אותי בטיפול?

הרבה מחשבות עצובות.. אם אני אתאבד.. כמה זמן יקח עד שאני אמות? אני אצטרך להודיע שאני חולה בעבודה? או שאני אמות לפני שאני אצטרך להתמודד עם זה? ומי ימצא את הגופה שלי? השותפים שלי לא יפתחו את הדלת של החדר ולא יטריד אותם יותר מדי אם אני אקיא מלא כי אנשים חולים לפעמים. בטח הם ימצאו את הגופה שלי כשיתחיל להיות ריח רע... מי יספר למשפחה שלי? מי יספר לחברים שלי? ההורים שלי לא יודעים מי החברים שלי. וממילא אני לא יודעת אם בשבילם אנחנו חברים.. אני מנותקת מדי.. הייתי רוצה שמישהו יספר להם. שהם לא יחשבו שאני מסתובבת איפשהו בעולם ולא אכפת לי מהם. אבל אולי הם לעולם לא ידעו.. הרבה אנשים שאני מכירה בטח לעולם לא ידעו אם אני אתאבד כי יצרתי הפרדה כזאת בין החיים שלי למשפחה. הם לא יודעים מה בדיוק אני עושה או עשיתי בכמה שנים האחרונות ועם מי הסתובבתי. וזאת מחשבה עצובה. שאנשים שאני אוהבת לא ידעו אף פעם. למרות שאולי זה עדיף כי לאנשים קשה להתמודד כשמישהו מתאבד. זה אנוכי אבל בכל זאת קשה לי המחשבה שאני אעלם פשוט ככה בלי שאף אחד ידע. לא אף אחד. המשפחה שלי תדע כי להם יספרו. אבל דווקא הלוואי שיכולתי להתאבד בלי שהם ידעו.. אבל זה לא משנה עכשיו כי אני חייבת לשרוד לפחות עוד קצת

שלום, הבנתי כי בכדי ללכת לטיפול יש צורך בהפנייה של קופ"ח. עם זאת אני לא רוצה שיהיה לכך שום רישום. אמרו לי שאפשר ללכת באופן פרטני ואז זה לא נרשם בשום מקום ואף אחד לא יכול לדעת מזה (כולל הקופה). האם זה נכון? הבעייה שבאופן פרטני מדובר בעלויות שאין לי אפשרות לעמוד בהן. האם זו האופצייה היחידה? תודה

שלום,

אני בת 28,מטופלת מזה שנה אצל פסיכיאטר פרטי לוקחת ציפרלקס פעמיים ביום... בעיקר כמו שהוא אמר לי להעלות סרטונין וגם למצב רוח
אין ספק שההרגשה שלי במהלך החצי שנה אחרונה השתפרה פלאים,אך עדיין מידי פעם אני מוצאת את עצמי בהרגשת דכדוך וחוסר חשק לעשות דברים שאהבתי בעבר כמו תחביבים או בכלל הכל. שזה קורה לי אני מסתובבת עם תחושה לא טובה שקשה להסביר במילים... ואני מחכה שהזמן יעבור...
זה מתסכל שזה קורה אבל זה קורה לי לא כל יום יש ימים ממש טובים ויש ימים פחות טובים

אני תוהה איך להתמודד עם ההרגשה הזו... ברגע שזה קורה שאני מרגישה את הסתמיות ריקנות וחוסר חשק. אך יש ימים שממש כיף לי ואני מתפקדת מצוין

הגוף שלי כאילו יודע רועדות לי הידיים ואני מרגישה ריחוף כמו כשיכורים
יצאתי מהבית הרגשתי שמסוכן לבד
ואני מרגישה מוזר

אבל יש לי רגשות אשמה על כך

שלום,

בחצי שנה האחרונה עולים לי רגעים מהילדות המוקדמת מידי יום. מספר פעמים ביום.
הרגעים עולים לכמה שניות.

חלק מהם, הם רגעים פחות נעימים שחלקם מטראומה שחוויתי בילדות.

השאלה, האם זה פלאשבקים? והאם זה חלק מתהליך הריפוי של הטראומה?

בתודה מראש,
אורלי

שלום אני איתי ואני מתעניין באיך לחזק ולפתח את החוסן המנטלי אילו דרכים יש עד כמה זה אפשרי והאם כל אחד יכול לעשות את זה מעבר הייתי שמח שמי שיכול ירחיב באופן כללי על הנושא הזה של חוסן מנטלי אשמח לדיון וחוות דעת מכמה שיותר בעלי מקצוע שמבינים בנושא תודה רבה!!

למדתי ולמדתי ותוך כדי שלמדתי חשבתי על זה שאני לא רוצה בכלל ללמוד. ואז חשבתי על זה שאני לא יכולה לעזוב את הלימודים כי רק זה עוד איכשהו מקשר אותי למציאות. אם אני אותר על זה אני כבר אהיה לגמרי מתה וכל מה שישאר זה להרוג את הגוף שלי. ולא הצלחתי יותר ללמוד כי חשבתי על אם להתאבד או לא. אולי בעצם אני רוצה להתנתק מהמציאות ולהשתגע בחדר שלי עד שאני אתאבד. ניסיתי לישון ולא הצלחתי כי המועקה גרועה מתמיד. כאילו אני מתפרקת מבפנים. נכנסתי לצ'אט של ערן אבל ההמתנה הייתה ארוכה כל כך. וחתכתי את עצמי בזמן שחיכיתי. ואז ענתה לי מישהי ובזמן שדיברתי איתה הרגשתי את הרטיבות של הטישו שנספג בדם חם על העור שלי וזה קצת הרגיע. יותר ממנה כי היא ניסתה לשכנע אותי שלא יקרה כלום אם אני אדבר עם אנשים ושכדאי לי לאמץ כלב. והיא לא הבינה שאני לא מסוגלת כבר לדבר עם אנשים ובטח שלא להיות אחראית לאף אחד. ואחרי הכל לא הספקתי ללמוד את כל מה שהייתי צריכה ועכשיו שוב יהיו לי גלדים שנדבקים לבגדים מבפנים

שלום ליטל.
קודם כל, תודה רבה באמת על התשובות הקודמות, שנכתבו באופן מקצועי ורגיש.
אני מקווה שזה בסדר שאני שואלת עוד שאלה (מקווה שזו האחרונה):
הפסיכולוגית (קלינית) שהייתי אצלה בטיפול (כשנה) אבחנה אצלי ניתוק רגשי, וחוסר קשר עם הסביבה, גם הקרובה ביותר כבעלי וילדי (בעקבות חשיפה לאלימות פיזית ומילולית ארוכה ורבה בילדות).
וגם בעלי אומר שאני כל הזמן רוצה להיות לבד ושיש בננו כמו קיר שקוף, וכאילו שאני נמצאת בעולם שלי, רחוקה מכאן, על אף שפיזית אני קרובה.
אני לא ממש מרגישה את הריחוק שלי והרצון להתבודד,ואני כעת במצב רגשי יחסית רגוע, לא חרד ו/מטולטל.
יש לי רגעים קשים אבל נראה לי הרבה יותר קשה לעבור תהליך טיפולי, בפרט שאני לא מעוניינת בשינוי בשביל עצמי, אלא בשביל בעלי וילדי.
כשלעצמי אני לא רוצה להרגיש, פוחדת מזה ויודעת שאם הטיפול יצליח זה מה שיקרה וזה בלתי הפיך, ולכן אני מתנגדת מאוד והטיפול קשה ומורכב.
השאלה:
אני לא חשה בסבל ובהפסד מחוסר הקשר ומהניתוק הרגשי.
האם ניתן להישאר במצב של ניתוק רגשי כל החיים?
האם זה מסוכן להישאר בלי טיפול פסיכולוגי במצב כזה?
האם זה עלול להתפוצץ/ להחמיר באופן בלתי הפיך/ קשה מאוד לתיקון ללא טיפול?
ואם אין ברירה וחייבים לטפל- אלו אנשי מקצוע מוסמכים לטפל בזה?
והאם יש לכם המלצות על אשת מקצוע מומחית ביותר בעלת ניסיון רב בטיפול במקרים כאלו?

אני עייפה אני באמת עייפה
כבר ימים רבים שזה בסדר דברים ככ השתפרו ואני אפילו מרגישה יציבות פנימית כזו..שכבר הרבה שנים לא הרגשתי.
אבל לפעמים כמו היום משתלט עצב כבד וסמיך שאין שום סיבה שיופיע אבל הוא בא ואני לא יכולה לו ואז אני מרגישה שרק היא תוכל לעשות שזה יעבור ורק אם היא תהיה כל הזמן כל יום רק אז זה לא יקרה לי
ואני מרגישה רע עם עצמי על זה שאני מרגישה ככה וזה גם מפחיד אותי
עכשיו בשעות האחרונות זה הפך לאימה של ממש! ואני מנסה לשמור על עצמי אסופה ולתפקד

אין בזה חדש..אני מכירה את זה מאז גיל הנעורים...
ובילדות זה הופנה כלפי אמא שלי הייתי חייבת שהיא תהיה פיזית לידי

מוצאי השבת תמיד היה מועד לפורענות
מילדות אני זוכרת את עצמי עצובה ומבועתת.תמיד הביא איתו מחשבות על מוות ופרידה.

אני כותבת לך ומנסה להגיד כל דבר שיסביר לך בצורה מובנת ומסודרת
אבל בתוכי עכשיו יש כמו התפרצות של הר געש
וקשה מאד להכיל את זה

זה מטומטם אבל אני חושבת אם היא רק הייתה פה והייתי יכולה סתם לשבת לידה ולקרוא או משהו כשהיא מקפלת כביסה...כמו עם אמא..
ושהיא תהיה תמיד זמינה כי איתה לא יכול לקרות רע

אני בת 16 ואני בתקופה של המון מבחנים ועבודות, אני מרגישה כאילו הכל סוגר עליי, אני לא מצליחה להתרכז במה שאני עושה בלי לספור בראש כמה זמן נשאר יש עד שאצטרך לעבוד על משהו אחר, אני מרגישה חרדות. התחלתי לפתח מנהג כזה של לדפוק את הראש בקיר, חלש לא חזק. אני נוטה גם לברוח לטלפון, העיקר לא ללמוד, פעם הרגשתי שאכפת לי והייתי מסוגלת לשבת ללמוד והיום אני מרגישה חולשה כזאת מבכלל לנסות, אני יושבת ואחרי דקה אני מתחילה לומר לעצמי אני לא יכולה יותר. אני מתחרפנת מזה. ואני לא יכולה ללכת לטיפול פסיכולוגי בנושא בגלל שאין לי טיפה של זמן. אז בבקשה, עצה שלא קשורה לטיפול.