כבר התקשרתי ואני ברשימת המתנה
הסיבה העיקרית לכך היא שאני מרגיש שלא לוקחים את המציאות שלי ברצינות בפרט בטיפול, היא כאילו אומרת לי בסדר בסדר זה מה שאתה חושב אבל בתאכלס מתייחסת אליי לפי המציאות שלה
זתומרת כמו שרשמתי פעם מבחינת קביעות אובייקט, היא מדברת איתי על דברים שלא קיימים בשבילי, היא מדברת איתי על תרופות והאינסטינקט שלי הוא לענות לה מה זה תרופות?, כאילו מדברים איתי בשפה שאני לא מבין, כשאני מסביר היא אומרת שהיא מבינה אבל 2 דקות אחר כך חוזרת על אותה טעות, רוב הפעמים אני מדבר איתה כאילו לא קרה כלום וזו כנראה בעיה שלי כי זה העולם, לאף אחד לא אכפת שאני לא מבין כלום, כולם רוצים להסביר בצורה מסוימת ואם יש חייזר אחד שלא מסוגל להבין שום דבר לאף אחד לא אכפת, ציפיתי שבטיפול יהיה שונה כי אני גם במקרה קראתי קצת בנושאי פסיכולוגיה.
אותה הבעיה אבל בכל נושא, ופה יש לי שאלה, אם אני מרגיש בהרגשה שלי כמו ילד קטן האם צריכים להתנהג אליי כמו ילד קטן עד שארגיש יותר בוגר? או שהיא אמורה בתור פסיכולוגית להתייחס אליי כבן 26? אני לא משקר זו ההרגשה שלי, וזה מכה בי כשאני נכנס למקלחת ולא מבין איך אני תופס כל כך הרבה נפח ולא מצליח למתוח רגליים.
הבעיה חוזרת על עצמה כמובן בנושא החוסר אמון, מעגל שאני כבר מכיר כי הוא חוזר על עצמו כל הטיפול- אני לא סומך עליה אז אני מעביר טיפולים שלמים בשיחות סרק, אני לא מרגיש שאני משיג מהם כלום כי אני מרגיש כאילו אני סתם מספר סיפורים על החיים שלי בתמורה לאמפטיה, זה לא מקדם אותי לשום מקום אני רק יספר עוד ועוד סיפורים ואקבל עוד ועוד אמפטיה, מתישהו אני נשבר ומחליט או שלא לדבר איתה כמה טיפולים רצופים או שאני משתבלל על הריצפה רק שתראה כבר שאני סובל וצועק או מתבכיין שהיא לא שמה לב אליי ואני יכול למות שם והיא לא תשים לב, לטיפול וחצי הגישה משתנה ואז חוזר המעגל ושוב אני לא סומך עליה, אני הסברתי הרבה מאוד פעמים שאין מה לעשות לפחות כרגע אני לא סומך עליה כל פגישה מחדש, וכל פעם אני צריך הוכחה כלשהי שהיא בצד שלי ומוכנה לשמוע מה אני אומר לפני שהיא מתחילה עם איזה ביקורתיות את הפגישה, אי אפשר לנתח אותי כשהיא האויב שלי.
האם אלו בעיות שיהיו עם כל פסיכולוג? אני כבר התייאשתי ממנה, שנה ו3 של טיפול, עדיין אני לא מסוגל פשוט להגיע לטיפול ולדבר איתה, תמיד חייב להיות איזה ריקוד לפני השיחה או שלא תתקיים שיחה בכלל.
האם פסיכולוג אמור להאמין ולהתייחס אליי כמו מה שאני חושב שאני? (ילד או תינוק)
כי אני גם מרגיש שכל דבר הוא סוף העולם בשבילי והאדישות שלה הורגת אותי
אני רוצה לקבוע פגישה לפני עם פסיכולוגית אחרת, מה כדאי לשאול או לבדוק כדי להימנע מבעיות כאלו? מה שואלים באופן כללי, אני עושה בחירות תמיד בלי להבין ואז כשאני כבר בפנים אני מתבאס, אבל לא מצליח להבין את הקשר בין הבחירה שלי למציאות שהגעתי אליה, אני לא יודע מה בודקים או מה לשאול ומה חשוב
