פורום טיפול נפשי

שלום לך.

שינויים אכן יכולים לקרות בטיפול- שינויים בחווית המטפל, בחווית המטופל, בצרכי המטופל ובאופן בו המטפל מבין אותם או שוגה בהבנתם. שינויים אלו מבשרים בדרך כלל לאו דווקא על "קלקול" או שינוי לרעה אלא על כך שדינמיקה או תוכן נפשי מסוימים מנסים להביא עצמם לידי ביטוי. למשל, מצב בו מטפל מתחיל להיות חסר סבלנות כלפי המטופל באופן פתאומי עשוי לשקף דינמיקה של היעדר זמינות ופניות אשר מוכרת למטופל מיחסי עבר משמעותיים. בהתאם, כאשר חלים שינויים באיכות הקשר הטיפולי חשוב מאוד לשתף בהם, להתבונן בהם ולחקור את משמעותם. במרבית המקרים, התבוננות וחקירה מעמיקה של היבטים אלו מקדמת את טיפול ואת הקשר בצורה משמעותית, לכן ממליצה לך לשתף את המטפלת בתחושותיך ולאפשר לכם להבין יחד את השינוי.

ליטל

שלום אורית.

ישנם שני כיוונים שיכולים לסייע בשלב ראשון. ראשית, כאשר המחשבות השליליות מופיעות לא כדאי להילחם בהן ולנסות "להחליף" אותן אלא דווקא לתת להן להישאר אך להזכיר לעצמך שמדובר במחשבה/תחושה בלבד- לא במציאות. כאשר תצליחי לשהות עם המחשבות ולפחד מהן פחות, יש סיכוי טוב שעוצמתן תפחת. במקביל, כדאי לנסות לעבד כל מחשבה שלילית ולנסות להבין מה עומד מאחוריה.

לא תמיד קל לבצע תהליכים אלו באופן עצמאי ולכן, במידה והמחשבות השליליות מרבות להפריע לך, אני מציעה לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי שיוכל לסייע הן בהקניית מיומנויות התמודדות טובות יותר עם הרגשות השלילים והן בעיבוד גורמי העומק להם באופן שיביא להפחתתם ולהפחתת ההשפעה הדיכאונית.

ליטל

שלום לך.

אני שומעת את הכאב אך מתקשה להגיב באופן מקיף יותר בלי להבין יותר מה קורה לך, למה, בעקבות מה. 

כתבי יותר אם תרצי, ואל תהססי להעזר בכל מי שסביבך ואוהב אותך. וזכרי שרק לפני זמן קצר היתה תקופה של הטבה ותחושה טובה יותר, ושלא פעם תהליך ההחלמה כולל בדיוק "רכבת הרים" מסוג זה.

ליטל

שלום שירי.

נשמע מדברייך שההתמודדות מורכבת הן ברמה האישית והן ברמה הזוגית ושהקשיים בכל אחת מהרמות מזינים אלו את אלו. בהתאם, אני חושבת שלא קל להניע לבד שינוי משמעותי בנסיבות הפנימיות או החיצוניות, ולכן כדאי לפנות בהקדם לטיפול זוגי או, במידה ובעלך אינו משתף פעולה, לטיפול פרטני. בכל אחד מהטיפולים ניתן יהיה להבין יותר לעומק מה קורה לך ולכם, לחשוב מהי הדרך הנכונה לך ולחזק את יכולתך להתמודד עם כל דרך בה תבחרי. 

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימת מטפלים זוגיים אליהם תוכלי לפנות להתייעצות ובחינת טיפול

שלום ליטל,

נשמע שאת מזהה בצורה מאוד יפה את האופן שבו רגשותיך ״משתלטים״ עליך ומקשים עליך לשלוט בהתנהגותך. קודם כל, כל הכבוד שאת מצליחה לזהות את אובדן השליטה ואת האופנים שבהם הוא משפיע על יחסיך עם חברותיך. אמנם כרגע הזיהוי נעשה רק בדיעבד, אך הוא מאוד חשוב על מנת לתמוך בתהליך של שינוי. כמו כן, במצבים בהם הרגשת שאיבדת שליטה, תוכלי לנסות להתנצל לאחר מכן על התנהגותך.

כדאי לזכור שאת בגיל רגיש יחסית מבחינה הורמונלית ומבחינה רגשית, ואכן בני נוער לעתים מרגישים סערת רגשות ומתקשים לשלוט על עצמם, והעניין אינו מאוד חריג. עם זאת, כמובן שעדיין חשוב להבין את הגורמים לכעס שאת חווה וללמוד לווסת את התקפי הזעם, על מנת שתסבלי פחות ובכדי שמערכות היחסים בחייך לא יפגעו. נשמע שיש לך קושי מיוחד במצבים בהם אחרים אינם מכבדים את פרטיותך, או שאינם רואים את הדברים כמוך. אני מניחה שבחייך תיתקלי במצבים רבים בהם אחרים לא יראו את הדברים כמוך, וחשוב ללמוד להתמודד עם התסכול שמצב שכזה מעורר, וגם להבין את מקורותיו. לצערי, אין לי עצה אחת לגבי איך להירגע. אני מציעה שתנסי ללמוד לזהות את המצבים שמעוררים אותך רגשית, ולהכיר את המצבים בהם את מרגישה שאת עומדת לאבד שליטה. במצבים כאלה את יכולה לקחת לעצמך קצת זמן ולעשות איזושהי ״עצירה״ לפני שאת מגיבה. אולי תוכלי לנסות לכתוב את הדברים ביומן ולבחון אותם שוב לאחר מספר שעות, או ימים, ולבחון האם עדיין הם כה מכעיסים. ייתכן שלאחר מכן תוכלי לנסות לנהל שיחה רגועה יותר עם חברותיך, שאינה מגיעה מתוך כעס, וכך הן יוכלו להקשיב יותר בקלות למה שהפריע לך. 

במידה ותהיי מעוניינת בכך, והוריך יתמכו בכך, אולי גם תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לנסות להבין טוב יותר את משמעות הכעס שאת חווה בתוך מערכות יחסים, ומהם האופנים בהם ניתן לווסת התפרצויות אלו. 

בהצלחה,

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימת אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום מיכל,

מדבריך עולה מצוקה משמעותית ועומב רגשי בשל מצבם של הוריך. התמודדות עם הורים חולים/שסובלים מקשיים נפשיים יכולה להיות מאוד מעמיסה על שאר בני המשפחה ונשמע שאת נושאת לבדך בנטל זה. איני יודעת עוד פרטים על המצב ומה גילך, אך ייתכן ואת חווה קושי לצאת לעצמאות ולחיות את חייך בשל מצבם של הוריך, והמצב מייצר תחושת ייאוש ודכאון, בצדק, שכן גם במצב בו הוריך זקוקים לך, אין סיבה לוותר על רצונותיך ועל חייך הפרטיים.

ייתכן וחלק משמעותי מהסבל שאת חווה קשור בצורך שאת מבטאת ״לצאת״ לחיים חדשים, ושאת זקוקה לתמיכה בהבנה של האופנים בהם מצד אחד תוכלי עדיין לתמוך בהוריך אותם, ומצד שני תוכלי במקביל לדאוג גם לצרכיך ולחייך הפרטיים, ולחיות חיים מלאים מבלי שהטיפול בהוריך יגרום להזנחה עצמית. השגה של איזון שכזה היא משמעותית מאוד, שכן לא תוכלי להמשיך לתמוך בהוריך במידה וגם את תהיי במצב דכאוני. 

מאחר ונעשה ניסיון של טיפול תרופתי שלא עזר, אני מציעה לפנות לטיפול נפשי, בו תוכלי לקבל את התמיכה הנפשית לה את זקוקה בכדי להתחיל בתהליך של שינוי. עד אז, תוכלי לנסות לבחון את האופנים בהם תוכלי מצד אחד לתמוך בהוריך, אך מצד שני לא להזניח את עצמך ואת רצונותיך. 

בהצלחה, 

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימת אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום אנג׳י,

מה שאת מתארת יכול לנבוע מסיבות שונות. נשמע שאת סובלת מעומס של מחשבות שמייצרות תחושת מוסחות, בייחוד בסביבת אנשים. מצב שכזה יכול להיות קשור למצבים שונים, וביניהם הפרעת קשב, חרדה, מתח נפשי ועוד. איני יודעת אם הדבר קשור להיותך גרה לבד, שכן אין לי מספיק מידע על המצב. מאחר ואת מעלה תהייה לגבי הפרעה נפשית כלשהי, ייתכן שכדאי ללכת להתייעץ עם איש מקצוע או לפנות לטיפול נפשי, על מנת לנסות להבין לעומק את הגורמים למצב שאת מתארת. 

תרגישי טוב,

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימת אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך.

אני יכולה רק להצטרף לכאב ולתחושות הנוספות... הכרה בתלות היא תמיד מורכבת, אני חושבת, ומערבת הן את הכרת התודה וההנאה מהטוב שבקשר והן את הפחד לאבד. כל כך מכאיב, אבל כל כך אנושי ומובן. 

במובן הזה, אני יכולה רק לשמוח בשבילך על זכית והצלחת ליצור חיבור עמוק ומשמעותי כל כך.

מקווה שימי החגים, עם כל החופשות הנלוות אליהן, יעבור בטוב ובקלות עד כמה שאפשר,

ליטל

שלום אבי,

לצערי איני מכירה את משמעות הדיבור במסגרת האבחון הפסיכיאטרי.

מניחה שמדובר ב- aprosodic speech

ליטל

שלום לך.

אני מבינה מדברייך עם איזה עומס מציאותי ורגשי את מתמודדת מדי יום. זה לא קל. 

מאחר ואין לי הכשרה רפואית אין לי אפשרות להעריך את מידת הסיכון שנגרמת מלקיחת הריטלין במינונים אלו, אך לקיחת תרופות שלא בליווי ומעקב רופא אף פעם אינה מומלצת, ולכן חשוב להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל בהקדם האפשרי. מעבר לכך, לאור הקושי והכאב הנפשי שאת מתארת אני חושבת שחבל לא לתת לך מענה עמוק ומשמעותי יותר. מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך לעבד את האובדנים שחווית ואת היבטי החיים המורכבים איתם את מתמודדת. במקרים רבים, עיבוד זה והכלים הפרקטיים שניתן לרכוש בטיפול מאפשרים התחזקות והתמודדות טובה יותר, שעשויים להפחית גם את הצורך בשימוש בתרופות.

ליטל 

תוכלי לקבל כאן רשימת אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום דנה.

את שואלת שאלה רחבה מאוד, שאני חושבת שהתשובה אליה אינה תיאורטית אלא אישית וסובייקטיבית, ונבנית מתוך ההתנסויות והחוויות של כל אחד מאיתנו בקשרים שונים. לכן, אם הנושא מעסיק אותך, אני מציעה לפנות לאו דווקא החוצה- לפיסולוסופיה והפסיכולוגיה- אלא פנימה, לתחושתך וחווית האישית.

ליטל

שלום עליזה.

אכן לא קל לקבל בחירת חיים של ילד שהיא שונה כל כך- אם אני מבינה נכון- מערכייך, תפיסתך ואמונתך. נשמע שאת עושה מאמץ רב (ומרשים!) לקבל את בחירתו ולשמר את הקשר, אך נושא הילדים הוא "הקש ששבר את גב הגמל" באופן בו הוא מסמן את הפער ביניכם, ובהתאם גם מעורר כאב עצום. 

ניכר מדברייך כי את מבינה שאינך יכולה לשנות את בחירותיו של בנך אלא רק את האופן בו את חווה אותן, ולכן אני חושבת שכדאי לשקול פנייה לייעוץ פסיכולוגי קצר וממוקד בו תוכלי לקבל תמיכה בהתמודדות ולהבין יותר לעומק מדוע דווקא מספר הילדים הוא "קש" מכאיב כל כך. אני מאמינה שעיבוד של תחושותייך בנושא יביא את ההקלה והרגיעה להן את מצפה.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך.

קודם כל, אני כל כך שמחה ומתרגשת לשמוע! נשמע שיש ניצנים של שינוי ושאת מתחילה ליהנות מפירות העבודה הנפשית הקשה והאמיצה שאת עושה. 

מעבר לכך, אני לא בטוחה שיש לי מה להוסיף למה שכתבת, הרי תיארת במילים מדויקות ובהירות כל כך את הרצון להיות עם מי שמיטיב עמך כאשר את כואבת.  זו אולי תחושה "ילדית", אך כאשר היא נענית כפי שנשמע שקורה בטיפול שלך, היא בונה לאט גם את היכולת להתמודד לבד. אכן, כפי שילד זקוק לאמו אך עם הזמן מתחיל לשאת בנפשו את קולה ותמיכתה של האם, וכבר לא זקוק לנוכחותה הפיסית-קונקרטית כדי להירגע. מאמינה שזה יקרה, עם הזמן, גם אצלך.

ליטל

שלום לך.

ראשית, נשמע שיצרת קשר משמעותי וחזק עם הפסיכולוגית שלך וטוב שכך, מאחר וקשר טיפולי טוב מבשר במקרים רבים את הצלחת הטיפול, גם כאשר התהליך איטי וממושך.

מעבר לכך, אני מבינה את התסכול והדאגה, אך כדאי לקחת בחשבון שבמקרים מסוימים התהליך הטיפולי עוב דרך תקופות של קושי ותלות רבה במטפלת . תקופות אלו בונות אמון וקשר חזק אשר לאט לאט "מחלחלים" פנימה עד שנבנית יכולת טובה יותר להסתדר לבד. בתקופות מסוג זה כדאי לפעול בשני מישורים. במישור המציאותי, כדאי לחשוב עם המטפלת האם יש צורך בבניית מערכת תמיכה רחבה יותר שתסייע לך (החל משיתוף של קרובים ובני משפחה כך שיהפכו לחלק ממעגל התמיכה שלך ועד למחשבה על טיפול תרופתי שיקל על עוצמות הכאב בתקופה זו). במישור רגשי, למרות הקושי, כדאי להשתמש בתחושות המכאיבות שמלוות אותך כדי לחקור יותר ויותר לעומק את עולמך הפנימי- את חוויותיך בקשרים ולבד, ואת תחושותיך בכלל. במקרים רבים, התבוננות מעמיקה זו אמנם לוקחת זמן, אך מביאה לעיבוד חלקים נפשיים חשובים אשר רק עיבוד שלהם והרחבת המגע איתם מאפשרת גם צמיחה ושינוי.

במילים אחרות, על אף הכאב, יתכן שהתהליך בו אתה נמצא הוא חשוב ומשמעותי, מעין "ירידה לצורך עליה". מציעה להעלות שוב ושוב את התחושות והדאגות מול המטפלת, ואני מאמינה ששיח זה יסייע לוודא שאתם בכיוון הנכון, ושהושי והכאב אינם לחינם.

ליטל

שלום רינת,

התמודדות עם מחלה של בן משפחה, ובייחוד דמנציה, יכולה לייצר מתח נפשי משמעותי ומצוקתך מאוד מובנת. לצערי אין לי ״עצה״ ספציפית לתת לך, שכן איני מכירה אותך ואת המקרה יותר לעומק. באופן כללי, ניתן לחפש קבוצות תמיכה לאנשים שהוריהם מתמודדים עם דמנציה, מידע באינטרנט על דמנציה ולחפש ספרים דרך האינטרנט בנושא (אין לי המלצה ספציפית). ידוע לי שקיים מידע רב ברשת על התמודדות עם דמנציה. באופן כללי, מלבד ההתעסקות באבא, הייתי ממליצה לך לדאוג לפעילויות מהנות וחיוביות עבורך בכדי להימנע מהישאבות טוטאלית לתוך העיסוק במחלה של אבא. 

בהצלחה,

יעל 

תוכלי לקרוא עוד על דמנציה כאן