תסכול וסיכום
רגיל, ננמאס לי מזה אני לא יודע איך שרדתי את זה כשהייתי קטן יותר, זה נראה לי לפחות בדיעבד כאילו פעם היה פחות גרוע כנראה כי הייתה לי משפחה אז, אז הכריחו אותי להיות איתם ולשבת איתםם בערוחות שישי ואכשיו אני לבד
לא יודע מה הקטע של שגיאות כתיב זה יוצא לי לבד
זהו עכשיו הטיפול רק גורם לי לסבול כשאני מחוץ לטיפול אין לי חיים אני רק מחפש איך איך להעביר זמן
הזמן לא עובר לי הוא נתקע תמיד
חשבתי על תאורייה כי קראתי את ה"אני האמיתי והאני הכוזב"
אני חושב שרק האני האמיתי הוא זה שיכול להרגיש את הזמן ב'זמן אמת', האני השקרי לא יודע שהזמן עובר
רק בדיעבד האני השקרי זוכר שהזמן עבר ("הזמן טס" שנהנים וכו')
גם אם התאורייה נכונה וגם אם לא ככה זה מרגיש, שהזמן נתקע לי רק בגלל שאני סובל וזה לא עובר, אז חזרתי הביתה מהאיזור המבודד שמצאתי, (אני הולך ויושב כמה שעות באיזור מבודד אבל גם שם אני לא מרגיש בטוח, ומפחד שיפתיעו אותי אנשים)
צריך לשרוף עוד יומיים עד הטיפול הבא איך איך
מת כבר שמשהו ישתנה
שלום לך.
ראשית, אני שמחה לשמוע שנשארת בטיפול. אני שומעת כמה קשה לך אבל נשמע שהטיפול תופס מקום רב בחייך ומנסיוני, כאשר הקשר הטיפולי נוגע כל כך, פעמים רבות יש לכך פירות, ולאט לאט דברים משתנים והכאב פוחת.
אני מקווה שכך תחווה. אל תתייאש.
ליטל
