ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
הימים עוברים ואני בסדר כרגע. מפחדת מהנפילה הבאה, לא כיף לחיות בפחד מתי יהיה הדאון הבא. והוא יבוא ואני מפחדת מהעוצמה שלו וגם מההרס העצמי שבא איתו.
אני בטיפול פסיכולוגי וכרגע הכל מאוד מורכב. אני עייפה כבר למרות שנראה שהכל משתפר אבל זה לא מרגיש ככה באמת, על מה אני נלחמת בעצם? איך אני יודעת שזה שווה את המלחמות האלו? אולי זו מערכה אבודה? למה לנסות להציל משהו שהוא לא שווה את זה?
עייפתי ונגמרו לי הכוחות
אני קצת מרגישה שאני נאחזת חזק חזק באופציה של הדיכאון(סוג של שיהיה לי תירוץ) אוף הכל המוח שלי לא עובד
שלום רבקה,
את מתארת שכעת את מרגישה טוב יותר, אך חוששת מפני הבאות. את בטיפול, ועוברת תהליך, ונשמע שהטיפול מיטיב באופן כללי שכן אמרת שהכל משתפר. חשוב לזכור, ששיפור שמגיע מטיפול לא בהכרח יכול לגרום לכך שרגשות מורכבים ושקושי יפסיקו לעלות, אבל בהחלט יכול לתמוך באופן ההתמודדות עם הקושי שעולה. כלומר, מפגש עם קושי שבעבר נחווה כבלתי נסבל, יכול להפוך לנסבל בהרבה. אני סבורה שזו המטרה האמיתית של טיפול - לא לנסות למנוע ״דאון״ או קושי נפשי, אלא לתמוך בהתחזקות הנפש שתוכל לעמוד במפגש עם חוויות ורגשות לא נעימים בצורה טובה יותר. הזכרת את הדיכאון כ״תירוץ״. ייתכן, וזו תופעה נפוצה, שהדיכאון מאפשר לך דברים מסוימים שבלעדיו לא היו מתאפשרים. אולי תוכלי להעלות נושא זה גם בטיפול.
טיפול מאפשר מפגש עם תחושות לא נעימות, וכן עם הדיכאון, מבלי לנסות למנוע את הגעתם, שכן עצם הפחד מפני הדיכאון יכול להכניס למתח ולגרום לך להאמין שאינך מסוגלת להתמודד עם מה שיגיע. ייתכן ואת עייפה מהמאבק עם תחושות ורגשות לא נעימים, יותר אפילו מעייפות מהרגשות עצמם. אני מעודדת אותך להביא פחדים אלה למפגש הטיפולי, ולנסות לחקור ממה החשש ולתת לפחד הזה מקום על מנת שלא ישתק אותך. זכרי, שהחוויה הדיכאונית מייצרת ייאוש לגבי העתיד וצובעת את הכל בשחור, ואולי אף מקשה לראות התקדמות ושינוי שנעשו. אני מאוד מקווה שתוכלי לזכור זאת, המשיכי בדרך בה את כבר הולכת, ואני מאמינה שתחווי הטבה.
בהצלחה,
יעל
אני רוצה לתאר לך השתלשלות של אירועים ומחשבות מהיום ואולי תעזרי לי להבין..
1.פגישה מצויינת עם הפסיכולוגית שלי.עם המון קירבה, דיוק,והחזקה.
2.קושי לעזוב את החדר בסיום הפגישה.
3.למרות הקושי,בדרך הביתה מרגישה שהיא עדיין איתי.הלב שלי מלא בטוב.
4.בבית-לא מפסיקה לחשוב על הפגישה.מתמלאת עצב,רוצה שוב להיות איתה,זה משתלט ואני בורחת לשינה..
5.הילדים חזרו מהמסגרות,הכל בסדר..אבל אני עדיין עצובה.
מחשבות עצובות ומפחידות-על זיקנה,על סוף החיים,על פרידה מהמטפלת,על כך שאני נכשלת בטיפול .מרגישה ריקנות.
6.בעלי מודיע שיחזור מאוחר מאד מהעבודה.
7.מרגישה כעס ותסכול.כל הזמן על סף בכי.הכל מרגיש יותר מדי.אני רוצה רק להיות איתה בקליניקה.כועסת על עצמי בגלל זה.יש מועקה פיזית בלב ובבטן.
אני חושבת שאני בטוח אתאבד בסוף.שאלה של זמן.אין לי סיכוי.
אני רוצה לחתוך את עצמי.
למה?? מה יש לי??
שלום לך.
אני משיבה על שתי השאלות יחד מאחר והן נראות לי כרוכות זו בזו. את מתארת את הכאב העצום המתעורר בך כרגע מול דרישות החיים ה"בוגרות"- ילדים, איחור מהעבודה ומעל לכל המחשבה על דרישה לעצמאות והפחתת תלות מצד המטפלת. אני רוצה להציע שעצמאות ו"בגרות" הופכות כואבות ומאיימות כל כך כאשר צורך מוקדם יותר בעיטוף ותלות ללא הגבלה נותרו במובן מסוים בלתי מסופקים. זו אולי פסיכולוגיה בגרוש אבל חשבי על ילדים- על כמה מרגשת ומשמחת העצמאות עבורם כאשר הם בשלים ורוצים בה, וכמה היא כואבת, מאיימת ואפילו מרסקת כאשר דורשים מילד דבר מה שהוא באמת לא בשל אליו ברגע מסוים. אני יכולה רק לדמיין שכרגע בתוך המשבר את זקוקה לתלות ולעיטוף ולכן כל מחשבה, אפילו עתידית ותיאורטית, על יציאה לעצמאות היא מייסרת ובלתי מותאמת. אני מבינה שיש נסיבות חיים בהן את נדרשת כרגע לתפקד, אבל אם רק היית יכולה להרפות מהאימה מפני דרישת המטפלת לתלות אני חושבת שהיה קל יתר. זה כמובן נושא לשיחה ביניכן אך בינתיים, כ"עזרה ראשונה", אני יכולה רק להציע שתסמכי על המטפלת שלך שלא תדרוש ממך מה שאינך רוצה ויכולה, אלא אם תרצי ותוכלי. כפי שאם לתינוק לא עסוקה בכך שבעוד 6 שנים יצטרך להכין שיעורי בית. בתוך קשר קרוב ומשמעותי כמו שיש לך בטיפול, אני מאמינה שזה לא יהיה רלוונטי עד שזה לא יתעורר כצורך בתוכך. הניחי לכך אם תוכלי. אני מקווה גם שתוכלי לא לפגוע בעצמך, לא להפוך את הכאב שאת חווה לכאב בגוף, ולא את האימה מקריעה מעטיפת המטפלת לקריעת העור. אפשר אחרת. זה ירגע לאט לאט.
ליטל
האם הציפיות של המטפל לגבי התלות של המטופל בו והיכולת שלו לשאת את הפרידה שבין הפגישות משתנות בהתאם לכל מטופל? כלומר, אם למשל יש מטופל שהוא מאד תלותי וקשה לו מאד להיפרד מהמטפל בין הפגישות וגם כל פרידה אחרת בחופשות ממש מפרקת אותו..לעומת מטופל אחר שגם הוא נקשר למטפל ומרגיש תלות מסויימת אבל הוא יותר עמיד לה, האם הציפיות של הפסיכולוג יהיו מותאמות לכך?
האם מה שייחשב הצלחה או התקדמות אצל אחד יהיה מותאם ליכולת שלו? או שבשני המקרים הציפייה תהיה להגיע למצב של "עצמאות" או יכולת להתמודד עם הפרידות והמרחק?
האם בהכרח המטרה במקרה הקשה של התלות תהיה להפחית אותה?
ליטל תודה.. שאת קוראת ולא חושבת שזה דפוק לגמרי.. ושמה לב בין השורות..
אני מחכה בינתיים.. יש לי תור לפסיכיאטר עוד לא הרבה זמן אבל אני לא רוצה לקחת תרופות.
כבר נגמר לי הכוח בשביל לצאת מהבית לשיעורים כי אני מרגישה כמו חייזר שם. וזה קצת מפחיד כי אני לא רוצה שאף אחד ידבר איתי ולפעמים הם מדברים איתי. אז אני לא כל כך הולכת. אני חושבת שזה טוב כי כשהפסקתי ללכת הבנתי שאני בעצם לומדת יותר טוב ככה. פחות קשה להתרכז.
מצאתי עבודה שהיא מעט שעות והיא מסתדרת לי עם הלימודים. אבל לפעמים אני כל כך לא רוצה לצאת גם לעבודה ואני חייבת כי זה לא קשור רק בי. וכשאני מרגישה כמעט ולא מסוגלת לצאת מהבית ולא יודעת איך אני אגיע ואראה כאילו אני לא זומבי עם ערפל במוח אני הכי רוצה למות. זה כל כך מתסכל שאני חייבת להמשיך להיות קיימת. חוסר אונים שאני יכולה לצאת ממנו רק אם אני אתאבד. אבל כבר הבנתי שאם אני רק קיימת ועושה את כל הדברים האלו שצריך בלי לחשוב הזמן בסוף עובר. גם אם כל כך לאט. אולי בסוף כל הזמן יעבור.
שלום ים.
אני שומעת בדברייך גם את המאבק להמשיך, לשרוד ולהיות אבל גם את העייפות והקושי העצום.
אני יודעת שכבר כתבתי לך זאת בעבר, אבל מזכירה שוב שהיאוש וחוסר הטעם אינם האמת או המצב הקבוע, אלא סימפטום שיעבור כאשר לרגשות והתחושות שאת חווה ינתנו משמעות, מילים ותוכן. אף אדם אינו מרגיש תחושות כאלו לחינם. יש להן פשר ומשמעות וכאשר אלו ימצאו, תבוא גם ההקלה. אני אומרת לך זאת מנסיוני כמטפלת ומתוך אמונה עמוקה באפשרות של אנשים לשנות ולהשתנות. אבל לשם כך דרוש טיפול. טיפול תרופתי אמנם יכול להקל ולחזק את הכוחות, ולאור עוצמת הסבל שלך אני לא הייתי פוסלת את האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי לזמן מה, אבל מה שנחוץ באמת הוא טיפול פסיכולוגי, ואני חושבת שעלייך להשקיע את מירב המאמצים בבדיקה איך את יכולה להיעזר ולהשיג טיפול בכל זאת. חשבי מה היית מציעה לחברה במצבך. מה היית מאחלת לה ומציעה לה, ממקום של אהבה וחמלה ולא ממקום של יאוש. ובעיקר, אל תותרי. השינוי יבוא, ובינתיים כמובן אל תהססי להמשיך ולהעזר כאן.
ליטל
היי, אני בטיפול קרוב לשנה וחצי. אני אמורה לעבור פרוצדורה רפואית , שבעטיה איאלץ להיעדר תקופה מסויימת ולא להגיע לטיפול. אני לא בדיוק יודעת כמה זמן לא אוכל להגיע למפגשים. ייתכן שאפילו חודש או חודשיים. אציין שהמטפל שלי מאוד אמפטי, מתחשב ומבין. הבעיה היא שאני חשה באי נעימות מכך שהוא ישמור על מקומי במשך תקופה כל כך ארוכה, דבר שעלול לפגוע בפרנסה שלו, ואני לא הייתי רוצה לתפוס מקום של מטופל פוטנציאלי אחר, שהמטפל יוכל להרוויח ממנו יותר מאשר ממני, בשל הביטולים העתידיים שיהיו. מהיכרות עם המטפל שלי, אני משוכנעת שהוא לא יציע להפסיק את הטיפול בשל כך, אבל לא נעים לי, אני מרגישה שזה יהיה לא הוגן כלפיו.
מה לדעתך רצוי שאעשה?, האם פשוט לשלוח לו הודעה על הפסקת הטיפול? האם להשאיר את הדברים כמו שהם? . לא הייתי רוצה שבסופו של דבר הוא יטור לי טינה, בשל ההפסד הכלכלי שיגרם לו בגללי.
מודה לך על האוזן הקשבת...
שלום טליה,
נשמע מדבריך שאת מאוד עסוקה בהשלכות שיהיו להיעדרותך על המטפל, ושעיסוק זה קשור בחשש מפני טינה שתהיה לו כלפיך. אני חושבת ששיתוף כנה בחשש זה מול המטפל יכול להית בעל ערך בתהליך הטיפולי, ראשית מפני שייתכן ואת פוגשת חוויה דומה או חששות דומים גם בקשרים אחרים בחייך. תוכלי לשאול את עצמך, אם קרה לך כבר מצב בחייך בו חווית בחייך חשש מלהיות מעמסה על האחר, ואולי אף החלטת להתרחק בשל כך. שנית, במידה וקיים חשש כלשהו, גם אם הוא קשור במטפל עצמו, העלאה של החשש במרחב הטיפולי יכול לשמש חומר לעבודה הטיפולית, ליציאה מתוך תקיעות בתוך דפוסים ישנים ולהתפתחות. המלצתי היא להעלות את ההתלבטות הזו בדיוק מולו ולראות אם תוכלו לפתח על כך שיח בעל ערך עבורך.
מעבר לכך, אני בטוחה שאם המטפל הציע לשמור את המקום עבורך, הוא עשה זאת מתוך חשיבה מקצועית וכלכלית, ומתוך הבנה מלאה של ההשלכות של היעדרותך על הכנסתו. כמות המטופלים של כל מטפל נוטה להשתנות באופן תכוף והיא דינאמית בכל מקרה, ולכן כל מטפל מביא בחשבון תקופות שבהן חלק מהמטופלים לא מגיעים, היעדרויות ומחלות. בכל מקרה, ובמידה שהטיפול משמעותי עבורך כמובן שלא כדאי לשלוח הודעה על הפסקת הטיפול, אלא לשוחח על כך עם המטפל ולתכנן צעדים ביחד.
בהצלחה,
יעל
היי, איך אני חושב איך אני ארשום בצורה הכי קצרה ובכל זאת להציג את התמונה המלאה.
טוב אני בן 27, די תקוע בקבלת ההחלטות שלי ומה לעשות בשביל לשנות דברים.
לפעמים אני מרגיש שאין לי את היכולות לעשות וגם כשאני עושה דברים
אני לרוב נכשל בהם, תחושות כישלון ופערים שמלווים אותי במשך כל חיי עוד מימי הלימודים בבית-הספר מה שמביא אותי למחשבה שאין בי יכולות לממש דברים שאני רוצה לעשות, מן הסתם זה מדכא וגם גורם לי פחות לשאוף ולתכנן לעתיד.
הרבה שאלות ששואלים קרובים אליי לגבי "העתיד" ו"התקדמות" ולהסתכל על ה"סובבים" אותך, שאלות על מה אני עושה בחיים שקשה לי לענות עליהם בשל המצב.
הלכתי לטיפול אצל פסיכולוגית תעסוקתית שלא הניב מכך כלום מעבר לכך שהם הפנו אותי לאבחון דידקטי במכון כלשהו כי המטרה הייתה ללכת ללימודים גבוהים. האבחון לא העלה דבר שקשור לבעיות למידה.
המשיך בכך שבכל זאת ניסיתי להתמודד בכוחות עצמי עם כל מיני דברים ולדחוף את עצמי לעבר מטרה מסוימת ופשוט נכשלתי, למדתי וניגשתי לשני מבחני פסיכומטרי ואיני עומד בתנאי הקבלה לאן שרציתי, הייתי שמח לעשות מבחן מותאם אבל אין באבחון הצדקה לכך, כן מרגיש שיש לי קשיים לימודיים.
וזה פשוט מחזיר אותי לתקופות בחיי שהייתי נכשל ושהרמתי ידיים, כתוצאה מכך אין לי ת. בגרות, אני לא רוצה להרים ידיים שוב ואני נאבק עם עצמי לשינוי בחיי. אבל כל כישלון רק מגביר את החרדה שלא אצליח להגשים דברים ואת הרצונות שלי עד שאני חושב שמשהו דפוק בי ואני מחפש לזה איזה ישועה.
חיפשתי פסיכולוגית עם הכשרה בתחום בעיות קשב-ריכוז, לקויות למידה באיזור מחייתי, קיבלתי רשימה דרך קופ"ח של פסיכולוגים/פסיכיאטרים. בררתי שתיים שמאוד רציתי וניסיתי ליצור קשר מתוך רשימה מכובדת של אנשי מקצוע, הראשונה אינה פנויה והשנייה אינה זמינה בטלפון.
בקיצור אני קצת אובד עצות וכיוונים אני מתבגר ומרגיש שמבזבז את הזמן והשנים ובסוף אמשיך לעסוק במה שאני עושה כיום בחיי, שזה עבודה לא מקצועית בשכר שקרוב למינימום וכך יראו חיי, זה העתיד שלי כך הוא הולך להיראות לא רוצה להגשים את הנבואה והוויז'ן הזה שאני רואה בראש. מרגיש אשר יגורתי בא לי.
רוצה לציין שיש שני כיוונים מקצועיים שנוגדים אחד את השני
בשניהם יש קשיים להשגת המטרה שאני לא יודע איך לפתור לבד.
שלום לך.
מתוך הדברים שאתה מתאר עולים שני היבטים.
אחד נוגע לקושי הלימודי ולמעגל השלילי והמתסכל של קושי-חרדה-היעדר ביטחון עצמי אשר מזינים זה את זה באופן שסביר להניח שאכן פוגע ביכולתך ללמוד ולהצליח. לצד היבט זה, נדמה לי שמתקיים היבט נוסף אשר נדמה לי שאינו קשור רק לקושי הלימודי ולהשפעותיו השליליות המצטברות אלא לחוויתך הרגשית. אתה מתאר קושי בקבלת החלטות, חרדה וחוסר ביטחון אומון בעצמך ואני נוטה לשער שאלו קשורים לא רק בעניין הלימודי אלא בהיבטים רגשיים נוספים. במובן זה, יתכן שהמיקוד בטיפול בהיבט הלימודי מחמיץ עיבוד ועבודה סביב היבטים רגשיים נוספים אשר מונעים ממך להתקדם. לאור זאת, ולאור התייחסותך לכך שהתערבויות בהיבט התעסוקתי-לימודי לא סייעו עד כה, אני מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי "רגיל", בגישה פסיכודינמית, בו תוכל אולי להבין מפרספקטיבה אחרת את הקשיים- ולתת להם מענה מסוג שונה שאולי יוכל להקל ולהביא לשינוי משמעותי יותר.
ליטל
תוכל לקבל כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול
הי ליטל ויעל
האופן שבו אתן משיבות כאן בפורום , מדהים ומרשים. לא מוצאת פורום עם מענה אנושי, מקצועי, יסודי, אחראי ומסור כפי שמוצאת כאן בזכותכן.
הזרימה, הקלילות והבהירות... אין כמוכן.
תודה שאתן כאן!
שלום לך,
תודה רבה על המילים החמות!
נעים ומחמם לב לשמוע, שמחה שזו התחושה שנוצרת כאן.
ליטל
מרגישה כמו ילדה קטנה. חתכתי כי ההקלטה של השיעור שהפסדתי כי לא רציתי לצאת מהבית נתקעה כל הזמן. דבר כל כך קטן ומטופש. ובסוף למדתי משהו אחר והשארתי אותה לאחר כך כמו שכל אחד נורמלי היה עושה. אני כבר לא יודעת להתמודד עם שום דבר בעולם הזה. הכל יותר מדי. אני יודעת שאין לזה תשובה סתם רציתי לכתוב לא רק לעצמי.. ואני לא יכולה לספר לאף אחד כי לחתוך זה דפוק לגמרי.. הרבה יותר מלהרגיש מדוכאת. וזה תמיד יעלה את המחשבה שאולי זה בשביל תשומת לב.. אני באמת רוצה שמישהו או משהו יעזור לי. אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני חותכת.
שלום ים.
ראשית, חבל שתלקי את עצמך על תגובתך הרגשית. נכון שפגיעה עצמית היא אחת הדרכים הפחות טובות להתמודדות, וכדאי לעשות כמיטב יכולתך להימנע ממנה, אבל גם מאחוריה תמיד עומד גורם רגשי עמוק יותר מזה הנראה לעין. בדומה, כפי שאת כותבת, אני בטוחה שהעניין אינו הטריגר הספציפי של היתקעות השיעור אלא החוויה העמוקה יותר שמאחוריו- אולי תחושת התקיעות, חוסר האונים וחוסר השליטה במצב. במילים אחרות, מספיק קשה עם הכאב שאת חווה וחבל להעמיס על עצמך גם כעס והלקאה עצמית.
בין השורות, אני גם שומעת בדברייך את תחושת הבדידות, העומס הרגשי והיעדר התמיכה. תרצי לשתף יותר מה קורה עם האפשרות לטיפול ומה שלומך בכלל?
ליטל
היי ליטל.
כמו שכתבתי לך בעבר אבא שלי חולה מאוד קשה עם דמנציה. אימא שלי במשבר קשה אבל כמו שאת יודעת אני מסיבה אישית ומשפחתית לא מעוניינת לחזור לטיפול כזה או אחר. הייתי בחורה מאוד אופטימית בעבר גם אחרי שעזבתי את הטיפול שהייתי בו. תמיד ההורים שלי ובמיוחד אבא שלי תמך בי ואמר לי שאני בחיים לא יחזור לטיפול. כמו שכתבתי לך אני באמת ואני אומרת מכל הלב יש לי כלים גם לבד איך לעזור לעצמי לבד. אני עושה מדיטציות,הליכות,בזכותך קניתי ספרים של פסיכולוגיה חיובית ואני מודה לך על זה ואני מנסה להיעזר. אבל מאז שאבא שלי חלה והוא כבר קשיש,ומרוב שאני מפחדת חס וחלילה עם יקרה להורים שלי משהו חס ושלום חס וחלילה אני מרגישה בלב שלי מין משבר כזה שכאילו אני רואה הכל שחור. יש לי מחשבות שליליות שאני יודעת שזה רק מחשבות אבל אני פוחדת מה יהיה בעתיד חס וחלילה עם ההורים שלי לא יהיו, למרות שהאחיות שלי תמיד מעודדות אותי ואומרות לי דברים מעודדים ושהם יתמכו בי כל החיים ושלא אחזור לטיפולים וכאלה כי כמו שאת יודעת גם המשפחה לא רוצה שאני יחזור. גם בטיפול בעבר אמרו שזה כבר פסה ואני לא צריכה את המסגרות שהייתי בהם וכמובן לא פסיכיאטר. גם אחרי שעזבתי את הטיפול באמת החיים שלי היו מאושרים אופטימיים הייתי בחורה שמחה. אבל הבעיה שאני כל הזמן מתמקדת במה יהיה עם בעתיד? חס וחלילה. לא חס וחלילה שאני רוצה שהוריי ילכו לעולמם חס ושלום מקווה שאת מבינה אותי נכון,אבל אני ממש רוצה להתחזק לחזור לחיים לא לשקוע במחשבות מהבוקר עד הערב אני יותר מידי עסוקה באבא שלי אני כל הזמן עסוקה במשפחה מצד אחד יש לי את הכלים לעזור לעצמי אבל מרוב מחשבות שליליות ומדכאות אני לא עושה עם עצמי כלום בגלל החרדות האלה. את מכירה אותי בפורום לא אישית אבל בפורום את יודעת שאני כרגע מפחדת ולא מעוניינת בטיפול. רציתי להתייעץ איתך ליטל יקרה בקטן איך אני יכולה לחזור להיות אופטימית בלי טיפול כרגע ובלי מחשבות שליליות על העתיד. איך לחזור להיות שמחה כמו בעבר אני רוצה לחזור לעצמי לחיים הרגילים שלי לחיות כמו כולם רגיל בלי פחדים ומחשבות שליליות ואני מנסה להמשיך לעבוד לפי ספרי פסיכולוגיה חיובית. אני רק רוצה להוציא את המחשבות השליליות המדכאות ולהפסיק להתעסק במשפחה ולחיות חיים נורמלים כי אני גרה עם ההורים ואין לי סל שיקום ואין לי אפשרות לגור במקום אחר. ממש תודה רבה רבה ליטל יקרה אשמח עם תוכלי לעזור אפילו במשהו קטן בפורום לפחות איך להוציא את המחשבות השליליות מהראש ולהיות אופטימית גם לגבי העתיד
שלום רינת.
אני מבינה מדברייך כמה לא קל להתמודד עם המצב וכמה מקום תופסות המחשבות השליליות. עם זאת, כפי שכתבתי לך בעבר, אני לא חושבת שיש "קיצורי דרך" בהתמודדות עם היבטי חיים משמעותיים כל כך, אלא רק אמצעים שונים בהם ניתן לרכך ולשכך את תחושות הקושי והחרדה העולות באופן נקודתי. אני שמחה לשמוע שנעזרת בספרי עזרה עצמית בתחום הפסיכולוגיה החיובית, ונדמה לי שעכשיו כדאי לבדוק האם את יכולה להרחיב עוד יותר את היבטי החיים הטובים בחייך: להוסיף עוד פעילויות מהנות וחיוביות (ספורט, התנדבות), לבדוק האם יש לך דרך להרחיב את מעגלי התמיכה שלך (למשל, דרך יצירת קשרים אינטרנטיים עם אנשים המתמודדים עם נושאים דומים) וללמוד טכניקות הרגעה עצמית ומיינדפולנס, אשר נחשבות ליעילות ביותר בהתמודדות עם רגעי קושי וחרדה. לא קל להפנות אנרגיות לכיוונים אלו אבל אני מאמינה שאם תצליחי להתחבר לפחות לחלק מהם, תחווי הקלה מסוימת לכל הפחות.
ליטל
ערב טוב.
לפני הרבה שנים עברתי אשפוז של יומיים קשים עקב משבר ואחרי יומיים שחררו אותי הביתה. הייתי בטיפולים נפשיים והמשפחה שלי בסופו של דבר בגלל כל מה שעברתי ועברתי טיפול לא נכון הגישו בקשה למשרד הבריאות להוציא אותי מהכל המסגרות הנפשיות. זה היה לפני עשר שנים. עד היום למרות שעברו עשר שנים ועשר שנים אני לא בטיפול אני בטראומה ולא מפסיקה לחשוב על זה. אני אלף פעם ביקשתי ממשפחתי שאני רוצה לפחות ללכת לטיפול בקהילה הפתוחה לא בבתי חולים אולי רק במרפאות חוץ והם מתנגדים בתוקף. אפילו לרופאת משפחה הם מתנגדים בתוקף שאלך הם מפחדים שאולי אני אבקש ממנה ללכת לטיפול. בגלל זה כל פעם שאני מדברת עם המשפחה הם רבים איתי ואומרים לי עם תתחילי ללכת לטיפול או לדבר עם הרופאת משפחה את לא נכנסת יותר הביתה וננתק איתך את הקשר. אני כל הזמן גם מנסה לפחות לדבר איתם על הפוסט טראומה אבל כל פעם שאני מדברת איתם הם רבים איתי לא לדבר איתם על זה. אימא שלי אומרת לי מה קרה לך עברו עשר שנים ואת עוד חושבת על זה? תתעסקי בדברים אחרים. הם לא מבינים מה זה פוסט טראומה. אני לא הולכת לטיפול אפילו לפסיכיאטר פרטי או טיפול פסיכולוגי הם לא מוכנים. אני המון עצבנית בבית בגלל שאני לא מפסיקה לחשוב על הטראומה שעברתי אני כל פעם רבה עם ההורים שלי במיוחד בגלל שאני מדברת על זה ועם כל המשפחה הם לא רוצים שאני יזכיר את זה בבית אני לא הולכת לטיפול כי אני לא רוצה לנתק את הקשר המשפחתי אבל מצד שני המשפחה לא מבינה אותי. לא מבינה אותי עם הטראומה שעברתי גם בגלל זה אני לא מדברת עם הרופאת משפחה למרות שהרופאת משפחה יודעת וגם מתנגדת שאלך לטיפול היא רק נותנת לי מרשמים שאני לוקחת את אותם כדורים עשר שנים. אין לי רופאים פסיכיאטרים אין לי מסגרת לדבר עם מישהו אני בודדה בקטע הזה זה מחשבה שמטרידה אותי כל הזמן לפעמיים אני יושבת ובוכה וזה לא מעניין אותם הם כל הזמן צועקים עלי תפסיקי עם זה תעזבי את זה ותתחילי לחיות חיים רגילים לא רוצים לשמוע על זה ועם תלכי עוד פעם לטיפולים ננתק איתך את הקשר ולא נדבר איתך. אין לי פסיכולוג לדבר על זה אין לי עם מי לדבר על זה בכלל רק עם חברה שלי בטלפון שמעודדת אותי אבל זה לא פתרון. רציתי את העצה שלכם בלי טיפול כי אין לי ברירה בגלל המשפחה איך להסיח את דעתי מהמחשבות על הטראומה שעברתי בעבר איך בכלל להסיח את דעתי לבד איך להתמודד לבד למרות שאני יודעת שאתם בטח חושבים שאני צריכה טיפול אבל אין לי ברירה אלא לא ללכת לטיפול יש לי בעיה גדולה עם זה. אני צריכה להתמודד עם זה לבד. האם יש אלטרנטיבה אחרת חוץ מטיפולים כאלה? אשמח לטיפ איך להסיח את דעתי לבד איך להתמודד לבד עם עצמי כי יש לי בעיה משפחתית מאוד גדולה בקשר לזה ואין לי עם מי לדבר חוץ מהחברה הזאת. ובכלל איך להסיח את עצמי מהחרדות? אני מודה לכם מכל הלב אשמח עם תקלו עלי
שלום חן.
לא ברורה לי התנגדותה של סביבתך לפנייה לטיפול, כך שאני מרגישה שהיכולת שלי להשיב באופן מעמיק מוגבלת. בכל מקרה, אני מבינה מדברייך שאת מחפשת פתרונות חלופיים להשגת הקלה נפשית, אך לצערי אני לא בטוחה שיש דרך להעביר באמצעות "טיפ" חוויות טראומטיות וקשיים מהסוג שאת מתארת. נשמע לי שבשלב ראשון כדאי להתמקד במספר היבטים. ראשית, הרחבת מעגל התמיכה שלך דרך פורומים של אנשים המתמודדים עם קשיים רגשיים (למשל באתר כמוני), שנית הרחבת התפקוד- ניסיון למלא את חייך בפעילויות מהנות (ספורט, חוגים, למידה, התנדבות) ולבסוף- רכישת טכניקות הרגעה וויסות עצמיים כמו טכניקות מיינדפולנס ונשימות אשר יסייעו לך ברגעים קשים. ניתן ללמוד טכניקות אלו באמצעות קורסים אינטרנטיים, ספרי עזרה עצמית ועוד.
ליטל
מה יכולה להיות הסיבה להתפרצות של מחשבה שאולי מה שאני רואה זה לא באמת למרות שאני רואה? למה המחשבות האלה מביאות איתן פחד מאובדנות או מחשבה שיש דחף לכך? או כל מיני מחשבות טורדניות ?
ניתוח מתמיד של כל דבר ומה זה החיים האלה. מרגישה כאלו אני רואה אבל לא מרגישה, לא חווה את הסיטואציה, מצבים של בהייה וחלימה, חודשיים.
שלום לך.
אני חוששת שאין לי מספיק מידע והבנה של התחושות והסיטואציה שאת מתארת בכדי להסביר מה קורה לך, אך נשמע מדברייך שאת חווה תחושות חרדה וחוסר שליטה מהן את מתגוננת באופן שגורם גם הוא לסבל ועומס רגשי. לאור זאת, אני חושבת שכדאי לפנות בהקדם אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק מה קורה לך ולפתח אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
איך אתם,המטפלים, מרגישים כשיש הרבה תנודות במצברוח של המטופל? למשל פתאום יש לו כוחות והוא מעודד ואפילו שמח ואז אחרי כמה ימים כאילו "נגמרו לו הסוללות" והוא שוקע..האם זה מייאש? מדאיג?גורם תחושת כישלון או אולי מכעיס? או שזה מתקבל כחלק מהטיפול וזה בסדר?
אני יודעת שזה כנראה משתנה מאחד לאחד, אבל אני שואלת ככה ממה שאת מכירה מהרולגות שלך ומעצמך..
שוב שלום,
כפי שכתבת בעצמך, התחושות שעולות במטפל מסוים תלויות בחוויה האישית של אותו מטפל/ת וכן בחוויה מול המטופל/ת הספציפיים, כך שזו שאלה שקשה לענות עליה באופן כללי. אני מבינה מדבריך שייתכן ואת עסוקה בחוויה של המטפל/ת שלך מולך במצב של תנודות במצבי הרוח. במידה וזה המצב, אני מעודדת אותך להעלות את השאלה הזו מול המטפל/ת שלך. אולי ביחד תוכלו לתת מקום לעיסוק שלך בתחושות של המטפל/ת ולנסות להבין יותר לעומק את החוויה שלך בהקשר הזה.
בהצלחה,
יעל
היי ליטל.רציתי לשאול אותך האם ירידה בזיכרון כתוצאה מלחץ נפשי היא פגיעה הפיכה?
שמתי לב לאחרונה,שלמרות שאני מרגישה שיפור ניכר במצב הרוח , יש לי ירידה חדה בזיכרון.(אני בת 42)אני לא מצליחה לזכור שמות של אנשים/ספרים/סרטים שאני מכירה מזמן, מתבלבלים לי כל מיני דברים למשל עלילות של ספרים שאני קוראת פתאום אני לא זוכרת מה קראתי או איזה עלילה שייכת לאיזה ספר..רק כמה שבועות אחרי שסיימתי.
ודבר שני למרות השיפור בהרגשה התפקוד שלי עדיין מינמלי.המחשבה על עבודה מהלכת עליי אימה ואני לא ממש מנהלת סדר יום נורמלי ובטח שלא פרודןקטיבי.
אני לא רוצה להכניס עוד אנשי מקצוע לחיי..האם אפשר לטפל בזה גם בטיפול הדינמי?
תודה מראש
שלום,
קשיי זיכרון יכולים לנבוע מגורמים שונים, כאשר בכל מקרה, וגם אם את חושבת שהפגיעה בזיכרון היא על רקע נפשי, כדאי להתייעץ עם רופא בנושא זה וכן להיבדק ולעשות את הבדיקות הדרושות.
כמובן שתוכלי להעלות את הנשא התעסוקתי בטיפול דינאמי, כל אספקט של חייך, כולל התחום התעסוקתי מתאים ואף חשוב ומשמעותי שיעלה בטיפול. בטיפול דינאמי תוכלו להעמיק בקושי לחזור לעבוד ובפחד שעולה סביב נושא זה.
בהצלחה,
יעל
לכאורה די רגיל , שגרה לא מעניינת של עבודה עם אנשים מכוערים ושאני לא אוהב ובערב לפעמים קצת לצאת קצת חדכ .. אבל גם שם אני שופט חצי עולם, זה שמן, זה רזה מידי, זה מכוער, זה ערס , למה המוזיקה בחדכ כזו חרא , הרבה בבונים היום...
סף הקיבולת והתסכול שלי נמוך, מדברים קטנים מתבאס שוקע בעצמי כי אין משהו מעניין חיצונית ... מידי פעם ככה גיחות קצרות של התרוממות של דיבור מעניין אם מישהו , מחקר מעניין שקראתי , אבל הכול זה עולם של מכוערים ומשעממים
חשבתי אולי זה החורף שהגיע, אבל חצי יום גשם וכבר כזה דרמטי?
אז אני לא יודע בדיוק מה הסיבה, אולי אני צריך כל כמה חודשים לשנות משהו , לעבור לחדכ אחר, לשנות אנשים מסביב , לשנות אימון, דרך חזרה הביתה..
מרגיש גם שאין מי שמבין אותי, שאני מתאמץ ומשקיע וגם סובל אבל קשה לי להעביר את התחושה לאחרים, הם לא מבינים אותי
מחפש עצות פרקטיות אם אפשר .. :)
שלום משה.
אתה מתאר תחושות של זרות, עוינות וכאב נפשי אשר אולי מתגברות בתקופות מסוימות ולנוכח טריגרים מסוימים, אך נשמע שמלווים אותך לאורך זמן ונסיבות שונות. לכן, אני חוששת שאין "טיפ" או עצה פרקטית לשינוי אלא שיש צורך בבדיקה מעמיקה יותר של הגורמים להרגשתך. תחושות מהסוג שאתה מתאר בדרך כלל אינן מופיעות סתם כך אלא מתוך אזור נפשי לא מודע ולא מובן, ולכן אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכל לברר יותר לעומק את מקור התחושות ומתוך עיבוד זה, לנטרל אותן ולמצם את השפעתן המכאיבה על חייך.
ליטל
תוכל לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
הי אני נשואה + 3 בת 20 בן 16 בת 8. אנחנו שוקלים לעבור לעיר חדשה מהלך שהולך לשנות את צורת החיים שלנו מהקצה לקצה. כלכלית הסתדרנו בעיר שאנחנו מתגוררים בה היום שזה כבר 15 שנה. אבל בגלל שהעבודה ירדה לבעלי והוא עצמאי החלטנו לעבור חזרה לעיר הולדתינו שם נמצאים החברים שלנו והמשפחה הרחבה של בעלי שם גם ניתן להרחיב את העבודה של בעלי כי שם ישנן הרבה אוךציות לעבודה. כל שיחה בעניין הזה גורמת לי לבכי רב ולחץ נפשי למרות שאני יודעת שיהיה לנו יותר טוב כי בעיר שאנחנו גרים היום אין לנו חיי חברה בכלל ובעלי רחוק מהמשפחה שלו והילדים שלי רחוקים מכל בני הדודים שלהם ככה שבמעבר חזרה לעיר מימנה הגענו יש הרבה יתרונות מה גם שהילדים הגדולים שלי נורא רוצים לעבור כי העיר בה אנחנו גרים היום היא מאוד מאוד רחוקה מהכל ומכולם. אבל עדיין אני פשוט לא מפסיקה לבכות ולהילחץ מיזה וזה די משתק את בעלי מלהתחיל במהלך של לעבור דירה. אני במצב הזה ככה כבר שנתיים שלוש ולכן כל פעם הרעיון של לעבור די יורד מהפרק אבל הפעם אני ממש מרגישה שהגיע הזמן לעשות את זה ומבאס אותי שהפחד ממש משתק אותי. אין לי מושג איך להתמודד עם השינוי הזה בצורה רגועה והגיונית. בעלי ואני בשנות ה 40 שלנו אני עובדת במישרה חלקית ונוחה אמא שלי גרה לידי ועוזרת לנו המון המון השכונה בה אני מתגוררת היא איכותית מאוד קרובה לבית הספר של הבת הקטנה שלי מה שמקנה לה המון עצמאות כל הנוחות הזאת גם גורמת לי לקושי לחשוב על המעבר דירה כצעד נכון וזה גם מוסיף לחרדה ולבכי שלי, בינתיים בעלי מאוד מתוסכל ולא יודע איך לפנות אלי
שלום קרן.
נשמע שאת חווה פער משמעותי ומתסכל בין "הראש" שאומר לך שנכון לבצע את המעבר או לפחות שמדובר באופציה ריאלית שכדאי לחשוב עליה, לבין החוויה הרגשית והפחות ברורה ומודעת, אשר מסמנת לך, דרך הבכי והקושי, שהמעבר מעורר קונפליקט וכאב. פער מסוג זה מצביע בדרך כלל על מעורבותם של גורמים רגשיים לא מודעים: ככל הנראה מעבר הדירה מעורר תחושות אשר טרם קיבלו מילים ונוסח ברור ועל כן מתגלמות בבכי והחרדה שאינם ברורים לך. לאור זאת, אני מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי אשר יסייע לך לנסח ולתת מילים לאותם גורמים רגשיים לא מודעים. במרבית המקרים, תהליך זה ועיבוד הגורמים הלא מודעים מאפשר ירידה בתחושות השליליות והרחבה של חופש הבחירה ממקום מודע ובטוח יותר.
ליטל