הי שלום אני בת 23,
בעבר התמודדתי עם חרדות, פחדים, דימוי עצמי נמוך, ביקורת עצמית גבוהה, חוסר הערכה עצמית, חוסר ביטחון, הייתי גם בדכאון תקופה,עברתי טיפול שסייע לי אך עדיין יש על מלעבוד בחלק מהדברים, יש רגעים שקשה אבל קיבלתי כלים להתמודד יחד עם זאת מעניין אותי מאוד תחום הפסיכולוגיה מאוד ואני חושבת שהיית רוצה לעסוק בכך, מעניין אותי לשמוע חוויות שאנשים עוברים ומתמודדים איתם להיות שם בשבילם ולהקשיב להם. אומרים מגדירים פסיכולוגים כאלו שבילדותם היו החברים שתמיד היו באים לשתף אותם בדברים והם תמיד היו מייעצים לחברים והם היו מקבלים את הכינוי של "הפסיכולוג של הכיתה" זה לא הכינוי שנתנו לי בילדות, הייתי יותר מופנמת ועם מעגל חברים מצומצם, וגם עכשיו כך, אני חושבת שאולי הרצון להיות פסיכולוגית היא אולי מהמקום שאני חווה כעת ועוברת המון התמודדיות זה התחום היחיד שנראה לי כמעניין ונוגע אליי אני תמיד מוצאת את עצמי מחפשת הגדרות למה אני חשה ומרגישה כעת, שאלתי היא איך אני אדע אם אני באמת רוצה להיות פסייכולוגית ולסייע לאחרים או שזה מעניין אותי כי אני רוצה לעזור לעצמי ?
שלום נועה.
הבחירה בתחום הטיפולי (ולמעשה כמעט בכל תחום קריירה) נעשית מסיבות אישיותיות ורגשיות שונות ומשתנות מאדם לאדם, כך שאני לא חושבת שאפשר או כדאי להבחין בין מוטיבציה "טהורה" למקצוע לבין היבט הטיפול וההתבוננות העצמית. מה שכן אפשר לעשות, לאור ההתלבטות שלך, הוא לפנות אל טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית ולהתבונן יתר לעומק במחשבותייך, רגשותייך ותחושותייך סביב הנושא. אני חושבת שההתבוננות הפתוחה שמאפשר הטיפול יכולה לסייע בהכרות עצמית במגוון רבדים, ומתוך ההתבוננות, העיבוד וההכרות אני מאמינה שתצמח תחושה מדויקת ושלמה יותר לגבי ההתלבטות המקצועית.
ליטל
