ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום,בת זוגתי הייתה במצב פסיכוטי ואושפזה,שם אובחנה כחולת סכיזופרניה. מאז חלפו כבר 6 שנים היא ללא טיפול תרופתי מתפקדת מצויין,מנהלת בית ביד רמה ,עושה הרבה ספורט,עובדת מדברת לעניין חדה בקיצור יותר נורמלית מנורמלית. הפסיכיאטרים דמטפלים בה כבר שנים טוענים שהיא במצב יציב. ונאמר לה עי הרופאה המטפלת שכל אדם יכול לחוות התקף פסיכוטי פעם בחייו. אני חושש שאולי המחלה תחזור לה......
שלום לך,
נשמע שהיא עושה מאמצים משמעותיים לשמר את המצב הנוכחי. אין הבטחה שהמצב לא יחזור על עצמו, ואני בטוחה שידיעה זו בפני עצמה עלולה להיות מדאיגה לעתים. עם זאת, מעודד לדעת שעל אף החוויה שהיא חוותה היא הצליחה לשקם את עצמה ואף לתפקד ברמה גבוהה ללא טיפול תרופתי. אני תוהה אם יש אינדיקציה לדאגתך הנוכחית שמא המצב יחזור על עצמו, ואם קרה לאחרונה משהו שגרם לך לחשוש שיש הדרדרות במצבה. במידה וכן, אולי אפשר לשוחח על כך איתה ולעודד אותה להיבדק שוב או להתייעץ עם הרופא המטפל כיצד לגשת לעניין. במידה ואין אינדיקציה שכזו, ועדיין יש דאגה, היא עדיין מובנת, ובמצב שכזה תוכל אתה בעצמך לפנות לתמיכה בכדי לתת מקום לחששותיך ולחשוב כיצד לתמוך בה בצורה הטובה ביותר. כמו כן, אולי תוכלו לנסות לפתח שיח פתוח בנושא, על מנת שיהיה מקום לחששות המשותפים. יכול מאוד להיות שגם היא חוששת מכך. חשוב מאוד לא לייצר בהלה וכמובן שבמידה ותנהלו שיח בנושא, הוא לא יהיה שיפוטי או מבהיל, אלא אמפאטי ומכיל.
בהצלחה,
יעל
תוכל לקרוא כאן מידע נוסף אודות סכיזופרניה
הייתה לנו פגישה היום.הרגשתי שדבריי היו מבולבלים עברתי מדבר לדבר עירבבתי דברים.התקשיתי להגיד דברים בצורה פשוטה וישירה..להגיד לה שאני מפחדת לחזור ל"חיים האמיתיים" כי אני מרגישה חסרת יכולת, כי אני לא מצליחה למצוא בתוכי את משמעות החיים האלה, שיש בהם יותר מדי סתירות ואני מתקשה להשלים איתן.שאני קצת מתחבאת אצלה בחדר מכל זה.אבל בכל זאת לא רציתי שתיגמר הפגישה.אני רוצה שיהיה לי כמה זמן שאני רוצה איתה בלי השעון שתלוי מעלינו כמו גרדום. ואני רוצה להניח את הראש על הברכיים שלה ושנדבר ככה כמו שאימהות ובנות עושות.
כל הסיטואציה הזו של ההיזדקקות המכאיבה ומתסכלת הזו מזכירה לי אמא שמחזיקה פעוט על הידיים היא רוצה להוריד אותו ומבטיחה שהיא תישאר לידו היא לא תלך אם הוא יירד ממנה,אבל הפעוט מסרב לרדת ממנה ומתעקש להישאר בזרועותיה.ככה אני.
אני צריכה כבר "לגדול" היא מצפה לזה ממני ואני יודעת שזה לא אומר שהיא תתרחק,אבל אני לא יכולה.כנראה גםלא רוצה.
שלום לך.
גדילה היא כואבת. תמיד ובפרט כאשר היא מלווה בפחד לאבד ובקימה מתהומות עמוקים. במובן זה, אני תוהה האם ה"לחץ" והציפייה לגדילה שאת מתארת הם אכן חוויתה של המטפלת, או שזו בעיקר עמדה שלך, עמדה לא חומלת וחסרת סבלנות לקצב, לקושי, לכאב ולצרכים הנפשיים. אי אפשר להאיץ בנפש ויש לי הרגשה שהמטפלת שלך, על רגישותה הגבוהה אלייך שאת מתארת, יודעת זאת, אך אני תוהה עד כמה את עצמך מסוגלת להיות כך כלפי עצמך.
אני כמובן מציעה לשתף את המטפלת שלך בתחושות האלו אך בינתיים, ולצד זאת, אני חושבת כמה יכול היה להיות קל יותר אילו היית יכולה להיות סבלנית יותר לעצמך ולא לכעוס ולשנא כל כך את הצרכים והכמיהות שמתעוררים בך. נסי אולי ברגעים האלו להיות לעצמך כאם שאולי כבר מותשת מעט, אבל גם מבינה משהו על כאבי הגדילה והזמן שנדרש לצמיחה והתפתחות של ילד. לאט ובעדינות.
ליטל
שלום ליטל.
קודם כל תודה על הכל, באמת!
לא יודעת מה הייתי עושה בלי הפורום הזה...
רציתי לשאול מה עושים במקרה של בושה גדולה מהמטפלת?
והאם זה תקין?
אסביר אולי קצת יותר: אפשר לומר שהרגש היחיד שיש לי כלפי המטפלת שלי הוא בושה.
אין לי שום פנטזיות כלפיה, רק בושה וכלימה.
אני מרגישה מולה חשופה, כמעט כמו שאדם יושב עירום למול רופא.
אני מתביישת מכל כולי: מהאישיות, מהמראה, מהלבוש, מההתנהלות, משפת הגוף.
יש לי חרדה קבועה שאולי היא נגעלת ממני, שאולי יש בי דבר שדוחה אותה.
כשאני נזכרת בתכנים שעלו בטיפול והגבתי עליהם בצורה ספונטנית, לא אצורה אלא יותר אמוציונלית, אני מתביישת, מרגישה רצון כמעט פיזי להחביא את הפנים, להיעלם.
חשוב לציין שבתחילה היה בינינו קשר עין, וכיום, כבר חודשים ארוכים שלרוב אין שום קשר עין במשך כל הפגישה.
יש לי חרדה כ"כ גדולה ובושה מעצמי כלפיה, עד כדי כך שבזמן מחזור למשל, אדאג ואפחד שמא ואולי תכתים טיפת דם את הספה, ולפני שאצא אבדוק שהכל נקי ובסדר, אני מקפידה לשמור ממנה מרחק פיזי גדול מאוד, בעיקר כי אני פוחדת שאולי יש לי ריח מהפה ואני לא יודעת, ואם היא בסוף הפגישה תשאל שאלה כשאני קרובה אליה קצת יותר (כי אנחנו הולכות לכיוון היציאה וממילא המרחק מצטמצם), אז אענה בלית ברירה ואח"כ אפחד ואחשוש שמא היא נגעלה ממני כי אולי...
מה דעתך?
שלום תמר.
נשמע מדברייך שתחת הכותרת של "בושה" נמצאות חוויות הקשורות לתחושת ערך, אמון, קבלה וספק לגבי המידה בה את רצויה. אני מרשה לעצמי לשער שתחושות אלו אינן נובעות מאינטראקציה ספציפית עם המטפלת אלא מכאב שאת נושאת בנפשך ומתעורר בעוצמה בתוך הקשר האינטימי הנוצר בטיפול. לאור זאת, נדמה לי שהדבר המרכזי שאפשר לעשות, גם כדי להקל עלייך בטווח הקרוב וגם (ובעיקר) כדי לסייע לך לזוז ולצמוח ממקום מייסר זה, הוא לשתף את המטפלת בתחושות על פרטיהן הספציפיים ולתת לעצמך מקום לעבד ולהבין יותר. אני מתארת לעצמי שזה לא קל ואולי אף נשמע כמו מתכון בטוח להעצמת הבושה והקושי, אבל בטווח הרחוק אני מאמינה שזו הדרך להניע שינוי, ושזה מהלך ששווה את הכאב והמבוכה.
ליטל
לגברת ליטל שלום רב,
פרטים בסיסיים במידה והם עוזרים - אני בחורה בת 27, סטודנטית.
אשמח לשאול ברשותך בבקשה שאלה לגבי התנהגות מסויימת שהולכת ומתמשכת אצלי מאחר וקשה לי להבין כיצד "לתייג" את ההתנהגות - כמו למשל, האם זה צורה מסויימת של OCD או שמה דבר אחר לחלוטין (אשמח לשמוע את כל העולה על דעתך)...
מזה הרבה זמן, כבר לדעתי משהו כמו לפחות 1.5 שנה - יש לי התנהגות מסויימת ששמתי לב כרגע שרק הולך ומחמיר עם הזמן. ההתנהגות מאופיינת בעיקר במחשבות טורדניות מסויימות ובסיסיות ומלווה בהתנהגות פשוטה ולא מורכבת למדי, על מנת "להרגיע" רגשות אלו.
בכל דבר (כמעט!) שאני עושה, אני מלווה בתחושה של חוסר ביטחון כל כך חמור שאני מרגישה שאני "מפספסת משהו" ושאני צריכה "לבדוק בשנית" כל דבר קטן כדי לראות אם בכלל עשיתי אותו - למרות שבאופן מודע ולוגי, אני לגמרי יודעת שעשיתי אותו ושאין צורך להרגיש כל כך חוסר ביטחון של כזה; בעיקר לא להרגיש שאני חייבת לבדוק את עצמי כל הזמן. משמע, לדעתי קיימת המחשבות הטורדניות מאחר ומחשבות כאלו כל הזמן מתקיימות - "צריכה לבדוק שוב, בטח מפספסת משהו, לא בטוחה שעשיתי"...
דוגמאות מאוד פשוטות מהיום יום כוללות מצבים כאלו לדוגמה - לסיים שיעור ואחרי שאני אוספת את כל הדברים שלי, אני מרגישה רגש שדחוף אותי "לבדוק שוב שהכל באמת אסוף" למרות שאני יודעת שאני אחת שדווקא כן שמה לב לעשות דברים בקפידות ביחס לזה ושרוב הסיכויים שדווקא לא פספסתי דבר...
זה מגיע למצב שלמרות שאני יודעת שרוב הסיכויים שאספתי את הכל - אני עדיין מרגישה דחף אז אפילו לחזור לכיתה (!!) ולבדוק שוב שכל השולחן שלי בעצם ריק ושלא פספסתי כלום. ברוב המקרים, אני אפילו חוזרת לכיתה על מנת להביט "שכן אספתי הכל ושלא פספסתי כלום" למרות שאני יודעת שלא אמצע דבר על השולחן או בסביבה. כלומר, במקום מסוים זאת התנהגות מיותרת שנשענת על רגשות של חוסר ביטחון.
דוגמה נוספת מהיום יום הוא למשל שאני מניחה את המשקפיים במקום רגיל ומוכר ולמרות שראיתי את עצמי עושה זאת, אני מרגישה צורך לחזור ולבדוק שזה "אכן שמה" ואפילו צריכה "לגעת" בהם כדי לחוש זאת - מרגישה שכל זה גם נשען על מין חוסר ביטחון אז. אפילו אם אני מכריחה את עצמי לא לעשות זאת ו-"לסמוך על עצמי" - עדיין מלווה אותי תחושות אלו.
אם הייתי חייבת לסכם, התחושות מגיעים ממקום של חוסר ביטחון כל כך עמוק ואז והמחשבות הטורדניות נעים בין "בטח פספסתי משהו" ל-"אני חייבת לבדוק בשנית" וההתנהגות פשוטה ברמה כזאת שאני פשוט עושה או בודקת כל דבר כמה פעמים על מנת להרגיע את עצמי...למרות שאני יודעת על עצמי שרוב הסיכויים שדווקא לא פספסתי משהו בהכרח.
הסיבה שכל זה מטריד אותי הינו בגלל ששמתי לב כרגע שזה רק הולך ומחמיר - כאילו ברמה כזאת שכל דבר שאני עושה (כמעט) מלווה בחוסר ביטחון ודחף אז לבדוק את הדברים שוב ושוב. אינני יכולה לדמיין לעצמי שזה בריא לחוש ככה אחרת כל דבר שאני יעשה - יוטל בספק ושום דבר שאני עושה לא ירגיש בהכרח מקורקע.
אני חייבת לציין שביום יום אני דווקא בחורה שאיננה מרגישה בהכרח חוסר ביטחון באינטראקציות החברתיות שלי ושאני יודעת לעמוד על שלי כשהדבר קורא לכך. כלומר, ביום יום אינני מרגישה חוסר ביטחון עד כדי כך כפי שמתואר במידה ואני צריכה ליצור קשר, לשוחח או להיות באינטראקציה עם האחר - אבל ברמה הבין אישית, ממש רק עם עצמי, ההתנהגות הזאת יוצאת לידי ביטוי. כמו כן, כמו כל אחד, גם אני כמובן חסה (באופן כללי) חוסר ביטחון לפעמים אבל לדעתי כל התחושות והמקרים שתיארתי קצת מוגזמים ביחס לאישיות שלי ולאיפה שאני נמצאת בחיי (לדעתי כשהייתי יותר צעירה פחות ידעתי לעמוד על שלי, ולהרגיש ביטחון ברמה החברתית).
אם זה עוזר, אני סובלת מדיכאון ואובדנות והייתי בטיפול דינמי ארוך טווח - כרגע אינני נמצאת בטיפול וברצוני לחזור יום אחד לחדר הטיפולים אך ביחס למצב הזה - אינני יודעת אפילו היכן זה "נופל" מבחינת הכל (האם זה OCD מסויים או כל דבר אחר) וזה מפחיד אותי כי אף פעם לא חשתי ככה, ברמה כזאת.
אני רוצה ברשותך גם לציין שיש לי פוביה מחיידקים וזה מלווה בשטיפת ידיים מרובה כלומר התנהגות כזאת שגם מלווה ברגשות טורדניות - לדעתי זה OCD ומהסיבה הזאת אני מרגישה שאולי כל מה שתיארתי למעלה הם גם סוג של OCD אך אינני יודעת אם זה בכלל נכון או שבכלל מדבר על משהו אחר לחלוטין (מבחינה רגשית מזכיר לי OCD אך יתכן שאני כמובן טועה).
אשמח לשמוע את דעתך המקצועית!
בתודה רבה מראש על סבלנותך, ותגובתך המקצועית והמסורה.
3>
שלום שיר.
באמצעות האינטרנט אין אפשרות לאבחן ולהציע "קטלוג" מקצועי רציני, אך אני נוטה להתחבר להרגשתך שמדובר בהתנהגות אשר יש לה גוון של OCD. OCD אכן נוטה להחמיר עם הזמן וללא טיפול מאחר וכל פעם בה חוזרים על הפעולה המרגיעה (הבדיקה החוזרת למשל) מתקפת את התחושה שצריך לבדוק ומחזקת את הקישור בין תחושת חוסר השקט לבין ההימנעות מהפעולה המרגיעה. במובן זה, טיפול מוקדם ככל האפשר ב-OCD הוא חשוב.
OCD פועל ברמה זו של יצירת קישור בין התנהגות חזרתית לתחושת רגיעה אך במקרים רבים, ואני יכולה לשער בזהירות שכך גם אצלך לאור מה שסיפרת על קשייך בעבר, יש לו שורשים בגורמים רגשיים לא מודעים. במצבים אלו, גם אם אין קשר ישיר בין חווית חוסר ביטחון מודעת לבין הסימפטום האובססיבי, הסימפטום מספר פעמים רבות על תוכן או חוויה נפשית לא מודעת ולכן ראוי למענה והקשבה.
בשורה התחתונה, נשמע לי מתיאורך שבהחלט כדאי לקבל עזרה מקצועית. הדרך היעילה והמהירה ביותר לטיפול ב-OCD היא באמצעות טיפול קוגניטיבי התנהגותי (לעתים אף בליווי טיפול תרופתי לתקופה מסוימת), כאשר אפשרות טיפולית נוספת אך ממושכת יותר היא טיפול דינמי אשר יאפשר חקירה, זיהוי ועיבוד של הגורם הלא מודע שתחת הסימפטום. בכל מקרה, כדאי לפנות לטיפול בהקדם כדי לצמצם את נטיית הסימפטום להתקבע ולהחמיר.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול ב-CBT
ליאור, תנסה ללכת לבתי חב"ד במקומות שאתה נמצא וכך תכיר המון ישראלים.
יש גם קבוצות פייסבוק שבא תוכל לרשום שאתה מחפש שותפים לטיול ויש המון אנשים במצבך שרוצים לטייל עם ישראלים.
בנוסף יש גם את ההוסטלים של הישראלים והם ידועים יותר.
מקווה שתמשיך להנות ממש מהטיול ולחוות חוויות מדהימות :)
שלום,
מעבר לעיניין של התאמת תרופות שלפסיכיאטר יש יתרון כמובן,
האם כל מה שפסיכיאטר עושה בשיחות פסיכולוג גם עושה?
או שלמישהו יש יתרון/חיסרון אחד ביחס לשני?
בטיפול בשיחות.
למשל במקרה של הפרעות נפשיות קשות- סכיזופרניה או מאניה דפרסיה
תודה.
שלום לך.
יש להבחין בין טיפול פסיכיאטרי לפסיכותרפיה- טיפול פסיכיאטרי הוא טיפול המבוסס על מתן תרופות ואילו פסיכותרפיה, בהתאם לסוגיה השונים, היא טיפול בדיבור אשר מכוון לגילוי הרבדים הנפשיים עומדים בבסיס הסמפטומים ולשינוי דפוסי התנהגות, חשיבה ורגש הגורמים לקושי וסבל. כל פסיכולוג מציע שירותי פסיכותרפיה ואילו פסיכיאטר יכול לעסוק בפסיכותרפיה, אך הטיפול הבסיסי שפסיכיאטר מציע אינו פסיכותרפיה.
במקרים מסוימים יעילותם של פסיכורתפיה ושל טיפול פסיכיאטרי תרופתי שווים, אך במקרים של הפרעות כמו סכיזופרניה ומאניה דפרסיה הטיפול היעיל ביותר הוא שילוב בין שני הטיפולים- הטיפול התרופתי מסייע בהשגת האיזוני הנוירו-כימיים הנפגעים במחלה, והטיפול הפסיכותרפי מסייע בהתמודדות, ניהול מחלה ושיפור הרווחה והתפקוד.
ליטל
שלום,
סיימתי תואר ונסעתי לפני כשבוע לדרום אמריקה ל"טיול הגדול" לבד. כעיקרון אין לי בעיה עם ה"לבד" בישראל, אבל כאן הלבד הזה מפריע לי, ואני לא מצליח להנות ממש.
עדיין לא פגשתי ישראלים, ועברתי כבר כמה ערים. חסר לי החספוס הישראלי, קצת עברית, מישהו לדבר איתו וליצור חוויות... לא משהו שחשבתי שכל כך יחסר לי, אבל מסתבר שכן :)
בנתיים אני מטייל ועושה דברים לבד, לעיתים עם מוצ'ילרים אחרים, אירופאים בעיקר. אבל אני לא באמת נהנה, וכל הזמן חושב על היעד הבא ומקווה ששם באמת אחווה את מה שחשבתי שאחווה בטיול הזה.
אני מנסה להיפתח, לשכוח מהבית אבל זה לא ממש מצליח. חייב לציין שאין לי בעיות כלכליות או פרטיות שמחכות לי כשאחזור, ומובטחת לי עבודה. עדיין, משהו מעיב עלי.
אשמח לקבל עצות, כלשהן.. תודה :)
שלום ליאור.
טיול גדול הוא אכן טיול לא פשוט אשר מפגיש עם לבד מסוג אחר- לבד שהוא תלוש ומקיף יותר מאשר הלבד שבארץ, שעדיין עטוף ב"ביחד". במובן זה, כצעד ראשון אני חושבת שכדאי לקבל את הרגשתך ולא לראות בה בעיה אלא תגובה טבעית לאתגר לא פשוט. בהתאם, נדמה לי שכדאי לשים לב שאתה לא מתאכזב או כועס על עצמך אלא מקבל ומכיר בעצמך כאדם שיש לו צורך בביחד ובקרבה. ואם לא קל לך לקבל זאת- לשאול את עצמך מדוע הצורך מעורר כאלו אמביוולנטיות וקונפליקט. ברוח זו אני מציעה גם לאפשר לעצמך לחפש באופן יותר אקטיבי קרבת ישראלים- לבדוק אם יש מקומות לינה הידועים בישראליותם ואפילו לשנות מעט את מסלול טיול כדי להגדיל את הסיכוי למפגשים. יתכן שבשלב מוקדם זה של הטיול, כאשר השינוי ועזיבת הסטטוס קוו הביתי משתנה, זה מה שדרוש ל ובהמשך משהו יתגמש ותוכל ליהנות גם בדרכים אחרות.
ליטל
הכאב שלך ממש כואב לי ונוגע בי מאוד עמוק.
ואני מקווה שתצליח למצוא את הטוב שבך שוודאי קיים, ואת הכוח והעוצמה שלך, שאולי מסתתרים מעיניך כעת בגלל הפרשי הגובה.
תדע שיש לפחות אדם אחד בעולם שכואב עד העומק את הכאב שלך.
ומקווה בשבילך ובשבילי, שבקרוב ממש יהיה טוב יותר.
היי, קוראים לי ירדן, אני בן 18 ואני 1.65. יש לי אחות בת 14 והיא קיבלה את הגנים של אבא ככה שהיא כבר 1.82 (אבא שלי 1.90 ואמא 1.64). מאז שאחותי נהייתה גבוהה ממני היא פשוט כל הזמן צוחקת עליי על זה. היא גם ממש חזקה כי היא מתאמנת בכדורעף ואני פחות ככה שאני תמיד מרגיש בנחיתות לידה והיא מנצלת את זה. היא עשתה צילום כף יד והיא תהיה בערך בגובה של אבא שלי אם לא יותר ואני כבר בטוח לא אגבה, איך להתמודד עם זה שאני לא מגיע לאחותי הקטנה לחזה במשך שאר החיים????
שלום ירדן,
ראה תשובתי אליך מה-31.12:
נשמע לי שיש שני היבטים חשובים שאתה מתייחס אליהם בדבריך. אחד- התחושה הלא נוחה שלך סביב פערי הגובה והכוחות והשני- יחסה של אחותך אליך.
בנוגע לנושא הראשון, כדאי לזכור שלכל אחד יש קצב ועיתוי צמיחה שונה ויש סיכוי סביר שעם הזמן גם אתה תעשה את ה"קפיצה" הגופנית שלך- בין אם בגובה ובין אם בהיבטים גופניים אחרים.
בנוגע ליחסה של אחותך אליך ולאלימות שאתה מתאר, נשמע לי שכדאי בשלב ראשון לנסות ולנהל איתה שיחה כנה ופתוחה על כך ולבדוק האם היא מוכנה לנהל שיח פתוח וחיובי על הדברים שמפריעים לה ולך ביחסים- אם תצליחו להבין מה הטריגרים למריבות, אולי תצליחו לצמצם את החיכוכים. במידה ושיחה כזאת לא אפשרית או לא תסייע, אני מציעה לערב את ההורים במצב ולבקש מהם לסייע לכם לחשוב מה גורם לדינמיקה השלילית ביניכם וכיצד להפסיק אותה. אפשר גם לפנות לייעוץ משפחתי נקודתי סביב הנושא.
בכל מקרה, המסר שלך צריך להיות מסר של רצון לשינוי ונכונות לשנות גם היבטים בהתנהגותך שאולי תורמים ליחסים השליליים.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול משפחתי להתייעצות ובחינת טיפול
היי ליטל.אני עייפה.גם בגוף וגם בנפש.
הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להתחבא מתחת לשמיכה ולהיעלם.לישון ולא להיות.
קראתי שאשתו של ערן צור (זמר שאהוב עליי) שנפטרה לפני כמה חודשים למעשה התאבדה. כל פעם שאני שומעת על מישהו שהתאבד אני מרגישה סוג של קינאה.מין הוכחה כזו שזה מה שצריך לעשות שהנה הוא/היא הצליחו לעשות את מה שצריך.הם ידעו את האמת וניצחו את הפחד.
אמא של חברת ילדות קרובה שלי נפטרה השבוע ממחלה,הייתה רק בת 68 וסבלה נורא.במהלך השבעה הסתבר שאמא של חברה נוספת שהייתה חולה בסרטן נכנסה להוספיס.אלה אמהות שהכרתי מילדות.בתים שגדלתי בהם.
זה מה שהחיים צופנים.אז בשביל מה אני נלחמת..
הכל סתם.
חבל שנולדתי.
שלום לך.
כואב לשמוע את המילים הקשות והכואבות שלך. ואני כמובן מצטערת לשמוע על האובדנים הקרובים ועל האופן בו הם נוגעים בך.
אני יכולה להבין ברובד מסוים מדוע האובדנים של אנשים שהיו חלק מנוף ילדותך מעוררים תחושות של חוסר טעם, יאוש והתפרקות. אבל בו זמנית, אני חושבת שהתאבדות היא לעולם לא רק "התגברות על הפחד" והימנעות מהכאב הנלווה לחיים אלא אקט מורכב ורב רבדים, שנוגע באזורים נפשיים עמוקים ונרחבים. במובן זה, יש לי הרגשה שבתוך הטיפול שלך אפשר יהיה להבין יותר לעומק את דברייך כשאת מדברת על הקנאה, על העייפות ועל תחושות נוספות שתיארת. באופן שטחי יותר, אני יכולה לומר רק שאני מבינה שלפעמים החיים מרגישים יותר מדי, כואבים ומעייפים מכדי שיהיו בעלי טעם. אבל זכרי שזה לא תמיד הרגיש כך ולא תמיד ירגיש כך. את עדיין בתוך תוכו של משבר, בלב הכאב וממקום כזה באמת לא קל להרגיש שלחיים יש מה להציע, אבל זה לא חייב להמשיך כך תמיד.
אני מקווה שאת מצליחה להרגיש את זה.
ליטל
מקווה שאצליח לנסח את שאלתי. בעבר הייתי מספר פעמים בטיפול ותמיד הגעתי מרוסקת והצלחתי להתרומם בתוך הטיפול, אך לרוב לא הצלחתי לעשות עבודה מעמיקה.
כיום אני נמצאת בטיפול כחצי שנה, הרגשתי שהצלחתי להרים את עצמי ממצב של דיכאון, למצב רגוע וטוב יותר. אך שוב אני מרגישה שהטיפול נתקע. שיש לי המון מנגנוני הגנה שהמטפלת לא מצליחה לחשוף. כאלה שמונעים ממני להתקדם בתהליך הטיפול. כתהליך מקביל גם בחיי אני מתקשה לעשות קשרים זוגיים, להעמיק קשרים עם הקרובים אלי.
העבודה שהיא לא מצליחה לראות את מנגנוני ההגנה, מותירה אותי בתחושת חוסר ביטחון וחוזר ניראות שמוכרת לי מהילדות. גם אני מתקשה לזהות את "ההסתרות" שלי.
פתאום אני לא בטוחה שהיא המטפלת המתאימה לי, אני תוהה האם היא מקצועית מספיק, האם לטיפול הזה יש סיכוי.
בטיפול האחרון הבעתי כעס ותסכול כלפי הטיפול וכלפי עצמי. שיתפתי בתחושות שלי, אך זה רק הגביר לי את תחושת חוסר הניראות.
מה אני מפספסת? האם נכון להישאר באותה מסגרת טיפולית?
שלום הילה.
ראשית, נשמע שעשית טוב שפתחת מול המטפלת את תחושת התקיעות והתסכול, ולא הייתי נבהלת מהתחושה השלילית שנלוותה לכך- דיאלוגים משמעותיים ומקדמים על תקיעות של תהליכים טיפוליים נוטים להיות ממושכים, מאחר והם מזמינים להתבוננות מעמיקה על גורמי התקיעות ממנה ניתן ללמוד על מנגנוני ההגנה, החרדות וההיבטים הנפשיים המשפיעים על מצב זה. כמובן שקיימת אפשרות שהמטפלת הנוכחית לא מתאימה לך, אך מאחר ואת מתארת דפוס חוזר בטיפולים, נשמע לי שכדאי לתת סיכוי לשיח הטיפולי על התקיעות- יש סיכוי טוב ששיח פתוח על תחושות התקיעות, חוסר הנראות והכאב הנלווים להן יוכלו להניע את הקשר והתהליך. כיוון נוסף שכדאי לשקול הוא תדירות המפגשים הטיפוליים. מטופלים המתקשים "להכנס לעומק" נתרמים לא פעם מהעלאת תדירות המפגשים מאחר ומפגשים אינטנסיביים יותר מציעים לנפש מסגרת עוטפת ובטוחה יותר, שלא פעם מאפשרת העמקה ואמון המחאפשרים גם כניסה לרבדים נפשיים חשובים ומורכבים יותר.
במילים אחרות, אני חושבת שלפני החלטה על סיום הייתי מקדישה מספר מפגשים לשיח פתוח על הנושא. אם תרגישי שהשיח מעלה כיווני מחשבה חדשים, יש סיכוי טוב שאת במקום הנכון.
ליטל
שלום, בן זוגי בן 35
היה נשוי בעבר כמה חודשים והתגרש. לא עבר יותר מדי נשים. אנחנו קרובים מאוד ופיתחנו חברות מאוד קרובה. הוא אומר שמכולן אני היחידה שהוא אוהב מאוד ואכפת לו ממנה והוא אוהב כמו שהוא אוהב את עצמו.
אבל, כל פעם שהוא מתחייב אליי הוא מתחרט
עכשיו נניח נשב הוא יגיד לי שהוא חושב שזה זה ואז יום למחרת או כמה שעות אחרי זה הוא שוקע במחשבות, מרוחק לא מתפקד טוב בעבודה, עצוב מאוד קשה לו עד הרגע שאנחנו מנהלים שיחה הוא מסביר שזה חא זה שמשהו בו "לא יכול להתכחש חזה" שזה לא זה והוא לא רוצה לפגוע בי ואנחנו נשארים מאוד קרובים אבל לא מוגדרים.
מהצד שלו הוא יקנה לי ויעשה לי והכל אבל אם אעשה משהו אחד קטן כלפיו הוא קופא וכועס ואומר שזה לא מותאם כדי להסביר הוא יקנה לי משהו ב5 אלף שקל ואם אקנה לו אפילו גלידה הוא ילחץ
בנוסף הוא גם אומר שפעם הוא מאוד נמשך אליי כדי לשכב איתי ולגעת בי מינית ופעם אני פשוט מאוד מתוקה וזה לא איזה יצר מיני שסוחף אותו וזה מבלבל אותו כי אני לא תמיד אישה בעיניו ויש בי משהו מתוק וילדי.
אם זה רלוונטי אז אציין שהוא היה חרדי תקופה (לא מבית) ואז חזר בשאלה לחלוטין ואז אירי כמה שנים חזר לשים כיפה
בנוסף הוא היה בצוות הרופאי בצבא ושירת בשטחים. שביררתי לגבי הנשיאוין שלו היא הסבירה לי שהיו לו "מצבי רוח" וחוסר בטחון ופעם הוא היה שמח ופעם לא ופעם רוצה ופעם לא ומשהו בו לא היה יציב.
לי הוא אמר שהוא חווה גם אותה בצורות משתנות.
בהיבטים שונים משלי אבל גם אותה הוא חווה ככה.
מהזה יכול להיות?
שלום נעמה.
קושי סביב יצירת קשר אינטימי, מחייב וקבוע יכול לנבוע ממגוון גורמים רגשיים-אישיותיים והתנסויות עבר שליליות בקשרים בין אישיים אשר מתכנסים לכדי חוויה, בדרך כלל לא מודעת, לפיה היקשרות היא מסוכנת ופוגענית. במצבים אלו הנפש עשויה לייצר אין ספור "תירוצים" וסיבות להימנעות מקשר ובכך לייצר תנודות בין קרבה לריחוק, מחוייבות ונסיגה. במצב זה, נדמה לי שהשאלה המרכזית אינה ממה נובע דפוס התנהגותו של בן זוגך או "מה זה" אלא עד כמה את והוא מוכנים לשאת את המצב והאם יש לבן זוגך נכונות לעבודה רגשית אשר תביא לשינוי. במילים אחרות, במידה ומדובר בקשר ממושך שחשוב לך אני חושבת שכדאי לבדוק האם בן זוגך מוכן לפנות לטיפול פסיכולוגי/טיפול זוגי אשר יאפשרו לו להבין יותר לעומק את התנהלותו הזוגיות ולשנות אותו. במידה ואינו מוכן לכך, יתכן ולך עצמך כדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך לעבד את המצב ולחשוב האם וכמה זמן את מוכנה להמשיך באופן הנוכחי.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול זוגי להתייעצות ובחינת טיפול
פתאום אני חושבת - חוששת שלמטפלת שלי יש חרדת נטישה קיצונית.
כל פעם שאני מעיזה להעלות שאלה שאולי יש סיכוי שמתפרשת כהתלבטות שלי לגבי יעילות הטיפול, היא קופצת! מתגוננת, תוקפת, לא מסוגלת להתמודד עם זה.
שמתי לב לזה כבר בהתחלה, אחרי חודש של טיפול, התייעצתי איתה לגבי טיפול בCBT בעקבות חרדה קשה שהייתה לי, והיא התפוצצה כפשוטו! הייתי בהלם מהתגובה, ומאז ניסיתי אותה בעניין מס' פעמים, ושמתי לב שהיא לא מסוגלת להתמודד עם נטישה שלי באמצע טיפול.
כל פעם היא מאיימת, או מתחמקת מתשובות ישירות (לדוג': לא רצתה לענות לי ממה בדיוק אני סובלת, כדי שלא אבדוק עוד שיטות טיפול).
היא גם מדגישה כל הזמן שרק היא האדם המתאים לטפל בי, ושאף מטפלת לא תוכל להתמודד איתי.
ואני מרגישה בכף הקלע- מצד אחד רוצה לעזוב מצד שני היא מפחידה אותי, מצד שלישי היא עשתה לי כזה שחזור טראומתי של הטראומה שאני רק מחכה שתתקן כבר את כל הבלגן הזה, שתרפא אותי מהפצעים שהיא חפרה בי.
ומצד רביעי- אני מרחמת עליה, כל כך קשה לה איתי, כך פתאום לעזוב אותה עכשיו?
אמרת לי שרק אני יכולה לדעת, אבל אני כל כך מבולבלת ומותשת.
אין מי שיכול להחליט במקומי?
שלום חניתה.
אתחיל מהסוף- אני מבינה גם את התקווה לריפוי דווקא ע"י מי שפגע וגם את הכמיהה שמישהו אחר ידע מה נכון ויחלץ אותך מהדילמה הזאת, שהיא באמת קורעת ומטלטלת. אבל כפי שאת עצמך יודעת, זה לא כך ואלו החלטות שאפשר לקבל רק מבפנים.
אני לא בטוחה שיש לי מה להוסיף מעבר לדברים שכתבתי לך בעבר, אך אני יכולה לשתף בתחושה שעלתה בי בעת הקריאה של דברייך- תחושה שאכן כבר מאוד קשה להבחין בין מה ש"שלך" למה ש"שלה". למשל, מטפלים רבים אינם מוסרים אבחנה "פורמלית" פשוט משום שאינם עובדים עם מדריכים אבחנתיים- האם זו בהכרח עדות לכך שהמטפלת מנסה "להחזיק אותך"? מצד שני, כמובן שאין דבר כזה מטופל שרק מטפל אחד בעולם מתאים לו ויכול להתמודד איתו. תמיד קיימות אלטרנטיבות ותמיד קיימים קשרים בהם יכולות להתפתח דינמיקות אחרות.
נשמע מדברייך שאת והמטפלת מצליחות לגעת זו בנקודות הרגישות של זו, ושהדינמיקה הזאת יוצרת חיבור חזק ועמוק אך לא פחות מכך מכאיב, מטלטל ופוגע. וכפי שכתבתי לך בעבר- אין בכוחי לדעת אם המפגש החזק הזה יכול להביא לצמיחה ושינוי או רק לפתיחת פצעים. כאמור, אני מאמינה שהמדד המשמעותי ביותר הוא השאלה האם אתן מצליחות לצמוח ולהרחיב את ההבנה מתוך ההתנגשויות והקשיים או לא. אם לא, ואם את מרגישה שאתן רק פותחות פצעים כואבים, יתכן וזה לא המקום עבורך.
ליטל
שלום ליטל
רציתי להודות לך על ההסכמה להשתמש ב"קול" שלך בטיפול שלי.
כבר ניסיתי מס' פעמים לדבר עם המטפלת על הכאב שהיא גורמת לי בחיבור בין טיפוס האישיות (הרגשית, התלותית והקיצונית- כדבריה, אני מתביישת לכתוב, אך כך היא אמרה, שזו אני) לבין הפגיעה הטראומטית שנגרמה לי מההתעללות הממושכת שנחשפתי אליה בילדותי.
אך כל פעם התביישתי בכלל על שאני מעזה להתדיין על הנושא, והפעם, בזכותך, אחרי שנה של סבל, היה לי כוח לומר לה בצורה מפורשת: "את פוצעת אותי, אני מרגישה כשאת אומרת את זה כאילו שאת עושה לי כוויה, את קורעת לי את הלב"
רק שאני פוחדת שאולי הגזמתי בכך שביטאתי לה מה באמת אני מרגישה?
אולי הייתי צריכה לעדן יותר? שיהיה לה קל יותר לקבל את הדברים?
וגם, אני עדיין מתביישת ופוחדת ממנה.
אני לא מצליחה לדמיין את עצמי אומרת לה דברים קשים בלי שבתוכי אחשוב:"בטח עכשיו היא חושבת, איזו קיצונית! הגזימה המטופלת הזאת!"
למשל, בתקופה מאוד קשה שעברתי, היו לי מחשבות דמיוניות להרוג את הפוגע, להכניס לו איזה קוטל חרקים לאוכל שימות.
או שפעם אחת מרוב ייאוש לקחתי 8 כדורי אקמול בבת אחת, לא רציתי למות, אבל רציתי שיקרה לי משהו שאוכל להתפטר מהסבל ולקבל תמיכה שלא היתה לי משום כיוון בעולם.
איך אומר לה דברים קיצוניים שכאלו שאני מעידה על עצמי שהגעתי אליהם רק מתוך סבל ומצוקה, כשאני פוחדת מהתגובה המרסקת שלה?
שלום תמר.
ראשית, אני שמחה לשמוע שאת מרגישה שאפשר לתת יותר קול ומילים לתחושות. זה צעד חשוב. אני מבינה את הפחד העמוק שלך- קשה לספר ולהשמיע תכנים קשים, מכאיבים ו"קיצוניים" כאשר את לא בטוחה שיש מי שיתפוס ויחזיק אותם כראוי, ויתן תוקף לתחושותייך.
זה משאיר אתכן, אם שתיכן תהיו מוכנות לקחת אחריות על כך, עם המשימה העדינה והמורכבת של בדיקה- איפה תגובתה אכן מרסקת ולא רגישה דיה ואיפה, אולי, חוסר האמון שהתבסס ביניכן (ואולי גם זה של עברך?) מקשה על מתן אמון. מעבר לכך, עם כל הכאב הכרוך בכך, אני חושבת שלפעמים אין ברירה אלא לבדוק- לנסות ולשתף ולראות איך תהיה התגובה והאם תצליחו לבנות משם דיאלוג טוב- כדי לדעת האם יש תקווה ובסיס להמשך הקשר. ברור לי שקל לייעץ זאת וקשה "לקפוץ למים" ולנסות, אבל נדמה לי שלפעמים "קפיצות למים" מסוג זה מסייעות בקבלת החלטות לכאן או לכאן.אם היא לא יכולה להיות שם בשבילך, מוטב שתדעי זאת ואם היא יכולה- חבל על כל רגע בו אתן לא מנסות לקדם אפשרות זו.
אני חושבת שאני מנסה לומר שלצד ההבנה וההרגשה של כאבך, אני מרגישה גם שאין מנוס, אם וכאשר תרגישי מוכנה לכך, מלקיחת הסיכון ובדיקה. זו בדיקה קשה ומאיימת, אבל גם חשובה ומקדמת- לכאן או לכאן.
ליטל
כולם רק עושים את העבודה שלהם השופט המשטרה הפסיכולוגית בסוף אני אשאר זה שיתמודד עם מה שיקרה
לא יודע בכלל אם אני רוצה להיות חלק מהעולם הזה, כאילו כולם כבר מתקדמים במשחק ואני מצטרף כבר כשלא נשאר שום חלק מהעוגה, אין דבר כזה לבדוק גבולות תוך שנייה מזמינים עליי משטרה אף אחד לא שם זין על החיים שלי, זהו אני מבוגר אין עם מי לדבר,
אני לא מבוגר אבל זה מה שאומרים, כזה אין רגשות בלומר אתה מבוגר בגלל זה אמרתי את זה, כי גיל זה מספר וזה לא משנה מה אני חושב על זה
גם אם אני חוזר אני יהיה בתחתית של התחתית, עכשיו עוד אני הורג את עצמי אבל יכול לעשות הכל כמו כולם, בסדר אחר כך אני יושב בבית ונחנק אבל אני כל יכול מול כולם ככה חלקם חושבים אולי
אם אני "עצמי" מה שנקרא אני לא מסוגל לעבוד בשום עבודה שדורשת אמפטיה, כבר חצי מהעבודות הלכו, ושום עבודה שדורשת הרבה פקודות, זתומרת רק אם העבודה ברורה (עד כדי רמה רובוטית שאני לא צריך לחשוב) ואין תקשורת עם ההנהלה אני מסתדר וגם זה לא בדיוק נכון
ויש את היתרונות שאף אחד לא מכיר אותי אני יכול להשתמש בדירה למטרות לא חוקיות ולהפסיק לדאוג לעתיד, בימים אלו אני כל חודש מוצא עבודה רק עבור אותו חודש
שלום לך.
אנמי לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את הנסיבות שאתה מתאר אבל אני שומעת את הקושי, את החשש לעתיד ואת המאבק הפנימי בין יצירת קשרים, חיבורים ונטילת חלק בעולם לבין המקום המסתגר, הלא סומך. בתוך כל זה, אני זוכרת שאתה נמצא בטיפול וזוכרת גם את הרגעים בהם הרגשת שיש עם מי לדבר ושיש לך פרטנרית לשיח. אני יכולה לדמיין כמה קשה לשמר רגעים אלו, אבל חושבת שאין מנוס אלא להמשיך ולהיאחז בהם, ולנסות לחזק את החיבור לאנשים וכך גם לחיים. נשמע מדבריך שניסית לאורך שנים רבות להסתדר בעצמך ועדיין נותרת עם סבל וכאב, ולכן אני חושבת שעם כל הקושי הכרוך בכך חשוב לא לוותר- להמשיך ולדבוק בטיפול, ולראות אם דרך הקשר תוכל, לאט לאט, לזוז למקומות אחרים וחדשים.
אל תתייאש ואל תפסיק לנסות.
ליטל
.jpg)
.jpg)
.jpg)
