ליטל תודה על התשובה.. קצת השלמתי אם זה שעכשיו רק נשארים בבית..
אבל הבנתי אתמול משהו.. חתכתי הרבה והכי עמוק שחתכתי..והבנתי שזה רק ימשיך וימשיך כי זה כבר לא מספיק אבל גם כי לא באמת אכפת לי משום דבר. הבאתי את עצמי למצב הזה למרות שיכולתי שלא כי לא מספיק רציתי לא לחתוך. וגם עכשיו כשאני מבינה את זה.. מה אם אני לא רוצה להפסיק? לא מספיק אכפת לי לא מהצלקות ולא מהכאב והדם. וגם לא מספיק מלהיות בסדר כי מה זה בסדר בכלל? אני חושבת שאין דבר כזה. ואם כלפי חוץ אני מצליחה לתקשר וללמוד וללכת לעבודה אז זה הביטוי היחיד לזה שמבפנים אני מקולקלת. ואפילו שההקלה זמנית ושצריך לחתוך יותר ויותר עמוק זה כן מקל. אני בעצם רוצה להמשיך לחתוך. ואני חושבת מה זה אומר על זה שאני מנסה והולכת לטיפול.. אם אולי זאת צביעות כי אם אני באמת באמת ארצה אני חושבת שאני יכולה להפסיק
שלום ים.
אני מצטערת לשמוע כמה את סובלת, וכמה כואב לך ברגעים מסוימים.
אני שומעת גם את התנועה בתוכך בין התקדמות לנסיגה, בין רצון בחיים לרצון במוות, ואת הניסיון שלך להבין מה קורה בתוכך, מה את רוצה ומה אמיתי ומה שקרי. נדמה לי שהפגיעה העצמית עולה מתוך התנועה הזאת, ובוודאי מגורמים נפשיים נוספים וכדאי להקשיב לה, ולא לסגור אותה תחת השאלה האם את יכולה/לא יכולה רוצה/לא רוצה לחתוך. במילים אחרות, אני חושבת שכדאי להשתמש בטיפול שלך כדי לחקור, להסתקרן ולהבין יותר מה קורה בתוכך במקומות אלו של סבל נפשי משמעותי כל כך.
ליטל
