ליטל תודה על התשובה.. קצת השלמתי אם זה שעכשיו רק נשארים בבית..
אבל הבנתי אתמול משהו.. חתכתי הרבה והכי עמוק שחתכתי..והבנתי שזה רק ימשיך וימשיך כי זה כבר לא מספיק אבל גם כי לא באמת אכפת לי משום דבר. הבאתי את עצמי למצב הזה למרות שיכולתי שלא כי לא מספיק רציתי לא לחתוך. וגם עכשיו כשאני מבינה את זה.. מה אם אני לא רוצה להפסיק? לא מספיק אכפת לי לא מהצלקות ולא מהכאב והדם. וגם לא מספיק מלהיות בסדר כי מה זה בסדר בכלל? אני חושבת שאין דבר כזה. ואם כלפי חוץ אני מצליחה לתקשר וללמוד וללכת לעבודה אז זה הביטוי היחיד לזה שמבפנים אני מקולקלת. ואפילו שההקלה זמנית ושצריך לחתוך יותר ויותר עמוק זה כן מקל. אני בעצם רוצה להמשיך לחתוך. ואני חושבת מה זה אומר על זה שאני מנסה והולכת לטיפול.. אם אולי זאת צביעות כי אם אני באמת באמת ארצה אני חושבת שאני יכולה להפסיק