פורום טיפול נפשי

שלום ליטל.
חשבתי שלא להגיב על תשובתך בעניין השליטה בפורום, אך החלטתי לאחר מחשבה להגיב על מנת שלא יוצאו דברים מהקשרם וכוונתם.
ממש לא התיימרתי לשלוט באופן בו יתנהל הפורום. אין לי אפשרות ולא זכות לכך.
את זכות הבחירה לטוב ולמוטב נתן הבורא במידה שווה לכל ברואיו, וזכות הבחירה בידכם לנהל את הפורום כפי שהחלטתם.
בקשתי נבעה מתוך אמונתי בקדושת השבת ומתוך רצון שלא לגרום לכם לחלל את השבת בשבילי.
ומאותו רגע ששלחתי את הבקשה, זכות הבחירה נשארה בידכם להחליט האם להיענות לה או לא.
וזכות הבחירה נותרה גם בידי, ובמידה שהתשובה הייתה נכתבת ביום השבת פשוט לא הייתי קוראת אותה, מכיוון שעל פי אמונתי הייתי עושה בזה איסור.
ובזה היה מסתכם העניין.

מרגישה כאילו אף פעם אני לא אמצא את המקום שלי בעולם. אני פשוט לא שייכת לפה. עם הזמן לאט לאט הפכתי להיות צל, ריקה מבפנים. מוזר כי גם פעם חשבתי שאני ריקה מבפנים ודפוקה לגמרי אבל מסתבר שאפשר להיות יותר ריקה. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לקחת את כל הכדורים שבמגרה. זה מוזר.. כי לפעמים אני לומדת ומבשלת והולכת לעבודה ולסופר כאילו הכל רגיל. והתחלתי טיפול. ושם אני לא יודעת מה לומר. אין לי על מה לדבר בכלל כאילו הכל בסדר. אני לא מצליחה להבין איך זה יעזור לי כי ממילא אני לא יודעת מה לומר. וכשאני בבית אז אני לא מסוגלת. וגם אם אני כן אדע מה לומר איך זה יכול לשנות משהו? אני חושבת שאני מקולקלת לגמרי מהבסיס ואין משהו שיכול לתקן. אני כמו חייזר פה. ואם זה לא יעזור אז מיציתי כל אפשרות ולהתאבד באמת תהיה האופציה היחידה.

סליחה, באמת סליחה שאני כותבת פה שוב ומבלבלת את המוח.
אבל אני בדיכאון, בחרדה, מפורקת, ולא מבינה למה????
מה התגובה הכ"כ חזקה הזאת כשאני יודעת!!! שאין לזה סיבה הגיונית?
אולי הנפש שלי מחפשת מקום נוח להתמסכן בו? מקום טוב להתבוסס בו ברחמים עצמיים לא מוצדקים? בסיפורי כזבים שאין להם שחר ובסיס?
אני לא רוצה את זה! לא רוצה לתת לה את המקום הזה! כי זה לא יגמר...
ובסוף לא אוכל לצאת מזה, ואין מי שיחלץ אותי מהבוץ אם אבחר להתחיל לשקוע בו...
איך עוצרים את המדרון החלקלק הזה?
קצת מפתה לגלוש בו, אבל אני יודעת שאחרי הגלישה תבוא החרטה והדרך העולה חזרה תהיה ארוכה, מייסרת וקשה ואולי בלתי אפשרית.

מחפש פסיכולוג מומחה להפרעות אישיות (נרקסיסיטיות)

הבנתי את תשובתך, אך היא לא נגעה לעצם שאלתי, יתכן שלא התנסחתי נכון.
אני לא חושבת שיש עניין למטפלת להשתיל בתוכי זכרון כוזב.
אני מבקשת לדעת אם האפשרות המפחידה שמישהו פגע בי "מתחת לרדאר" כלשונך, יכולה להיות????

שלחתי שאלה לגבי תחושה פיזית ונפשית שמותאמת לפגיעה מינית ללא גיבוי של זכרון ברור ואף הכחשה שכלית מוחלטת.
רציתי לשאול גם-
כשדיברנו על כך בטיפול הפסיכולוגית טענה שחשש ורתיעה כה גדולים שמתבטאים חזק כ"כ בקטע של מגע, מין וגברים נובעים מחוויות ילדות, אולי מגיל 8 או 9 והיא כן חושבת שאולי היתה פגיעה מינית ואני לא זוכרת.
היא לא קבעה שהיתה פגיעה מינית אך אמרה שהגוף- נפש מגיבים כאילו היתה פגיעה מינית וצריך לחפש את הסיבה.
האם אכן יש לפסיכולוג דרך לקבוע לפי רמת חרדה או קושי באיזה גיל/ שלב התרחשה פגיעה שיוצרת מחסום/ קושי אצל המטופל?
וכן האם יש דרך קיצור (כמו היפנוזה לדוג') לברר אם אכן היתה/ לא היתה פגיעה מינית?
סליחה על ריבוי השאלות, העניין מטריד ומפחיד אותי, גורם לי ל"פתיל קצר" בכל עניין שמזכיר פגיעה, ואני מחפשת תשובה שתניח את דעתי ותיישב את הקונפליקט.
ותודה על הנכונות והמקום!

אני שתקן
ומתקשה להיות חברותי
בחברה רומזים רמיזות מיניות
וגם מתגרים
וההגנה שלי היא לבודד את עצמי
ולהתעלם
אין לי בעיה להיות עם האנשים
אם יש מסגרת
אבל בתוכה אני מתבודד
כלומר זה שלב ההגנה האחרון
אנשים מאד סקרנים לדעת
ומריצים שמועות
מדברים עלי אבל לא איתי
והרבה שנים אני לא יודע איך לצאת מהמעגל הזה
אני שומע אנשים מדברים על אנשים אחרים וזה עושה לי לא טוב
והמאבק בזה מתיש ומעייף אותי
איך אני בכל זאת יכול לחיות במקום השקט שלי?
זה קצת כמו בשרק
שבעצם המציאות מכריחה אותו לצאת החוצה
ובדרך למצוא אהבה
אני מרגיש שכבר עברתי את זה
כמה פעמים בכמה מקומות
ואני נאלץ לעזוב ולהתחיל מחדש

אשמח לעצה.

ליטל יקרה אני יודעת שכתבתי הרבה על הנושא הזה, אבל בשבוע האחרון המצב של אבא שלי כבר ממש ידרדר הוא לא מזהה אותי הוא לא מזהה בכלל כפי שכתבתי לך אני גרה עם ההורים אימא שלי פנתה לביטוח לאומי והיא צריכה לקבל תשובה אני לא יודעת מה יהיה איתי עם ביטוח לאומי אם האחיות שלי אין לי כל כך קשר כמו שאת יודעת אני לא בטיפול כרגע וחרדתית מטיפול בעתיד אם יקרה ומזה אני הכי פוחדת. אין לי חשק לדבר אם אף אחד אני מרגישה לבד יש לי לחצים בראש אני גם מאוהבת במישהו שאני יודעת שלא ייצא לי ממנו שום דבר, אני יודעת שאת חושבת שאני צריכה טיפול ואת צודקת זה לגיטימי מצד אחד מצד שני אחרי הטראומה שעברתי בקשר לטיפולים כאלו או אחרים אני לא מסוגלת כרגע לפנות לפסיכולוג או פסיכיאטר במיוחד מבתי חולים ציבוריים ודרך קופת חולים אין לי כסף וכמו שאת יודע משפחתי לא מעוניינת כרגע שאלך לשום טיפול. כל זה ביחד גורם לי למשבר רגשי, אני יודעת שאני חזקה אבל במקרה הזה קשה לי לצאת מהמשבר כל פעם זה מחשבה על ביטוח לאומי כמו שתמיד כתבתי לך האהבה שלי למישהו מסוים שלמרות שאני יודעת שלא ייצא לי ממנו שום דבר וקשה לי להיפטר מהמחשבות עליו המשבר אם אבא שלי שלא מזהה אותי הכל ביחד מביא אותי לחרדות מחשבות שליליות לא אובדניות חס וחלילה אבל מחשבות שליליות שלא אוהבים אותי שלאף אחד לא אכפת ממני לא האמנתי שאני יגיע למצב הזה. אני מבטיחה לך ליטל שלמרות שאת חושבת ואני בטוחה שאת חושבת שאני צריכה טיפול דחוף אבל תביני ליטל קשה לי כרגע אני לא מסוגלת לפחות רק אם את מסכימה זה כבר לשיקולך אני ממש אשמח לחיזוק ותמיכה ראשונית ממך איך להתחזק רגשית אם כל זה לבד לפחות רק ראשונית אני ממש אשמח אם תסכימי אני במצוקה ובלחץ מכל הדברים האלה וכן גם מטיפול בעתיד חס וחלילה אם באמת אצטרך אודה לך מאוד רק אם תסכימי אם תוכלי לחזק אותי רגשית בצורה ראשונית כדי שארגיש טוב יותר אם עצמי? ליטל יקרה זה חשוב לי מאוד ואני ממש מודה לך מכל הלב מקווה מאוד שתתני לי חיזוק כאן בפורום לפני כל מה שיקרה חס וחלילה אם יקרה מאחלת לך שבת נפלאה ושבוע נפלא תבורכי

תסכול וסיכום
רגיל, ננמאס לי מזה אני לא יודע איך שרדתי את זה כשהייתי קטן יותר, זה נראה לי לפחות בדיעבד כאילו פעם היה פחות גרוע כנראה כי הייתה לי משפחה אז, אז הכריחו אותי להיות איתם ולשבת איתםם בערוחות שישי ואכשיו אני לבד
לא יודע מה הקטע של שגיאות כתיב זה יוצא לי לבד

זהו עכשיו הטיפול רק גורם לי לסבול כשאני מחוץ לטיפול אין לי חיים אני רק מחפש איך איך להעביר זמן
הזמן לא עובר לי הוא נתקע תמיד
חשבתי על תאורייה כי קראתי את ה"אני האמיתי והאני הכוזב"
אני חושב שרק האני האמיתי הוא זה שיכול להרגיש את הזמן ב'זמן אמת', האני השקרי לא יודע שהזמן עובר
רק בדיעבד האני השקרי זוכר שהזמן עבר ("הזמן טס" שנהנים וכו')

גם אם התאורייה נכונה וגם אם לא ככה זה מרגיש, שהזמן נתקע לי רק בגלל שאני סובל וזה לא עובר, אז חזרתי הביתה מהאיזור המבודד שמצאתי, (אני הולך ויושב כמה שעות באיזור מבודד אבל גם שם אני לא מרגיש בטוח, ומפחד שיפתיעו אותי אנשים)
צריך לשרוף עוד יומיים עד הטיפול הבא איך איך
מת כבר שמשהו ישתנה

שלחתי שאלה אתמול שכותרתה: זכרון שתול בטיפול?
יש לי בקשה אישית, אני מאוד מקווה שתבינו אותי, תבינו את בקשתי שמגיעה ממקום מכבד ואוהב ולא ביקורתי חלילה, ותכבדו את רגשותיי.
אני שומרת שבת, ומאוד מבקשת שלא תענו לשאלתי ביום השבת, שנמשך מעל 24 שעות לפי ההלכה היהודית, כלומר מהשעה 17:00 היום ועד השעה 6:10 מחר.
בתקווה גדולה להבנה.
ותודה על הכל! הפורום עוזר לי מאוד מאוד!
נ.ב.
אין צורך לפרסם את בקשתי זו.

יש לי פחד גדול ורתיעה מבני המין השני, אפילו מהבן שלי ומבעלי, (על אף שאני לא מבטאת את זה כלפיהם, זו רק תחושה פנימית) אני פוחדת מאוד מהקטע המיני.
באופן כללי לא אוהבת מגע, ואין לי בעיות תחושה. לפעמים (די רבות) מאוד נרתעת ונגעלת ממגע.
לאחרונה התחלנו לדבר על כך בטיפול ואני מרגישה חוסר כוחות קיצוני בעקבות השיחה על כך, וכן דיכאון, מן עצב עמוק מאוד. וכן הבזקים כאילו פוגעים בי, לפעמים אני רואה דמות בדמיוני, אך לרוב לא.
לא זכור לי שעברתי פגיעה מינית אך הגוף והנפש מתנהגים כאילו כן עברתי.
הפסיכולוגית אמרה לי שפעמים רבות מתרחשת שכחה- אמנזיה לאחר פגיעות כאלו.
מלחיץ אותי שהגוף והנפש לא מתואמים עם השכל שטוען בתוקף: לא היו דברים מעולם!!!
יש סיכוי שטיפול יוביל לזיכרונות שווא או דמיונות?
ואיך מתמודדים עם תחושות כאלה מנוגדות, אם לא תהיה בסופו של דבר היזכרות?
קשה לי לחשוב שאני בדיכאון בחינם, אבל הדיכאון לא הוזמן על ידי... הוא בא מעצמו.

אני בן 16 וחצי ואני 1.44, כן אני נמוך אני יודע. ביחד עם כל הבעיות הרגילות של זה, אחותי הקטנה בת 8 והיא כבר אשכרה גבוהה ממני! היא כבר 1.48 ולגמרי ניתן לראות את ההפרשי גבהים בינינו. בגלל שהיא יותר גבוהה ממני היא מרגישה עליונות עליי והיא מתעללת בי בגלל זה. היא כל כמה ימים מביאה הביתה כמה חברות שלה שגם הן גבוהות והן פשוט עומדות סביבי, דוחפות אותי מאחת לשנייה וצוחקות עליי. זה כל כך משפיל לעמוד מתחת לילדות בכיתה ג' שמשפילות אותך בחוסר אונים, אני מנסה לדחוף אותן והכל אבל הן לא זזות! כל פעם שאני מנסה לדבר עם אחותי על זה היא רק נעמדת לידי על קצות האצבעות להמחיש לי כמה אני נמוך ולא מתייחסת למה שאני אומר לה. לדעתך היא תפסיק עם זה מתישהו? כי היא רק בת 8 ועם השנים היא תהיה יותר ויותר חזקה וגבוהה ממני, זה כזה משפיל

שלום,

אני כותב בשם חברי הטוב שאינו מעוניין להיחשף.

בקליניקה פרטית שבה עובד המטפל נמצאים מספר מטפלים נוספים, לרוב נשמר הסדר בין ההגעה של המטופלים השונים למטפלים.
מה קורה במצב שבו בעל הקליניקה שאינו מטפל\פסיכולוג או בעל הכשרה מתאימה מגיע למצב שהוא יודע מי המטופל ומפעיל לחצים על המטפל ואפילו גורם לסילוקו של אותו מטופל?
האם יתכן שאדם שאינו בעל סמכות טיפולית, ללא ידע מקדים על המטופל ורק על סמך שראה אותו פעם אחת? (המטופל עצמו אינו יודע בכלל מי אותו בעל הקליניקה)
חבר שלי יודע בוודאות שלו היה יכול, המטפל היה ממשיך להיפגש איתו וממשיך את התהליך שנבנה יחד במשך זמן ארוך וממושך.
מעבר להשקעה הכספית, הזמן שהקדיש והקשר שנוצר, מדובר כאן על תהליך ששם את שני הגורמים הבלעדיים על הטיפול במצב של חוסר אונים מוחלט.
ברור לחבר שלי שהתהליך הזה נפסק לנצח, המטפל בנה לעצמו סיפור כדי שיוכל להתאים את הסיבה לכך שנאלץ להפסיק את הטיפול.
האם זה הגיוני? האם בן אדם שהוא לא גורם טיפולי יכול להכריע במצב כזה? האם זה בסדר להשאיר את חבר שלי עצוב, מיואש, חסר אונים, ללא התמיכה של המטפל?
האם זה בסדר להתנתק ולהיעלם למטופל ואפילו לא לעבד את כל מה שקרה, לטוב ולרע?

אשמח להתייחסות.

תודה מראש.

אם אמרתי לקצינת מבחן שאני יעשה סל שיקום עוד שנה זה משפיע רע על התסקיר מבחן?

היי ליטל,

תודה רבה על התשובה.

אכן התרחש משבר שהמטפל התנער ממנו ברגע האמת ובמקום לתת לי את המרחב לדבר על הדברים, כמו שמקובל וכפי שתמיד דאג להזכיר לי, הוא העדיף להסיר את האחריות.
לא מדובר במשהו שלא קרה בעבר, לא מדובר במשהו שהמטפל לא מודע ושהוא לא מכיר, להפך הוא תמיד מזמין אותי להגיע ולדבר ופתאום זה פשוט נקטע.
בחרתי שלא להמשיך כי הוא שבר את האמון שלי בו ובכלל המטפלים.
לכן, לא אחזור לטיפול לעולם.
זו חוויה מטלטלת ולא פשוטה, הוא היה אדם שנתתי בו אמון ורציתי להאמין שברגע כזה הוא יהיה שם, כמו תמיד והוא פשוט לא היה.
לא רק שלא היה, גם נעלם.