פורום טיפול נפשי

היי,
אני ובן זוגי (בני 29) לשעבר נפרדנו לפני כחודש ימים. בן זוג שראיתי (ועדיין) רואה בו כבעל ואב לילדים שלי. הפרידה הייתה בלב כבד ולא הייתה השלמה לפחות מהצד שלי לגביה. הפרידה נעשתה לאחר שהיו 2 הפסקות של שבוע כל כמה זמן במהלך 3 חודשים והחלטנו שזה לא הולך וזו לא הדרך. אנחנו החברים הכי טובים, ואני רואה בו כמישהו לחיות איתו את חיי, הסיבה לפרידה הייתה בשל בעיות תקשורת, ואמון שנוצרו כתוצאה מחוסר סבלנות שלי כלפיו לאורך זמן מה, חוסר בגרות והתנהגות מזלזלת שהוא חש מהצד שלי לפעמים. אני לוקחת אחריות על חלק גדול מהבעיות שלנו, ואני באמת בשינוי תמידי מאז שהבעיות החלו. הבעיה שאלה בעיות שהצטברו עבורו במהלך 2 שנים של זוגיות וזה צץ ומעיב כל פעם שהוא נזכר בכך. אין בו אמון מלא בי (בעקבות הסתרות וביקורת שהטחתי כלפיו בגלל חוסר ביטחון שלי) וקשה לו להתמודד עם הכעס כלפיי. אבל אני גם יודעת שזמן זה פקטור משמעותי במקרים כאלה. לפעמים כעס צריך לדעוך ולא באמת הענקתי לו את הזמן לעצמו שהוא ביקש לאחרונה. אנחנו אוהבים אחד את השנייה אהבת נפש וטוב לנו מעבר לבעיות האלה. אבל הוא מאוד לא בטוח שאנחנו משדרים אותו הדבר ושבזוגיות הוא הרגיש שנתן המון מעצמו וויתר ע״י כך על ההתקדמות שלו בחיים. והוא צריך מעט טוב עבור עצמו, בלי קשר לזוגיות בכלל. ושהוא יודע שהוא לא היה עצמו לאחרונה.
אני חושבת שאם אדייק את השאלה שלי, אחרי כל הסיכום הזה, זה איך באמת פונים לבנאדם שאת אוהבת, מעריכה ורוצה בחיים שלך, לאחר חודש פרידה, ומראה לו בצורה הנכונה ביותר שאני כבר מבינה את התחושות שלו. שיש בי שינוי. איך עושים את זה בצורה אמינה? איך לדבר ללב של בנאדם שקשה לו לסמוך על המילים שלך? אומרים שמעשים טובים ממילים. איך אני מראה את זה במעשים? אני מתוסכלת כי אני מניחה שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי להחזיר אותו לחיים שלי. ואני רוצה שזה יהיה על הצד הטוב ביותר.

בעלי ואני נשואים 4 שנים עם ילד בן שנתיים.
חיינו עד לא מזמן ביחד אצל אמא שלי ובן זוגה בבית (הבן זוג גידל אותי מגיל 3, יש להם שני ילדים משותפים).בעלי בעצם הבן של הבן זוג של אמא שלי, כשהכרנו והתחלנו לצאת לא היה שום קשר למשפחה הכרנו במיקרה. כך שיוצא שלי ולבעלי יש שני אחים (למחצה) משותפים.
בעלי סיפר לי בעבר שהוטרד מינית בגיל 4 על ידי גבר מזדמן שהיה עם אמא שלו באותה התקופה כשהיא התגרשה מאבא שלו.
לפני חודש בעלי נפרד מימני ללא סיבות מוצדקות. באותו היום אחותי בת 13 סיפרה לי שהוא הטריד אותה מינית (נגע לה בחזה מתחת לחולצה ופעם אחת מתחת לתחתון ללא חדירת הצבעות). 5 פעמים בהזדמניות שונות. בזמן שהייתה עוזרת לו להרדים את הילד שלנו כי אני עבדתי עד שעות מאוחרות.
כששאלתי הוא התוודה ואמר לי שזה לא היה "בקטע מיני" שזה לא עורר אותו מינית בשום צורה שהיא סיפרה לו שהיא הייתה לבד ואף אחד לא הקשיב לה. שזה היה בשביל "לשבור את הקרח בינהם". סיפר לה על ההטרדה שהוא עבר בילדותו שהרגיש בידיוק כמוה. שזה "היה נירא שסבבה לה " (למרות שהתנגדה הרבה) הסביר שכשהיד שלו הייתה בתחתון הוא הבין שזה חולני ולא עשה יותר כלום. כל הסיפור התגלה חודשיים אחרי פעם הרחוקה שזה קרה.
כמובן שהוא כבר עצור והכל הגופים מעורבים
אני מנסה להבין מה הסיכוי שזה קשור להטרדה שהוא עבר ? או שזה בעצם בכל זאת פדופיליה שהייתה טמונה בו?

תודה רבה על התשובה

היי, שמי ליאור ואני אחרי צבא עובדת כרגע בחברה גדולה שמכניסה לי כסף טוב.
תקופה ארוכה שחיכיתי ל2020 בשביל טיולים לחול שתכננתי לעשות כולל טיול גדול..
תוכניות שכרגע חזרו לגדר חלום.
אני מרגישה שהעבודה גורמת לי ללחץ נפשי ומועקות.. כרגע בעיקר בעבודה מהבית אני מתמלאה בעצב ובדידות, הזמן לא עובר לי ואני חסרת סבלנות. מוצאת את עצמי ממציאה הרבה תירוצים ולא מצלילה למצוא מוטיבציה להמשיך.

בהתחלה ידעתי לנשוך שפתיים כי המטרה הייתה לחסוך ויודעת שצריכה להודות כמובן מראש שיש לי בכלל מקום עבודה בימים חשוכים כאלו..
אבל מרגישה חנוקה ולא מצליחה לעבוד.

אשמח לעזרה מה לעשות עם התחושות.. מה קורה לי..

לאחר שנים של דיכאונת חוזרים , ציפרלקס ונסיון אחד או שניים עם פסיכולוגים
החלטתי שאני עושה טיפול פסיכולוגי לעצמי
וזה באמת עזר ! תוך מס חודשים כבר חל שיפור
התחלתי להתאמן , עשיתי עם עצמי חשבון נפש בדקתי מה עושה לי טוב סננתי אנשים מזיקים ועשיתי מה שנכון עבורי
לאחר שנתיים לא רק אני גם חברים שלי העידו שיש שיפור ניכר ! הפכתי לגירסה משופרת שלי
לאט לאט גם הפסקתי אפילו עם הציפקרלקס .
והבנתי על עצמי דברים , גילתי שאני 'סובלת' מרגישות יתר
הבנתי שאני ממש רגישה והמצב רוח של הסובבים אותי מאוד משפיע עלי
ניתוק טיפה מאנשים גרם לי להשקיע יותר בעצמי ולא לבזבז אנרגיות בדאגה לחבריי.
הבנתי שאני להפסיק להרגיש מהלב, ונתח רגש בראש ולא לתת לו להשפיע . הפכתי את החיסרון ליתרון , אז הלכתי לילמוד פסיכולוגיה (דרך אגב הפך את חיי למעושרים ומאושרים)
אבל , עקב המצב של ההסגר והעובדה שאין לי אופציה פעילות ספורטיבית זה משתלט שוב על חיי , אני לא רוצה שזה יפריע לי בלימודים (אגב זה מאוד מקשה עלי בלמצוא זוגיות)
אני רוצה לשאול האם קיימות שיטות טיפול שאני יכולה להשתמש בהם ? המצב מגביל אותי

הי, שנים רבות אני סובלת בכאבים חזקים בגב ובכתפיים, בבדיקת MRI התגלתה פריצת דיסק בתהליך ניווני. היות ואסור לי לקחת תרופות עקב השתלת כליה שעברתי, אני מתמודדת בכוחות עצמי עם כאבים חזקים.
מזה כמה ימים שהחלה אצלי תחושת נימול מהכתף עד לאצבעות היד, ומקשה עלי להרדם, רציתי לשאול אם לתקופה זו של ההסגר הארוך בבית,בשל הקורונה, יש השפעה על העניין.

תודה ,נועה

אני מגדירה את המטפל שלי כך:
מלא תחושת עליונות ופנטזיות גרנדיוזיות, (אני הכי טוב, רק אני יכול, המטפל ההוא דפוק, המטפלות ההן לא מבינות, לא מקצועיות, וכד') צורך לתדלק את תחושת הערך העצמי הגבוה ורצון לקבל את הכרתי בעצם הייחודיות שלו. תפיסת העצמי שלו עשויה לנוע בחדות בין חוסר ערך לתחושת ערך עצמי מופרזת. התנשאות והעדר אמפתיה.
ולא נציין רק את המגרעות. המעלות שלו הן: מוסר עבודה גבוה, הוא איתי במאה אחוז בפגישות, אף פעם לא חולם או לא מרוכז (כן מפהק לפעמים), ומנסה ככל יכולתו להיות טוב אלי אך ללא הצלחה, כי הוא מכוון לעצמו מסכן...
ודבר אחרון- אני מרגישה שהוא פוחד/לחוץ ממני.

האם זה נקרא מטפל נרקיסיסטי?
והאם הוא באמת מסוגל לרפא?

אז אני מבינה שכמו שכהורים יש ילד שיותר מתחברים אליו, מבינים אותו, באים לקראתו ומתנהגים איתו ברכות ויש ילד שמשום מה (ובצער רב) לא מצליחים בקלות לנהוג איתו ביד הרכה אלא היד הקשה היא זו ש"קופצת" ראשונה בהתייחסות כלפיו.
כך גם בטיפול?
יש מטופל שיעורר במטפל הבנה והכלה ורוך בטיפול בו, ויש מטופל שההיפך, המטפל לא יצליח להגיע למקום המבין והמתקף ויתנהג איתו בקור וקשיחות?
ואם זה אכן כך, האם הסיכון לא רב על הסיכוי?

שלום,
מה הייתם מייעצים לאדם הסובל מנכות נפשית שרוצה לצאת לשוק העבודה? בהנחה שהוא יציב ומבחינתו הוא מסוגל.

שאלתי היא- איך מגלים מבחינת המעסיק (מדגיש שוב מבחינת המעסיק) איזה מקצועות יהיו יותר בעייתיים עבור אדם עם בעיה מסויימת? למשל אדם עם אפילפסיה אפילו אם לא נשלל ממנו הרישיון נהיגה סביר שאף אחד לא יקח אותו כנהג משאית, זאת אפילו אם מבחינתו הוא מוכן ומסוגל.

השאלה איזה דרכים יש לגלות -מלבד ניסוי וטעייה- מה המדיניות המקובלת אצל המעסיקים/מה קורה בפועל?
בחברות כמו רפאל אני מניח שיותר מקפידים לגבי מצב נפשי לפני כניסה לתפקיד... זה דבר ידוע

מי מתעסק בזה? זה פסיכולוג תעסוקתי? חברות כוח אדם? אולי עובד סוציאלי? יש עוד רעיון?

הדרך של ניסוי וטעייה תמיד קיימת עבורו אבל היא אופציה אחרונה - להסתיר ואז לקחת סיכון שיגלו, או לחשוף את הבעיה ואז זה כבר נושא מאוד מאוד בעייתי אחר.

תודה רבה.

תודה רבה.

היי
אני עם אשיות גבולית בטיפול DBT כשנה וחצי בימים האחרונים התחלתי להסתלבט על המטפלת שלי. היא מבוגרת ממני בכמה עשרות שנים, אבל זה לא קשור...
אני מגדירה את עצמי כלסבית אחרי אונס שארע לפני כשנתיים .
אני חושבת עליה כל הזמן ממש בקטע ארוטי. פנטזיות. תחושות בגוף של התחרמנות. כתבתי גם דף של תיאור של איך תהיה הפעם הראשונה שנשכב. ממש נכנסתי לזה. עם תיאורים לפרטי פרטים וכו'.
הסכנה בזה כאמור היא יעילות הטיפול אצל המטפל וכדו'
אני מפחדת שאני אצטרך לעזוב אותה כי המשיכה המינית תסיח את דעתי מהטיפול ולא נוכל להיות בקשר.נקשרתי אליה, ובעצם היא האדם היחיד שאני מספרת לו דברים אפילו יומיומיים וקשים....
אנינ מפחדת שאני אפגע בעצמי או אתאבד באמת כי אני מתאפקת לא לעשות את זה כבר המון זמן. יום יום.
אני מבינה שזה תוצאה של הקורונה בין היתר אבל תכלס,
מה יהיה?

אם נראה שהמטפל אינו זוכר פרטים משמעותיים בטיפול (לדוג'- הגעתי אליו במצב מסוים, והוא שכח וחושב שהגעתי אליו במצב טוב יותר ועוד)
וכן אין אפשרות לדון איתו בחופשיות על כל דבר (כמובן לא איומים וכד', אלא חוסר שביעות רצון, תחושה של חוסר התאמה וכד') כי הוא נלחץ ומביע קוצר רוח או כעס.
וכן נראה שהמטפל מאוד מרגיש את עצמו רק את עצמו ולא את המטופל. (מנסה להרשים את המטופל, מדבר על עצמו באופן גרנדיוזי, מתעניין אצל המטופל על טיפולים אחרים באופן תחרותי וקנאי)
האם אלו נורות אדומות שמסמנות לעזוב את הטיפול?
חשוב לציין שמצד שני המטפל מאוד מסור לעבודתו, לא מחמיץ פגישות, משתדל להיות זמין והמטופל מרגיש בו גב יציב להישען עליו.

שלום ליטל יקרה.

כמו שכתבתי לך אני נמצאת בטיפול בלי כדורים, אבל זה טיפול מאוד מאתגר וקשה. כל פעם שאני חוזרת הביתה אני חוזרת עם חרדה אבל למרות הכול אני ממשיכה לעשות את המשימות. זה כמעט לא טיפול של שיחות כל הזמן וזה טיפול בלי כדורים בכלל. יש קבוצות ודברים כאלה אבל זה חדש לי אחרי כל כך הרבה שנים שלא הייתי בטיפול. כול משימה קטנה היא מאתגרת אבל קשה. אני אשמח דווקא בפורום עם תוכלי לתת לי טיפ קטן כדי להקל על עצמי בבית לפני שאני הולכת לשם. זה לא אשפוז חס וחלילה אבל זה קצת עושה לי דפיקות לב וחרדה. זה חדש לי. עם תסכימי לתת לי ממש טיפ קטן אני אשמח,היא אמרה לי שאני לא חייבת להיות שם עם אני לא רוצה אבל אני דווקא רוצה להמשיך לנסות. הדבר היחיד זה להוריד את רמת החרדה מהמקום הזה שוב זה טיפול בלי כדורים. ממש תודה יום נפלא

שלום.
לאחרונה אני מקבלת הודעות למייל על תשובות לשאלות ששאלתי בפורום, כאשר לא שאלתי...
לא שזה מפריע לי, נחמד לקבל ד"שים מכם. אבל אולי יש לכם איזו תקלה?

שלום שמי תמר ואני בת 31
לאחרונה קורה לי משהו ממש מפחיד בלילות.
אני מתעוררת פתאום בבהלה (ממש בקפיצה) עם דפיקות לב חזקות ותחושת מחנק איו לי הסבר למה זה קורה לי כי אני אפילו לא מספיקה לחלום, זה קורה כמה דקות אחרי שאני נרדמת, אחרי שזה קורה לי אני מתקשה מאד להירדם כי אני ממש מרגישה חרדה בכל הגוף שלי, ואחרי די הרבה זמן כשאני קצת נרגעת אני כבר פוחדת להירדם שמא זה יקרה שוב, זה התחיל לפני שבועיים והחלטתי לדבר על כך עם המטפלת שלי (אני בטיפול כבר כמה שנים) אבל השבוע זה הפסיק ושכחתי מזה לגמרי....
פתאום בימים האחרונים זה חזר ובעוצמות הרבה יותר גבוהות, מה שיוצא שאני מממש עיפה ועצבנית בשעות היום וחרדתית מאד בלילה, אני לא יפגוש את המטפלת שלי עד אחרי פסח אבל מרגישה שאני ממש זקוקה לעזרה, לא מצליחה לראות איך אני שורדת את הלילות הבאים....
חייבת לציין שאף פעם לא היו לי התקפי חרדה לא ביום ולא בלילה
אם יש לכם איזה עצה בשבילי אשמח מאד
תודה רבה

שלום ליטל.
תודה על התשובה, הרגשתי הקלה כשקראתי שיש למשאלה שלי לקבל תיקוף, אישור והכרה חשיבות קריטית. אני מרגישה שהנפש שלי ממש מפרפרת מרוב צורך לזה, לתיקון בוחן המציאות.
בין השאלה ששאלתי בפורום לתשובה שכתבת לי, שוחחתי עם המטפלת, ואכן דיברתי איתה על הצורך הזה שלי.
(האמת שכבר הרבה פעמים ביקשתי ממנה שאני צריכה "תיקון בוחן המציאות")
אבל המטפלת די מסתייגת מלהגיש לי על מגש של כסף את הצורך הזה.
היא אמנם הסכימה שזה חלק מאוד חשוב בטיפול, והוא אמור להגיע בשלב כלשהו.
אבל מצד שני אמרה שמציאות, כל מציאות שהיא, נתונה לפרשנויות שונות ואישיות.
הדיבור עלי, על האופי שלי, על כך שיש פירושים שונים למציאות, הוא השיח העיקרי בטיפול, ואני מרגישה שאני כמעט גוועת מהטיפול הזה.
ודבר נוסף, היא אמרה שהיא צריכה קודם לשמוע ממני באופן מפורט את כל ההיסטוריה שלי, ורק אז מהמקום שמרגיש תוכל לספק לי את התיקון, כי אי אפשר להכניס לה את זה בכוח לפה.
השאלות שלי:
1. כשהיא עושה את זה, כשהיא מדברת עלי ועל המציאות באופן שמבלבל אותי עוד יותר, אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הקיום שלי יותר.
כי אני לקחתי את כל האירועים לתוך העצמי שלי, ואני לא מסוגלת כשהיא מעירה לי אותו, אני מרגישה שהערבוב הזה פשוט פוער בי פצעים שאני לא מסוגלת להכיל את כאבם.
2. קשה לי שכדי לקבל את הצורך בתיקון אני צריכה "לשלם" בזה שאחשוף לפניה, באופן שעדיין לא בשל אצלי, פרטים קשים.
אני כבר סיפרתי לה את כל ההיסטוריה שלי, היא יודעת בגדול מה היה בעבר, (פגיעות מיניות במשפחה, אלימות קשה, גם כלפינו הילדים, גם כלפי אמא, וחרם שעברתי בגיל ההתבגרות כשבשלב כלשהו העזתי לספר לחברה קצת ממה שקורה בבית באופן שלא יחשוף את המציאות והפוגעים, חרם מצד כל העולם שסבב אותי- המשפחה, הצוות הלימודי והחברות, כשהציגו אותי בתור משוגעת שהוזה הזיות, ושנים האמנתי לזה)
אמנם מה שסיפרתי למטפלת היה די בקיצור, לא הכנסתי רגשות, לא תיארתי תיאורים קשים, לא נכנסתי לפרטים שאני לא מסוגלת. סיפרתי ממש מלמעלה.
ואני עדיין לא בשלה לספר יותר.
ובגלל שהמטפלת כ"כ מסתייגת מלספק לי את הצורך בתיקון המציאות, ומתעקשת שזאת גם הרגישות שלי ופרשנות אישית, אני מרגישה שאני צריכה "להצדיק" את הפגיעות שלי ולספר ולתאר תיאורי זוועה שלא ישאירו מקום לספק בדבר ה"זכות" שלי לכאוב ולהיפגע.
וגם אם אעשה זאת, אני פוחדת שבסוף היא לא תרגיש ולא תספק לי את הצורך/ תספק לא בצורה שתרפא, ואז הפגיעה תהיה כפולה ומכופלת.
אני רוצה להמשיך בטיפול, אבל איך אני מביאה את המטפלת להבין אותי?

שלום רב !!!
סובל שנים רבות מתחושות לא טובו ת קרי דיכאון לחצים שלא פוסקים
במהלך השנים אני נפגשתי עם המון פסיכאטרים אבל לא ממש מצליח להרגיש טוב .
למשל בימים האחרונים נמצא בחרדה כפייתית כלומר שאין לי מנוח ללא רגע אחת אפילו .
מתמודד עם המון דברים ותחושות שאין להם סוף .
אני לדעתי איני מטופל נכון מבחינת תרופות כי אני סובל מפוסט טראומה קשה שלא עובר לי וכל הזמן זה רק ומחמיר ויולד לו עוד ועוד רגשות .
מקווה שהסברצי את עצמי ורוצה המלצה מכם .
תודה אייל שם בדוי