פורום טיפול נפשי

שלום תמר,

נשמע מדבריך שאת סובלת מחרדה הקשורה במצבו של חברך. חרדה לרוב מלווה בדפיקות לב, חולשה וכמובן קשורה ואף הינה תוצאה של חשיבה בסגנון שלילי. טוב מאוד שפנית לטיפול וזהו צעד בכיוון הנכון. חשוב לציין שמה שאת חווה נפוץ ביותר והתחושות הפיזיות שמלוות את החרדה, על אף שיכולות להיות מאוד לא נעימות, נורמליות במצב של חרדה (כמובן בהנחה שמבחינה פיזית הכל בסדר). לצערי אין פתרון קסם כיצר להיפטר מהמחשבות השליליות, אך אני יכולה להמליץ לך לנסות שלא להיבהל מהמצב הנוכחי ולנסות ככל הניתן להתייחס לחרדה כגל שבא ולאחר מכן חולף. אין טעם לנסות להילחם במצב, שכן זה רק יחמיר אותו. חרדה לא נשארת לנצח... בסוף היא חולפת. כמו כן, כדאי להמשיך בפעילויות חיוביות (ספורט, עבודה, יציאה עם חברים או כל דבר אחר שעושה לך טוב) ולהשתדל שלא להימנע מפעילויות שעושות לך טוב, למרות שאני בטוחה שזה יותר קשה כרגע. בלינק שצרפתי יש עוד הצעות להתמודדות עם חרדה. 

באופן כללי, וכמובן שזו רק הצעה שטחית לעת עתה, עד שתוכלי להתחיל בטיפול, ההמלצה היא לא להילחם במצב, אלא לנסות לקבל אותו כמצב חולף, שבהמשך ישתנה וישתפר. בהמשך, במסגרת הטיפול תוכלי להתחיל לזהות את המחשבותה שליליות ואת האופנים בהם הן משפיעות על החרדה ותוכלי ללמוד כיצד להתמודד עם המצב בצורה יותר רצינית. יש לציין שטיפול שנמצא יעיל בנושא של חרדה הינו טיפול מסוג קוגניטיבי התנהגותי. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

הקשר בין מטפלים למטופלים הוא לא סימטרי ומקומם זה בחיי זה אכן שונה, אך רגש ותגובה רגשית קיימים בשני הצדדים. השאלה לגבי מקורם, מקומם ומשמעותם של רגשות המטפל הוא נושא שעורר תשומת לב, מחשבות ומחלוקות מאז ראשית ימיה של הפסיכולוגיה אך באופן כללי אפשר לומר שלרגשות המטפל יש שני היבטים- היבט שקשור למפגש האנושי הספציפי בין אישיות המטפל ואישיות המטופל, והיבט שנוגע לרגש שמתעורר בתגובה למה שהמטופל מביא איתו בהתנהגותו והתמקמותו בקשר. למשל, מטופל שזקוק לעיבוד החלקים הנוקשים יותר של אישיותו עשוי לעורר במטפל תחושה של חוסר נגישות ותסכול ובמובן זה רגשות המטפל יהיו דרך ללמידה על עולמו הפנימי של המטופל. שני היבטים אלו משפיעים על מגוון היבטים בטיפול- החוויה בפגישות, הפרידות וכן הלאה, והמטפל בודק ומעבד את רגשותיו באופן שמאפשר לו להבין טוב יותר את עולמו הפנימי של המטופל.

מעבר לכך, אני מתארת לעצמי שאת מעלה שאלות אלו מתוך חוויה שעולה בטיפול שלך ולכן מציעה לשתף את המטפל בתחושות, ההנחות והשאלות שעומדות בבסיס שאלותייך.

ליטל

שלום לך,

אין על מה להתנצל, את מתארת כאב ותחושת ייאוש שמגיעים מעומק הלב ותחושות אלו לגיטימיות. יש תקופות בחיים בהן הכל נראה שחור ובלתי אפשרי. זו תופעה נפוצה, שכאשר נכנסים לתוך חוויית ייאוש הכל באמת נראה שחור ובלתי אפשרי. אני מציעה לך לתת מקום לתחושות ולרגשות הקשים שעולים, לתת להן לצוף ולאפשר להן להיות, אך לזכור שכרגע שוטף גל של מרה שחורה, שמייצר ייאוש וצובע את הכל בשחור ושאולי קשה לראות דרכו את האופק. אין זה אומר שאין אופק. לפעמים תהליך של טיפול נפשי יכול להיות מציף ואף להעלות תחושות קשות ולפעמים נראה שאין התקדמות, אבל מה שמדבר הוא הייאוש, וזו אינה בהכרח המציאות. אולי יש מקום לחשוב ביחד עם המטפלת אם יש צורך בפגש שבועי נוסף, על מנת שתרגישי יותר ״מוחזקת״ בתקופה קשה שכזו. 

לגבי טיפול תרופתי, כמובן שצריך להתייעץ עם פסיכיאטר/ית, אך לטעמי למרות התנגדות שווה לבחון את האפשרות בכל זאת, בכדי קצת לתמוך בהשפעה של הטיפול הרגשי, ולהתחיל לראות תוצאות ולחוות הקלה יותר מהר. גם אם זה  רק לתקופה קצרה. 

בכל מקרה, חשוב מאוד שתשתפי את המטפלת שלך בחווית הייאוש, ואם יש אדם כזה, אז גם מישהו שאת  מרגישה שאת סומכת עליו/עליה, כדי שלא תשארי לבד עם תחושות אלה. אל תתייאשי ואל תהססי לפנות לעוד עזרה, חשוב שלא תשארי לבד עם תחושות מסוג זה. 

בהצלחה, 

יעל 

שלום סרגיי,

אנחנו לא נותנים המלצות ספציפיות, אתה מוזמן לחפש פסיכולוג התפתחותי באינדקס המטפלים שלנו באתר. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

מדבריך עולה כי קיים כאב מאוד גדול שקשור בחוויית חוסר מהותית בדמות אם. המשאלה להחליף את אימך במטפלת מגיע מעומק הלב. טיפול נפשי או פסיכולוגי, מעצם שמו, אמור לגעת בכאבים מסוג זה שאתה מתאר ולעתים הקשר שנוצר בתוך הקשר הטיפולי מדמה במובנים מסוימים קשרים ראשוניים, ובהחלט יכול אף להיחוות ״תיקון״ בתוך הקשר הטיפולי, שבמקרים מסוימים הינו מיטיב יותר מהקשר עם דמויות האם או האב ה״ממשיים״. לצד זאת, המטפלת שלך צודקת בכך שאינה יכולה להוות תחליף אם. עם כל הכאב שבדבר, זה אינה תפקידה. היא אינה באמת יכולה להוות תחליף אם מעצם העובדה שהיא נמצאת בעמדה מקצועית ושלקשר מסוג זה יש גבולות ברורים. מה גם שיהיה זה לא נכון שמטפלים ינסו לתפקד כהורים ממשיים עבור מטופליהם, שכן אינם יכולים בפועל לתפוס תפקיד שכזה במציאות החיים של המטופל ועמדה שכזו יכולה להיות מאוד מבלבלת עבור המטופל. עם זאת, המשאלה שלך בפני עצמה מאוד מובנת, ונשמע שהיא נובעת מתחושת חוסר עמוקה וכואבת עד מאוד. בטיפול נוצרת הזדמנות ייחודית לתת מקום למשאלות מסוג זה, ואף להתמודד ביחד עם דמות משמעותית עם התסכול שעולה מתוך החוסר. 

נשמע מדבריך שעולה בך תסכול דומה במסגרת העבודה, כאשר אתה מרגיש שהגישה הינה ״תועלתנית״ ופחות אנושית וכי קיים חיפוש אחר תחושת משמעות שאינה קשורה במטרה תכליתית. אני ממליצה לך להעלות מול המטפלת שלך את התסכול שאתה חווה בעבודה כמו גם מולה, בהצבתה ״מטרות״ טיפוליות. אני מקווה שבאמצעות שיח פתוח על החוויה שלך היא תוכל לעזור לך לשאת תסכול זה.

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

התאהבות במטפל היא תמיד אמיתית- זה רגש שאת מרגישה ובמובן זה, לא משנה מה מקורות וגורמי הרגש, מדובר בחוויה אמיתית. בהתאם, ובדומה לכל התאהבות אחרת, סביר להניח שהגורמים להתאהבות קשורים הן בחוויה הממשית מול המטפל (הקשר הייחודי שנוצר ביניכם, החום וכד') והן בהיבטים רגשיים פנימיים המביאים להתאהבות דווקא במטפל שלך. במובן זה, אני חושבת שכפי שבטיפול צריך להיות מקום לעיבוד והתבוננות בכל חוויה רגשית משמעותית למטופל, כך יש גם מקום להתונן ולעבד את חווית ההתאהבות. לא כדי להגיע למסקנה שזו "סתם התאהבות אדיפלית" אלא כדי להיות במגע עם מה שאת מרגישה. בהתאם, ממליצה בחום לשתף את המטפל ולראות לאן השיח יוביל אתכם.

ליטל

שלום ים.

העובדה שאת סובלת באופן מתמשך אינה עדות להיעדר פתרון אלא לצורך בטיפול. חשבי על חולה סכרת שאינו מטופל- העובדה שהוא ממשיך לסבול ושמצבו מחמיר אין משמעה שאין טיפול ואפשרות לשינוי אלא שאין אפשרות לשינוי ללא טיפול. במובן זה, אני חושבת שאת טועה מהותית כאשר את מקשרת את ההחמרה להיעדר אפשרות לשינוי. אני יכולה להבין מדוע את מרגישה כך, ומדוע חווית היאוש זמינה כל כך, אבל מרשה לעצמי לומר מנסיוני שרבים מהאנשים שפונים לטיפול מתוך תחושות יאוש ו"כרוניות" מרגישים טוב הרבה יותר באמצעות טיפול. במובן זה, אני חושבת שכל המאמצים צריכים להיות מופנים כרגע לקבלת טיפול פסיכולוגי. אם את סטודנטית, סביר להניח שתוכלי לקבל טיפול מוזל או מסובסד במוסד הלימוודים. במידה ואין מרכז טיולי במקום בו את לומדת, אני חושבת שכדאי לארגן מחדש את סדר העדיפויות, לרווח את הלימודים ולעבוד כדי לאפשר לעצמך טיפול. 

בנוגע לפנייה להורייך, אני מבינה כמה קשה לפנות אליהם בהיעדר רקע של תקשורת רגשית, אבל אני חושבת שאם אין אפשרות אחרת, פשוט אין ברירה אלא לבקש את עזרתם. את לא חייבת לשתף אותם לעומק, אך אם את חושבת שיעזרו, נשמע לי שלא כדאי לוותר.

במילים אחרות, אני חושבת שכדאי לבדוק יותר לעומק את ההיסוס סביב הפנייה לטיפול. אני מבינה שיש גורמים מציאותיים ורגשיים שנעכבים אותך, אך מציעה לחשוב על עצמך כמי שמצויה במצב חירום בו כל האמצעים כשרים. הרי אם היית לוקה במחלה פיסית, לא היית מהססת ומבקשת עזרה, נכון?

מה דעתך?

ליטל

שלום יסמין,

ניתן לפנות למרכז מיל"ם המתמחה בנושא. תוכלי לעיין גם באתר משרד הבריאות תחת הכותרת "מרכזי יעוץ למשפחות של נפגעי נפש".

תוכלי לקבל כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בסכיזופרניה

ליטל

בנוסף, המאמר הנ"ל אודות התמודדות של משפחות של נפגעי נפש יכול לתת מידע מועיל.

שלום ערן.

דפוס ההתנהגות שאתה מתאר אינו עונה ל"אבחנה" כלשהי ולהבנתי גם לא לבעיית קשב וריכוז, אלא לנטייה לפירוש על בסיס העולם הפנימי, בעיקר, ולא על בסיס המסר הממשי. העולם הפנימי של כולנו משפיע על האופן בו אנחנו חווים, תופסים ומפרשים את התנהגות ודברי האחרים, אך כפי שאתה מתאר, כאשר הנטייה הפרשנית הפנימית חזקה ומשפיעה  מאוד- התפיסה הנכונה של מה שנאמר בפועל עשויה להשתבש. מאחר ואתה מתאר חברות טובה, תוכל אולי לשתף בעדינות את חברתך בהרגשתך שהיא מפרשת את הדברים באופן לא מדויק ושנטייה זו גורמת לה סבל, ותוכל להציע לה לפנות אל טיפול פסיכולוגי שיוכל לסייע לה לעבד, להבין ולצמצם נטייה זו ואת השלכותיה השליליות.

ליטל 

שלום לך.

מוזמנת לפנות למוקד ההפניות בטל' 1800-200-205, תוכלי לקבל הפניה לפסיכולוגית באזור מגורייך.

מקווה שיעזור ויקל עלייך בהקדם,

ליטל

בנוסף, תוכלי למצוא כאן רשימה של פסיכולוגים

שלום בת-אל.

כפי שכתבת, טיפול בפגיעה מינית במשפחה הוא טיפול מורכב. טיפול שמעלה חוויות ותחושות קשות מאוד, במקרים רבים גם תחושות של ייאוש, חוסר טעם וחוסר אמון בנוכחותו של אדם אחר. "החדשות הטובות" הן שעלייתם של תכנים אלו מעידה בדרך כלל על כך שהטיפול עובד, ונותן מקום ואפשרות לעיבוד חוויות קשות ובמובן זה נותן גם מקום לתקווה שהתהליך יביא לשינוי ושיפור משמעותיים. "החדשות הרעות", כפי שאת עצמך חשה, הן שמדובר בתהליך כואב מאוד, ובדרך כלל גם ממושך. 

לכן, הדבר היחיד שאני יכולה להציע הוא לשתף את המטפלת שלך בתחושות אלו שוב ושוב, גם כדי לעבד אותן ולאט לאט לשחרר אותך מהן, וגם כדי לבדוק האם יש צורך בשינוי והרחבה של המסגרת הטיפולית כך שתיתן מענה מקיף יותר לקשייך בתקופה כואבת זו. אני מאמינה שעם הזמן, כיוונים אלו יקלו ויביאו לשינוי.

ליטל

שלום רות.

 פרפקציוניזם אצל נער עם אספרגר יכול לנבוע מגורמים שונים אך סביר להניח שיש לו בסיס של חרדה או נטייה אובססיבית אשר יכולים להיות קשורים באספרגר ו/או בגורמים רגשיים. מאחר וגורמי וביטויי הפרפקציוניזם עשויים להיות מגוונים מאוד, קשה לי לתת מענה חד משמעי בנוגע לסוג ויעילות הטיפול, אך אני נוטה לשער שהן טיפול תרופתי והן טיפול פסיכולוגי יוכלו לסייע. מציעה לפנות בשלב ראשון לטיפול פסיכולוגי, מוטב אצל מטפל שיש לו הכרות עם אנשים על הרצף, ומשם להבין טוב יותר מהו הטיפול המתאים.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים באספרגר להתייעצות ובחינת טיפול

שלום שלומית.

הנפש אינה פועלת ב"היגיון" או "חוסר היגיון", ובמובן זה אני חושבת שמה שחשוב הוא להקשיב לה ולמסר שהיא מעבירה לך- מסר שמשמעותו כרגע, ככל הנראה, היא שהחוויה הנפשית שעומדת בבסיס הדיכאון עדיין זקוקה למענה ועיבוד. בהתאם, אני חושבץ שחשוב לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע לך לעבד, להתבונן ולהבין מדוע הדיכאון עדיין מלווה אותך.

ליטל

שלום ים.

אני מצטערת לשמוע על התחושות הקשות. כאב נפשי משמעותי משמעותי,מהסוג שאת חווה, אינו מופיע סתם כך. הוא מסמן בדרך כלל תכנים, חוויות או אזורי נפש אשר לא נוסחו ולא קיבלו מילים ולכן מופיעים דרך סימפטומים של דיכאון, כאב נפשי ומחשבות על מוות. במובן זה, טבעי ולא מפתיע שהשיתוף של קרוב המשפח הביא להקלה אך לא פתר את הבעיה: פצע יכול להפסיק לדמם לזמן מה עם פלסטר, אבל זה לא טיפול של ממש. במובן הזה, ההמתנה הממושכת לטיפול היא אכן לא נכונה ולא טובה, ואולי אף מעבירה מסר של היעדר קבלה והבנה של עוצמת הכאב שלך.

לאור זאת, אני תוהה מה תוכלי לעשות כדי לקדם בכל זאת את האפשרות לקבלת טיפול פסיכולוגי בהקדם. האם תוכלי להיעזר בקרוב המשפחה שלך כדי לשתף את הורייך במצב בכל זאת, או לפחות לבקש את עזרתם במימון טיפול פרטי? האם אין לך אפשרות לממן טיפול בעצמך? (ישנם מטפלים שמציעים טיפולים מוזלים לצעירים גם מחוץ לקופ"ח). מה דעתך?

מעבר לכך,זכרי שאחד המאפיינים ה"קלאסיים" של מצבי כאב נפשי הוא היאוש והתחושה שאין מוצא. זה לא כך במציאות ולהיפך, מרבית האנשים אפילו צומחים ועוברים שינויים חיוביים משמעותיים לאחר משבר, אבל בתוך המשבר עצמו זה לא מרגיש כך והיאוש נוטה להשתלט. לכן, אל תתייאשי ואל תוותרי על חיפוש טיפול, ואני מציעה להמשיך להיעזר בקרוב המשפחה ואף לבדוק אם יש אנשים נוספים אותם תוכלי לשתף.

ליטל

שלום לך.

התמודדות עם דיכאון ממושך של בן זוג היא אכן התמודדות קשה ושוחקת. איני יודעת אם בן זוגך ו/או את עצמך נמצאים כרגע בטיפול פסיכולוגי אך במידה ולא, חשוב לפנות. הוא כמובן יוכל להיתרם מטיפול וגם את, שמתמודדת עם ההשלכות, יכולה להיתרם הן ברמת התמיכה והעיבוד של החוויה הרגשית והן בחשיבה וסיוע סביב אופני ההתמודדות- דיכאון נתפס בין היתר כתופעה בין-אישית ובמובן זה, שינוי בהתנהגות בת הזוג (למשל, יצירת איזון נכון בין הכלה להצבת גבולות לדיכאון) יכול להשפיע הן על הדיכאון והן על החוויה במערכת הזוגית-משפחתית. 

איני מכירה קבוצות תמיכה רלוונטיות אך מציעה לפנות לאתר כמוני המציע פורומים לאנשים המתמודדים עם קשיים מסוגים שונים, אולי יוכלו להפנות אותך. כמו כן, ניתן לפנות למכון הישראלי לפסיכואנליזה קבוצתית ולבדוק אם יש להם קבוצה רלוונטית למצבך/אם יש להם מידע נוסף על קבוצות תמיכה.

בכל מקרה, טוב שאת מכירה גם בקושי והצורך שלך, ואני מקווה שתמצאי את המענה הטיפולי שיוכל להקל.

ליטל

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף אודות דיכאון ושיטות הטיפול בו