פורום פסיכולוגיה

שלום לך.

שכחה של מטפל עשויה לנבוע ממגוון גורמים- החל מאי הבנה, דרך גורם הקשור במטפל עצמו ועד לגורמים הנוגעים לקשר המטפל-מטופל ודינמיקות המשחזרות ומתבטאות בו (למשל, מטופל שגדל לאורך חייו בתחושה של היעדר אכפתיות כלפיו, ודינמיקה זו באה לידי ביטוי בקשר הטיפולי). בהתאם, התבוננות משותפת בגורמים לכשל יכולה להיות משמעותית ביותר הן מבחינת אפשרותו של המטפל לקחת אחריות על טעות שלו והן מבחינת האפשרות להתבונן ולהקנות משמעות לאירוע באופן שיקדם את הבנת נפשו ודפוסי יחסיו של המטופל. לאור זאת, למרות הקושי הכרוך בכך, אני ממליצה בחום להעלות את הנושא מול המטפלת. מנסיוני, התבוננות כנה ופתוחה באירועים המתרחשים בקשר הטיפולי יכולה להיות מקדמת ותורמת לקשר ולתהליך הטיפולי.

ליטל

שלום רועי.

אני מבינה את כאב הפרידה ואת הקושי לעבור לטיפול אחר. לצד זאת, אני חוששת שקשה לי להגיב עניינית לטענותיך מאחר ואני מבינה שקרה דבר מה דרמטי ומשמעותי שהביא לסיום הטיפול באופן זה.

לאור זאת, נשמע שעומדות בפניך שתי אפשרויות- להמשיך להילחם בהחלטה שהתקבלה ע"י המטפל, או להשלים איתה ולאפשר לעצמך תהליך של אבל על מה שהיה ועל משמעות האירוע עבורך. כפי שכתבתי לך בעבר, אני חושבת שקל ומשקם יותר לקיים תהליך כזה של אבל בטיפול חדש שילווה אותך, אבל אני מבינה גם את הקושי ללכת בכיוון זה ולכן יכולה רק לקוות שעם הזמן תוכל לאפשר לעצמך לפנות לטיפול נוסף שאולי יסייע בעיבוד האירועים ובשיקום האמון והכאב.

ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של מטפלים שאיתם תוכל לנסות דרך טיפולית חדשה

שלום דודו,

איני מעורה בפרטי מצבך ועל כן יהיה לי קשה להמליץ על השתתפות במחקר ספציפי. אם יש תחום מחקר מסוים ששמעת עליו תוכל לנסות ולחפש מידע בנושא (לדוגמא, כרגע מתקיימים מחקרים על טיפול בטראומה באמצעות אקסטזי). אולי גם תוכל להתייעץ עם המטפל שלך ולבדוק האם הוא מכיר מחקר שכזה. עוד אפשרות היא לפנות לארגונים שמטפלים בפוסט טראומה, אולי שם תוכל לקבל עוד מידע על מחקרים עכשוויים. 

בהצלחה,

יעל 

שלום דניאל,

מחקרים מראים כי הפרעות אכילה בהחלט מושפעות מהדינמיקה המשפחתית, וכמובן משפיעות עליה בהתאם. השאלות שאת שואלת הן חשובות, שכן על אף ההתנגדות לטיפול אסור לוותר וחשוב למצוא דרך לעזור לאחותך לקבל עזרה. לעתים קרובות אנשים הסובלים מהפרעות אכילה מתנגדים לקבלת עזרה ואף מתכחשים לבעיה. מצב זה יכול לגרום למתח רב בקרב בני משפחה מודאגים. לצד זאת, יש חשיבות גדולה מאוד למחשבה מעמיקה על האופנים בהם ניתן לעזור לבן המשפחה החולה לקבל עזרה, בייחוד אם קיימת התנגדות. 

אני ממליצה לך לא לוותר, לקרוא חומר על הפרעות אכילה ועל האופנים בהם בני משפחה יכולים להיות מעורבים בטיפול. נמצא כי טיפול משפחתי תורם מאוד לטיפול בהפרעות אכילה, לפעמים אפילו יותר מטיפול פרטני. טיפול משפחתי סביב הפרעות אכילה אף מציע תמיכה להורים והאחים אשר מתמודדים עם תקופה קשה עמוסה בקושי רגשי אשר לא פעם מוזנח לאור המיקוד הרב בנער/ה בעל הפרעת האכילה. השילוב בין מרכיבים אלו הוא שמביא בסופו של דבר הן להקלה בסימפטומים של הפרעת האכילה והן ל"חיסון" המערכת המשפחתית מהתפתחותם של קשיים נוספים.

במידה ואחותך מתנגדת לקבלת עזרה, תוכלו לפנות לאיש טיפול המתמחה בתחום (אפשרי גם דרך מרפאות המתמחות בהפרעות אכילה) על מנת להתייעץ כיצד ניתן לגייס את אחותך לקבלת עזרה.

בהצלחה,

יעל 

שלום אלון.

המצב שאתה מתאר נקרא תגובה טיפולית שלילית- מצב בו הטיפול מחמיר את מצב המטופל. זהו מצב נדיר יחסית, מאחר ורב המטופלים נתרמים מפסיכותרפיה או לכל הפחות לא ניזוקים ממנה, אך ישנם מקרים נדירים בהם  הטיפול מביא להחמרת המצב הנפשי. חשוב להבחין בין מצב זה לבין מצב של רגרסיה בטיפול- מצב בו ישנה נסיגה במצב הנפשי לתקופה מסוימת אשר מאפשרת עיבוד של תכנים ואזורים נפשיים עמוקים ומכאיבים במיוחד. במצב זה, בניגוד לתגובה הטיפולית השלילית, מתקיים דפוס של מעין "ירידה לצורך עלייה". 

ליטל

שלום אראל.

החוסר בתחושת חיות ובקשרים קרובים ומספקים הוא אכן חוויה מכאיבה, אשר כפי שאתה מתאר בעצמך יכולה להניע למקומות הרסניים. במרבית המקרים, תחושות מסוג זה אינן מופיעות רק בגלל נסיבות חיצוניות אלא גם עקב גורמים רגשיים שברובם אינם מודעים לאדם עצמו. בהתאם, אני מציעה שתפנה לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק את מקור התחושות, ולסייע לך לפעול באופן שיקדם אותן הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.

בינתיים, מציעה לבסס שגרה יומית של עבודה/לימודים/ספורט אשר אמנם לא תהווה תחליף לקשרים משמעותיים, אך תמלא את יומך ותצמצם את השקיעה בתחושות המכאיבות שמלוות אותך.

ליטל

שלום נתן,

שינויים במצב הרוח יכולים להיגרם מגורמים שונים ולא בהכרח מעידים על הפרעה דו-קוטבית/מאניה דיפרסיה (מצורף לינק). מרבית האנשים חווים תקופות מאושרות יותר ופחות ונבדלים זה מזה בעוצמות רגשותיהם במהלך תקופות אלו. בדומה, הסובלים מהפרעה דו-קוטבית חשופים לטווח רגשות חיוביים ושליליים, אך עוצמת רגשותיהם קיצונית בצורה הפוגעת בתפקודם והם חווים תנודתיות במצב הרוח אשר אינה מושפעת מאירועים חיצוניים. ההתמודדות המורכבת עם מצבי הרוח העוצמתיים מביאה להתנהגויות קיצוניות אשר עשויות להביא לפגיעה בקריירה, לקושי ביצירת יחסים יציבים ולגירושין, לפגיעה כלכלית עקב חוסר שיפוט ובזבוז כספים, לשימוש לרעה באלכוהול וסמים ולהתאבדויות (עד 15% מהלוקים בהפרעה).

שינויים במצב הרוח יכולים להיות מוסברים בין השאר גם על ידי הפרעה ׳קלה׳ יותר לדוגמת ציקלותימיה, כאשר אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעה ציקלותימית מאופיינים בשינויים משמעותיים במצב הרוח וחווים עליות וירידות, בדומה לוריאציה של הפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה) אך בעוצמה מתונה יותר.

אני ממליצה לך להימנע מאבחון עצמי שיכול לגרות לטעויות, ולגשת לאיש טיפול שמוסמך לבצע אבחנה שכזו באופן מקצועי, כגון פסיכולוג קליני, או פסיכיאטר ולבקש אבחנה ברורה. אתה יכול לפנות לטיפול באופן פרטי  (ניתן לחפש מטפלים דרך האתר לפי תחומי עיסוק ואיזור מגורים) או דרך קופת החולים/מרפאה לבריאות הנפש (על ידי הפנייה מרופא המשפחה). לאחר האבחון, תוכל לקבל המלצות לטיפול הנפשי המתאים לך, בהתאם למצבך הספציפי. באופן כללי, טיפול בהפרעה דו-קוטבית מתמקד לרוב בטיפול תרופתי התורם לייצוב מצב הרוח, וכן באמצעות פסיכותרפיה, או באמצעות שילוב ביניהם.

בהצלחה,

יעל 

שלום אורית,

את מתארת קשיי תקשורת ותחושת ריחוק בינך ובין בן זוגך. קשיים מסוג זה הינם נפוצים ביותר, גם בתוך קשרים זוגיים טובים. תחזוק של זוגיות ארוכת שנים ושל תקשורת פתוחה בין בני הזוג הינה משימה מורכבת שדורשת עבודה קשה שצריך להשקיע בה, ולעתים קרובות יש צורך בעזרה חיצונית על מנת להבין את הקשיים ואת מקורם וכן על מנת לתמוך בשיח פתוח ובתקשורת מוצלחת. מצב מתמשך של נתק תקשורתי יכול לגרום לפגיעה משמעותית באיכות החיים של שני בני הזוג ועלול להדרדר עם הזמן, ועל כן לא מומלץ להתעלם מקשיים שכאלו ולפנות לעזרה בהקדם. 

בפנייה לעזרה זוגית אין כל בושה, להיפך, פנייה לעזרה שכזו יכולה להיעשות גם במצבים בהם עדיין לא נוצר קושי, כאשר שני בני הזוג מבינים שעל מנת להצליח לתחזק תקשורת טובה לאורך זמן יש צורך במסגרת שתומכת בכך. טיפול זוגי בהחלט יכול להיות מסגרת טובה על מנת לעבוד על קשיי תקשורת בזוגיות.

אני ממליצה לך קודם כל לשתף את בן זוגך בחוויית הנתק וחוסר התקשורת שאת חווה. בהנחה שהוא מסכים שיש בעיה ומעוניין גם הוא לקבל עזרה, תוכלו לחפש ביחד מטפל/ת מתאימים (דרך האתר שלנו תוכלי לחפש מטפלים זוגיים לפי איזור מגורים). תוכלו לחשוב ביחד על המטפל/ת שלדעתכם תוכלו להרגיש עמו בנוח וכך להתחיל בחיפוש. לפעמים יש צורך במספר ניסיונות עד שמרגישים שנמצא המטפל/ת המתאים/ה. בנוסף, הייתי ממליצה לך לשתף חברות/קולגות/בני משפחה אחרים שאת מרגישה עימם בנוח. אני בטוחה שתופתעי לגלות שאת ממש לא לבד בסירה הזו, ואולי אף תוכלי לקבל המלצות ממקור ראשון למטפל/ת טובים באיזור מגוריך. 

לגבי איך לתקן, צריך קודם כל להבין יותר לעומק את הקושי, וזה יכול להיעשות כמובן ביחד עם המטפל/ת המתאימים. בלינק זה תוכלי לקרוא עוד על ההחלטה לפנות לטיפול זוגי ועל המלצות לבחירת מטפל/ת.

בהצלחה,

יעל 

שלום לירון,

אוטיזם, או במילים יותר מדויקות, תסמונת הקשת האוטיסטית (ASD), הוא שם כולל לקבוצת הפרעות התפתחותיות מולדות המביאות לפגיעה בתפקודו הרגשי, ההתנהגותי, החברתי, התקשורתי והשפתי של הלוקים בהן. קיימת שונות רבה בדרגות החומרה של מצבי אוטיזם שונים ובאופן בו הסימפטומים באים לידי ביטוי ובהתאם, אבחון אוטיזם הוא תהליך קריטי לבניית תכנית הטיפול המתאימה ביותר לילד. פנייה מוקדמת אל אבחון אוטיזם נחשבת גם היא למשמעותית ביותר, מאחר ומחקרים מצביעים על כך שאיתור וטיפול מוקדמים במצבי אוטיזם מביאים לתוצאות טובות יותר ביחס למצבים בהם תהליכי האבחון והטיפול מתחילים בגיל מאוחר יותר. את מוזמנת להרחיב ולקרוא עוד על אוטיזם ועל אופן האבחון בלינקים שצירפתי מעלה. 

אבחון אוטיזם יכול להתבצע על ידי פסיכיאטר המומחה לטיפול בילדים ונוער, נוירולוג מומחה בתחום של התפתחות הילד או רופא ילדים התפתחותי בעל ניסיון של שלוש שנים ומעלה בתחום של התפתחות הילד. בנוסף לבדיקה הרפואית, אבחון אוטיזם כולל אבחון פסיכולוגי מקיף אשר יתבצע בדרך כלל על ידי פסיכולוגיים התפתחותיים או שיקומיים אשר הוכשרו באופן ספציפי לביצוע תהליכי אבחון אוטיזם. גם פסיכולוגים חינוכיים וקליניים רשאים לבצע אבחון אוטיזם, אם זכו להכשרה ספציפית ומספקת בתחום של אוטיזם והתפתחות הילד.

ילדים על הספקטרום האוטיסטי שונים זה מזה באופן משמעותי ביכולותיהם, קשייהם וצרכיהם ובהתאם, אין המלצה חד משמעית על תוכנית טיפולית ספיציפית. ריבוי שיטות הטיפול והשונות בין הילדים מצביע על הצורך באבחון מקיף ויסודי אשר באמצעותו ניתן יהיה לבנות תוכנית טיפולית המתאימה לצרכי הילד. תוכנית זו נקבעת על בסיס מאפייניו הספיציפיים של הילד והעדפותיהם ויכולותיהם של בני המשפחה.

אני מציעה לך לפנות לרופא המשפחה על מנת לקבל הפנייה (טופס 17) לאבחון במרפאה להתפתחות הילד, או כמובן לפנות באופן פרטי בהקדם. במידה והאבחון יראה שאכן בנך סובל מאוטיזם, תוכלי לקבל המלצה לטיפול המתאים עבורו על ידי המרפאה בה יתקיים האבחון. 

בהצלחה,

יעל 

שלום שיר.

אני מתארת לעצמי שהאלם שלך מול אחותך נובע מגורמים רבים ומורכבים הנוגעים לדינמיקה המשפחתית ולדינמיקת הקשר הספציפית שנבנו לאורך השנים. בהתאם, אכן לא קל לשנות דפוסים אלו. לאור זאת אני חושבת שיש שני כיוונים מרכזיים שיכולים אולי לסייע. כיוון אחד הוא להיעזר בטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד יותר לעומק את מקור חוויתך. במקרים רבים עיבוד החוויה הרגשית מביא איתו גם שינוי התנהגותי. כיוון נוסף הוא לנסות להציב לעצמך מטרות נקודתיות בשיח עם אחותך, אשר יאפשרו ביסוס הדרגתי של מערכת יחסים שוויונית יותר. למשל, לקראת כל שיחה את יכולה לחשוב מראש על דבר אחד בו חשוב לך לשתף. יתכן שהשיתוף יגרור תגובה חיובית ולאט לאט נפשך "תשתכנע" שאפשר גם אחרת, ושלא כ"כ נורא לדבר מול אחותך.

ליטל

שלום לך.

מציאות של משבר היא אכן "מציאות אחרת". מציאות שמפגישה עם אזורים נפשיים של כאב וסבל שהם אכן לא "מהעולם הזה", מהמציאות של החיים שלפני/אחרי המשבר. במובן זה, הקשיים בתפקוד וביומיום הם טבעיים וכמעט בלתי נמנעים, וכך גם האבל על מה שהיה קודם למשבר, הכמיהה והגעגוע לחיים שלפני. 

אני יכולה לדמיין כמה קשה זה, אבל יכולה גם לומר מנסיוני שאחרי שה"מציאות האחרת" מעובדת בנפש, אפשר להיפרד ממנה ולחזור לחיים. כמו סיוט שלאט לאט אפשר להתעורר ממנו ולהבין שנגמר. אני שומעת לאורך הזמן כמה קשה את נאבקת, ומאמינה שעם הזמן תחזרי. כפי שכתבתי לך לא פעם, במונחי משבר נפשי חצי שנה היא לא זמן ממושך ובמובן זה, יש הרבה מקום לתקווה. הרבה מאוד.

ליטל

שלום לך.

אני יכולה לדמיין עד כמה קשה הפרידה, וכמה קשה לסגור את הקשר ולשחרר אותו על רקע פרידה קשה כל כך. באופן סטנדרטי הייתי ממליצה לבקש פרידה מסודרת יותר, אך נשמע מדבריך שיש סיבות לכך שנאמר לך לא ליצור קשר ובמקרה זה- אין מנוס למכבד את דרישת המטפל לניתוק הקשר. לצד זאת ולמרות הקושי שודאי כרוך בכך, אני מציעה שכאשר תריש בשל לכך תפנה לטיפול נוסף אשר יסייע בעיבוד הפרידה ובבנייה של המשך התהליך הטיפולי.

ליטל

שלום לימור.

אני מבינה את המצוקה ואת הרצון לשינוי מהיר, אך לצערי אין פתרונות קסם אשר יעלימו את החוויה הרגשית. נשמע שבחרת בכיוונים טיפוליים טובים ואפקטיביים, ואני מאמינה שעם הזמן יביאו לשינוי והקלה. בינתיים, כדאי לנסות להוסיף לשגרת החיים הן פעילות ספורטיבית והן תרגול מיינדפולנס- שני כיוונים שמסייעים משמעותית בהתמודדות עם תחושות שליליות ומוסיפים תחושת עשייה ופעילות.

ליטל

שלום לך,

נשמע שאת מרגישה שפיתחת עיסוק מוגזם, או אבססיה לאותה הבחורה וכי עיסוק זה טורד את מנוחתך. לצערי, אין באפשרותי לתת ״טיפ״ פשוט להפסקת העיסוק. במצב כזה יש צורך בהבנה מעמיקה יותר של הסיטואציה וכן של הגורמים הנפשיים והאישיים שעומדים בבסיס אובססיה שכזו. אני ממליצה לך לפנות להתייעצות במסגרת טיפול נפשי אצל פסיכולוג/איש טיפול מקצועי על מנת שתוכלו לנסות להבין ביחד את הבעיה וכן את האפשרויות לטיפול. 

בהצלחה,

יעל 

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות וטיפול

שלום שרון,

אני מתארת חוויה קשה ביותר, של גדילה בצל אמא שנהגה כלפיך באכזריות. חוויית גדילה שכזו בהחלט יכולה לפגוע ברבדים שונים של הנפש. אני שמחה לשמוע שאת נמצאת בטיפול ומקבלת מענה, ומקווה שאת מרגישה נתמכת על ידי המטפל/ת. לצערי אין תשובה אחת לגבי ״איך מתמודדים״, טיפול נפשי מוצלח יכול לעזור לך לעבור תהליך נפשי באמצעותו תוכלי עם הזמן להרגיש חופשיה יותר ובתקווה, שיוכל לעזור להתמודד גם עם היום יום ועם מה שאת מכנה ״העולם האמיתי״.

עם זאת, אין ברירה אלא לאזור סבלנות מאחר ולעתים לוקח זמן לחוות הקלה באמצעות טיפול, בייחוד במצב בו ההתמודדות היא מורכבת ועמוקה כפי שאת מתארת. במידה ואת מרגישה שהטיפול אינו נותן מענה מספק, ייתכן ואת זקוקה לתמיכה יותר אינטנסיבית, כמו למשל העלאת מספר הפגישות השבועיות, או תמיכה נוספת אחרת. אני מציעה שתעלי את החוויה שאת מתארת כאן מול המטפל/ת ותנסו לחשוב ביחד מהן האפשרויות להגברת התמיכה היום-יומית שאת זקוקה לה. 

יעל