פורום טיפול נפשי

שלום,יש לי מספר שאלות: ואני מבקשת להישאר בעילום שם ולא לפרסם את המייל שלי
גיליתי שבתי בת ה30 לוקחת קוקאין.
עם מי אני יכולה להתייעץ בצעדים שכדאי לי לנקוט?או לא לנקוט?
דבר שני האם לתת למכור להישאר לבד ? היא טוענת שהיא צריכה זמן לבד לעצמה ורוצה להתבודד? והאם כשמגלים שקית עם הסם, להעלים את השקית או להתעמת איתה?
לתשובתכם אודה

בוקר טוב
אני אימא לנערה בת 18, הבת שלי מפגינה אינטלגנציה רגשית גבוהה, יכולת ורבלית מצוינת, נראית אישה בשלה ובמינה עניין ויכולה להתוות מוסר על חבירותיה..
בקשרים שלה עם האחרים- היא ננטשה כמה פעמים , חברות/חברים עוזבים אותה..
וזה משפיע עליה , בימים האחרונים גילינו שהיא נכנסת לקשרים ספונטניים אפילו עם צעירים זרים, ומשוחחת איתם שיחות סקס, ושולחת להם תמונות שלה..
בשיחה איתה היא בכתה והראתה שיהא מתחרטת על ה(וההתנהגות שלה לא ראויה)..
אני כאימא ראיתי שיש מצוקה וחשוב לי לעזור לה ,רק לא יודעת לאן לפנות- האם צריך פסיכיאטר,פסיכולוג,איזה התמחות של פסיכולוג צירך??
אשמח למענה

אחד העניינים שלי עם אנשים
זה שאני לא יודע מה להגיד
נראה לי שהסתרה של התעללות
כפי שחויתי אותה כלומר דרישה ללא נתינה רגשית ופירגון
גרמה לי להסתיר ולהתרחק
לדבר על מה שמטריד אותי נראה לי מייגע
ויוצר דחיה וריחוק
אז על מה לדבר כדי להתקרב
אני לא יודע להראות רצון להתקרב
ויש חסימה רגשית
ואני מתבייש להראות שאני רעב
אני לא רוצה שיאמצו אותי
אלא אם כן זאת נתינה מהלב שמרגישים בה
??

הי ליטל.
אני רואה שאת הרבה מציעה לפנות לטיפול בגישה פסיכודינמית. מה זה שיטת הטיפול הזאת בדיוק? איך טיפול פסיכודינמי עובד? הוא טוב לטיפול בתחומים ספציפייים או שזה יכול להיות מתאים לכל דבר? כל מטפל יכול לתת טיפול כזה?
תודה רבה!

היי, צריכה ייעוץ בעניין תופעה שלא משנה כמה התקדמות אני עושה בתהליכים פסיכולוגיים ובהתמודדויות ביומיום, היא שם.
תופעה של מאמץ רב בחלימה. לילות עמוסים בחוויות, קמה מותשת. גם כאשר אין חלומות בלהה, כל לילה קמה מותשת אחרי חלומות עמוסים מציקים ומעייפים. כשאין סיוטים דראמטיים, יש חלומות עמוסים על חרדות ותקלות שגרתיות. כל הלילה מתרוצצת ללא מנוחה, בחלומותיי, ונאבקת בים של תקלות ואי נעימויות. כל החלומות הקלאסים - מאבדת שיניים, מאחרת לאוטובוס, מאבדת תיקים, מתדרדרת עם הרכב, נכשלת במבחנים שבכלל אין לי במציאות, עימותים עם אנשים ופגיעות, ומה לא. בנוסף בחלומות עולות דמויות מתקופות שונות בחיים בסיטואציות עכשוויות. כבר חוששת ללכת לישון, כי יודעת שמצפה ליל שינת טרטורים ותקלות ובעיקר "הרבה עבודה" מוחשית ומתישה, יותר מזמן העירות(!!!). כיצד ניתן לשנות מצב זה? כיצד ניתן לשנות מה שקורה במצב חוסר תודעה בלילות?

ליטל
זה ככ מוזר שכאילו הלב שלי שוב מבלבל אותי
שבוע שעבר כאב לי ככ שהרגשתי שאני לא יכולה לסבול את הכאב הזה ומלא כאבים ישנים התעוררו מחדש
כאבים שכבר טיפלתי בהם
ועכשיו השבוע
כאילו אני לא מבינה מי זאת הילדה הכאובה שבכתה ככ חזק בתוכי
השבוע ניפגש שוב המטפלת החדשה ואני
ובכלל אין לי מה להגיד לה
קצת מרגישה שאני לא מצליחה להבין את עצמי
ופוחדת נורא לחשוף את זה בפניה
כי יאללה אולי באמת אני סתם מחפשת בעיות
מצד שני כשלא טוב לי אז ככ לא טוב לי שאף אחד בעולם לא יכול לעזור
אולי קלונקס וגם זה אולי
יש בתוכי ילדה גדולה נורא שצועקת עלי שאני מחפשת בעיות וסתם צומי ושאפסיק לחפש בכח
ואז אני שותקת ומתבלבלת וחושבת שאולי היא צודקת הגדולה הזאת
כי וואלה ישלי ככ הרבה דברים שפעם לא חשבתי שאגיע למקומות האלה בכלל
מצד שני כואב לי נורא ופעם לא חשבתי שימשיך לכאוב לי גם כשאגיע למקום היציב יותר
אז מה קורה איתי
ולמה אני לא מצליחה פשוט לחיות את החיים בלי לחוות ולחשוב ככ הרבה
מאמינה שאם הייתי קצת פחות נוברת ונכאבת מחדש הייתי גם יותר מצליחה
מרגישה טיפולית מעצבנת ילדה קטנה וטיפשה שלא מצליחה לצאת מהסטיגמה הזאת
וזה קצת כיף והמון לא
ומצד שני באלי להיות ילדה קטנה בתוך ידים גדולות ולא לחשוב כלום רק לטבוע בתוך אהבה ענקית שעוטפת אותי
ומצד שלישי אם אני אטבע זה יהיה מסוכן ממש ואפחד לא יוציא אותי משם וגם לא אני
אז אולי עדיף שלא וזהו
אבל אני לא מצליחה באמת לגדל גם אותי הקטנה וגם אותי הגדולה והמעצבנת
הן רבות המון בתוכי ואינלי כח לפשר כל הזמן
ובאלי שמישו יקח פיקוד על הבלגן
ליטל התבלבלת? גם אני אז מה עושים איתי מההההה

אחרי שכתבתי לך על הקושי בפרידה מהמטפלת הראשונה ובעקבות כך קושי באמון וחיבור למטפלת החדשה כתבת לי תשובה מדהימה אמפטית ומכילה ככ
כי קבלתי ככ הרבה תשובות מעליבות על הכאב שלי בסגנון זה קשר תלותי וטוב שנגמר והעובדה שאת לא מצליחה להשתחרר
ואת כתבת לי בעדינות וברגישות וממש נתת לי כח.
אז תודה ענקית
כותבת לך כמה מילים על מה שהתעורר בי בעקבות התשובה שלך..

אחרי שפרקתי
קצת ממה שהיה לי לפרוק
אבל את מה שכאב לי נורא
נרגעתי
רושמת לעצמי בלוז
לנסות שוב עוד שנתיים
היא לא בורחת
היא לא מכננת מוות
היא מחכה לי
בפינה שלנו
והיא הכינה לי מקום
יותר גדול אפילו
כשאבא אליה
עוד שנתיים
הוילון נשאר שם
הספה שעליה שכבתי וקנקן מי הצמחים שתמיד סרבתי לשתות
והשריטות על השולחן תה
שהשארתי לה מזכרת ממני
הכל הכל מחכה לי שם
כשאבא
עוד שנתיים

באלי כל כך לצעוק ולכעוס בטיפול, לעשות מהומות לכעוס על הדברים שעברתי, ובסוף אני ממשיכה לשתוק ולשתוק
לדאוג ולדאוג..
יש לי מחשבה שהמטפל שלי יודע שאיתי תמיד רגוע.. והוא לא יהיה מוכן למשהו שונה.. ובגלל זה אני ממשיכה בשתיקה.
וזה לא קל

אני לא בטוחה אם זו שאלה או רק דרך לפרוק.
אני מיואשת מהחיים, שנים של התמודדות עם הפרעת חרדה קשה מאד שהביאה אותי בלית ברירה להיות תלויה בטיפול תרופתי, אחרת לא אוכל לעזוב את מפתן הבית.. ורע לי.
אני לא מרגישה כמו עצמי החיים כאילו עוברים מעלי ומסביבי ואני לא בתוכם.
נמאס לי מתרופות אין סופיות נמאס לי מישיבה מול פסיכולוגים שלא מצליחים לעזור לי.
אני רוצה שינוי מהותי, רוצה להיות הגרסא הכי טובה של עצמי.
אני מרגישה שכל אדם חי לעצמו ואין אף אחד שאני משמעותית עבורו ברמה שיקח את המושכות לידיים ויעזור לי למצוא פתרון, מצידם שאמות ככה.
ועכשיו עם הקורונה אני בכלל מרגישה לבד.
אין לי מושג מה אני בכלל רוצה ממך או מה אני מצפה שתהיה התגובה.
קשה לי 😔

מפריע לי שפונים אלי
בהערות שחוזרות על עצמן
מפריע לי שעושים דווקא. במיוחד אנשים
שאני חייב לראות אותם והם לא נעימים לי כמו שכנים או חברים למסגרת מסויימת
עם אנשים שיודעים לתת מרחב מחיה אין לי בעיה או עיניין מיוחד
אנשים שיותר מידי מנסים לתפוס את תשומת ליבי בלי שאהיה ער לכך
אני מסתבך איתם
עם אנשים חדשים אין לי כבר בעיה כי למדתי כבר לשמור מרחק
מהמלכודות הרגשיות או הנפשיות האלה
אבל עם אנשים שהיתה בעיה איתם בעבר זה לא נגמר צריך לעבוד קשה כדי להרחיק אותם
כאילו צריך להיכנס למצב של עימות או מלחמה
והם מחפשים את המקום הפגוע לכאורה
ולשם נטפלים
ובשבילי זה קצת כמו מגנט שמושך אותי לסיטואציה עם האנשים האלה
(וקשה לי מבחינה פנימית להתעלם מרגשות האלה כעס מצוקה שיעזבו אותי לנפשי
אני לא באמת רוצה שינטשו אותי)
וגורם לי חולשה מסוימת
למרות שהם יודעים שאני לא רוצה שהם יתקרבו אלי
והם בכל זאת מתקרבים כמו צבועים בטבע שמתאספים ביחד כדי לטרוף איזו חיה מחוץ לעדר שלה
ואני לא מבין למה הם עושים את זה
זה באמת עד כדי כך נמוך?
אני לא מוכן להצטרף אליהם
מה שנקרא אם אתה לא יכול לנצח אותם תצטרף אליהם
ואני בעיקר לא רוצה להצטרף לדפוקים כאלה
מה שכן כבר כמעט הצלחתי לנצח את כל אלה
בלי להרגיש דחייה חברתית
נראה לי שכבר הרוב התייאשו
איך יוצאים מזה?
הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת מהם בכלל

קשה לי מאד ולא נעים לי, אני לא מרגיש חיבוק ואהדה ממקום העבודה שאת חיי הקדשתי למענו...
הייתי ברום העולם, מנהל מוערך, משובים חיובים, מצטיין בכל שעל ושעל... ובמחי יד קטפו לי את זה משיקולים זרים ולא עניינים.
אני מתוסכל, אני לא רואה הצדקה. ניסיתי לדבר עם המנהלים, שלכאורה הבינו אך בפועל לא עשו כולם... רוצים רק שקט... שוכחים שאני בן אדם.
מטייחים ולא לוקחים אחריות.
ויתרו עליי.. זנחו אותי
יודעים שאמשיך להשקיע
אני מרגיש כאילו השתמשו וזרקו...וימשיכו להשתמש ולזרוק
כאילו עושים ממני צחוק
אני לא יודע מה לעשות כדי להחזיר לי את הכבוד האבוד!

הבת שלי הייתה עסוקה כבר מזה שנתיים בדימוי הגוף ובהתמקדות בירכיים אבל לא בצורה אובססיבית. בחודשים האחרונים החלה לצמצם את האכל וירדה משמעותית במשקל. הייתה עסוקה בספורט כל הזמן ובצמצום היקף הירכיים. נרשמנו לטיפול במרכז בכפר סבא אבל הוא יתחיל רק בסוף אוגוסט. בינתיים המצב מתעצם ואנחנו רבים איתה על כל ארוחה שנתנה לה הדיאטנית (במעקב עד שיתחיל הטיפול)
שאלתי היא אילו מסרים אפשר להעביר לילדה ואיך אפשר לגרום לה הקלה ולהסביר לה שאנחנו איתה ומנסים לעזור?

אני מנסה להחליט אם להמשיך להיאבק ולחיות או לוותר ולעצור.
לסיים את החיים עכשיו.

יותר משנה עברה מהמשבר ההוא.
אני לא בדיכאון.אני מאד מפוכחת.
ואני מבינה שלא יהיה מרפא.אף פעם.
אולי יהיו ימים יותר טובים לפעמים, אבל ה"דבר" הזה ,מה שהוא לא יהיה,לא ייעלם.
וצפוי לי עוד סבל רב.ידוע מראש.
(וזה בנוסף לסבל מסוגים אחרים שיכולים להופיע בחיים...)

לרגע אחד אני בטוחה בהחלטה שלי ומתמלאת הקלה ושקט, ורגע אחד אני חושבת על הילדים שלי ועל מה שאחריב
ואני נסוגה.

מסכנה הפסיכולוגית שלי.קשה איתי.
והיא כל כך טובה אליי.ככ אהובה.

למה מתפתחת חרדת נטישה ? ( כאשר ברקע אין סיפור של הזנחה,התעללות או נטישה)

האם זה הפיך? חרדת נטישה יכולה להיעלם?

היי,

הייתי אצל מטפל מקסים כשנתיים ובעקבות משבר אישי גדול נוצר מצב שבו היינו צריכים להפסיק את הטיפול.
ההפסקה לא הגיעה ממני, אלא ממנו.
היו לנו רגעים לא קלים במהלך הטיפול ומכולם ידענו לצאת מחוזקים והפעם זה היה שונה.
לא יכולתי לקבל את הפרידה המאולצת הזו כי היא סותרת את העיקרון שהנחה את המטפל הזה, לדבר על הדברים.
לרגע אחד אני כבר לא שייכת ולא יכולה להביע את עצמי מולו והוא פשוט מוחק אותי כאילו מעולם לא היה שום דבר.
התעקשתי לדבר איתו, הוא אמר שיחשוב והחליט בכל זאת שלא.
ידעתי שהוא טועה ולא יכולתי לוותר על הקשר הזה.
חיכיתי מספר פעמים ליד הקליניקה שלו, הוא עובד בקליניקה פרטית יחד עם עוד מטפלים והייתה לי ציפייה שהוא יגיע לדבר איתי במידה ויצליח לראות אותי.
מסתבר שאחד השכנים שלא לרוחו שמסתובבים אנשים שלא שייכים למקום נמצאים ללא סיבה באזור.
כנראה שהוא תיעד את כל הפעמים שהגעתי והחליט להעביר פנייה לגורמים על מנת להרחיק אותי לאלתר מהמקום.
אני יודעת שהמטפל שלי לעולם לא היה בוחר לעשות צעד כזה מיוזמתו, כפי שציינתי הוא היה תמיד שם כשהיה קשה וגם כשהיה טוב, עברנו יחד עליות ומורדות.
הוא בן אדם משמעותי בשבילי והשכן שלא מכיר אותי, לא ידע מה קרה באותו יום והחליט לשים קץ לקיום הקשר החשוב הזה.
נכפה על המטפל לאלץ אותי לפנות לטיפול חלופי אחר, בכלל לא תואם את מי שאני ומה שאני.
אני סבורה שההחלטה הזו נבעה מהלחץ שהופעל עליו ידי אותו שכן.
ברור לי שלא היינו קרובים אפילו לפרידה, לא לסוג אחר של טיפול ולא לשום דבר.
נפתחתי בפניו והוא היה בשבילי מי שנתן לי תקווה חדשה ויכולת להתקדם.
פתאום אנחנו נעקרים זה מזה ללא סיבה אמיתית.
מכיוון שמעורבים גורמים נוספים ואני אדם שומר חוק, אוהב אדם ונמצאת בתפקידים שחשוב לי להתקדם בהם, נאלצתי להפסיק ולסגת לאחור.
אני לא מעוניינת לוותר על זה, למרות שאני בטוחה שיהיה קשה למטפל לקבל אותי חזרה, גם אם ירצה כל עוד הוא עובד באותה קליניקה וכל עוד נעשה צעד שעירב גורמים נוספים.
ההתנהלות הזו, גם אם עשיתי משהו שלא מקובל ולא נכון, לא הגיונית כי אפילו לא ניתנה לי ההזדמנות לדבר.
שפטו אותי על פי המעשים שלי בלבד והעיפו אותי כאילו הייתי כלום ושום דבר.
זה אוכל אותי מבפנים לדעת שאותו אדם לא יכול להיות חלק מהחיים שלי יותר, שאני לא יכולה לשתף אותו ברגעים טובים שקרו בזכותו, שאני לא יכולה לשאול לשלומו בימי טרופים כאלה.
איך אפשר להתמודד עם כאב כזה?