ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
אני כל הזמן נכנסת לוואטסאפ של המטפלת שלי לבדוק אם היא מחוברת או אם היא בטיפול, ומנסה לחשב כמה מטופלים יש לה בכל יום
מפחדת מאוד שהיא שוכחת אותי כל שבוע מחדש, למרות שבזמן המפגשים נדמה לי שהיא זוכרת אותי אך כל פעם זה חוזר על עצמו
אני מפחדת מאוד שהיא שונאת את המקצוע שלה והיא מתחרטת שבחרה בו וצריכה לטפל באנשים כמוני
אני מפחדת שאני מייאשת אותה וכל פעם מחדש מראה לה שכל מה שהיא נותנת לי אין בו תועלת
אני לא רוצה לאכזב במיוחד כי יש לה ציפיות ממני והיא חושבת שיש בי המון דברים טובים
למה אני לא מצליחה לסמוך עליה?מה יהיה אני כבר אובדת עצות
שלום אנאבל.
נשמע מדברייך שאת מזהה שמתחת לביטויים ההתנהגותיים/רגשיים השונים, עומד קושי משמעותי להאמין שהמטפלת אכן נוכחת עבורך ובקשר איתך במלוא מובן המילה, ולא רק על פני השטח. תחושות מסוג זה נובעות בדרך כלל מגורמים רגשיים עמוקים הקשורים בחווית העבר בקשרים המוקדמים ועל כן נוטות להיות גם מכאיבות מאוד וגם עיקשות ואיטיות לשינוי. לכן, אני חושבת שחשוב לשתף בתחושות אלו את המטפלת, ודרכן לעבד את חוויתך הפנימית הן בהווה מול המטפלת והן בקשרי העבר. במרבית המקרים, עיבוד מסוג זה מביא, לאט לאט, הן לשינוי בקשר הטיפולי והן לשינוי ברמה הרגשית והבין אישית בחיים שמחוץ לטיפול.
ליטל
אני אמא לילד בן8 הורים גרושים זה 4 חודשים
מאז הקורונה . הילד לא מצליח להירדם בלילה ומרוב שהוא פוחד שהוא לא מצליח להירדם הוא לא נירדם.
מה עושים?
עשינו הכל דימיון מודרך ספירת כבשים ועוד.
שלום אירית.
הן הקורונה והן הגירושים הם אירועים מטלטלים, ולאור תגובתו של בנך אני חושבת שכדאי להתייעץ עם איש מקצוע כדי להבין האם יש צורך בהדרכת הורים שתסייע לכם ללוות אותו בתקופה מורכבת זו, או שניתן להסתפק בהכוונה נקודתית.
בינתיים, חשוב להציע שפע של תמיכה ואהדה, ולהסביר לו בהתאם ליכולתו שזו תקופה לא פשוטה לאור האירועים בבית ובעולם, ושהוא מוזמן לשתף, לדבר ולספר יותר את תחשותיו. במקביל חשוב לשמור על שגרה ביתית תפקודית ונעימה ככל האפשר בנסיבות הקיימות.
ליטל
ליטל אני חייבת לך תודה גדולה!
בהכוונתך סיפרתי למטפלת החדשה על הקפיצות שלי מטיפול לטיפול, על כך שבכל פעם שנוצר חלון אני בורחת לקודמת ועל כך שבכל פעם שאני חשה מצוקה אני רוצה דווקא את הקודמת.
היא עזרה לי להגדיר מה אני מבקשת דווקא שם ולמה זה קורה, והגעתי להבנה ומסקנה שאני מבקשת שהקודמת תרפא את השבר ששברה בי ויש לי מן דמיון שאם היא תרפא אז הריפוי יהיה הטוב והמושלם ביותר.
ולכן אני חוזרת שוב ושוב.
המטפלת החדשה הסבירה לי שיש לנפש רצון לחזור למקום השובר מתוך תקווה לתיקון וזהו רצון טבעי.
אך בד"כ מה שקורה שהמקום השובר לא יתקן אלא רק ישבור עוד. (שזה באמת מה שקורה -קרה בטיפול הקודם במשך שנה וחצי)
אני מודה לך שעזרת לי לעשות את הצעד הזה ולדבר עם החדשה.
היא כ"כ מכוונת ומתאימה. כ"כ מרפאה.
זה נותן לי להעז לקוות שאפשר שירפאו אותי מתוך חמלה ורוך ולא מתוך שבירה, הפחדה ותוקפנות.
אז באמת תודה לך ליטל, על המסירות, הסבלנות ההכוונה.
אין לי מילים!
תודה חניתה ששיתפת, אני כל כך שמחה לשמוע שזה היה מדויק ומסייע.
מקווה שמכאן ילך ויהיה קל יותר,
ליטל
היי.
אני בטיפול חדש.
עברתי הרבה דברים.
התעללות פיזית, מילולית ופגיעות מיניות במשפחה.
מנסיון בטיפול קודם הרגשתי שאני לא מצליחה להפיק תועלת כיוון שאני והמטפלת "ניתרנו" מטראומה לטראומה בלי להיכנס לשום דבר לעומק.
מודה שגם אני ברחתי מהכאב אבל גם היא לא היתה אמיצה מספיק להוביל אותי לשם באופן בטוח.
אני רוצה להצליח בטיפול החדש.
איך מצליחים לעבוד על טראומה באופן עמוק ומספק?
של מי התפקיד להצליח להיכנס לעומק? שלי או של המטפלת?
ומה עושים במקרה שיש הרבה טראומות וכולן זקוקות לעיבוד?
מתחילים לפי הסדר? לפי מה שיותר זכור ומורגש? לפי מה שעולה בטיפול?
אשמח לעצה!
תודה!
שלום לך,
אני מבינה מדבריך שאת מעוניינת להתחיל בעיבוד של טראומות שחווית. אני חושבת שעצם המוטיבציה והרצון להתחיל ולהכנס יותר לעומק של הטראומות, הינו משמעותי. עם זאת, כמובן שאין נוסחה אחת לכיצד לעשות זאת באופן הנכון וכיצד כדאי להתחיל. אני מאוד מקווה שעם המטפלת החדשה תוכלי להרגיש מספיק בנוח להכנס יותר לעומק, ושהיא תוכל לתמוך בך באופן מיטיב בתהליך הזה. במידה ותרגישי ששוב נוצר אותו הדפוס, של קפיצה בין הטראומות מבלי להכנס לעומק, אולי תוכלי לשתף בכך את המטפלת, ושזו תהיה הזדמנות לשינוי של הדפוס הישן. הכניסה לאיזורים מסוג זה היא לא פשוטה ורגישה, ולעתים קרובות מייצרת רצון להתרחק או להימנע. נסי לבוא במגע עם הםחדים וההימנעויות שעולות, ולשוחח על כך בטיפול עצמו.
בהצלחה,
יעל
היי. מה ש נחמד שיש פורום כזה , אז קודם כל תודה . אספר על עצמי קודם אני בת 38 מטפלת ברפואה סינית , לבד עם שני ילדים אחד גדול ושני קטן .
מה שמטריד אותי עכשיו כמו את כולם זאת הקורונה . אני דווקא מתמודדת מאוד טוב מכל הבחינות , אפילו מצאתי לי דרך אחרת להכניס כסף מהבית שזה לא טיפול . תמיד ידעתי שאני הכי טובה במצבי לחץ .
לפעמים אני חושבת מה הגבול שלי מתי אוכל להישבר ? אבל לא נראה לי שזה יכול לקרות בעצם אי אפשר לדעת .
מה שאני חושבת עליו כרגע זה איך המצב ישפיע על כולנו כשזה יגמר וזה יקח זמן ..
הכל הולך להשתנות , דבר הזה שצריך להתרחק מכולם ואסור מגע , נראה לי שקורונה מפגישה אותנו עם הפחדים הכי גדולים שלנו ועכשיו אנחנו רואים מי אנחנו באמת .
ועוד דבר , אני מאוד עצמאית ובחיים לא הייתי תלויה בגבר ,אבל משום מה אני בוחרת גברים שהם מעט בדיכאון , הרצון הזה לטפל בכולם .
בכלל בחור אחרון שזה סיפור הזוי הוא לא מארץ ויש לו מאניה דיפרסיה ובטוח גם חרדה חברתית.
מאיפה הרצון הזה לטפל בכולם ?
ועוד דבר שהוא מעצבן אותי לפעמים . אני תמיד חייבת להשיג מה שאני רוצה ואם זה לא קורה אני מתחרפנת מעט . מרגישה רע עם עצמי שלא השגתי ממש קשה להרפות .
סליחה על האורך תודה .. אני מורכבת
שלום תהילה,
המשבר הנוכחי מציף פחדות וחרדות בקרב אנשים רבים. אני חושבת שאת לא לבד בעניין הזה, ואם את מרגישה צורך בכך, אני ממליצה לא להישאר לבד עם התחושות ולשתף בפחדים את האנשים הקרובים, גם אם התפקוד שלך ברמה גבוהה, מותר לפחד.
איני יודעת לענות מאיפה הרצון לטפל באחרים, אבל נראה שאת מעלה תהיות לגבי הצורך הזה ועד כמה הוא משרת אותך. כמובן שאם היית מעוניינת בכך היית יכולה לפנות לטיפול רגשי בו תוכלי לנסות להעמיק יותר בבחירת בני זוג ובצורך שלך בתוך בניית קשר זוגי. כך גם לגבי הצורך להשיג את מה שאת רוצה.
בהצלחה,
יעל
אני מתנצלת מראש על האורך אבל נואשת לחוות דעת ונקודת מבט נוספת:
לפני 5 שנים בערך התחלתי טיפול אצל המטפלת הנוכחית, שנה וחצי ראשונות היו מאוד אינטנסיביות (גילוי של טראומה מינית בילדות, ופעמיים נסיונות התאבדות). אחר כך היו תקופות של הפסקות ושיגרה לסירוגין.
היא מטפלת מדהימה. הקשר בינינו היה מצויין והיא איפשרה לי תמיד בגלל המצב שלי לכתוב לה בהודעות כשהרגשתי צורך לשתף בין המפגשים. היא אמרה לי שאני תמיד יכולה לכתוב, אבל היא עונה כשהיא יכולה, וכשיש לה מה לענות. בכל אופן היא תמיד קוראת.
בגלל שגרתי עד לפני שנה עם שותפים, אז טלפונים פחות באו בחשבון, והשתמשתי המון בווטסאפ ובמייל.
היה לי קשה התלות הזו ודיברנו על זה הרבה במפגשים. מבחינתה זו תקופה של תלות שהיא הכרחית בטיפול ויום אחד המטרה שאוכל להסתדר גם בלי לכתוב לה.
אני כותבת בקצרה, אבל רוצה להדגיש שהיא באמת היתה בסדר. נתנה לי הרבה מאוד חום ואהבה ואיפשרה לי להתפרק חופשי מולה.
בשנה האחרונה אני גרה לבד ורחוק מאוד ממנה. לא היו הרבה הזדמנויות למפגש נורמלי. לפני שעברתי היא הרגיעה אותי שנוכל להיות בקשר טלפוני וכו, אבל למעשה היא חיכתה כל הזמן ליוזמות שלי ולא התעניינה בי מרצונה. זה פגע בי, ואמרתי לה את זה כמה פעמים בכעס.
היא כל הזמן החזירה את הכעס אלי ואמרה שהוא שלי מתוך המציאות הפנימית שלי ושוב ושוב החזירה אותי לטראומות העבר שביקשתי לשכוח.
מה שהרג אותי הפעם, זה קצת לפני כל הקורונה הייתי במצב נפשי קשה ושלחתי לה הודעה כדי לברר אם אוכל להגיע, אך היא לא ענתה לי הרבה זמן. בינתיים התפוצצתי (מחשבות התאבדות כפייתיות) ומצאתי טלפון של מטפלת באזור שלי, התקשרתי אליה וקבעתי פגישה. אחכ כתבתי למטפלת שלי מה עשיתי... היא איחלה לי בהצלחה ובאהבה גדולה אבל לא התעניינה בי!!! זה פגע בי קשות!!! למה היא לא שואלת לרגשותי? פחדתי גם ככה פחד מוות מהצעד.
ואז הטחתי בה האשמות בווטסאפ. כעסתי על ההתנהלות שלה מולי. ביקשתי בפשטות שתתעניין בי. אחרי המפגש הראשון עם המטפלת החדשה יצאתי בוכה ממש, כתבתי לנוכחית בתחינה שאני רוצה לדבר איתה. רציתי להתייעץ, לנתח איתה מה נכון לי לעשות, אם להמשיך או לא. היא לא יכלה באותו יום. למחרת כתבה לי שננסה מחר, למחרת שלחתי הודעת תזכורת, ואז היא לא קראה אותה ש-ב-ו-ע. גם אחרי שקראה לא הגיבה ולא פנתה ביוזמתה. לי כבר לא היה נעים כי הייתי ככ ברורה. ביקשתי והיא התעלמה ממני במופגן! ואז החלטתי שוב לכתוב לה על הפגיעה ואז היא התקשרה אלי. היא התעניינה בי כאילו לא היה כלום אבל לא הייתי מסוגלת לשתף. ביקשתי ממנה לדבר. ואז יצא ממנה כל כך הרבה כעס עלי!!! כאילו היא אגרה 5 שנים את כל מה שהטחתי בה והטיחה בי חזרה. היא אמרה לי בעיקר שני דברים: 1. להפסיק כבר עם הווטסאפ הזה ובמקום זאת להתקשר ולבקש לקבוע זמן לדבר. 2. אם את הולכת למטפלת אחרת אני מאוד מכבדת ומכל הלב מאחלת לך בהצלחה, אבל אני לא שם!!! במטרה מבחינתה לאפשר לי עצמאות ובחירה ו"לא לבלבל אותי".
היא אמרה לי משפט שמאוד מכאיב לי: שההתנהגות שלי מייצרת דחייה (וזה אחד הדברים שהכי מכאיבים לי כל חיי והיא יודעת את זה). בסוף השיחה סיכמנו שאני צריכה לחשוב האם להמשיך איתה או לא והיא מחכה ממני לתשובה. לפני כן כבר החלטתי לא להמשיך בטיפול בכלל כי כבר איבדתי אמון.
אחרי שבוע וכל המצב עם הקורונה היא שלחה הודעה שהיא מזמינה אותי לפגישה בזום.
נעתרתי. נעתרתי בעיקר לכאב הנפשי ולבדידות האיומה שלי. עד למפגש היא גם שוחחה איתי טלפונית כשביקשתי והשיחה היתה טובה והחזיקה אותי. אבל המפגש בזום שוב החזיר אותי לעלבון. ניסיתי להחזיר אותה למשפט הזה שהיא אמרה לי, שאני מייצרת דחייה. רציתי להבין יותר למה כל האנשים הקרובים אלי תמיד מואסים בי. והיא כאילו התייחסה לזה כנחלת העבר ושאין צורך לדוש בזה. בנוסף עצבן אותי שבכיתי בשיחה... ואז פתאום נגמר הזמן והיא מיהרה לסיים בלי רגע לאפשר לי לנשום או להירגע.
אני מרגישה באופן כללי שנמאסתי עליה למרות שהיא לא מוכנה לזה שאני מדברת ככה ואומרת שאני זו שמאסתי בעצמי ולא מקשיבה לעצמי ושאני משחזרת. זה נכון במידה מסויימת, אבל עדיין! ציפיתי ממנה להיות אחרת.
בקיצור כבר שבועיים לא כתבתי לה מילה. אני כעוסה ופגועה ובעיקר איבדתי את התקווה שאצליח ליצור קשר בריא אי פעם (זה הקשר היחיד הקרוב שהיה לי).
אני חושבת שבשיחה שהיא צעקה עלי ושהיא התכוונה לחתוך את הקשר בגלל שהלכתי לטיפול אחר בלי להבהיר לי את זה קודם - זה לא היה מקצועי והיא פעלה מהבטן או סתם כי יום רע.
האם את חושבת גם ככה? ומה את מציעה לי לעשות? בא לי להתנתק ממנה כדי להוכיח לעצמי שאני לא זקוקה לקשר אנושי אך מצד שני קשה לי כי היא כל עולמי ואני לא נרדמת בלילות מהריק. טיפול חדש לא בא בחשבון.
יש סיכוי שאשים קץ לחיי בקרוב כי באמת אין לי במה להיאחז. גם סתם ככה נמאס לי לשלם כל כך הרבה כסף בשביל שמישהו יקשיב ויתייחס אלי!!! למה דבר ככ בסיסי צריך לבוא לי על חשבון הוצאות אחרות שאני לא מרשה לעצמי להוציא??? עד מתי???
בבקשה תעזרי לי!!! ותודה רבה מראש.
שלום תאי.
אני שומעת את עוצמות הכאב, ואת התחושה שאולי אפילו לא תצליחי לעמוד בו. אני יכולה להבין זאת- נשמע שהדינמיקה שנוצרה נוגעת בדיוק באזורים הכואבים ביותר של עברך ושל ההווה שלך.
ברשותך, אמנע מלהשיב על השאלה האם המטפלת נהגה במקצועיות או טעתה, משום שאני חושבת שקשה מאוד "לחרוץ משפט" כאשר שומעים רק את חוויתו של צד אחד. אני חושבת שהכיוון ממנו כדאי לגשת לנושא הוא לחשוב על כך שבדינמיקה הנוצרת בין המטפל למטופל מתגלמות ומשתחזרות פעמים רבות דינמיקות מכאיבות מעולמו של המטופל. אין זאת "אשמת" המטופל אלא תהליך שנוצר במפגש הספציפי בין עולמו הפנימי של המטופל, מקצועיות המטפל ועולמו הפנימי של המטפל. אני יכולה רק לשער שדבר דומה קרה בינך לבין המטפלת ויצר דינמיקה המלווה בתחושות של כעס, אכזבה, אי הבנה ותחושת פגיעה, בגידה ונטישה. השאלה בנקודה זו, בעיני, אינה מי צודקת ומי טועה אלא האם אפשר לעבוד עם מה שקרה ביניכן: האם אפשר להתבונן יחד, לחשוב ולתת מילים להתרחשות ומתוך כך לבנות שיח שיסייע הן לשקם את היחסים והן להרחיב את הבנתך את עצמך. במידה ושיח כזה מתאפשר, הוא יכול להוות נקודת מפנה חיובית משמעותית ועוצמתית בטיפול. במידה והשיח נתקע והופך למאבק, הוא יכול לגרום נזק ובמצב כזה דווקא הייתי שוקלת פנייה לטיפול חלופי, במיוחד לאור העובה שאין מדובר כרגע בקשר טיפולי רציף.
אני מבינה כמה קשה ומטלטלת החוויה עבורך, אך יכולה רק להציע לנסות ולהפוך אותה לנקודת צמיחה, עם כל הקושי הכרוך בכך.
ליטל
היי..
רציתי לדעת במקרה שיש לי בעיות עם העבר של הבת זוג( לא נשואים עדין) עבר רגיל לא משהו מעבר לנורמה ,
קשה לי לשכוח מזה וזה לא מרפה ממני ,
מרגיש לי כאילו זה פוגע בי ומוריד ממני ,
ואני באמת אוהב אותה ולא רוצה לוותר עליה ועל הזוגיות שלנו.
הייתי שמח לדעת אם אנחנו צריכים ללכת לטיפול זוגי , או שאני צריך ללכת לבד .
והאם ללכת ליעוץ זוגי או פסיכולוג וכדומה..?
תודה.
שלום לך.
נשמע מדבריך שאתה חש כי עיסוקך בעברה של בת זוגך הוא עיסוק יתר לא פרופורציונאלי אשר מביא לפגיעה בקשר, ולא תיארת דינמיקות זוגיות עכשוויות המטרידות אותך, כך שאני נוטה להאמין שטיפול פסיכולוגי פרטני בגישה פסיכודינמית הוא הטיפול המתאים. טיפול בקושי שאתה מתאר יתמקד בדרך כלל בהתבוננות בגורמי העומק, או הגורמים הלא מודעים, המביאים לעיסוק היתר בעברה של בת הזוג, ובעיבוד ומתן מילים לתחושות המתעוררות במצבים אלו. במרבית המקרים, עיבוד רגשי זה מסייע לנפש לבטא את התוכן הלא מודע המטריד אותה, ובכך משחרר אותה מביטויו דרך ה"סימפטום" של עיסוק היתר.
ליטל
תוכל לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול
שלום.
בעקבות עבר מורכב אני מנותקת רגשית.
כנראה ברמה גבוהה מאוד של ניתוק, אני שומעת הרבה מאנשים שפגשו אותי/ דיברו איתי ואני הבטתי עליהם (לפי דבריהם) אך לא התייחסתי אליהם/לדבריהם.
אני לא נראית לא שפויה.
יש לי עבודה תובענית, קריירה מרשימה ומשפחה, בעל וילדים.
בעבר לפני יותר מ20 שנה עברתי טלטלה עצומה כאשר שיתפתי חברה באופן שיאפשר לי לקבל תמיכה ולא לחשוף את המצב המורכב, וכשהעניין התגלה עברתי כמין נידוי חברתי ומשפחתי כאשר כולם היו בטוחים שאני משוגעת שהוזה הזיות/ סובלת מפיצול אישיות.
באותה תקופה, כאשר הייתי בבידוד מוחלט, ולא היה לי למי לדבר, כי גם אני הייתי מבוהלת מאוד ולא הבנתי מה קורה לי (לא היה מי שיסביר, היתה רק הכחשה והאשמה) הייתי נכנסת לשירותים ופשוט מדברת לעצמי.
מאז ועד היום אני מדברת לעצמי, לרוב במחשבה, אך כשיש משהו שמציף אותי ואינני רוצה לתת לו לעלות, אני יכולה אפילו באמצע הרחוב לומר איזו מילה בקול לעצמי.
או לחילופין לבצע איזו פעולה פיזית שתעצור את ההצפה, כמו טלטול הראש/ הליכה נמרצת, ועוד.
ברור לי שמי שרואה אותי מהצד בזמן שאני עושה את זה לא בטוח בשפיותי.
העניין הוא שאני לא מרגישה לא שפויה אלא מוצפת מידי, באופן שאין לנפש דרך אחרת להתמודד מלבד לדחות באופן כזה את ההצפה.
האם מצב כזה של דיבור לעצמי בקול של מילה פה ושם/ תנועות גוף באופן לא ממש נשלט (כי זה בורח לי כשאני מוצפת) מוכיח בכל מקרה על חוסר שפיות?
או שזו באמת דרך של הנפש הבריאה לברוח מהתמודדות עם תכנים בלתי נסבלים?
אני מבינה שא"א לאבחן דרך הפורום, ורק מבקשת כיוון.
מה זה יכול להיות? ממה יכול לנבוע? והאם יש מצב שגם אנשים שפויים מתנהגים כך?
שלום לך.
כפי שכתבת איני יכולה לאבחן דרך הפורום, אך ממבט חלקי זה נדמה לי שאני יכולה להצטרף לתחושתך שלא מדובר ב"חוסר שפיות" אלא במפגש עם אזורי חוויה שהם כל כך מייסרים, וכל כך נטולי מילים, עד שאין אלא לבטא אותם בגוף ובדיבור פנימי. אני לא חושבת שיש לכך מילה "מקצועית" פורמלית, אך אני יכולה לדמיין כמה נפשך כאובה ובודדה ברגעים האלו בהם את מחפשת מענה ופונה בחזרה אל עצמך ואל גופך. לאור זאת, למרות חוויות העבר הלא פשוטה, אני חושבת שכדאי לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי לייצר מרחב פתוח, בנוכחות אדם אחר, לעולמך הפנימי ולתחושותייך. במקרים רבים, העיבוד המשותף של העולם הפנימי המתאפשר בטיפול מהווה חוויה מתקנת רבת משמעות הן סביב אותם תכנים בלתי נסבלים והן סביב היבטי חיים משמעותיים נוספים.
ליטל
תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
שלום, אני מתחבט בעניין ההערכה העצמית שלי..
מילדות נאמר לי שלא להיות יהיר ומתנשא. זה היה אחד ממשפטי המפתח. למעשה יש לי רמת אינטיליגנציה גבוהה יחסית.
בחיי היום יום אני נתקל בבעיות גם עם העובדים שלי וגם עם החברה ונראה לי שיש מכנה משותף.
מצד אחד אני לוקח עלי את האשמה כדי לא להיות יהיר מצד שני אני כן מרגיש שיש לי הבנה יותר עמוקה של התהליכים ושעצם חוסר ההערכה העצמית בשם הענווה היא הגורם לבעיות,.
אם הייתי מתייחס לעובדים חדשים כפחותים ממני, גם ברמה המקצועית וגם ברמת ההתפתחות האישית, הייתי מפתח דרכים ללמד אותם ומכיוון שאני מתייחס אליהם כשווים אני מתבדה.
אני מרגיש שהצלחתי לבטל את הלימוד הראשוני שקיבלתי בשנותי הראשונות, ושכיום אחרי שיצרתי קשר והרגעתי את התינוק הנטוש המבועת שחי בתוכי, אני שולט על חיי.
אני גם רואה אצל אחרים מתי שהתינוק או הילד הפגוע שבתוכם משתלט עליהם והאפשרות לתקשורת בונה נעלמת.
כמו כן למדתי להפריד בין תהליכים רגשיים ותהליכים מחשבתיים כדי למצות את שניהם להחליט בבהירות ולא להסחף לרגש או לבטל אותו.
השאלה שלי היא כיצד אפשר להתייחס לאחר בופן בריא כשאני חש שאנחנו לא שווים.
האם יש דרך למדוד באופן אובייקטיבי את "רמת השפיות" (שפיות כאן היא הרמה שאדם מודע לתבניות ההתנהגות האוטומטיות שלו וניווט חייו ללא יצירת כאב נוסף באופן לא מודע), וכיצד לתקשר עם אנשים בעלי רמות שונות.
>ודה רבה על האפשרות להתבטא בפומבי ואלי אף לקבל עצה.
בברכה
תום
שלום תום.
נשמע מדבריך שבין אם מדובר ברמת השפיות, בין אם ברמת האינטלגינטציה ובין אם בהיבטים אחרים, ההשוואה לאחרים תופסת מקום משמעותי באופן בו אתה ניגש לסיטואציות בין אישיות, ונדמה לי שאף מפריעה ומקשה עליך. במרבית המקרים, עיסוק רב בהשוואות ובנושא הערך העצמי וערכם של אחרים קשור בתחושות לא פשוטות אשר האדם נושא עמו בנוגע לאופן בו הוא חווה את עצמו. בדרך כלל, היבט זה כרוך ומשפיע על היבטי חיים משמעותיים נוספים. לאור זאת, אני חושבת שהעניין אינו קבלת עצה או "מתכון" לאופן ההתנהגות ה"נכון"- נדמה לי שמוטב לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכל להתבונן יותר לעומק בנושא ובאופן בו אתה פוגש אותו. טיפול יכול לסייע לך לעבד לעומק את הגורמים הלא מודעים העומדים תחת נושא הערך, ולשחרר אותך מהעיסוק בו ומהשלכותיו האפשריות על חייך וקשריך.
ליטל
תוכל לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול
שלום
בגיל 33 החלטתי לתת לעצמי מתנה וללכת לטיפול מתוך הבנה שאני מטפלת בכל הסביבה שלי והגיע תורי להיות מטופלת,שיהיה לי מקום שהוא פרטי ורק שלי,זמן שהוא רק שלי. וכך היה. הייתי בסוגים שונים של טיפולים-פסיכודינאמי,קואוצ'ינג,פסיכותרפיה גוף- נפש.כולם היו מוצלחים ומכולם הפקתי הרבה והצלחתי להייטיב את חיי.כולם התאפיינו ביחסי מטפל מטופל מאוד נעימים,תחושה שהמטפלות איתי גם מחוץ לחדר הטיפולים,זמינות קשובות,נמצאות שם עבורי.
אני טיפוס שמקפיד מאוד על שמירת הגבולות ובהם הגבולות של מטפל -מטופל.אינני מתקשרת,אינני מציפה בהודעות,אינני תלותית ועוד.
לאחרונה סיימתי טיפול לאחר תקופה מאוד ארוכה משום שהרגשנו אני והמטפלת שלי שישנה איזה תקיעות טיפולית ושינוי מטפלת עשוי לשחרר את התקיעות ולהביא להתקדמות בטיפול.
וכך היה- עברתי למטפלת אחרת.חשוב לציין שזו מטפלת עם המון נסיון,נעימה ונחמדה,ובאמת כבר מהטיפולים הראשונים הרגשתי שהטיפול נכון לי ואני מצליחה להתמודד עם התקיעות מהטיפול הקודם.
העניין הוא שחוץ משעת הטיפול בתוך החדר,אני לא מרגישה שיש יחסי מטפל מטופל כפי שהיית רגילה.הקשר מתבטא אך ורק בתוך החדר,כאשר אני מנסה לתקשר בוואטצאפ,אני מקבלת תשובות של מילה או שתיים ותחושה שאני מטרידה( ואני באמת לא מטרידנית),תחושה שאני "מעבירה כרטיס" בטיפול וכשמסתיימת השעה אני לא ממש מעניינת אותה.ברור לי שמדובר בפרסונות שונות ובתפיסות עולם אחרות לגבי יחסי מטפל מטופל,אך ככל שעובר הזמן(אני אצלה כחצי שנה) אני מרגישה שזה מאוד מפריע לי ומעלה בי כעס כלפיה עד כדי רצון לעזוב את הטיפול.כשהעלתי זאת בפניה היא בעיקר טענה שהיא פרסונה שכזו.
אני מרגישה שיחסי המטפל מטופל הם קריטיים מבחינתי ותנאי חשוב להצלחת טיפול עבורי.
אשמח לשמוע את דעתך בנושא,האם נכון שאנסה להתרגל לסוג זה של מטפלת ולוותר על הפרמטר של יחסי מטפל מטופל? או לשחרר ולמצא מטפלת אחרת?
תודה.
שלום א׳,
נשמע שאת מאוד מנוסה בתחום הטיפולים, ושצברת ניסיון שמאפשר לך לדעת מה את מרגישה שנכון לך בטיפול. אני לא חושבת שניתן ושכדאי לוותר על החשיבות של יחסי מטופלת-מטפלת שכן אני מאמינה שטיב היחסים הינו משמעותי ביותר. עם זאת, ניתן להפיק התקדמות טיפולית בתוך כל מני סוגי קשרים. אני מבינה שניסית לדבר על כך עם המטפלת ועדיין לא הרגשת שאת מקבלת מענה מספק. השאלה שנשאלת היא עד כמה את מרגישה שהטיפול תומך בך, ואם התשובה היא שהקשר הנוכחי מקשה על התקדמות טיפולית, ניתן לשקול מעבר לטיפול בו תרגישי יותר בנוח.
בהצלחה,
יעל
לילה קשה.הרבה דמעות.נרדמתי רק ב4 בבוקר.
חלמתי שהיא מגיבה בעוקצנות למייל ששלחתי לה, וגם כותבת לי שהיא תוכל להמשיך להיפגש איתי בשבועיים הקרובים ואחכ היא עוזבת ונצטרך לסיים את הטיפול.
כשהתעוררתי עייפה וכאובה חשבתי שאולי כדאי להפסיק את הטיפול עד שיחלוף משבר הקורונה הזה.
להתחבא עד שהכל ייגמר.
בשביל מה אני צריכה את כל זה???
מה את חושבת?
שלום לך.
המצב הנוכחי באמת קשה וכפי שאת מתארת בעצמך, דורש הסתגלות לא רק ברמת המציאות החיצונית (והשלכותיה הנפשיות) אלא גם ברמת הקשר הטיפולי. החוויה של משבר שהוא גם משותף למטפל ולמטופל היא חוויה ייחודית ולא פשוטה, ונשמע שהצלחתן לדבר, לתקשר, לתת מילים למה שקורה לכן בתוכה, וזה חשוב. אני מבינה מדברייך שזה גם מקל ומאפשר, אבל כמובן לא מעלים את הקושי.
נדמה לי שבתקופה מאתגרת ומשונה כל כך, אחד האתגרים הוא להבחין, לזקק בין מה שקשור לקשיים הנובעים ממשבר הקורונה לבין הקשיים הפנימיים המתקיימים בין כה וכה. ההפרדה היא כמובן לא חד משמעית, הרי הנפש היא אותה נפש, אבל נדמה לי שיש חשיבות להבחנה. למשל, אני חושבת כמה חשוב לבדוק האם ההתלבטות שלך לגבי המשך הטיפול קשורה בקושי להסתגל לטיפול בעת קורונה וכמה היא קשורה להיבטים אחרים שקשורים לכאבים הכרוכים במצבי תלות, קשר ואינטימיות. במילים אחרות, מציעה לשוב ולדבר, לעבד, לגעת ולהבין יותר.
מעבר לכך, אני כמובן לא יכולה לחוות דעה חד משמעית מתוך הכרותי החלקית בלבד עם הטיפול שלך אבל תחושת הבטן שלי היא- בשום אופן לא! נשמע שיצרת קשר עמוק ויקר ערך שיכול לשאת לא מעט טלטלות. צריך לשמור על דברים כאלו.
ליטל
ריכזנו עבורכם מידע ומאמרים שיוכלו לסייע בתקופת משבר הקורונה
שלום רב!
אני כעת נמצאת במצוקה מאוד ממושכת בני לבין אמי ובני לבן הזוג לחיים של
אמא
שלי אני בת 29 מדובר על המון ויכוחים וריבים שכוללים גם ניבולי פה מצד בן זוגה
של אמי לאחרונה אמר לי סתמי את הפה שלך אני אמרתי לו שהוא בן זונה
כתגובה ואני מחזירה כמובן גם בניבולי פה שאמא מקללת אותי או בן זוגה לחיים
כמו כן אין לאמא שלי כסף כרגע לשלם
לטיפול משפחתי אונליין בסכום של 200 שח לפגישה
ואם לא הפנה לטיפול מיידי המצב ימשיך להיתדרדר וממש לא
נעים ככה להמשיך לחיות בבית אחד שלושתנו ולהיות באווריה של מתחים כל
הזמן אני היתקשרתי למרכז מיתל בבאר שבע הם העבירו את הפניה שלי
הדחופה למרכז מיתל בבאר יעקוב והמוקדנית אמרה לי אנחנו לא מקבלים
מטופלים
חדשים ואמרה שהיא תעביר את הפניה שלי ויחזרו אלי ובנתיים לא חזרו בכלל
כי היא פניה דחופה מאוד אני השארתי אתמול בערב מרוב תסכול ויאוש בחיפוש
למתן עזרה
למצבי הודעה במושיבון הקולי של מרכז מיתל בבת ים ואנסה מחר בבוקר להרים
אליהם טלפון חוזר
על מנת שהגיע אליהם ביחד עם אמי לטיפול משפחתי דחוף האם
יש מקום אחר לטיפול משפחתי בחינם כמו מרכז מיתל שאוכל לפנות אליו כעת?
אשמח לקבל מענה על תשובתי תודה מראש אנונימית
שלום לך,
טיפולים בחינם לרוב מוצעים במרכזי בריאות הנפש במקום המגורים, אך לעתים קרובות קיימות רשימות המתנה. איני יודעת על טיפולים המוצעים בחינם, אבל לאור המצב יש מטפלים שמציעים טיפולים מוזלים אונליין. אני מציעה לך לחפש מטפלים (אפשרי גם דרך האינדקס באתר שלנו) ולשאול האם יתאפשר טיפול מוזל בשל הדחיפות וכן בשל המצב.
בהצלחה,
יעל
היי. חוששני שאני מפתחת איזה שהוא מצב פסיכיאטרי וזקוקה לעזרה. לא יודעת למי לפנות. בגלל איזושהי תקרית במסגרת העבודה אני נמצאת בבית כרגע ולא מסוגלת לתפקד. אין לי שום חשק לעשות דברים שגרתיים כמו לנקות את הבית, לבשל. מכריחה את עצמי להתקלח. שוכבת מול טלוויזיה ימים שלמים כי ברגע שאני לא צופה בטלוויזיה המחשבות שליליות מציפות אותי ואני מתחילה לבכות, נכנסת לסוג של חרדה. מה שמפתיע התיאבון שמור למרות כל התסמינים.מתעוררת בלילה או בבוקר עים תחושת מועקה בלתי נסבלת. יש לי סוג של פלשבקים(עוברת פעם אחרי פעם את הסיטואציה שגרמה לי להכנס למצב הזה).
לא נטלתי מאולם טיפול פסיכיאטרי תרופתי. לפני כ20 שנה טופלתי במרפאת טראומה ע" פסיכולוגית בעקבות ארוע אלימות שחוויתי. היבנתי שאפשר לפנות לרופא ליאזון אבל לא הייתי רוצה שהמידע על כך יופיע בתיק הרפואי שלי. חוששת מפגיעה בקריירה שלי. למעביד שלי יש ויתור על סודיות רפואית שלי. למי את ממליצה לפנות-לאיזה סוג של מטפל? תודה מראש
שלום פואינה,
אני ממליצה לפנות למטפל קליני כלשהו, כגון פסיכולוג/ית קליני/ית או עובד/ת סוציאליים קליניים שיוכלו להעריך את המצב ולבנות תכנית טיפולית מתאימה. אם אין ברצונך לפנות באופן ציבורי, ויש באפשרותך, תוכלי לפנות באופן פרטי כמובן. תוכלי גם לחפש טיפול מתאים באינדקס המטפלים באתר שלנו. מאחר וכרגע בשל המצב מוצעים הרבה טיפולים באופן מקוון, אולי תוכלי לחפש טיפול שכזה. יש מטפלים שמציעים טיפולים מוזלים בתקופה זו. בזמן הפניה, תוכלי לתאר את המצב ולוודא שלמטפל יש ניסיון עם קשיים רגשיים מהסוג שאת מתארת.
בהצלחה,
יעל
בתחילת המשבר הייתי בפאניקה.מוחלטת.פחדתי מאבדן בעיקר.והרגשתי חורבן.אסון.
גם היא עברה טלטלה,הרגשתי את זה בשיחות שלנו וזה הפחיד אותי עוד יותר.
פחדתי לאבד אותה.ושהיא אחרת.אחכ התרגלתי.וגם דיברנו.על הטלטלה של שתינו.
אני חושבת על זה כאילו שתינו היינו על אותו הר אוחזות ידיים ופתאום שתינו באותו זמן דרכנו על סלע שזז תחתינו ומעדנו והידיים ניתקו.ועכשיו שתינו מצאנו שוב סלע יציב לעמוד עליו והידיים שוב יכולות להחזיק זו את זו.
אבל התעייפתי.ומאז ערב החג אני שקועה באיזה עצב עמוק ומתקשה להתרומם.
אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לסחוב.
אני מרגישה פחד ממוות מצד אחד ורצון למות מצד שני.לא יודעת איך זה יכול להיות.אבל ככה זה..
כמו רצון לקחת את השליטה בידיי ולוותר מראש.ואני לא מדברת רק על מוות מקורונה.אלא על מוות בכלל.
אני מרגישה שאני נחנקת כבר למרות שיש לי את כל התנאים להחזיק מעמד.ויש כאלה שבמצב קשה משלי.אני יודעת..
אין לי כוח יותר.
שלום ליטל.
בעקבות משבר הקורונה אמרתי למטפלת החדשה שאני מבקשת הפסקה בתקופה זו שהקשר אמור להיות טלפוני כי אין לי אפשרות לקיים פגישה כשכולם סביבי (בעלי והילדים)
היא קיבלה בהבנה ואמרה שאם ארצה אוכל לפנות אליה וננסה למצוא אפשרות לקיים מפגש בטוח.
אני אמרתי לה את זה באמת, ניסיתי להסתדר בלי הפגישות בגלל המצב הכלכלי הלא ידוע, אך בשלב כלשהו נשברתי ואז- חזרתי למטפלת הראשונה, הייתי במצב קצה והרגשתי שאני חייבת החזקה מיידית, ומכיוון שאת המטפלת הקודמת אני מכירה זמן רב, הרגשתי שטלפונית ההחזקה שלה תהיה לי משמעותית יותר, ולכן חזרתי דווקא אליה.
הקשר ביננו ממשיך להיות מורכב מאוד וכואב מאוד, ואני יודעת שזו החלטה שלי ולא באתי לדון בזה.
כעת בערב החג המטפלת החדשה שלחה לי הודעה שהיא חושבת עלי הרבה ומאחלת לי חג שמח וכו'.
ואני מרגישה מאוד מגעילה ורמאית שחזרתי לקודמת.
לא תכננתי לשקר חלילה, לא תכננתי לחזור, אבל זה מה שקרה.
אני חושבת שהחדשה הרבה יותר מתאימה לי, אני מרגישה שככה אמור להיראות טיפול: מקום בטוח , מוגן, מקבל, מכיל, נעים.
ואצלה יש את כל זה.
אצל הראשונה אני כל הזמן מרגישה שכל מה שאני אומרת עוד יתנקם בי יום אחד.
ועכשיו אחרי ההודעה שקיבלתי מהחדשה, אני רוצה לחזור אליה.
אני מרגישה שאני מבלבלת את עצמי עם המשחקים הללו.
שאני לא באמת פה ולא באמת שם.
האם כדאי לי לספר לשתיהן שזה המצב? כך שאוכל לקבל עזרה?
או שהן תרגשנה מרומות ונבגדות?
אני מרגישה שאני עושה את זה כי באמת אני לא רוצה אף אחת, אבל לא מחזיקה בלי...
שלום חניתה.
נדמה לי שמשבר הקורונה ו"ההחזקה הטלפונית" אינם העניין המרכזי, אלא הקונפליקט העמוק בין סוגי הקשרים השונים שנפשך מחפשת, ובא לידי ביטוי ב"קפיצה" בין הטיפולים. מאחר וכבר התחלת טיפול חדש, אני חושבת שנכון לשתף את המטפלת במה שקורה ולהבין יותר לעומק את בחירותייך.
ליטל