פורום טיפול נפשי

מהשניה הראשונה שהתחילו לדבר על קורונה, כל מה שאני שמעתי זה הילדים בבית, חל"ת, דמי אבטלה... ומאותה שניה החרדה והפאניקה תקפו אותי ואני מרגישה שאני לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר, רק חושבת מה נעשה ואיך נצא מזה ואיך נשלם על זה ועל זה, וההוצאות דווקא גדלות כי אנחנו כולנו בבית אז צריך יותר אוכל ויותר חשמל ויותר ויותר ויותר...
אני מרגישה את החרדה הזאת הופכת לאט לאט לדיכאון משתק והמחשבה הזאת גורמת לעוד יותר חרדה ופאניקה ומעגל הקסמים נמשך...

כולם מאד חוששים על מה יהיה עם הקורונה, איך לוודא שלא נידבק וכו'. אבל אני רק חושב על היום שאחרי... איך חוזרים לשגרה אחרי כזה דבר? איך משתקמים כלכלית? בינתיים אני מצליח להחזיק את עצמי, אבל אם המצב יישאר ככה הרבה זמן אני חושב שגם אני, כמו רבים, אתחיל להרגיש דיכאון של ממש מהמצב. איך יוצאים מזה אח"כ? איך חוזרים להיות נורמלי?

אשתי סובלת מדיכאון קליני, מטופלת בנוגדי דיכאון וכבר שנים שהיא מאוזנת. יש הבלגות פה ושם כמו לכל אחד, אבל בגדול ממש יודעת לשמור על עצמה. אחד הדברים שעוזרים לה מאד לשמור על האיזון הוא השגרה, המסגרת. וכשהיא השגרה הזאת נעלמת היא מרגישה שהכל מתפרק, שאין לה שליטה ואין לה במה להאחז. ועכשיו עם כל ההסגר הזה, וכל החרדה סביב הדבקות והמצב הכלכלי וכמה זמן זה יימשך... היא ממש מתחילה ליפול לחור השחור הזה.
ממש קשה לה לקום מהמיטה בבוקר. אנחנו בחלוקת זמן עם הילדים כדי ששנינו נוכל להמשיך לעבוד. אבל היא עובדת מהבית - אני לפחות קצת יוצא. אז גם כשהיא עובדת, זה בחדר בבית בזמן שאני והילדים משחקים בסלון. ובסוף כל יום, אין לה כח לצאת לסיבוב לבד ברחוב, והיא כמובן לא יכולה ללכת לחברה.
היא מוציאה את התסכול שלה על הילדים ועלי... כאילו כועסת עלי כל הזמן. אני חושב שהיא פשוט כועסת על היקום ואני הבן אדם היחיד שהיא יכולה לזרוק את הכעס עליו. ואני מבין אותה. אני ממש רוצה לעזור לה להרגיש יותר טוב, לחזור קצת לעצמה. אני יודע שזה מצב ממש לא פשוט - יש לנו 3 ילדים קטנים, הם מצריכים הרבה אנרגיה, עם אחד מהם אנחנו תקועים כבר שנה בגמילה...
וכל פעם שהיא כועסת עליהם או עלי, היא אח"כ מלקה את עצמה על זה ורק מרגישה עוד יותר נורא. אני ממש מודאג ולא בטוח מה לעשות ואיך אני יכול לעזור לה.
בגלל שהיא מאוזנת, היא הרבה שנים לא בטיפול. כבר שנה שאנחנו מנסים למצוא כסף בתקציב שלנו כדי שתוכל להתחיל שוב טיפול פסיכולוגי. אבל עכשיו עם המצב... גם היא לא יכולה לצאת לטיפול, ובינתיים הטיפול אונליין מרגיש לה קר, במיוחד אם זאת רק ההתחלה, וגם בגלל שאנחנו לא יכולים לעבוד מספיק שעות היא מאד פוחדת על המשכורות שלנו ולא מוכנה לשקול אפילו להתחיל טיפול...

אני יודעת שיש אנשים חולים ואנשים בבידוד. ובכלל אנשים שמנסים שנים להביא ילד לעולם ולא מצליחים! אבל אני מרגישה שמאז ההסגר הזה, אני קמה כל בוקר ולא מצליחה להוציא את עצמי מהמיטה. אין לי סבלנות לילדים שלי, הם כבר מתפסים על הקירות, אני כל יום מנסה לחשוב על ארוחה מזינה, על פעילות טובה, לשמור על סדר יום הגיוני, ואני רק רוצה להגיד להם שיעזבו אותי, שיפסיקו לתפס עלי, שיפסיקו לריב, שיפסיקו ליילל...
אני רק רוצה לחזור למיטה... לא יודעת איך להתמודד עם הדבר הזה, עם חוסר השגרה הזאת, וזה ממש יוצא על הילדים שלי. וזה גורם לי להרגיש עוד יותר נורא, וכישלון. אני רואה מסביבי אמהות שכל יום מכינות מסגרות לתמונות ממקלות ארטיק וכאלה, ואני רק מחכה להושיב אותם מול המסך כדי שיהיה לי קצת שקט.
ואם זה לא ייגמר... עוד כמה שנים הם פשוט ישבו מולכם הפסיכולוגים, או בפורום או על הספה (או בטיפול אונליין אם הדבר הזה לא יסתיים...) ויספרו על הצלקות שאמא שלהם השאירה על הנפש שלהם...

ליטל, חשבתי על מה שכתבת, ללכת למס' פגישות קצוב, ובעקבות ההכוונה שלך עלה בדעתי רעיון, אשמח לשמוע את חוות דעתך המקצועית.
הבנתי שיש עוד דרכים לטפל בטראומות מורכבות וממושכות מהעבר, ואלו דרכים קצרות יעילות ומוכחות, כמו טיפול בEDMR
אולי עדיף לי להשקיע את הסכום הקצוב מראש בטיפול כזה?
אם EDMR נותן תוצאה טובה, למה לא לפנות לטיפול כזה מלכתחילה?
(אציין שהייתי לפני הטיפול הפסיכודינמי בטיפול סיביטי במשך חצי שנה במטרה להצליח לחזור להחזקה העצמית שהייתי רגילה אליה, הטיפול לא השיג את מטרתו כמובן, אך לפחות לא הזיק, לא היה לי קשר רגשי למטפלת, אך היה קשר נעים ומכבד הדדית, והיא הפנתה אותי לטיפול הדינמי כיון שאמרה שאין לה מספיק כלים לסייע לי)
מה דעתך?
EDMR יכול לסייע בטיפול בטראומה מורכבת?
לסייע כוונתי- גם אם לא יושג שיפור ביצירת קשרים עמוקים, לפחות להיות במצב מאוזן רגשית, להרגיע את אי השקט הפנימי התמידי.

בני נוטל קונצרטה.
ביקשתי מהרופאה (רופאת קשב) שתיתן גם לי כיוון שאני מרבה לחלום בהקיץ וחשה פיזור רב, קשה לי לאסוף את עצמי ולהתחיל לעבוד כשאין מה שמכריח אותי לכך.
הרופאה רשמה לי קונצרטה (בקלות ממש, יש לציין, אפילו כמעט לא הקשיבה, ביקשתי- קיבלתי)
כשהייתי בטיפול פסיכולוגי, הפסיכולוגית התנגדה מאוד לנטילת הקונצרטה וטענה שהתופעות שאני מתארת- חלימה בהקיץ מרובה, פיזור הדעת וכד' הן תופעות רגשיות שנובעות מכך שהנפש נלחמת עם תכנים בלתי נסבלים, וקונצרטה לא עוזרת במקרה שלי אלא רק מחמירה את המצב.
כרגע אינני בטיפול עקב משבר הקורונה.
נוטלת קונצרטה כדי לעבור את התקופה הזאת יותר בקלות (בזמן נטילת התרופה אינני חשה בצורך בטיפול) וכן על מנת להוריד מס' בודד של קילוגרמים שאני מעוניינת להוריד בלי לעבוד קשה- הקונצרטה הורגת לי את התיאבון.
הפסיכולוגית צודקת שאינני זקוקה לקונצרטה, כי מלבד התחושה שאינני זקוקה לטיפול וחוסר התיאבון, הקונצרטה לא עוזרת לי לאסוף את עצמי ולא לחלום.
השאלה: לעיתים אני חשה, בפרט כשההשפעה מסתיימת, שאני עלולה ללקות בהתקף פסיכוטי.
חשוב לציין שהתקף פסיכוטי לא קרה לי אף פעם, אני ברוך ה' לא יודעת איך זה מרגיש, אבל זו התחושה הפנימית שלי.
האם ידוע לכם אם קונצרטה עלולה לגרום לתופעות לוואי נפשיות חמורות כמו התקף פסיכוטי? כשאין מחלת נפש ברקע? (אני במצב דיסוציאטיבי, ולא נטלתי מעולם תרופות פסיכיאטריות מלבד זאת)

אני מתחזקת היום קמתי וכמו שהרופא המדהים אמר לי לא להסתכל על הקורונה להמשיך ללמוד לעשות דברים מעודדים וטובים ובעזרת השם אני מקווה שהמשבר של הקורונה יעבור מהר ושאני יתחיל את הטיפול הנכון שהרופא המדהים רוצה לתת לי גם הרופא נתן לי רק תרופה אחת הוא לא שינה לי כמעט את התרופות אבל הוא אמר שזה רק חברתי ואני צריכה להיות בקהילה בחוץ כל הכבוד מהיום אני מתחזקת בעזרת השם כמה שיותר ומשתדלת לא להתמקד בבחור שסיפרתי לך אני מנסה לצאת מזה לבד הייקר והכי חשוב זה לחזק את המשפחה שלי ההורים שלי היום אני אשב ילמד פסיכולוגיה חיובית גם הרופא אמר לי את זה בעזרת השם אמן שזה כבר יגמר כל הסיוט של הקורונה כל הכבוד לך ליטל לרופאים במרפאה שהייתי לרופא המדהים שבזכותו מעכשיו אני יותר מתחזקת כנראה שהכדור לקח קצת זמן עד שהשפיע אבל היום קמתי אחרת ומרגישה יותר טוב. רק בריאות ושנתחזק כולנו אמן ואמן ממש תודה על התמיכה ליטל יקרה בזכותך התחזקתי

שלום
אני עובדת בחודשים האחרונים בבית חולים
חדשה בתפקיד עם כל המשתמע מכך
משבר הקורונה שפקד אותנו מכביד עליי מאוד
העבודה אינטנסיבית, שעות מרובות, עבודה תחת לחץ ודברים חדשים ללמוד
העובדה שאני לא יכולה לבקר ולהיפגש עם חברים ומשפחה רק מקשה יותר
אוהבת את מקום עבודתי אך עדין לא מרגישה קרובה מספיק לאנשים
בשל הריחוק מהסביבה חסרה לי תמיכה, חברה..אני בן מוקף בדרך כלל ופתאום מוצאת את עצמי בשגרת עבודה-בית.
מתסכל.

גרתי בשכירות אצל אנשים שהשכירו לי דירה אבל מסתבר שהם הרשו לעצמם וגם כנראה לילדיהם להיכנס לי לדירה.

כששמתי לב שנגעו לי בדברים או שמשהו השתנה בסדר או שנכנסו לי דברים פניתי אל האמא בשאלה האם אתם נכנסים לי הביתה כשאני לא נמצאת היא אמרה לי חס וחלילה! אולי שמת איזה חפץ כאן ושם והעברת מפה לשם... רציתי להגיד לה שראיתי סימנים על החפצים אבל משום מה לא אמרתי .

הדבר נשנה כמה פעמים...

פעם הכניסו לי חפצים ופעם גם מצאתי את חשבון המכולת שלהם אצלי... ופעם פתחו לי ארונות וחיטטו לי שם ופתחו כל מיני חבילות והוציאו דברים.

אמרתי לאמא שלא נעים לי אבל נראה לי שהם נכנסים אולי בעלה נכנס והיא אמרה בעלי בשום אופן לא אולי את לא נועלת אמרתי שאני כמובן נועלת "אולי את הכנסת את המקלות ולא שמת לב?" אמרתי לה שזה היה בתוך הדירה....
אמרתי לה שתשאל את הילדים והיא אמרה אני יכולה לשאול

שאלתי אותה אם היא שאלה והיא אמרה כן והם בכלל לא יורדים למטה... זה נגרר....

והיא בכלל לא שאלה אותם! הם כן יורדים למטה- אני רואה כל הזמן.... ופתק לא נגרר סתם פתאום לדירה....

אמרתי לה אם את היית רואה את הפתק מכולת שלי אצלך בדירה לא היית מבינה שנכנסתי? והיא ענתה לא כי את לא היית עושה את זה...

פשוט לכל מה שאמרתי הייתה לה תשובה....



אמרתי לה אולי תגידי לי שגם המקלות נגררו... אז היא אמרה היה תיקון כלומר נכנסו בטח בשעת תיקון.... אמרתי לה שבאותו זמן לא הייתי בבית ולא היה שום תיקון.....

וגם יום אחד כבר התפוצצתי עליה וצרחתי לה שהיא שקרנית וגם בעלה שקרן מאחר והוא היה עונה לי שהילדים לא יודעים בכלל איפה המפתח.... שקר!!!

הוא בעלה גם אמר לי בהזדמנות מה אני יעשה להם? אני אצעק עליהם? אני ארביץ להם? חחחחחח אמרתי לו שכן ! (שיצעק וירביץ...) והוא ענה הם אומרים שזה לא הם...

כשאמרתי לה שהיא כל הזמן משקרת היא אמרה לפי ההגיון... כלומר לפי איך שצריך להיות ולא איך שבאמת ....
מיותר להגיד שהיא בכלל לא שאלה את הילדים שלה .

היא רק אמרה לי זה לא מעניין אותם...

רוב התקופה שגרתי שם היא בכלל לא רצתה לראות אותי והתעלמה ממני...

אני שאלתי אותה אם היא בעצמה נכנסה לי? והיא ענתה : מה יש לי לעשות אצלך? אמרתי לה שאני מקווה שהיא אומרת את האמת והיא ענתה לי א"את לא מאמינה לי ? תפתחי דף חדש!!!"...

אחרי שעזבתי ששלחתי לה מכתב וכתבתי שאני יודעת שהיא והילדים שלה היו נכנסים לי ושהיא שיקרה כל הזמן ושלחתי לה חברה שתדבר איתה והיא אמרה שלא היו דברים מעולם ושאני סתם חושדת בכשרים ובמקום שאהיא צריכה לבקש ממני סליחה אני זאת שצריכה לבקש ממנה סליחה כי אני עושה לה שם רע....

אחרי תקופה היא פתאום שלחה לי מתנה... וכתבה לי לא נשכח את הידידות היפה והשכנות הנעימה וזאת אחרי מסכת של כניסות בלי רשות... שקרים... וגם יחס מגעיל ומשפיל.....


כמובן שהתרגזתי מאד ושלחתי לה את המתנה בדואר עם מכתב תגובה נרגז ביותר... והיא פשוט לא הוציאה אותו מהדואר....


אני עכשיו בעצבים מכל הסיפור הזה ומרגישה שהם פשוט עשו ממני צחוק עד הסוף.....

ומאד רוצה לנקום בהם........... מה לעשות?

אני מסתדר לבד בהכל כי אני לא סומך על אף אחד שצריך לעשות בשבילי דברים, לדוגמה רציתי סל שיקום, חיפשתי לבד באינטרנט פניתי לבד לפסיכיאטר שעוזר בזה, ולא קיבלתי כלום כי לבד אני לא יודע להסביר את הבעיות שלי, הפסיכולוגית שלי ידעה שאני הולך לבקש סל שיקום ונפגש עם פסיכיאטר ולא הציעה את עזרתה, זה חוסר הבנה של מה שאני מסוגל לעשות מצידה, כי כל מה שאפשר לעשות לבד אני אסתדר איכשהו תמיד, אבל אם צריך מעורבות ותלות באחרים זה סיפור אחר,
אז כשחייב לדבר עם פסיכיאטר אני לא אדבר, היא אמורה להכיר אותי כבר לדעתי כנראה שהיא לא,

אין לי דוגמאות אבל זה משהו שקורה בשגרה, אני מסתדר לבד עם הכל, נאבד לי חוט המחשבה לגמרי
היא רצתה לשלוח אותי לאשפוז פעם, אם הייתי מתאשפז הייתי מת, אני ארביץ לאנשים,
היא פשוט שוכחת אותי בהרבה סיטואציות שלא מקובל לשכוח מטופל עם בעיות כמו שלי, זה מהדברים האלו שאני לא מבין והיא מנצלת, כי אני לא יודע איזה יחס מגיע לי באמת, ושאולי מטפלת אחרת הייתה מציעה עזרה, כי תמיד הסתדרתי לבד, והיא לוקחת אותי למקום שבו אני ממשיך להסתדר לבד לנצח

אני כבר חושב שאני צריך לעזוב למצוא מישהי עם עקרונות שלא משתנים בהתאם לסיטואציה, מישהו שיודע מה העקרונות שלו ומה מותר ומה אסור כי איתה תוך יום אני יכול לשנות לה את כל העקרונות

יש לי בן , בן 19 שסובל מo.c.d, הוא מטופל בטיפול תרופתי פלוטין 40מ"ג למשך 7 שבועות ואין שום שינוי רק החמרה במצב, דיכאון, נטייה לאובדנות, חרדה. הוא התחיל גם טיפול c.b.t אבל רוצה להפסיק עם הכדורים. מה עושים?? רציתי שפסיכיאטר מומחה יפגוש אותו אבל בגלל הקורונה הרופא לא מוכן. מה עושים??

אני מרגישה כאילו הייתי במעלית ומישהו בא וחתך את הכבלים ואני צונחת
בלי לעצור
אני מנסה זה לא שאני מוותרת אבל אני נלחמת על כל שעה
באמת

האם בהתאם להגבלות החדשות אפשר ללכת לטיפול פסיכולוגי בקליניקה?

ליטל, אני רוצה בבקשה לשאול עוד משהו.
אני המפרנסת העיקרית בבית.
ולמרות זאת, אני לא מרשה לעצמי לקחת כסף לטיפול כעת.
זה באמת יקר ולא מכחישה שזה לא במסגרת התקציב שלנו בקלות, אבל בשבילי עכשיו זה כמו חמצן.
אני לא יכולה לנשום כמעט בלי ההחזקה של טיפול.
ואף אחד לא רואה עלי כלום מבחוץ.
אני תמיד נראית בריאה, חזקה ומתפקדת, גם כשאני מרגישה גרוע פיזית/ נפשית.
אני עובדת ומתפקדת בבית ובחוץ, חזקה כאילו, פעילה ומלאת אנרגיה כאילו.
אבל בפנים אני רועדת מרוב חולשה נפשית. ממש מרגישה בקצה.
כבר שנתיים שאני מרגישה מחזיקה בכוחות האחרונים שלי.
היו פעמים שחשבתי ברצינות שאולי כדאי לבקש אשפוז, כך תהיה לי החזקה רצופה שכל כך נחוצה לי.
בעלי לא מדמיין כמה כואב לי וקשה לי. ואני לא מסוגלת לשתף.
אני מרגישה שבזה שאני מוותרת על הטיפול לטובת בני משפחתי, (כי אין עכשיו הכנסה יציבה) זה עלול להתנקם בי ישירות.
אני מוותרת בשבילם, ומתה בתוכי. נחנקת מחוסר חמצן נפשי ואף אחד לא מרגיש.
צועקת מבפנים בכאב ואף אחד לא שומע.
בוכה בסתר, ואף אחד לא רואה ויודע.
אני מתביישת לומר לבעלי שעל אף המצב הכלכלי אני חייבת טיפול!!
מתביישת מעצמי, מהחולשה שלי, מזה שאקח כ"כ הרבה לעצמי במצב הלחוץ כל כך כלכלית. (אני יודעת שאפשר לפנות דרך הקופה, אך זה לא מעשי מבחינתי כי יש רישום)
אולי תוכלי לתת לי איזה כיוון?

ליטל, אני חושבת שעשיתי מעבר חד ופזיז מידי.
הנפש שלי מעכלת לאט לאט את מה שקרה בטיפול הקודם ואני מרגישה שהאמון שעוד נותר לי, אמון באדם שבחר במקצוע שכולו מבוסס על חמלה וכבוד האדם, אמון שלא היה בו קלקול, כמו האמון בבני אדם באופן כללי שלצערי אבד/ לא התבסס בנסיבות החיים, האמון הזה שהיה במטפלים נשבר לי.
הדרך היחידה לשמור על האמון הזה היא להמשיך את הטיפול עם המטפלת הקודמת.
כי אם הטיפול ממשיך אז יש תקווה לריפוי ושיקום.
אם הטיפול מפסיק כך, איך אוכל לשים את מבטחי בדמות טיפולית שוב?
אני רוצה שדווקא היא תרפא אותי!
בטחתי בה! והיא פצעה אותי!
ומצד שני אני פוחדת לחזור אליה, כי היא אמרה שתעשה זאת שוב ושוב.
אני מרגישה שאני מאבדת את האמון באופן סופי ומוחלט.
אני לא רוצה שזה יקרה לי, זה כואב ומייסר, זה איום ונורא להרגיש שאני רק כלי משחק בידי אנשים חזקים ממני, שהקיום שלי פה הוא כדי למלא אינטרסים.
אני לא רוצה שזה יקרה לי, אבל זה קורה.
עם המטפלת החדשה לא אדבר, ביטלתי את הפגישות בינתיים, כי אני עצמאית, אני אמנית, השקעתי עשרות אלפי ש"ח בתערוכה שהיתה אמורה להתקיים עוד חודש, והיא לא תתקיים כנראה.
אין לי אפשרות במצב הכלכלי הנתון לקבוע פגישות, אני מרגישה חוסר אחריות מול המשפחה שלי.
אם הייתי יודעת שהטיפול הקודם ממשיך, הייתי מסוגלת להמתין ולהרגיש מוחזקת על אף שאין פגישה, עם המטפלת החדשה אני לא מרגישה את זה, כי עדיין לא התבסס שום דבר.
וגם לא נראה לי שיכול להתבסס משהו, כשכל יום נופל לי עוד אסימון ונשבר בתוכי עוד חלק.
לסיים כך את הטיפול זה בשבילי המסמר האחרון בארון הקבורה של האמון והחיים.