פורום טיפול נפשי

הסכמנו שהתקשורת הכתובה בין הפגישות יותר מזיקה לי מאשר מועילה.אני יודעת שזה נכון אני מבינה את זה ואני רוצה להפסיק.
זה ככ קשה ואני רוצה למצוא לי משהו אחר שיחליף את זה.
המיילים נתנו לי הרגשה שאני כל הזמן איתה באיזשהו אופן..
אני מרגישה ריקה, וכאילו היא נלקחה ממני למרות שאני יודעת שזה ממש לא כך.
חשבתי לבקש ממנה לתת לי איזשהו חפץ מהקליניקה,או איזה פתק שיהיה תמיד איתי..אבל זה מרגיש לי מאד ילדותי ומפגר..
אני לא יודעת איך להתמודד עם הריקנות שאני מרגישה..
אני לא חושבת שאני רוצה למות, אבל אני מפחדת שלא אצליח לחיות.שאי אפשר למלא את הצורך שלי,את החור הזה.וזו הרגשה מבהילה.
הייתי רוצה שיגידו לי בדיוק מה לעשות...כדי שזה יפסיק.

שלום רב,

אני בת 28, ומרגישה שבזמן האחרון אני קצת בדאון..
כלפי חוץ הכל נראה מושלם, אני תמיד מחייכת ושמחה, יש לי משפחה מדהימה שתמיד תומכת בי, אבל בפנים אני מרגישה קצת מבולבלת.

עצם העניין שאני בכלל מתלבטת אם אולי אולי כדאי לי ללכת לפסיכולוג - זה קצת קשה לי, הרי מה לי ולפסיכולוגים?

פשוט בזמן האחרון אני מרגישה צורך לדבר קצת על החיים שלי, וחברות שלי לא לגמרי מבינות אותי, וגם בעלי, וגם כמה אפשר לדבר איתם על אותם נושאים? הם מאבדים עניין..

מה שקרה זה שאני מרגישה שאני דורכת במקום כבר שנה שלמה ולא מצליחה להתקדם.
בין אם זה שנכשלתי בבחינות מועצת רואי החשבון, שהתכוננתי אליהן כל כך, וניגשתי בפעם השניה לא מזמן ואני לא בטוחה אם עברתי. בין אם זה בעבודה, שאני לא מרוצה ולא נהנת (כרגע מתמחה בראיית חשבון)
והדבר שהכי בוער בי- הנסיונות שלי ושל בעלי (יותר נכון הכשלונות) להיכנס להריון.
שנה שלמה ולא מצליחים. זה מאוד קשה לי כל הלחץ שמופעל עלי מסביב, כל הציפייה והשאלות והתהיות-
המבטים מלאי הרחמים של הסובבים אותי..
התחלנו טיפול פוריות ממש לא מזמן אבל זה עדיין לא הצליח, וכל אי הודאות הזו פשוט גורמת לי לא להירדם בלילה, ולפעמים כשאני לבד אני ממש בוכה..

האם לדעתך יש טעם ללכת לטיפול? לפרוק קצת? או שזה מיותר? אני לא בנאדם מאוד מתוסבך ומעולם לא העלתי בדעתי ללכת לפסיכולוג. אבל תוהה אולי כדאי לי בכל זאת..

רציתי לשאול האם זה נורמלי שבזמן התפרצות פוסט תראומה האדם ישמיעה צעקות ויגרום לעצמו כאב פיזי.

אבי נפטר לפני 7 שנים ונותרתי עםם אימי. אני בת 63 רווקה. כשאבי נפטר הייתי בשוק ורק אמא שלי החזיקה אותי שפויה. לפנח שבןעיים גפ אימי נפטרה ואמי רוצה למות. אין לי טעם בחיים יותר
היא היתה כל עולמי ולא אהבתי מישהן אחר מלבדה

אני מאמללת אותה ואותי.
ואז מרגישה ככ אשמה ורוצה להעניש את עצמי על זה.
כל פעם שאני מרגישה זרמים של תקוה ורואה קצה חוט של שינוי במקום לאחוז בו אני "משתוללת" בסערה שמעיפה אותו רחוק ממני.

אני מתקשה להאמין שזה לא מחליש גם אותה.
שהיא לא חושבת בינה לבין עצמה (ומדריכיה..) אם לא צריך לעצור ולהיפרד.

מפחדת להעלות את זה מולה כי אני מפחדת שהיא תאשר.תגיד שזהו, די, היא לא יכולה לעזור.

אני מרגישה שאני מזהמת את המרחב שלנו.ולמה?? למה להרוס את המקום הטוב הזה שיש לי?? למה להרוס אותה?? למה להתיש אותה..היא אוהבת אותי (אהבה לפחות) מאמינה בי ואכפת לה..ואני שוחקת אותה.
אני לא מאמינה שהיא לא מותשת,שלא נמאס לה ממני ובא לה לצרוח..או להקיא ממני.

אבל אני לא מצליחה לרסן את עצמי.
לשמור עליה ועליי.כי בתוכי יש מלחמה של ההזדקקות הארורה שלי, הנושאים האחרים שבהם אנחנו מנסות לעסוק, ורגשות האשמה והשנאה העצמית על מה שאני עושה,ובעיקר על מה שלא.

אז מה אני רוצה פה? לא יודעת.תאמיני לי שאני לא יודעת...
בעיטה בראש אולי.

שלום,
מה ההמלצה לאדם שמחפש שיטות פרקטיות לקחת אחריות על החיים ומה שקורה בהם ולא לטמון את הראש בחול?
ראיתי סדרת הרצאות של פרופסור יובל והבנתי שזה תנאי חשוב להצלחה. ואני מאוד מסכים עם זה, יחד עם זאת מתקשה ליישם.
זה לא הרגל/תובנה שנעשה בו שימוש אי פעם.

המטרה היא למנוע מצרות העתיד שצפוייות לבוא - בין אם זה אי מציאת עבודה נכונה(בהינתן שאדם לא יפעל בנושא), זוגיות מתאימה (בהינתן שאותו אדם לא יפעל בנושא) וכל דבר שאפשר למנוע על ידי לקיחת אחריות במקום לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהמצב.

תודה רבה.

היי ליטל
תודה גדולה על התגובה.
ביני לבינה היה קשר מאוד גדול מעבר לאחות של...
היינו חברות הכי טובות, עבדנו ביחד ובאיזשהו שלב זה נהפך להיות קשר באמת לא בריא של אני "מטפלת" שלה.
היא נורא סוחפת אחריה ולכן אני חושבת שלמרות שהתרחקתי ממנה, עדיין איכשהו היא הצליחה "למשוך" אותי בחזרה, כמובן שנתתי לזה לקרות כי גם אני באיזשהו אופן רציתי שוב את הקרבה והיחסים שהיו לנו לפני שהמצב הדרדר כל כך.
אני חושבת שהמעורבות שלי נובעת א. כי היא חשובה לי ב. אני רואה כמה זה משפיע על המשפחה כולה וזה כואב לי. ממש יש החלטות שהם לוקחים רק כדי שהיא לא תשמע "לא", כי אין להם כוח להיכנס לריבים איתה.
למרות המרחק שלקחתי ממנה, עדיין יוצא מצב שיש ריבים וחיכוכים שבחיי אין לי מושג אפילו איך זה הסלים והגיע למצב כזה, כמובן שאני יכולה להגיד שזה באותו רגע ההפרעה מדברת מתוכה ולא היא עצמה.
אני לא חושבת שיש קשר להיבט הזוגי שלי (עלו בי פחדים "שבגללה" זה יהרוס את הקשר שלנו) אבל התקשורת ביני לבין הזוג שלי מאוד כנה ופתוחה ודיברנו על הכל בצורה מאוד אמיתית.
אני חושבת שבעיקר הכוונה שלי מהכתוב, היא פחות לעזור לה, כי איבדנו תקווה באיזשהו מקום, אלא יותר לעזור למשפחה וגם לי (כדי לא להמשיך כל פעם להיפגע ממנה מחדש) איך להתנהל מולה.

שלום, אני בטיפול כשנה וחצי אצל פסיכולוגית. יש עליות וירידות בטיפול ולפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה חיבוק ממנה, אמיתי, לא בכאילו.
שמעתי מ2 חברים שכן חיבקו את המטפלים שלהם אחרי זמן מסויים

האם זה אפשרי? זה מקובל? מה החוקים אומרים לגבי מגע כל שהו עם טופל?
אני יודעת שתקופת קורונה ועדיף בכללי להמנע ממגע אבל אני כן רוצה לדעת פחות או יותר כיוון
תודה.

קודם כל מראש מתנצלת אם זה הולך להיות ארוך :)
הסיפור הוא בעצם על אחות של בן הזוג שלי שסובלת מהפרעת אישיות גבולית, מטופלת כבר שנים עם כדורים נוגדי דיכאון, בנוסף גם מכורה בין אם זה לסמים, אוכל, גברים וכ'ו.
הבחורה מטופלת כבר המון המון שנים, בין אם פסיכאטרים, פסיכולוגים, טיפולים קצת יותר הוליסטיים אבל שום דבר לא עוזר, ואני חושבת ששורש הבעיה היא חוסר ההתמסרות שלה לעניין, כי היא מבחינתה חושבת שהיא יודעת וניסתה הכל ושום דבר לא יכול לעזור.
בעבר היינו חברות מאוד מאוד טובות, ולאט לאט הקשר ממש ניהיה חולה, סוג של אובססיה כלפי אני מניחה וממש לא הצלחנו לנהל מערכת יחסים תקינה.
עכשיו אחרי שאנחנו יותר התרחקנו, עדיין איכשהו אני מקבלת אינסוף האשמות והיא הקורבן. אני מבינה שזו חלק מההפרעה ואני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שזה לא אישי, אבל זה נורא קשה להכיל את כל הריקושטים, ההעלבות, המניפולציות שאני חווה ,אז שאלה ראשונה:
טיפ כלשהו שאוכל להזכיר לעצמי באותו רגע שריב כזה קורה, מה להגיד לעצמי?
הרבה פעמים הרגשתי שיש לי רצון להוכיח לה שהיא טועה, ואיך היא יכולה לריב איתי על שטויות כאלה, אבל כמובן אי אפשר לדבר להיגיון.
הבעיה העיקרית כרגע ומכאן תבוא השאלה השנייה,
שכחלק מההפרעה היא התמכרות, ואחרי שהיא הפסיקה עם הסמים כי היא הסכימה ללכת לטיפול כלשהו, יש לה חלל מאוד גדול שהיא מנסה להכניס אותו בדברים אחרים, אז היא קונה המון המון אוכל בחוץ, בגדים וכ'ו ויוצא מצב שהיא בחובות מאוד גדולים. היא לחלוטין מודעת לעניין אבל לא יכולה להפסיק, מן אימפולסיביות כזאת וחוסר מחשבה.
אחרי הרבה מאוד פעמים שהמשפחה הלוותה לך כסף, יגיע השלב שאין.
מה עושים במצב כזה?
האם צריך לתת לה להגיע לתחתית ומבחינתם שגם תישן ברחוב או כן צריך לעזור לה ולתת לה את הכסף?
אני מניחה שחלק מהעניין זה גם הצבת גבולות אבל מה הגבול ואיך בכלל צריך להתמודד עם זה?
המון המון תודה מראש.

שלום רב,

בני בן 7 ועדיין עם קשיי דיבור שוטף. אנחנו מטופלים אצל אותה קילנאית תקשורת מגיל 4.
עשינו דרך מעוד ארוכה. הילד פיתח בגיל מוקדם "שפה משלו" בגלל בעיות פיזיולוגיות חולשת שפתים ולשון(עבר ניתוח בגיל 3.5 הסרת פוליפים בגרון). הוא יודע לבטא נכון את כל האותיות (ישנו קושי מסוים עם אותיות ג' ו ק') אך קושי רב בשטף דיבור. עדיין לא מובן בדיבורו. הקלינאית מציינת תמיד שהוא "מתיילד" ואיננו מעוניין להתאמץ. בבית הספר אין בעיה לימודית הוא קורא בצורה מובנת ויפה וכנ"ל בחשבון. אני די מתוסכלת ולא יודעת איך לפרוץ את "החומה". אודה לעזרה בנושא.

הי ליטל,
יש לי בת לקראת יב' שהיתה בטיפול כשנתיים , הפסיקה בתחילת השנה . לפני כשנה התחלנו טיפול פסיכולוגי כהדרכת הורים . האם יש בעיה עם האפשרות שהפסיכולוגית שאנחנו אצלה בהדרכת הורים, תעבור לטפל כעת בה ונמשיך להגיע מידי פעם להדרכת הורים?
ברצוני להבין האם יש אג'נדה ברורה לגבי הזמן שהיינו בהדרכת הורים בלעדיה ופתאום היא באה לטיפול?

ליטל תודה על מילותייך ,

מבלי שאת מכירה אותי או את סיפורי משהו במילותייך אספו לזמן מה ..

כן בהחלט טריגר רציני (עניין הבחינה והצילום) ויחד עם זאת בהחלט יש צורך לעבד את הזיכרון הזה ...כמי שמאמינה שכלום לא במקרה אז , כנראה שהגיע הזמן להתמודד עם הקושי.

הסיפור שלי מורכב , ולא רוצה להיחשף כאן

רק אומר שהזיכרון הזה הוא כנראה רק צוהר לתיבת פנדורה עמוסה בזיכרונות נוספים

הייתי חלק מתעשייה שלמה בתור ילדה נערה

ולמה כותבת כי מאוד מאוד מוצפת וכבר כתבתי מייל השבוע למטפלת אז מאזנת קצת כאן כדי לא להעמיס במקום אחד . בסוף בפגישה הכל חוזר לחדר

מקווה שזה בסדר ..ושוב תודה על מילותייך לא מובן מאליו בכלל

שלום! היכן ניתן למצוא רשימת פסיכולוגים שיקומיים לאחר אירוע מוחי באיזור המרכז? האם יש כאלה שעובדים מול הכללית בהשתתפות עממית של החולה?

בזמן האחרון יש לי זכרונות מעורפלים מאד אבל לא נעימים מהילדות הממש מוקדמת שלי בסביבות גילאי 3 או 4 למרות שבאף אחד מהזכרונות האלה אין משהו קיצוני הם גורמים לי לשקוע בעצב ובבכי. בעידוד הפסיכולגית שלי אני מביאה אותם לטיפול ולמרות שקשה לי מאד להביא אותם אני כן מביאה כי אני חושבת שהרבה מדפוסי ההתנהגות שלי היום קשורים למשהו שקרה אז....
ולמרות שהפסיכולוגית שלי ממש מכבדת וקשובה למה שאני מביאה. קשה לי מאד עם זה בכל פעם אחרי שאני מספרת לה משהו כזה אני מתחרטת וחוזרת הביתה עם תחושה שעשיתי משהו לא טוב שהגזמתי ועשיתי פיל מנמלה.
אני אומרת לעצמי שהיא התייחסה לזה ברצינות רק כדי לתת לי תחושה טובה. אבל בטח בתוך הלב שלה היא לא מבינה מה אני עושה מזה ענין...
לא עוזר לי שהיא בעצמה אומרת לי הרבה שאני נוטה להפחית מערכם של דברים.
היא גם אומרת לי שכל זכרון ורגש שעולה בעקבותיו הם חשובים ורלוונטים.
אתמול שוב היה משהו כזה ומאז עצוב לי ולא טוב לי אני מתחרטת שסיפרתי ואני יודעת שאם לא הייתי מספרת הייתי מרגישה החמצה.
מענין אותי לדעת איך זה עובד בטיפול של אנשים אחרים. אם מטופל מביא סיפור מטופש. המטפל מכבד את זה גם בתוך תוכו? או שאולי לפעמים יש גיחוך? או חוסר הבנה?
אולי אנשי הטיפול מראים לפעמים רק כלפי חוץ שהסיפור משמעותי ובעצם בליבם הם חושבים אחרת?
אשמח לתשובה שתעשה לי סדר בנושא זה מציק לי מאד אני רוצה להיות משוחררת ולהביא את כל מה שמעציב אותי בצורה שתשאיר אותי עם הרגשה טובה
ועוד דבר רציתי לשאול. האם זה באמת חשוב ומשמעותי לדבר כל כך הרבה על הילדות. עברתי אמנם ילדות לא קלה אבל אולי עדיף להתמקד בהווה בלי לחפור כל כך הרבה במה שקרה אז?
תודה רבה