פורום טיפול נפשי

אני שואלת באמת, רוצה להבין באמת, בשכל.
למה אנשים רוצים לחיות?
למה אנשים בוחרים בחיים מעדיפים אותם ואוחזים בהם בכל כוחם?
הרי החיים זה סבל, גם אם הסבל לא רב, גם אם הסבל אינו בלתי נסבל, הוא קיים, אז למה בוחרים בזה?
למה שווה לאנשים הבחירה בחיים?
אם היו שואלים אותי, הסבל וודאי רב על העונג שבחיים.
למשל: מה שווה טעם טוב של אוכל למול כל המחויבויות שנדרשות כדי להשיג אותו?
מה שווה השתתפות באירוע כשיש כ"כ הרבה מה "לשלם" עבור ההשתתפות הזאת: יחס לאחרים, מתח, צורך להיראות טוב (בגדר הסביר) ועוד.
החוויה שלי בחיים האלו היא שהמחיר שנדרש ממני לשלם כדי להעביר אותם הוא גבוה ולא מתחיל להשתוות למה שאני מקבלת מהם (ואין לי עיניים גדולות, לא שאיפות בעננים ולא כלום)

בקיצור, רוצה לצרוח שאין לי כוח לחיות!!!!!!!
אבל אני חייבת.
מה עושים במצב כזה???

אני בורחת מהחיים, מהעולם, מהאנשים, מהמשפחה, מבן הזוג, מהילדים.
כל היום על המחשב. סתם, בלי סיבה.
לא רוצה לצאת מהבית, לא רוצה לעשות כלום ולא עושה כלום חוץ ממה שנתפס בעיניי כהכרחי.
למזלי, מה שנתפס בעיניי כהכרחי משאיר אותי במסגרת ה"נורמלית ומתפקדת"
אבל כשאין הכרח מיידי, אני סתם יושבת ושקועה בעצמי, כל היום שקועה בעולמי הפנימי בחוזקה. הרבה פעמים צריכה שיחזרו שוב על דברים שנאמרו לי, כי הייתי שקועה במחשבותיי.
וגם כשחוזרים על הדברים, לא תמיד אני נוכחת לחלוטין, ולכן לא מפנימה ו/מבינה את הנאמר.
אין לי בעיית אינטלגנציה/ הפרעת קשב.

שלום רב, בעלי התוודה בפניי לפני מס' ימים לגבי רגשות שהוא מרגיש בתקופה אחרונה, ואני מוטרדת מכך. לדבריו, הוא מרגיש שהוא נכנס למחשבות שליליות כל היום, וחושב בעיקר על דברים מזעזעים שהוא עלול לגרום לאחרים. בנוסף, היא חולם המון על זה ובעיקר לא מוצא שקט נפשי. חווינו לפני שנתיים אירוע טראומתי במשפחה והוא אומר שזה החל מאז.
בשיחה הוא ממש התפרק, ואמר שהוא מרגיש שהוא חי חיים כפולים וקשה לו לשמוח, שהוא ממש מרגיש שזה רודף אותו.
יש לציין שהוא אדם מאוד עדין, נעים ורגוע. מתפקד היטב בבית ועם הילדים, אחראי, עובד ומתנהל באופן רגיל. אם הוא לא היה משתף אותי לא יכלתי להבחין בזה עליו.
מאז השיחה אני ממש רואה עליו שהוא במצוקה עם עצמו והוא מבקש לקבל עזרה. יש לי מס' שאלות
1-מה יכול לעזור לו ולמי עלי לפנות?
2-האם עלי לקחת את הדברים בסבלנות וברוגע, או לעשות משהו בנידון? אני חוששת להיות אדישה וחוששת למצבו
אשמח לקבל הכוונה בנושא, תודה רבה!

תודה ליטל, אני מבינה שצריך לגשת לטיפול מתוך הרפיה רגשית, ומה שכתבת אכן מאוד מדבר אלי באופן כללי.
אבל בנושא זה משום מה אני לא מצליחה.
יש לי פחד שאני מפנטזת דברים שלא היו (על אף שחלקם וודאי היו)
יש לי פחד שאני סתם "עושה עניין" מדברים שגם אם היו, לא הותירו בי רושם טראומתי (בכל מקרה, לא רושם מודע)
יש לי פחד לעורר שדים רדומים מרבצם, לפתוח תיבת פנדורה שאולי רובה לא מוצדקת, אולי חלקה דמיונית, אולי מה שאני מוצפת סתם מוגזם.
אני מבולבלת ומותשת מהעיסוק הפנימי שלי בזה, אין לי כוחות יותר לנסות להיזכר, להרגיש מוצפת ולא להצליח לשים את האצבע על הנקודה, להרגיש רצון עז לקבוע פגישה עם איזה מהפנט שיגלה לי באופן סופי מה באמת היה, לטוב או למוטב.
איך אפשר לדעת אם ההצפה האת נובעת מתוכן נפשי שדורש עיבוד?
אולי זה דווקא נובע מרצון שלי לא מודע לברוח מהתמודדות עם תכנים קשים אחרים?
או מתוך רצון לא מודע להיכנס לנושאים "אטרקטיביים" (ולא שיש לי איזו משיכה לדבר על נושאים אלו עם המטפלת, דווקא כשניסיתי הרגשתי רצון חזק להימנע)
אולי מה שמציף אותי נובע מתכנים לא פתורים אחרים דווקא?
מצד אחד אני פוחדת מאוד להיכנס לזה כאילו בלי סיבה
מד שני מציף אותי משהו בנושא ואני לא יודעת מה...
אולי ירגיע אותי אם תוכלי לומר לי האם הרגשות שלי מותאמים למה שאמורים להרגיש אלו שעברו פגיעה?
או שיש לך אולי דרך אחרת אמירה או כיוון שיכול לתת לי איזה רוגע?

רציתי להוסיף שהתלות עצמה לא הסתיימה לחלוטין, אמנם עכשיו אין לי קשר עם החברה, אבל נשאר לי סימפטום מעצבן- על אף שאני בטיפול פסיכולוגי אני לא מצליחה להשתחרר מהצורך לכתוב למישהו את רגשותיי, שאלותיי, תהיותיי, על המצב הרגשי שלי.
אני שולחת באופן קבוע יומיומי כמעט, שאלות בפורומים לפסיכולוגיה ותמיכה נפשית.
לרוב שאלה אחת ביום, במקרים בודדים שניים-שלוש שאלות ביום.
אני יודעת שאם לא היו הפורומים הללו, התלות בחברה היתה ממשיכה, הייתי מרגישה עדיין צורך לכתוב לה.
מפריע לי שאני לא מצליחה להשתחרר מההרגל והצורך הזה. על אף שאני בטיפול פסיכולוגי ולכאורה הייתי אמורה להסתפק בו.
ממה נובע?
ואיך ניתן לטפל?

נהיה לי קשה להילחם בזה אני ממש מרגישה צורך לחתוך את עצמי
מרגישה שזה הדבר היחיד שיעזור לי להעביר את השעות את הימים
מבינה שאף אחד לא יכול לעזור לי
אף אחד לא יכול להיות איתי לגמרי
בתוכי ממש
אולי אני צריכה להפסיק להילחם בזה

יש לי חברה שאנחנו מכירות כבר המון שנים, למדנו יחד ובהמשך גם עבדנו יחד באותו תחום, ותקופה ארוכה גם באותו מקום עבודה.
היתה בננו חברות נחמדה וסבירה, בעיקר בענייני עבודה, קצת דיברנו על החיים מלמעלה.
כך זה נמשך המון שנים.
שנינו נשואות עם ילדים.
לאחרונה עברתי משבר בחיי האישיים (אבדן) לא משהו שהיה מפיל אותי בעבר, אבל המשבר הזה הפיל אותי.
מאז חשתי תלות רגשית בחברה הזאת, בהרגעה שלה, בנחמה שלה, הייתי צריכה אותה כל הזמן, אבל לא נתתי לעצמי כמובן לשגע אותה, היינו מתכתבות במיילים בעיקר וההודעות שלה החזיקו אותי בחיים מבחינה רגשית.
כשעברו מס' חודשים והתלות לא שככה פניתי לטיפול פסיכולוגי, לא הייתי רגילה להיות במצב כזה מבהיל שבו ההחזקה העצמית שלי תלויה בידי מישהי אחרת.
בטיפול התגלו המון דברים שגרמו למצב הזה, והעבודה בטיפול ארוכה ורבה וקשה ומתמשכת.
כעבור זמן רב התלות נרגעה, היום אני לא מרגישה תלויה בה, אבל פוחדת מאוד ליצור איתה קשר, פוחדת שהמצב יחזור לקדמותו.
כמוכן אני חשה כלפי החברה הזאת רגשות קשים של תרעומת, כעס, לפעמים אפילו בא לי שלא יהיה לה טוב,
אני מרגישה רע שזה מה שאני מחזירה לה בתוכי תמורת כל מה שהיא השקיעה בי בתקופה הקשה שהייתי תלויה בה.
האם תוכלו להסביר לי למה זה קורה?
והאם תוכלו לתת לי כיוון מה כדאי לעשות עם הקשר איתה? האם להמשיך בניתוק הרגשי והריחוק המקסימלי ממנה שנמשך כבר מס' חודשים ונותן לי ביטחון ויציבות או שכן לנסות לשמור על הקשר (על אף שרק עצם כתיבת המשפט הזה מעוררת בי התנגדות וחרדה)?

אני הרסנית יש בי זעם ותסכול ואני עומדת להרוס הכל איתה למרות שהיא לא אשמה אבל אני שונאת להזדקק לה ככה
ואני כבר לא יכולה להמשיך בשיגרה הזו
שגם אין לה תאריך סיום
אני לא יכולה להחזיק עוד שבוע,שבועיים ויותר..כאלה
לא אכפת לי כבר להכעיס אותה העיקר שהיא תהיה איתי בקשר כל היום

האם בריא לנפש לחיות מאחורי מסכה?
בגיל מסוים (מאוחר) גליתי שיש דבר כזה איפור והתחלתי להשתמש בו בהתלהבות.
זה החמיא לי וייפה אותי.
מאז ועד היום אין יום או לילה שאני לא מאופרת.
לצאת בלי איפור זה בשבילי לכמו לצאת בלי בגדים.
אני מרגישה שאני חיה מתחת למסכה.
אפילו שהאיפור לא כבד ולא מכסה כלום, רק נותן צבע אחיד וזוהר יותר.
אני לא מבקשת עצה איך להתחיל להוריד את האיפור, כי אני לא מסוגלת,
מבקשת להבין אם זה בריא לנפש להיות כל הזמן מתחת למסכה?
(אני בטיפול פסיכולוגי ומהמטפלת הבנתי שבעקבות טראומה ארוכת טווח יש לי מה שנקרא: עצמי כוזב, שאני לא אני, מבחינה רגשית ומבחינת מה שאני משדרת לסביבה הקרובה בפרט)

יש לי שאלה שאולי נשמעת מזעזעת אבל אותי היא ממש מעסיקה באופן מפוכח וריאלי:
בגיל הנעורים קראתי ספר (יהודי דתי) שמתאר את המוות, כל התהליך הרוחני, מה האדם מרגיש, מה קורה אח"כ וכו'.
מאז ועד היום (יותר מ20 שנה) זה מעסיק אותי ואני מרגישה חצי פה חצי שם...
מאז שסבתי נפטרה ושמעתי על תהליך הטהרה נכנס לי "ג'וק" שאולי כדאי לי לעבוד בתחום.
כיום יש לי עבודה מאוד יצירתית ושמחה בתחום האמנות, ואני אוהבת אותה אך יש בה המון מתח.
נראה לי שעבודה כמטהרת גופות תוכל להתאים לי כיוון שזאת עבודה טכנית ללא מתח ועם משמעות.
הבעיה שכל מי שאני משתפת אותו בכך נרתע ובטוח שמשהו הסתובב לי במוח...
אז רציתי חוות דעת.
האם הרצון הזה לא יכול להיות נורמלי?

היי , חברה הכי טובה שלי הכירה לפני שנתיים בחור ואחרי כמה חודשים התארסה . מאוד פירגנתי לה באמת מכל הלב ( גם אני קיבלתי הצעת נישואים כמה חודשים לאחר מכן ) .
מאז שהיא התארסה מאוד קשה לי .. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מגיל 12 ( היום אנחנו בנות 24) , כל החיים היינו יחד . תמיד הגנתי עליה , תמיד שהיא הייתה צריכה ייעוץ הייתי שם בשבילה .
הכל עשינו ביחד .
למרות שיש לי בן זוג כבר הרבה מאוד שנים לא ויתרתי על החברות איתה . היא ממש כמו אחותי הקטנה אני מגוננת עליה בגופי .
מאז האירוסים שלה היא השתנתה ..היא כבר לא צריכה את הייעוץ שלי כי יש לה את בעלה לעתיד , אני כבר לא בראש סדר העדיפויות שלה , לא מדברות כבר כל יום ואם אומרים משהו פחות טוב על בעלה לעתיד היא יוצאת על כולם ומגוננת בלי הפסקה .
תמיד אמרנו הכל אחת לשניה ועכשיו זה כבר לא ככה . דיברנו על זה כמה פעמים וזה פשוט לא עוזר ..
אני יודעת שבחיים צריך להתקדם ושברגע שיהיה לנו ילדים כבר לא נתעסק בזה . אבל בינתיים זה מפריע לי .. אני מאוד מתגעגעת אליה .
מה אני יכולה לעשות ?

שלחתי פה שאלה על פגיעה מינית אתמול.
ליטל ענתה לי. תודה על התשובה המאוד מרגיעה.
רציתי לשאול עוד:
יש לי הרבה מה לעבוד בטיפול, והרבה על מה לדבר.
השאלה אם לא כדאי להמתין שיותר יתבהר לי מה באמת מציאות, מה דמיון, מה היה ומה לא.
עכשיו אני מרגישה שהכל מעורבב לי, לא יודעת ולא מבינה כלום, לא בטוחה שאני יכולה לומר בפירוש שנפגעתי באופן אישי. אולי רק הייתי עדה לפגיעות (לא ראיתי ממש, רק ידעתי מכך וזה בטוח לא דמיון)
אולי הרתיעה שלי נובעת מחוויות עבר כמו הטרדות רבות שעברתי באופן מקרי, פחד משמעותי שהיה לי מפגיעה, אולי מחוויות רפואיות מאוד לא נעימות שהרגישו כמו פגיעה אבל זו לא פגיעה כשמדובר בעניין רפואי, נכון?
אולי עדיף להמתין שכל הסערה והערבוב הזה ינוחו, ואז כמו שקורה כשמערבבים בחוזקה שמן ומים יחד, הכל מעורבב אבל כשמניחים אותם ולא נוגעים השמן צף על המים וברור מאוד איפה השמן ואיפה המים.
אולי גם לי עדיף לחכות שהסערה תשכח ואז לדבר על זה כשיותר ברור לי כל העניין?
מה דעתך ליטל?

קודם כל רציתי להגיד לך שבאמת יש לי צוות מדהים זה לא מובן מאליו, בזכותם התחלתי להרגיש יותר טוב. רציתי לשאול כעזרה לעצמי בנוסף לפסיכולוגיה חיובית,אני מחפשת ללמוד בבית גם פסיכולוגיה מסוג אחר שיכול להתאים לי ללמוד אותם בבית בנוסף לפסיכולוגיה החיובית. איזה עוד תחום בפסיכולוגיה אני יכולה ללמוד באינטרנט ובספרים? עם את מסכימה ואת יודעת אשמח עם תתני לי עצה נוספת בנוסף לפסיכולוגיה חיובית. זה מאוד מעניין אותי וכיף לי ללמוד את זה לעצמי.אשמח מאוד עם את מסכימה לתת לי עוד אופציות. אגב בטיפול בשיקום הם מאוד גאים בי שאני לומדת לעצמי פסיכולוגיה חיובית. מאחלת לך המשך שבוע מקסים אני ממש ממש מודה לך.

היי שוב,

כתבתי כאן בעבר על פרידה מבן זוג (בני 27) לפני כחודש ימים.
פרידה כואבת, מהחבר הכי טוב שלי והבן אדם הכי קרוב אליי.
הפרידה נעשתה עקב מצוקה של בן הזוג להתמודד עם דברים שהוא גילה עליי, דברים לא נעימים שעשיתי, התכתבויות שנתתי לו לראות עם חברה עליו,
שקרים קטנים והסתרות ונוצרה סביבה של חוסר אמון שלא ניתן היה לגשר.
לצד זה, היו גם בעיות אישיות שכן הרגיש שמערכת היחסים גזלה ממנו את עצמו והוא צריך כרגע לעזור לעצמו להחזיר את עצמו.
אנחנו מדברים לעיתים רחוקות, ובכל שיחה אני נעשית תלותית ורגישה, מספרת על געגוע ועל רצון לחזור ועל כך שאני בנאדם אמין ופשוט נתתי להרבה פחדים וריצוי אחרים להשתלט עליי.
הוא מצידו היה מאוד עדין, אבל גם החלטי. אמר שהוא אוהב אותי מאוד, שאכפת לו ממני ושהוא דואג לי. ושתמיד יאהב אותי. אבל שמערכת היחסים הזו מבחינתו לא טובה ולא בריאה, ושקשה לו להיות לצד בנאדם שהוא פשוט לא מאמין לו. שקשה לו להאמין שבנאדם יכול להשתנות במיוחד בגיל בוגר, ושכרגע הוא רוצה לעזור לעצמו ולא מעניין אותו דבר וגם לא הזוגיות.אמרתי לו שאני בנאדם אמין,ושאני בכלל לא צריכה להשתנות, שאלה מעידות וטעויות שאני לוקחת עליהן אחריות אבל לא מעידות עליי דבר, ושהוא טועה בניתוח של הדברים ואם רק הייתי יכולה להוכיח לו אחרת. הוא אמר שזה לא רלוונטי יותר ולא משנה עוד. שאנחנו משדרים על גל אחר.
אני מניחה שכרגע אין בידיי לעשות דבר.
אבל אני מרגישה שהוא מפספס אותי. אני מרגישה שהוא לא מצליח לראות את מי שאני והאירועים האלה שקרו לאחרונה מעיבים על 3 שנים שבעיניי היו נפלאות. אני לא כל כך מתפקדת. ומרגישה חלל ריק.איך מראים או משנים דעה של אדם עליי? אדם קרוב שעדיין מעריך ומעריץ אותי. ואם לא ניתן לשנות דעה של אדם? מה אני כן יכולה לעשות? אני לא יכולה לוותר. אבל אני גם לא יכולה לפגוע בו כך.

אני בן אדם שתמיד אוהב לעצום את העיינים ולנסות להכנס לנעליים של האחר.
מעניין אותי מה עומד מאחורי הפיסכולוגיה של השוטרים.
מה זה הבני אדם האלה...
איך אתה יכול לבצע עבודה בה אתה מחפש ו״צד״ אנשים כדי לחלק דוחות על זה שיצאו עם הכלב 150 מטר ולא 100 מטר.
כן אני מבין שהחוק חשוב ומישהו צריך לאכוף אותו.. וגם טוב שיש את אותם אנשים שכן מסוגלים, ואפילו נראה שנהנים מזה.
אם הייתי שוטר הייתי מאיים ואומר תמיד פעם אחרונה אבל לא חושב שהיה לי את האומץ בטח שבתקופה כזאת להביא למישהו 500 שקל קנס..

הם התחילו להסתובב עם קסדות ואופנועים(כדי שהמצלמה לא תזהה מי עושה מעשים כאלה) ומתנהגים ממש כמו מאפיה, פשוט תחושה לא נעימה.. הוא דוהר אלי ב100 קמש עוצר כאילו רצחתי את אמא שלו, בלחץ ואגרסיה כאילו משהו קרה..

מנסה להבין איזה חסכים יש להם, ממה זה נובע הרצון להביע כוח, עליונות, אגו על אנשים רנדומליים.