פורום טיפול נפשי

שלום לך.

מרבית המטפלים שאני מכירה (כולל אותי) עוברים כעת לטיפול אונליין מתוך תחושה שעל אף ש"מותר", הקליניקה כבר אינה מהווה מקום בטוח לגמרי לאור תחלופת האנשים הגבוהה. תחושת חוסר הביטחון הן של מטפלים והן של מטופלים יכולה להוות הפרעה משמעותית להתמסרות לשיח הטיפולי ובמובן זה, אני חושבת שברגע שמטפל/מטופל אינם רגועים לגבי השהות בקליניקה, היא כבר אינה מהווה מרחב בטוח, נכון ומאפשר להיפגש בו. מעבר לכך, אני חושבת שזו שאלה שכדאי להפנות למטפלת שלך מאחר והיא בוודאי טומנת בחובה שאלות, תחושות ותהיות שממעבר לשאלה-תשובה הקונקרטיות. 

אני יודעת כמה זה קשה, אבל זה יהיה מאחורינו ובינתיים אין אלא להחזיק את הראש מעל המים ולשמר את הקשר הטיפולי.

ליטל

שלום ים.

אני מצטערת לשמוע כמה את סובלת, וכמה כואב לך ברגעים מסוימים.

אני שומעת גם את התנועה בתוכך בין התקדמות לנסיגה, בין רצון בחיים לרצון במוות, ואת הניסיון שלך להבין מה קורה בתוכך, מה את רוצה ומה אמיתי ומה שקרי. נדמה לי שהפגיעה העצמית עולה מתוך התנועה הזאת, ובוודאי מגורמים נפשיים נוספים וכדאי להקשיב לה, ולא לסגור אותה תחת השאלה האם את יכולה/לא יכולה רוצה/לא רוצה לחתוך. במילים אחרות, אני חושבת שכדאי להשתמש בטיפול שלך כדי לחקור, להסתקרן ולהבין יותר מה קורה בתוכך במקומות אלו של סבל נפשי משמעותי כל כך.

ליטל

שלום דני.

אני מתארת לעצמי את עוצמת הכמיהה שלך למגע אכפתי וקרוב אם את מוכנה לפגוע בעצמך כך כדי לאפשר לעצמך אותו. עצוב וכואב לשמוע. כפי שאת עצמך מתארת, הצורך בסימפטומים הרפואיים אינו מגיע "משום מקום" אלא על רקע של חוויות עבר מכאיבות כטראומה וכנסיבות החיים והנסיבות הבינאישיות אשר בוודאי הביאו גם להתפתחות סימפטומים של אישיות גבולית. בהתאם, נדמה לי שהעניין אינו רק הפסקת הסימפטום ה"רפואי" אלא קבלת טיפול רגשי מעמיק אשר יסייע לטפל בגורמי העומק העומדים תחת כל הקשיים והסימפטומים. בהתאם, אני מציעה לפנות בהקדם אל טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית ובו, לאט לאט, להתחיל לעבד את חוויות העבר והחוויות הרגשיות בהווה. עם הזמן, ככל שלנפש ינתן מקום דרך עיבוד התכנים הרגשיים, תוכלי אולי לוותר על הסימפטומים ועל הפנייה למחלות ולגוף.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום שירן.

ראשית, אני מציעה לא להיבהל מהתגובה. התחלת טיפול היא אקט שיכול להיות מטלטל מאוד עבור הגוף-נפש, והאוננות כנראה מספרת משהו חשוב על חוויתך, כך שאני באמת לא רואה סיבה להתבייש בה. כך, למשל, אוננות יכולה להיות ניסיון לפרוק מתח פיסי-נפשי המתעורר סביב תחילת הטיפול, ביטוי לחרדה, פנייה למיניות כדי להתמודד עם ההיקשרות הרגשית וכן הלאה ולכן כדאי להקשיב לה- בינך לבין עצמך ובהמשך אולי גם מול המטפלת- כתוכן נפשי, כדרך של הנפש שלך לספר דבר מה, ולאו דווקא כאקט מיני מביך. 

במילים אחרות, נסי להתבונן על האוננות לא כעל בעיה אלא כדיבור נפשי שלך עם עצמך. אם תקבלי את העובדה שזו דרכך להתמודד עם הטלטלה, סביר להניח שלאט לאט יעלו גם חוויות ורגשות נוספים אשר אולי תרגישי יותר בנוח לחשוף מול המטפלת, והדברים ילכו ויעשו ברורים יותר.

ליטל

שלום חניתה.

תחילת קשר טיפולי חדש ובפרט לאחר מעבר מטלטל כפי שעשית אינו פשוט ובאופן טבעי מביא עמו גם ספקות, חרטות והתלבטות. לצערי, אין לי אלא להמליץ לך לשוב לטיפול החדש שלך ולדבר על כך, מאחר ואני באמת לא רואה דרך לפתור היבטים רגשיים עמוקים מבלי לעבור דרך השיח הכואב והמאתגר על כך בטיפול. יתכן שזו גם דרכך להכיר את המטפלת החדשה והתמודדותה עם היבטים אלו שלך, ולכן למרות בקשתך אני חוששת שזה הכיוון שנשמע לי נכון ובעל פוטנציאל לצמיחה והבנה.

ליטל

שלום לך.

נשמע מדברייך שהטיפול אכן מציף וחוויות לא פשוטים מהעבר, ושאלו עדיין אינם מעובדים דיים ולכן עולים ומשפיעים באופן משמעותי על חוויתך וקשרייך בהווה. אני מבינה שנכון לעכשיו את עדיין לא מרגישה שיש לך אפשרות לשתף ולהיעזר בבן זוגך, וכך חלק מחוויות העבר ממשיכות לצוף ולהנכיח את עצמן דרכו מבלי שתוכלו לדבר על כך. לאור זאת, אני מצטרפת לתחושתך שמה שאת זקוקה לו כאן אינו עצה אלא יותר, אולי, חיזוק הנכונות שלך להמשך הדרך, ואמונה שלאט לאט הדברים יתיישבו ותמצאי דרך טובה יותר לשאת אותם הן בתוכך והן מול בן זוגך. אני אופטימית לגבי האפשרות לשינוי ותזוזה.

ליטל

שלום שושי,

אני חוששת ששאלתך הקונקרטית אינה בתחום המענה שלנו, אך אני מבינה כמה קשה לשאת את חוסר הודאות אשר מייצרת תחזיות מכל הגוונים- החל מ"תרחישי אימה" ועד לתרחישים המתנגדים לתפיסה לפיה מדובר במצב סיכון. בפועל, אנחנו אכן מצויים במצב של חוסר ודאות אשר באופן טבעי מעורר גם חרדה וקושי, ונדמה לי שמה שיכול להביא להקלה, לעתים, אינו הרדיפה אחר ודאות (שאינה קיימת כרגע) אלא דווקא השלמה עם כך שלא תמיד יש לנו ודאות ושליטה, גם אם אנחנו נוהגים באחריות ובשיקול דעת. במילים אחרות, הייתי מתמקדת כרגע בדרכים להפגת החרדה ולא במעקב אינטנסיבי אחרי מידע אשר מייצר חרדה ולא מביא, ברובו, תועלת משמעותית: ספורט, בניית שגרה ביתית במידת האפשר, שמירה על קשרים חברתיים באמצעים וירטואליים ושימוש בטכניקות הרפיה ודמיון מודרך ברגעי חרדה.

ליטל

ליטל

שלום יובל.

כמוך, אני חושבת שיש הבדל ופער בין המפגש פנים אל פנים לבין המפגש האינטרנטי ואכן, יש משהו בהיבטים הפיסיים-מוחשיים של החדר שתורמים פעמים רבות לאווירה ולתחושה האינטימית והחמימה שנוצרת לפעמים בטיפול. עם זאת, לפעמים הדברים גם עובדים הפוך- הקשר שנוצר עם המטפל/ת, על הרוך, האינטימיות, הקרבה והקבלה שבו גורמים גם לאלמנטים נייטרליים כמו כורסא להרגיש עוטפים וחמימים במיוחד. במובן זה, אני חושבת שכאשר נוצר חיבור טוב בין מטפל למטופל, הוא יכול לגשר על המרחק הוירטואלי בטווח הקצר. לכן, אם הגיע מבחינתך הרגע לפנות לטיפול, אני חושבת שכדאי לפנות כבר עכשיו אבל אולי כדאי לנפות למטפל/ת באזורך, אשר תוכל לקבל אותך פנים אל פנים עם תום המשבר הנוכחי. נדמה לי שכך לא תפסידי את העיתוי הנכון לפנייה לטיפול אבל גם לא את רווחי המפגש פנים אל פנים.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע שנותנים טיפול דרך האינטרנט

שלום לך.

ראשית, אני שמחה לשמוע שהבנתי אותך לא נכון, ושאת לא מרגישה נטושה ולא נמנעת מהמשך הטיפול, אלא "רק" מהוידאו. אולי חוסר ההבנה שלי הוא גם תגובה לתנועה נפשית משמעותית שחלה לאחרונה- נדמה לי, אם אני מזהה נכון, שבעבר אירוע כזה יכול היה לגרום לך להרגיש מאוד נטושה ואבודה. מעבר לכך, אני יכולה להבין את הקושי והכאב. יש משהו בסיטואציה הנוכחית שמדגיש גם את האכפתיות והקרב אבל גם את הנפרדות והמרחק מהמטפלת, וזה לא קל, ואולי גם משפיע על הכוחות והיכולת מול הילדים. עם זאת, זה המקום להיות גם סלחנית כלפי עצמך ולהזכיר לעצמך שהסיטואציה לא פשוטה, ולהורים רבים לוקח זמן להתרגל ולארגן אותה. במילים אחרות, לאט לאט. זה לא פשוט, מכל ההיבטים, וצריך לנשום עמוק, לשאת את הכאב והחרדה ולזכור שעוד זמן מה זה יהיה מאחורינו.

ליטל

שלום שירן.

הטיפול הוא המקום שלך ומיועד לך ולכן, אם אינך מרגישה בטוחה מספיק להגיע/מרגישה בטוחה מספיק רק במידה והמטפלת אכן מחטאת היטב, אני חושבת שלגיטימי לבטל את הפגישה/לבקש הבהרות. את מביעה רגישות ודאגה למטפלת, אולי מתוך קרבה וקשר ביניכן ואולי מתוך נטייה אישית להיכנס לתפקיד דואג ואחראי, אך אני חושבת שהטיפול הוא דווקא מקום בו אפשר להרפות קצת. כמו כן, חשוב לזכור שמעבר להיבט הטיפולי, אכן מדובר במצב רגיש וזכותך לוודא ולהרגיש שאת בטוחה ככל האפשר.

לצד כל אלו, במידה ואת נמצאת באמצע תהליך טיפולי משמעותי יתכן ולא כדאי למהר לקטוע אותו, ופתרון שיכול להתאים הוא מעבר זמני לטיפול אינטרנטי. בכל מקרה, בכל החלטה שתקבלי אני חושבת שאת צריכה להציב את האינטרסים שלך ולא את אלו של המטפלת לנגד עינייף בסיטואציה הנוכחית.

ליטל

שלום טל.

ראשית, המתח והעצבנות מובנים ואכן לא קל עם חמישה ילדים במצב כזה. אני חוששת שאי אפשר להימנע לגמרי מהמתח אשר מהווה כנראה מקור לקשיי השינה, אך אפשר לנסות ולארגן באופן הטוב ביותר את היומיום בתקווה שיקל- לבנות שגרת יום יום עד כמה שאפשר, לחלק תפקידים בין הילדים (בהנחה שחלקם כבר יכולים לעזור בבית), לדאוג לחלוקה נכונה של הנטל בין ההורים ולנסות לבדוק כיצד את דואגת לעצמך ל"הפסקות נשימה" במהלך היום- למשל, האם אפשרי שתהיה שעת טלוויזה/משחק בה את נחה ללא הפרעות, ומקדישה את השעה לעצמך ולא לבישולים/סידורים וכד'? מעבר לכך, ניתן להשתמש בטכניקות של דמיון מודרך, נשימות וכד' לקראת השינה כדי להכנס להלך רוח נינוח יותר וכמו כן, להזכיר לעצמך שבתקופה אינטנסיבית ולחוצה כל כך כל הורה "מועד" ומאבד סבלנות, והעיקר הוא האפשרות לסלוח ולהמשיך הלאה, גם מול הילדים וגם בינך לבינך. 

ליטל

שלום ים,

לא ברור לי מה התפספס אבל חוזרת אלייך שוב. 

ראשית, אני שמחה מאוד לשמוע על התנועה החיובית שהצלחת להניע בחייך. אני זוכרת כמה רע הרגשת וכמה מיואשת ופסימית היית, וכעת אני שומעת גם על ההתקדמות המציאותית וגם על התחושה שהצלחת להכנס למסלול טוב יותר. משמח כל כך לשמוע. 

הקורונה אכן מגיעה אלייך בתזמון קשה... אני מתארת לעצמי עד כמה חיוני לך להמשיך עוד במסלול הנוכחי כדי שהכוחות, תחושת היכולת והאמון בעצך יתבססו. לצד כל זאת, ועם כל ההבנה של הקושי, אני חושבת שחשוב לזכור שאם הצלחת להרים את עצמך פעם אחת, תצליחי לעשות זאת שוב. איני יודעת להמליץ לך היכן להעביר את הימים הקרובים, מאחר והכל אכן כ"כ חסר ודאות, אבל מה שלא תבחרי, אני חושבת שהעניין הוא לזכור שאם הצלחת להרים את עצמך על הרגליים פעם אחת, תצליחי לעשות זאת שוב. בינתיים, מה שחשוב בעיני הוא שאם התחלת טיפול פסיכולוגי גם תמשיכי אותו (וירטואלית אם יש צורך) ושתנסי לבסס שגרה ביתית אשר מערבת פעילות גופנית, שמירה על קשר וירטואלי עם אנשים ותיעול של האנרגיות לתחום עניין כלשהו- למידה, תרגול וכד'. בעיקר, נדמה לי שאין מנוס אלא לנשום עמוק ולהזכיר לעצמך שזו תקופה קשה, אבל היא תעבור. 

ליטל

שלום לך.

המצב הנוכחי באמת קשה כל כך, ובוודאי בתוך שלב בטיפול הכולל הישענות עמוקה. אבל אני חושבת שאפשר ללכת עם זה לשני כיוונים, כיוון אחד הוא היצמדות ל"לא", לחווית המעבר לוידאו כנטישה אכזרית שאותה אי אפשר לשרוד וכיוון אחר הוא כיוון של חיים, שאומר שאת לא ננטשת אלא להיפך, שהמטפלת שלך עושה ככל שביכולתה כדי לשמור על קשר גם בתקופה מטורפת כזו ומתוך זה, אפשר אולי לנסות את הוידאו ולבדוק איך ירגיש. אני יכולה לומר לך מנסיוני שאמנם הוירטואלי הוא לא בדיוק כמו הפנים אל פנים, אבל יש שם נגיעה וקרבה, ושימור של מהות הקשר. נסי. אל תוותרי על עצמך ולעצמך אחרי שעשית ועשיתן דרך ארוכה וקשה כל כך יחד. 

ליטל

שלום חניתה.

כדורים לא מסייעים בהיבטים בינאישיים אלא רק בהפחתת סימפטומים שעשויים להיגזר מקשיים בתחום זה. מעבר לכך, מציעה להעלות את הנושא בטיפול שלך- נדמה לי שיהיה "בזבוז" לסגור את הסוגיות והתחושות שאת מעלה במענה לקוני בפורום, במקום לבחון ולהתבונן לעומק בנושא בתוך הטיפול שלך.

ליטל

שלום נועה.

כיום, כל נושא המגדר נתפס כיותר נזיל ודינמי מכפי שנהוג היה לחשוב בעבר ובהתאם, מה שאת מתארת הוא ככל הנראה לא "תופעה פסיכולוגית" אלא כנראה חוויה פחות נוקשה ויותר גמישה ודינמית שלך את כל היבט המגדר. זאת אינה בעיה בפני עצמה, אך אם את מרגישה שהנושא מעורר מצוקה או בלבול, או מחובר להתלבטויות או סוגיות הנוגעות לחוויתך את עצמך ואת זהותך המגדרית- כדאי לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי להבין יותר את משמעות החוויה עבורך.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות