פורום פסיכולוגיה

שלום לך,

השאלה שלך נוגעת בחלק מרכזי מאוד בטיפול והוא היחסים המורכבים שנוצרים בין המטפל למטופל. באופן טבעי ובלתי נמנע, עם כל מטפל נוצר קשר ייחודי ולעיתים שונה בעוצמת הרגשות שמתעוררים. הדבר יכול להיות מושפע מהאינטראקציה ביניכן וגם מתקופות שונות בחיים. ניתן להבין את הגעגועים שאת חשה למטפלת הקודמת ולעוצמות הרגשיות וחשוב שהנושא יהיה מדובר בטיפול החדש. להערכתי, הנושא המרכזי הוא לא האם תצליחי להרגיש ילדה אל מול המטפלת החדשה והאם תצליחי לחוש כלפיה רגשות יותר עוצמתיים, אלא ניסיון להבין את המשמעויות של הדבר עבורך, מדוע זה לא מצליח להתעורר כעת ומה בזה מפריע לך. למשל, האם הרגשות העוצמתיים היו עבורך הוכחה לכך שהטיפול חשוב לך או שהטיפול "עושה משהו"? האם אולי דווקא העיסוק ברגשות האלה חסם או כיסה רגשות אחרים שהיה קשה יותר לחוש אותם כלפי המטפלת הקודמת (כמו אדישות, או אכזבה), או אולי הם באו במקום נושאים אחרים שיכלו לעלות בטיפול? האם זה משהו שמוכר מיחסים אחרים?האם הקושי להרגיש כלפי המטפלת החדשה קשור לפגיעה הכואבת שהתרחשה בטיפול הקודם ויש חשש שתפגעי שוב? ועוד ועוד. התפקיד של הטיפול ושל המטפלת הנוכחית הוא לחשוב איתך יחד מה המשמעות של היחסים שנוצרו עם המטפלת הקודמת ואיתה עבורך, מה זה אומר על דפוסי היחסים שאת יוצרת באופן כללי, מה התחושות שלך לגבי הדבר הזה ואולי כיצד זה מתקשר לסיבות שבגללן גם הגעת לטיפול. כמובן שאיני יכולה לייעץ לך אם להחליף מטפלת או לא, אך הייתי מציעה לך לבחון לאורך זמן האם את מצליחה להבין דברים חדשים על עצמך מתוך הטיפול החדש והאם יש תחושה של העמקה בקשר ובהבנה שלך את עצמך.

בהצלחה,
סיון

שלום תמר,

נשמע שאת נמצאת בעיצומו של טיפול אינטנסיבי המעורר הרבה מאוד רגשות, מחשבות ותחושות שאותן צריך לרתום לצורך הבנה שלך ושל עולמך הפנימי.
אני מבינה לחלוטין את תחושת הדחייה שעולה בך ואת הכעס על הקשר הטיפולי הזה שאינו יכול להיות קשר חברי. המטפלת שלך לא רק פועלת במגבלות חוקי האתיקה, אלא היא עסוקה בשאלה מה יהיה הכי נכון לך מבחינה טיפולית, ולמרות שזה קשה וכואב, היא גם שומרת על האפשרות שלך להיות בקשר טיפולי איתה. נשמע שאתן מדברות על הדברים בפתיחות והייתי ממליצה להמשיך ולעשות זאת, בתקווה שעם הזמן יחול שינוי, תהיה איזו תובנה חדשה כלפי המצב וכו'. את צודקת שיש סיכוי שמעבר למטפלת אחרת, יעורר מחדש תחושות דומות. היחסים הטיפוליים במהותם בנויים כך שלמול המטפל תתפתח מערכת יחסים שמספרת משהו על העולם הנפשי של המטופל, וביחד צריך לנסות להבין את המשמעויות. לכן, כדאי להמשיך ולהתייחס לנושאים שעולים- לתחושת הדחייה, לרצון לפרוץ את הגבולות בקשר, לפחד מפני פרידה, אך גם לחשש מפני תלות בדמות טיפולית ורצון להחליף אותה בדמות אחרת, חברית. כל אלה מסמלים תכנים שכנראה מלווים אותך, וצריך להבין כיצד הם מתקשרים ליחסים אחרים שהיו לך, לעולם הפנימי שלך, לדיכאון, לחרדות ולפוסט טראומה שאת מתארת שאיתם הגעת לטיפול.
כמובן שאיני יכולה לייעץ לך מה לעשות, אך אני מאמינה כי טיפול הוא מסע ארוך, שלעיתים הוא גם מתסכל ומכאיב, אך הוא גם תהליך דינאמי עם הרבה שינויים במהלכו. לעיתים גם לאחר תקופה ארוכה שבה "תקועים" באיזה שהוא נושא או באינטראקציה מסוימת עם המטפל, מגיעה איזו שהיא הבנה לגבי המצב ומתרחש שינוי.

בהצלחה,
סיון

שלום לך,

פעמים רבות הטרדות מיניות מסוג זה שמתרחשות בילדות "נשכחות" וצפות לעיתים רק שנים אחר כך אל המודעות. הצפה זו עשויה לטלטל ולהעלות תחושות מגוונות ועוצמתיות, ולכן טוב ונכון שתפני לטיפול.
הגורם המקצועי שהייתי ממליצה לפנות אליו לצורך טיפול ועיבוד חוויות אלו הוא פסיכולוג/ית קלינית או עו"ס קליני/ת (לטיפול של פסיכותרפיה דינאמית בעזרת שיחות). זהות המטפל ומינו הוא בחירה שלך, בהתאם להעדפה אישית שלך. לעיתים נשים שעברו פגיעה חשות נוח יותר אצל מטפלת אישה, אך הדבר תלוי מאוד בך ואין חוקיות בעניין זה. זוהי העדפה אינדיבידואלית (שיכולות להיות לה משמעויות שונות שניתן לשוחח עליהן עם הזמן בטיפול). כמו כן, לעיתים מטפלים גברים חשים שנכון יותר שהמטפלת תהיה אישה עקב המורכבות של הנושא, אך גם כאן הדבר לא מחייב. בכל מקרה, מומלץ לפנות למטפל/ת שבשיחת הטלפון תתן לך תחושה נעימה, מזמינה ומרגיעה. לאחר מכן בדרך כלל יש פגישת היכרות, ושם תוכלי לשים לב האם את מרגישה שעם המטפל/ת הזו תוכלי ליצור קשר של אמון, להיפתח ולהיחשף. תוכלי לפנות למטפלים באופן פרטי או דרך קופות החולים.

בהצלחה,
סיון

שלום,

תסמונת דה קרלמבו, או ארוטומניה היא מצב בו אדם בטוח שאדם אחר מאוהב בו, פעמים רבות מדובר באדם בלתי מושג שאין לו אפשרות ריאלית להיות איתו בקשר. המצב מתאפיין בקושי לשנות את דעתו של האדם לגבי האהבה שהוא זוכה לה (גם גילויי דחייה יתפרשו כהוכחה לאהבה של הצד השני כלפיו), ובגילויי חיבה של האדם כלפי מושא אהבתו, שעשויים להפוך להטרדות, גילויי כעס ואלימות. זוהי סוג של מחשבת שווא (דלוזיה) ולכן הפרעה זו ממוקמת על הציר הסכיזופרני, הקשור לפגיעה בבוחן המציאות.
למידע מפורט יותר:
http://www.maane.co.il/%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94/

http://www.psychiatry.org.il/%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94/

בהצלחה,
סיון

שלום לימור,

ראשית אציין שכל אדם נמצא לעיתים במצב רוח רע, חש לא טוב או מוטרד מנושאים שונים. פעמים רבות מצבי רוח ותחושות שליליות הם דבר שבא , חולף ומשתנה. הפסיכולוגיה החיובית מתבססת על התמקדות ברגשות חיוביים ועידוד שביעות רצון מהיבטים חיובים של העצמי, העבר, ההווה והעתיד, בפיתוח החוזקות של כל אחד וחיזוק הפוטנציאל שטמון בכל אחד ועידוד לדרך התנהגות טובה יותר כלפי עצמך והעולם.
כדי ללמוד יותר על טכניקות ספציפיות ואיך עושים זאת תוכלי לקרוא את ספרו של ד"ר טל בן שחר, "באושר ובאושר", או לחפש מידע נוסף בקישור: http://portal.idc.ac.il/he/main/research/maytiv/pages/positive-psychology.aspx

אציין גם שאם מצב הרוח אינו משתפר לאורך זמן ויש תחושות של עצבות, דכדוך, חוסר אנרגיה ממושך ומצוקה, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי לקבלת עזרה ותמיכה.

בהצלחה,
סיון

שלום אברהם,

ההתייחסות לנרקסיזם בראייה הפסיכולוגית היא פעמים רבות כרצף המתחיל בהתייחסות לנרקסיזם בריא, לאישיות בעלת קווים נרקסיסטים ועד להפרעת אישיות נרקסיסטית. המאפיין המרכזי של הקווים הנרקסיסטיים הוא קודם כל תחושת עליונות ופנטזיות גרנדיוזיות, צורך לתדלק את תחושת הערך העצמי הגבוה ורצון לקבל את הכרת הסביבה בעצם הייחודיות שלהם. תפיסת העצמי עשויה לנוע בחדות בין חוסר ערך לתחושת ערך עצמי מופרזת. לצד אלו, יכולים להופיע מאפיינים נוספים, כגון ציפייה ליחס מועדף ותחושה "שמגיע לי", עיסוק יתר בהישגים והצלחה, תחושה של ייחודיות, נצלנות, קנאה באחרים, התנשאות והעדר אמפתיה.
לשאלתך, אבחנות אינן דבר מוחלט והרבה פעמים מדובר על רצף ועל תמהיל של מאפיינים שמתבטאים באופן שונה אצל אנשים שונים. לכן, צריך להתייחס לכל מקרה ואדם לגופו ומתוך היכרות איתו. אבחנה על הרצף הנרקסיסטי אינה משמעה בהכרח שהאדם אינו יכול לחוש אמפתיה, או לחלופין יכול להיות שיצליח לחוש אמפתיה במצבים מסוימים ובנסיבות אחרות לא. הכל תלוי במאפיינים האישיותיים של אותו אדם. בכל מקרה, טיפול פסיכולוגי ארוך טווח יכול לסייע למתמודדים עם קווי אישיות אלה ולשפר את היכולת לחוש אמפתיה כלפי אחרים.

בהצלחה,
סיון

שלום שירן,

יחסי מין הם דבר מורכב מאוד מפני שהם נוגעים בסוגיות רבות, כמו היחס שלנו לגוף ולדימוי הגופני שלנו, יחסינו לצרכים שלנו ולסיפוקם, היחס שלנו לקשר אינטימי ולתלות באדם אחר, דרך של תקשורת בינינו לבין בן הזוג, פגיעות וחשיפה, דחפים ותשוקות ועוד. יחסינו למין מושפע גם מחוויות העבר שלנו, ממערכת היחסים הנוכחית ועד כמה אנו חשים בטוחים ונינוחים, רמות הסטרס הכללית שלנו בחיים, וכמובן שמושפעים גם מהיבטים פיזיולוגים כגון כאב בעת חדירה וכו'. חשוב לציין כי נשים רבות מתמודדות עם שאלות ותחושות דומות לשלך. המיניות היא דבר שמבשיל ומתפתח לאורך השנים ולכן ברור ומובן שהדבר מעסיק אותך. משמח לשמוע שאת מצליחה לחוש הנאה תוך כדי בתנאים הנכונים. על מנת להבין מה קורה לך באותם רגעים של מוסחות, אובדן העניין והסבל, אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי. בטיפול ניתן לחשוב ולהבין מה יכולה להיות הסיבה לתחושותיך וכיצד את יכולה להבין יותר טוב את מה שקורה לך (כאמור, התחושות שלך יכולות להיות קשורות לנושאים רבים וזה דורש בירור והיכרות איתך). אפשרות נוספת היא לפנות לטיפול מיני, אצל מטפל/ת שמתמחים ספציפית בנושא (פסיכולוג קליני או עו"ס קליני שעברו הכשרה בטיפול מיני). גם טיפול כזה יכול לעזור להבין את מה שקורה לך. טיפול יכול לעזור לך להבין טוב יותר למה התחושות שאת חווה קשורות וכיצד ניתן לעודד תקשורת טובה עם בן הזוג ולייצר את התנאים שיאפשרו לך הנאה.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מיכל,

התמודדות עם בן משפחה שהתמכר לסמים היא לא פשוטה ומצריכה תמיכה רבה וליווי מקצועי. טיפול בהתמכרות לסמים הינו תחום ספציפי שדורש ניסיון והיכרות. הטיפול צריך להיות מותאם לגיל המטופל, למידת המוטיבציה ולמכלול מאפייני האישיות והקשיים. לטיפול היבטים של גמילה פיזית, ובמקביל טיפול רגשי, ופעמים רבות ישנה התייחסות גם להיבטים משפחתיים, שיקומיים ותעסוקתיים. כמו כן, לעיתים נדרש גם ליווי רפואי. הטיפולים יכולים להינתן במסגרות המיועדות לגמילה והתמכרויות.
תוכלו לפנות לשירות הסוציאלי בלשכת הרווחה אליה אתם שייכם ולהתייעץ שם מהן האופציות העומדות לפניכם (הציבוריות והפרטיות) ולהתקדם משם.
באופן פרטי תוכלו לפנות לייעוץ עם פסיכולוג, עובד סוציאלי או רופא פסיכיאטר אשר מתמחים בעבודה עם התמכרויות לסמים ומכירים את התחום ואת אפשרויות הטיפול.

מצורף קישור לאתר של הרשות למלחמה בסמים, שם תוכלי למצוא עוד אינפורמציה.
http://www.antidrugs.org.il/template/default.aspx?mainCatid=2

בהצלחה,
סיון

שלום, על השפעות הסכיזופרניה או/ו התרופות על הזיכרון מומלץ לשוחח עם הרופא המטפל. אתה יכול לנסות להפנות את מלוא תשומת הלב למה שנאמר לך בשיחה, ואף לחזור ולסכם את הדברים במילים שלך בסוף השיחה כדי לוודא שהבנת נכון מה נאמר ושאתה זוכר את הדברים. לאחר השיחה, אם אתה רואה שזה לא עזר, אתה יכול לכתוב לך בנקודות את הדברים החשובים כדי שלא תשכח. אם הדבר ממשיך להטריד אותך פנה לרופא המטפל. בהצלחה, סיון

שלום אורלי, על מנת להעלות את רמות הדופמין והסרוטונין ניתן לפנות לפסיכיאטר לקבלת טיפול תרופתי בדיכאון. טיפול פסיכולוגי בדיכאון נעשה דרך שיחות, התייחסות לעולם הפנימי של הרגשות והמחשבות וניסיון להבין מה עומד מאחורי רגשות אלו. הטיפול הפסיכולוגי נותן תמיכה רגשית, קשר של אמון, הבנה והכלה ודרך זה מתאפשר לאדם להבין את עצמו טוב יותר ולחוש שינוי בחייו. פעמים רבות שילוב של שני הטיפולים (התרופתי והפסיכולוגי) נמצא כיעיל לטיפול בדיכאון. בהצלחה, סיון

שלום דורית,

נשמע שאת מתמודדת עם הרבה תחושות קשות ואני מאוד ממליצה לפנות לעזרה. פעמים רבות הטיפול התרופתי לבדו אינו מספיק ומומלץ מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי לצורך התמודדות עם כל התחושות שאת מתארת. אני מבינה שייתכן והתאכזבת ממסגרות טיפוליות שיקומיות או טיפוליות אחרות, אך עדין מומלץ לנסות שוב ולפנות לעזרה. באופן עצמאי, תוכלי להיעזר בספרי עזרה עצמיים (להעלאת דימוי עצמי או התמודדות עם רגשות שליליים) שניתן למצוא בחנויות הספרים ובהם ניתנים עצות ו"טיפים" לשיפור, אולי תמצאי את זה מועיל. לצערי, מעבר לכך אין לי המלצות לדרכים נוספות, אם תחושי כך לאורך זמן ללא שנוי, תוכלי לשקול שוב אם לפנות לעזרה מקצועית.

בהצלחה,
סיון

שלום חן,

צר לי לשמוע על חברך שנפטר. אובדן חבר קרוב הוא אירוע עצוב, מטלטל וקשה לעיכול. תהליך האבל, והחזרה למסלול כפי שאת מכנה זאת, הוא תהליך אשר לוקח זמן, וכדאי לקחת זאת בחשבון ולא להאיץ בעצמך. עם זאת, מומלץ לנסות לחזור לשגרה, להיות בחברת משפחה וחברים ולקבל את תמיכתם. כמו כן, הייתי ממליצה לך לשוחח על הנושא עם מי שאת מרגישה בנוח כדי לעבד את התחושות, הגעגועים, העצב והקושי להמשיך. לגיטימי והגיוני שתהיה תקופה שבה הדברים לא ירגישו לך אותו הדבר ויתעוררו גם רגשות כואבים, עם הזמן, סביר שתעבדי ברמה הרגשית את האובדן ותצליחי לחזור גם לשמוח ולהינות מחייך. עם לאחר שיחלוף זמן משמעותי תרגישי שאינך מצליחה להתמודד לבד, מומלץ לפנות לטיפול.

בהצלחה,
סיון

שלום גלית,

טיפול פסיכולוגי וטיפול פסיכיאטרי הם לא אותו הדבר. פסיכיאטר הוא רופא שיכול לסייע לטיפול בדיכאון באמצעות טיפול תרופתי. פסיכולוג הוא אינו רופא ולא רושם תרופות. הטיפול הפסיכולוגי מבוסס על היווצרות קשר של אמון בין המטופל למטפל ועל שיחה שמתנהלת ביניהם. במהלך שיחה זו לאורך תהליך הטיפול המטפל והמטופל מנסים ביחד להבין ולברר את הסיבות לדיכאון, מהן תחושות המטופל ומחשבותיו וכיצד הוא יכול להתמודד טוב יותר עם תחושותיו. הטיפול מסייע דרך מתן תמיכה והקשבה ודרך הרחבת טווח ההתמודדות של המטופל. לעיתים הפסיכולוג יכול להמליץ על פנייה לפסיכיאטר ושילוב שתי דרכי הטיפול גם יחד, אך זוהי המלצה שנעשית בדיאלוג והמטופל כמובן לא חייב להסכים לה. עם זאת ניתן לחשוב מדוע קיים סירוב לטיפול תרופתי ולהבין גם את ההיבט הזה יותר לעומק. אציין כי בכל מצב של מצוקה או דיכאון, מומלץ לא להתמודד לבד ולפנות לטיפול ולברר יותר בטלפון או בשיחת היכרות פנים אל פנים.

בהצלחה,
סיון

שלום לך,

כאשר מתייחסים להתנהגות פאסיבית אגרסיבית, לרוב מתכוונים לדרך שבא אדם מבטא כעס או תרעומת, אך לא עושה זאת בדרך ישירה, אלא בדרך עקיפה, ולכן פאסיבית. אופן התמודדות זה לרוב אינו מודעת לאדם ופעמים רבות הוא לא יהיה מודע לכך שנפגע או כועס. לדוגמא, אדם שלא רוצה לבצע משימה כלשהי בעבודה, אך אינו אומר זאת ישירות, אלא דוחה את המשימה או מבצע אותה באופן שאינו מושקע; או אדם שאומר שאינו כועס, אך בפועל משתתק ואינו מתנהג באופן שגרתי.
אם בסיטואציה שאתה מתאר האדם פועל מתוך כעס ורצון לפגוע, זה נשמע יותר כמעשה אגרסיבי (ולא פאסיבי אגרסיבי).

בהצלחה,
סיון

שלום נעה,

סודיות בין מטפל למטופל היא אחת מאבני היסוד של חוקי האתיקה של הפסיכולוגים. לפי הקוד האתי של הפסיכולוגים, פסיכולוג מחויב בדיווח במקרים של חשד להתעללות נפשית, פיזית או מינית בקטין או בחסר ישע, מצד האחראים לו והדיווח הזה נעשה לרשויות המוסמכות בחוק (פקיד סעד או המשטרה). עם זאת, "פסיכולוגים אינם מחויבים בשמירת הסודיות במקרים שבהם על פי חוות דעתם המקצועית המטופל נמצא במצב של סיכון לעצמו או לאחרים" (מתוך הקוד האתי). כלומר, הם רשאים להפר את הסודיות אם הם סבורים שהדבר הכרחי ומהווה את טובתו של המטופל, אך אינם מחויבים בהכרח לדווח למשפחה. אופן פעולתו של הפסיכולוג תלוי בגורמים רבים, ביניהם רצון המטופל, הגדרת החוזה הטיפולי שנעשה ביניהם בתחילת הטיפול, הערכת הסיכון האובדני, המסגרת הטיפולית (האם זהו טיפול פרטי או בתוך מסגרת בה פועלים באופן מערכתי?) האם יש גורמים טיפוליים נוספים בתמונה כמו פסיכיאטר ועוד. סביר להניח כי הפסיכולוג יפעל מתוך דאגה למטופל ובשיתופו, ותוך הפעלת שיקול דעת בהתאם לנסיבות. איני יודעת מדוע את שואלת את השאלה, אך רק אוסיף כי במקרה של מחשבות הקשורות לנושא, כדאי בהחלט לשתף את המטפל במה שעובר עליך.

מקווה שעונה על שאלתך,
סיון