פורום טיפול נפשי

שאלתך הנוספת נמחקה מהאתר בשל תקלה טכנית, לכן אענה לך כאן:

הכוונה היתה שבמצב בו את מרגישה חשש מפני יציאה משפיות, אפשר לטפל ולעזור. לפעמים עצם הפחד מאובדן שפיות מייצר לחץ, ולכן הכוונה היתה שלא כדאי להיבהל, אלא להיעזר ולהיתמך ברגעים הקשים. טוב שאת יכולה לתאר את חווייתך באופן הזה וכן לבקש עזרה.

בהצלחה,
יעל

בפגישות האחרונות אני יוצאת יותר כועסת ועצבנית ממה שנכנסתי.כמובן שאני משתפת את המטפלת ומקווה לטוב. אבל אחרי פגישה או שתיים שוב היא מכעיסה ומעצבנת.
ובנוסף לכך תמיד יש אוזניים לכותל אצלה וזה ממש לא נעים.
היא לא מיידעת אותי בכך כמובן. אבל אני שומעת שיש עוד אנשים בבית מלבדינו וזה לא נעים ולא בטוח.
ההרגשה שלי לאחרונה שממש לא צריך אותה יותר ושזה סתם מין פינוק כזה שלי.
אני בטוחה שאני יכולה להתגבר עליו ולשחרר אותי מכל החוסר נעימות שיש בזמן האחרון בטיפול.

שלום ליטל.
בשיח על אירוע/עבר טראומתי כשהמטפלת שואלת שאלה ספציפית שהתשובה הנכונה מציפה כאב גדול מידי אני עונה תשובה לא מדויקת/ לא נכונה, כדי לברוח מהכאב ו/הבושה.
האם מטפלת מנוסה מזהה כשמטופל מתחמק מכאב באופן כזה?
והאם יש דרך להימנע מהבריחה הזאת שמתרחשת באופן כמעט בלתי נשלט?
איך ניתן להתגבר? ואיך אפשר לתקן באופן מיידי?
האם לאחר הבריחה יועיל לומר: לא דייקתי כי ברחתי מהכאב, ואני לא מרגישה מסוגלת לפרט יותר כעת?

אם המשאלה הכי גדולה שלי היא פשוט לא להיות.
כי אני באמת לא מבינה- למה זה טוב להיות?
אין לי כוחות לחיות ואני לא רוצה.
אני מאמינה בחיים שלאחר המוות ולכן גם לא רוצה למות.
אני פשוט לא רוצה להיות.
זו המשאלה, הכמיהה, הרצון החזק ביותר שלי.
רצון שלא יכול להתגשם,
ולכן אני כמו דג מת שצף על גלי הים, זה נראה שהוא מתקדם כמו כולם, אבל באמת הוא מת.

איך טיפול פסיכולוגי יכול לעזור במצב כזה?
איך אפשר לעזור לאדם שכל כך כמה פשוט לא להיות?

היי
אני בן 39 מאובחן בשסעת
אני נורמטיבי נשוי בעל משפחה עובד בימים רגילים .
הבעיה אצלי ממזמן ועד היום במשך שנים זה שחוויתי טראומה והרגשה כאילו החיים נתקעו ומין אני חיי בעבר .
למשל שאני שומע מוזיקה אני לא מצליח להתחבר למוזיקה עדכנית כי אני לא מחובר לאמנים ולתקופה ( אני חושב שמוזיקה משפיעה על אנשים בתקופות בחיים ).
ולמשל מוזיקה ששמעתי בעבר שאני שומע אני מצליח להתרגש ולחוות אותן רגשות שחוויתי לפני שנים .
הדבר גם נכון למשל לספורט בעבר התעסקתי באומנויות לחימה וכיום מאותו מקום אני מתחבר ליוגה כי שניהם זה אומנויות מהמזרח הרחוק .
השאלה היא למה( כשאמרתי את האבחנה שלי ובנוסף שזה מלפני הרבה שנים )
אני לא מצליח להתחבר למוזיקה מודרנית או לנושאים של אקטואליה ואני מרגיש לפעמים מעין פאניקה של חוסר עניין בסביבה .
האם יש דרך להקל עלי ?
תודה

גם הקורונה מפחידה אותי גם לגבי המשך טיפול וגם פוחדת על אבא שלי שהוא מאוד חולה.

שבוע טוב ליטל יקרה.
כמו שאת יודעת אני כבר כמה זמן נמצאת במועדון שיקומי. מצד אחד שוב אני נעזרת מאוד מבחינת הטיפול השיקומי, אבל מצד שני אני לא יודעת מה יהיה בעתיד עם אשאר ואני בחרדה מזה. גם ככה עברתי לפני הרבה שנים פוסט טראומה בגלל אשפוז שעברתי. אני לא חתמתי על שום דבר הם בסך הכול רוצים לעזור לי בשעת חירום עם אבא שהוא חולה ועוד. אבל בכל זאת אני ממש מתלבטת עם להישאר שם או לא. החרדה הזאת מהמחשבה על העתיד מה יהיה עם אשאר במסגרות האלה מפחידות אותי. כל מה שקורה לי זה חרדה מהמסגרת. בלי שום קשר הצוות מעולה הרופאה מעולה אנשים נחמדים טיפול נכון אבל בכל זאת,מצד אחד אני רוצה להשתקם כדי להרגיש טוב אבל מצד שני יש לי חרדות לגבי העתיד במסגרות האלה. מה את ממליצה לי לדעתך לעשות כדי להקל על עצמי? האם כדאי לי להישאר? או עם יש לי כל כך הרבה חרדות מהעתיד מה יהיה? לעזוב את זה וזהו? אשמח לדעת מה את חושבת לגבי זה? אני מודה לך ליטל שבוע טוב

לפני חצי שנה התעוררתי בבוקר עם התקף חרדה חריף שגרם לי להגיע לבי"ח ומאוחר יותר לאשפוז יום. הכל התחיל שנעשיתי מודעת לעצמי ולסביבה יותר מידי, כל הזמן שאלתי את עצמי האם מה שאני רואה זה אמיתי למרות שאני רואה, איך אני מצליחה לדבר ומה זו השפה הזו למרות שאני יודעת מה היא והתחלתי לשים לב לכל פעולה שלי והרגשתי שאני פועלת על אוטומט. בשלב מאוחר יותר התחיל להתעורר אצלי פחד מאובדנות ובעיקר פחד מהחלון בחדר שלי. באשפוז יום אבחנו אצלי דיסוציאציה ocd והפרעת חרדה מוכללת וקשה.
מטופלת תרופתית ושיחתית אך עדיין יש את הפחדים והניתוקים.
מטופלת כמעט ארבעה חודשים באנפרניל 75 מג ובנוסף בחודשיים האחרונים הוסיפו לי 1/4 קלונקס x3 ביום. מרגישה עדיין דיכאון חרדות ופחד ממחשבות אובדניות ותופעות לוואי.
בעבר נטלתי 7 ציפרלקס 10 מג ועזר. האם ניתן לחזור לאותה התרופה? כמה זמן אמורים לחכות עד להשפעה מלאה?
מה הבעיה שלי שממנה אני סובלת כבר חצי שנה והאם סביר שהאנפרניל שנחשב לתרופה ותיקה וטובה לא תשפיע עליי לטובה?

ערב טוב!
אני בת 37, בריאה בדרך כלל לא סובלת מכלום. בתקופה האחרונה נמצאת בבית עם הילדים כמו כולם, והתחלתי מאוד להתעסק עם הגוף שלי וחרדה שאני חולה. כל יום מחפשת משהו חדש, או גוש בשד, צרבת, כאבי בטן וישר בטוחה שש לי סרטן. עסוקה בזה כל היום וזה גורם לי לדיכדוך והרגשת אי שקט... מה עליי לעשות על מנת להרגיע תופעה זו?

שלום,

אני בן 36.
מאז שאני מכיר את עצמי, ברוב הזמן אני לא תופס את עצמי כמי שאני באמת, אלא כדמות אחרת מחיי (דמות אמיתית מהחיים שלי, לרוב כזו שהייתי רוצה להיות) שאני כביכול מחקה אותה.
זה כאילו שאני מדמיין את עצמי כמישהו אחר.
זה קורה בעיקר בסיטואציות חברתיות, שיחות טלפון וכו. אני תמיד מדמיין את עצמי כמו דמות אחרת. לפעמים זה משפיע על סגנון וטון הדיבור, תנועות גוף, וזה נשמע ונראה מוזר.

כשאני לא מצליח לגייס את עצמי להכנס לאיזו דמות, אני בקושי מוצא את המשאבים הנפשיים לתפקד.

אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי, לא יודע עד כמה התופעה נפוצה.

השאלה שלי - האם זו הפרעה מוכרת? יש לה שם? איך כדאי לטפל?

תודה,
אלי

לפעמים האנשים סביבי שכביכול מכירים אותי
מדברים ברמזים
לדוגמה במקום להגיד גשם הם יגידו מטריה
כמובן מה שמפריע לי זה שהם באים
לדעתי בגישה שלילית
שמקטינה ומורידה במשך יחסית הרבה זמן
מדובר בקבוצת אנשים שנראה לי שגדולה למידותי מבחינת הכמות
העיניין הוא שכביכול אני לא יודע איך להתמודד עם המילה גשם.
אני צריך להסביר? אני צריך לתת קונטרה? דוגמה
הרכילות שאני לא שותף בה
משתלטת עלי ומעכירה את חיי. יחסית
אין לי מישהו קרוב לדבר איתו בפתיחות
בנושא הזה
ואני לא ממש יכול לדבר על הנקודה הזאת עם אף אחד. כי אני חושש שדברים יעברו הלאה
כמו שרכילות תמיד עוברת
איך מדברים עם רמיזות
לגלוג מדברים שאין לי שליטה עליהם
עדיין לא הצלחתי להתגבר על זה.
אני מבין שזה בגלל שאני יחסית נמנע ולא משתתף מבחינה חברתית
וזה כבר לא מפריע לי להיות לבד
אני מרגיש שאין לי ממש כוח להתמודד חברתית עם הדבר הזה שרוחש מסביבי
מקוה שהסברתי את עצמי טוב..
תודה
אשמח להבנה בנושא

שלום.
אני במצב דיסוציאטיבי. די ריאליזציה/פרסונליזציה.
לא נוטלת תרופות.
בטיפול פסיכודינמי, על רקע C-PTSD
לאחרונה בפרט מרגישה שהעצמי שלי הוא כמו חיה מתרוצצת בכלוב, חשה רצון לשאוג ממש כמו חיה.
חשה פעמים רבות שאני צריכה לשמור חזק על החיה (אני) שלא תברח מהכלוב (הגוף) כי אם זה יקרה, זה השלב של היציאה מהשפיות.
לא מבקשת אבחון כמובן, רק נקודת מבט.
אפשר?
תודה מראש!

שלום רב,

לפני כמה שנים הייתי בדיכאון ורציתי מאוד לדבר עם פסיכולוג דרך קופת החולים שלי.
את הפרוצדורה לא ממש הבנתי, אבל נקבעה לי פגישה אצל פסיכיאטרית קודם (רק בפגישה הבנתי שיש לי עוד הרבה זמן לחכות לשיחות עם מישהו) ובפגישה איתה, שארכה אולי 5-10 דקות, היא אבחנה כמה דברים שידעתי רק בדיעבד (לאחר שראיתי אותם כתובים בטופס שהוציא לי רופא המשפחה).

הדברים שהיו כתובים הם: personality disorder
ו- somatization

בהתחלה לא התייחסתי לזה כי עזבתי את השיחות והבנתי שכל זה לא בשבילי, אך בתקופה האחרונה אני מרגיש מועקה ודיכאון ואני חושב ללכת שוב לפסיכולוג. הדברים שנכתבו שם התחילו להפריע לי בצורה די רצינית, כי קראתי פרטים על סומטיזציה, ואין שם אפילו שמץ של דבר שנוגע אליי. שום סימפטום, שום דבר שאמרתי, ממש כלום. דיברתי איתה על צלקות שיש לי בידיים ושהיא טענה שהיא לא רואה כלום, ופה זה נגמר. סיפרתי לה שיש דברים שמפריעים לי במראה החיצוני למשל, ולא הרחבתי. איך זה קשור לסומטיזציה בדיוק?
קשה לי לכתוב את הדברים כי ברור לי שיצדיקו את הניסיון המקצועי שלה, אבל אפילו הדיוט כמוני מבין שאין בזה שום היגיון.

לגבי הפרעת האישיות התחושה שלי הרבה יותר קשה. אני לא יודע במה מדובר, ואני זוכר שכבר אז ניסיתי לקבל מידע מהתיק הרפואי והעובדת הסוציאלית אמרה לי שזה לא אפשרי. את זה אני מבין.
אבל איך אפשר לדעת במה מדובר? האם זה שם כולל שנותנים ורק אחר כך מאבחנים את ההפרעה או ההפרעות הספציפיות? כי לא כתוב שם ההפרעה, רק הפרעת אישיות.
אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי בביקור שם, זה שפשוט לא הייתי אני, אמרתי סתם דברים וחיפשתי פשוט להוציא את התסכול והכאב שלי על מישהו. אני רק מקווה שהדברים האלה לא גרמו להם להעריך אותי באופן כזה.
הדבר היחיד שהוצאתי מהפסיכיאטרית זה ששאלתי אותה האם מה שיש לי זה OCD, והיא אמרה שזה "משהו דומה". אולי מישהו מכם יוכל להבין למה הכוונה.

מה שכואב לי זה שבאמת שום דבר שם לא עזר, וכל הדברים האלה עוד גרמו לי ליותר נזק ותסכול. אז בשביל מה ללכת ולבקש לדבר עם מישהו? הגעתי למצב שאני כבר מפחד ללכת לפסיכולוג או לבקש הערכה אצל פסיכיאטר כי אני לא יודע לאן זה יוביל, אבל לכל אחד מגיע לדעת עם מה הוא מתמודד ולהכיר את עצמו, לשם זה אנשים הולכים לפסיכולוג.

מקווה שאולי התשובה שלכם תניח את דעתי במקצת.
תודה רבה וחג שמח.

היי, אני בת 19 עם הפרעת אישיות גבולית.
כל חיי רציתי להיות מישהי אחרת וגם ביצעתי את זה, התנהגתי שונה כמו מי שרציתי להיות באותה תקופה. כל תקופה האדם שאני רוצה להיות הוא משתנה. רציתי לשאול, מה עושים עם זה? האם זה קשור להפרעת אישיות גבולית? למה זה קורה לי?
אני באמת כבר לא מכירה את עצמי, וכשאין לי את זה אני מרגישה ריקנות מוחלטת..
תודה מראש