שלום רב אני בת 43 וסובלת שנים רבות מחרדה שלעיתים מלווה בדכאון ברמה כזו או אחרת. עד לפני ארבעה חודשים עבדתי לסירוגין אך מאז אני מובטלת , מה שגרם להתגברות משמעותית של החרדות וגם הדיכאון. התחלתי לפני שלושה חודשים טיפול אצל פסיכולוג שהקל עליי במעט את המצוקה , אך לאט לאט התחלתי להרגיש שאני מתאהבת בפסיכולוג , אך אני גם יודעת שזו הרגשה מדומה בגלל מצבי הנפשי (אני כרגע גם ללא זוגיות) ובגלל ההיבטים המאוד יחודיים של טיפול פסיכולוגי והגיוני שזה היה קורה עם כל פסיכולוג אחר. המצב גורם לי לחשוב עליו לא מעט זמן במהלך היום, מה שמנטרל אותי מעשיית דברים אחרים, ומה שגורם לי לא לפתוח את ליבי באופן מלא בפניו בכלל הסוגיות שעולות אצלי ואני לא יודעת אם הוא שם לב לכל זה. התייעצתי עם חברה טובה -שמודעת לכל הנל -והיא המליצה לי לשוחח איתו על כך , או לעבור לטיפול דווקא עם פסיכולוגית. עקב חוסר הנעימות אני לא מוכנה בשום אופן לדבר איתו בנושא זה ואני יודעת שזה עלול לפגום בטיפול , האם מומלץ אכן לעבור לטיפול של פסיכולוגית , או להמשיך כך מבלי לדבר איתו על זה ? תודה - הדס
שלום הדס.
כפי שאת עצמך מזהה, ההתאהבות במטפל אינה התאהבות "רגילה" מאחר והיא נוגעת לא רק למפגש אישי וממשי בו נוצר חיבור, אלא גם לסיטואציה הטיפולית. בהתאם, סביר להניח שהרגשות שאת חשה הם דרכה של הנפש שלך לבטא תוכן נפשי משמעותי, כלומר אמצעי לטפל בעצמה. לכן, מעבר לטיפול אחר הוא למעשה סירוב לעבד ולהתבונן על היבט נפשי משמעותי ובמובן זה אין לי אלא להמליץ לך להמתין ולבדוק האם תוכלי לדבר על הדברים עם הפסיכולוג עם הזמן. יכול להיות שמה שכרגע הוא בלתי נסבל, יהפוך נגיש ואפשרי יותר בהמשך. כמו כן, אפשר לשתף את המטפל בכך שיש תכנים שאינך מרגישה בנוח להעלות מולו.לפעמים הדיבור על הקושי, בין אם הוא מביא לשיתוף בתכנים ובין אם לא, מקל ומרגיע.
אני מבינה כמה מטלטל ומעמיס לשאת את התחושות, אך נסי לזכור כי זו חלק מהדרך הטיפולית, ומה שקשה בדרך הטיפולית הוא לא פעם גם האזור ממנו ניתן לרפא, לצמוח ולשנות.
ליטל
