ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
אתמול אני כבר לא יכולתי הדחקתי והדחקתי עשר שנים שאני מקבלת רק זבנג מכולם אני מרגישה שכולם שונאים אותי כולם נגדי עד שאתמול באמת נשברתי ולא יכולתי זה בעיקר קשור להתייחסות של רופאים שהיו לי טיפולים נפשיים כל השנים שרק התייחסו אלי בזלזול חברים שזרקו אותי על כלום פגיעות נפשיות בתור ילדה שמזכירים לי רופאים כל רופא זה לא קשור עם הוא פסיכיאטר רופאי משפחה בתי חולים קופות חולים אני בעצבים חזקים. ניסיתי ללכת למועדון מטעם המסגרת בעבר שהייתי בה לא היו מוכנים לקבל אותי כל העשר שנים בטיפולים הנפשיים זלזלו בי עד שאמרתי דייי אני עוזבת את הטיפולים האלה רק זלזול קיבלתי. שבכל זאת לפני חודש רציתי לדבר עם הרופאה שלי בקופת חולים היא צחקה ואמרה לכי הביתה אחרי שהתחננתי שתעזור לי מבחינה נפשית. אני לבד פשוט לבד כווולם נהנים מבלים עושים חיים אני כל יום קמה בבוקר יושבת באינטרנט כי למי אני ייצא? גם האחים שלי כל הזמן לפחות זה מה שאני מרגישה לא אוהבים אותי דייי נמאס לי עשר שנים סבלתי עכשיו אמרתי די אני נאבקת לא רוצה שום רופאים אבל אני יאבק על מה שעשו לי ומה שעברתי כן גם בטיפולים שקיבלתי ביחס המזלזל של הרופאים וכל הצוות הנפשי שהיו לי. לטיפול אני לא חוזרת לעולם בסך הכל יש לי את ההורים שלי אין לי כלום אבל הפעם גמרתי עם הבכיות מספיק לי סבלתי מספיק אני אתמול קמתי בבוקר וכבר לא יכולתי יותר התחלתי לדבר לא יפה נגד משפחתי הלב שלי פעם מרוב עצבים חזקים מאוד בכיות בסדר אני יודעת שתגידי לי ללכת לטיפול אבל תביני זה מה שהכי מעצבן אותי אני לא רוצה ללכת לטיפול מה זה כבר יעזור? שעוד פעם יזלזלו והתעללו בי? מה זה כבר יעזור אני לבד יש לי רק אינטרנט בית ולישון זה מה שיש לי כולם נהנים לכולם טוב נשואים ילדים מבלים ומה אני? כלום זה לפחות מה שאני מרגישה כל הזמן את המחשבות השליליות המעצבנות האלה שכולם נגדי אנא ממך לפחות עם את יכולה אולי תוכלי לתת לי לפחות שיטות הרגעה איך להרגיע את המחשבות השליליות והמעצבנות לא רק ללכת לטיפול עשר שנים סבלתי בטיפולים האלה בגלל זה אני בודדה ואין לי חברים בגלל הסטיגמה ובגלל ההתעללות שעשו ממני צחוק בטיפולים האלה אני עצבנית בטירוף כל הזמן רק חושבת שלילי אני רוצה לעצור את ההרגשות הנוראיות האלה למנוע את הריבים המיותרים עם המשפחה ותאמיני לי שבסוף גם הרופאים רבתי מה עושים? איך נרגעים גם בלי טיפול? נכון שתגידי לי שטיפול זה האפשרות היחידה אבל כרגע אני לא יכולה זה מטריף אותי אני רוצה לצאת מזה לבד להרגיע את עצמי להרגיע את העצבים והמחשבולת השליליות עם את רוצה ועם את יכולה אשמח מאד עם תתני לי טיפים להרגעה עם לא אז לא ניסיתי לכתוב כאן אולי את יכולה לעזור לי איך להירגע מיידית מכל המחשבות והעצבנות שקוראת לי בעקבות זה. שבוע טוב תודה רבה
שלום ליאת. אני מצטערת לשמוע על התחושות הקשות שמלוות אותך. הדרך להשגת שינוי נפשי מעמיק היא אכן באמצעות טיפול נפשי, ואני מציעה לא לוותר על כיוון זה למרות החוויות השליליות שחווית. במקביל, אני ממליצה להיעזר בספרי עזרה עצמית אשר מתמקדים בהקניית טכניקות הרגעה עצמית ופסיכולוגיה חיובית- אלו ספרים פרקטיים אשר מסייעים ברכישת טכניקות של עזרה עצמית בזמן אמת. ליטל
שלום, ביתי לא עובדת וכל הזמן מוכרת וקונה פלאפונים ומפסידה כספים. מוציאה מחסכון שיש לה או מאיתנו ההורים רק בשביל שיהיה לנו שקט איך מפסיקים את ההתמכרות הזו? אני יודעת שאנחנו עושים לה נזק זה כמו לתת כסף לסמים ... חייבים עזרה דחוף המצב מאוד קשה. תודה
שלום ענת.
מתוך תיאורך, אכן נשמע שמדובר בדפוס התמכרותי ויש צורך בהתערבותכם הפעילה כדי לסייע לבתכם להשתקם. ממליצה שתפנו בהקדם האפשרי להדרכה הממוקדת בסמכות הורית אשר תסייע לכם להתערב באופן אפקטיבי. באופן ספציפי, ממליצה על המכון הבא אשר מתמחה גם בהדרכת הורים לילדים בוגרים-
http://www.tlut.co.il/
ליטל
למה היא לא מוותרת עלי?
למה היא ממשיכה להתעקש?
שנים שוויתרו עלי, שלא ראו, שלא ספרו אותי!
כלכך רגילה שמוותרים!
שלא רואים!
שאני שקופה!
אז למה היא לא מוותרת?
איזה אינטרסים יש לה?
כלכליים?
אתגריים?
סתם מחווה של רצון טוב?
לא נראה לי.
היא הסכימה ללכת לקראתי ממרום מעמדה וגילה, (ע"פ דבריה) ואני עדיין מאוד מתלבטת.
האם זה טוב לי?
האם כדאי לי?
ולמה בכלל הלכה לקראתי?
היא =המטפלת.
שלום זהר.
נשמע מדברייך שהתעקשות המטפלת עלייך מזעזעת ומטלטלת אותך מאחר והיא מפגישה אותך עם חוויה רגשית-בין אישית חדשה כל כך. נדמה לי שאת מתייחסת לקושי לוותר על המוכר והידוע, גם כשהוא מכאיב וקשה, לטובת דבר חדש ובלתי מוכר. בהתאם, למרות שאת מרגישה שהמטפלת מציעה לך סוג חדש, אחר, של יחסים ושעל פניו את אמורה "לקפוץ על המציאה" לחוות דברים טובים שבעבר לא חווית- את מתקשה לעשות את הצעד. במובן זה, אני יכולה רק לומר שאני מבינה את הפחד ומקווה בשבילך שתמצאי את האומץ לנסות להיות במקום חדש ובלתי ידוע.
ליטל
לאחרונה שיתפתי חברה בדברים לא טובים שקרו לי בעבר. ואולי בגלל שלא לגמרי מצאתי אוזן קשבת, ואולי בגלל שזאת פעם ראשונה שסיפרתי את זה ככה, אני מרגישה מעורערת מאוד.
אני אפילו לא מצליחה להסביר לעצמי מה לא בסדר. לפעמים אני שמחה ומאושרת ואומרת כל זה מאחורי, ולפעמים אני פשוט מרגישה שאני בחיים לא אצא מיזה.
יש לי תחושה כללית רעה מאוד מאוד. מן מצב חסר תקווה כזה, אבל לא מדויק. כאילו אני מוצפת ריגשית, ופשוט רע לי. רע לי מאוד מאוד מאוד. אני לא יודעת איך לפתור את זה. אני כבר לא רוצה להדחיק, אבל אני לא מסוגלת לחיות ככה.
אני רוצה להפטר מכל הדברים האלה ושלא יחזרו יותר בחיים. שלא ישליכו על החיים שלי אחר כך ויתבטאו במה שאני עושה. אני פשוט רוצה להסיר ממני את המטען הזה שאני אפילו לא יודעת להגדיר אותו ומה מפריע לי בו ולא להרגיש בו יותר. אני מריגשה פשוט מעורערת נפשית וחולת נפש אני לא רוצה להרגיש ככה יותר בחיים לא להגיע כל כך נמוך ברגש.
שלום תמר.
כפי שאת מתארת באופן נבון ורהוט, חוויות עבר קשות ומכאיבות אכן נוטות להשפיע על מהלך החיים כאשר אינן זוכות למענה ראוי. נשמע שכרגע אותן חוויות עבר מציפות את נפשך ודוחקות בך להתמודד איתן, ואני חושבת שלמרות התחושה הרעה שנלווית לכך, כדאי להתייחס לכך לא כאל התפתחות שלילית אלא להיפך, כהזדמנות. נשמע שהנפש שלך קוראת לך לעבד ולהתמודד עם אירועי העבר וזו אכן הזדמנות חשובה וטובה לסגור פצעים פתוחים ולהמשיך הלאה פחות פצועה, כואבת ומצולקת. לכן, אני מציעה להרפות מהמילים הקשות בהן את משתמשת כלפי עצמך ולפנות לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה לעבד את אירועי העבר ולשחרר אותך מהשלכותיהם השליליות על הרגשתך בהווה.
ליטל
שלום,
מרגישה יאוש ומודאגת מאוד ממצבו של בני. בחור בשנות ה20 המוקדמות,
מתקשה למצוא את מקומו.
לא מצליח למצוא בת זוג למרות שניסה בכל מיני אפלקציות, חש שנותר מאחור מבחינת חבריו שיש להם כבר בנות זוג קבועות.
אומר שאפילו כבר אין לו עם מי לצאת.
עשה קורס וניסה להתפתח מקצועית ולעשות שינוי בעבודה והתאכזב גם מיחסם של העובדים האחרים.
לא חדש שנוטה לדכאונות, מופנם, חסר בטחון ודמוי עצמי נמוך.
אפילו היה אצל פסיכיאטרית עקב דיכאון לאחר חזרה מטיול ארוך ומקבל ציפראמיל
אך נראה שכבר לא משפיע.
יש לציין שהוא בחור נאה,שרירי, עובד על עצמו בחדר כושר אך לטענתו אינו עומד בצפיות של הבחורות.
נראה לי מיואש וכבוי .
מנסה להשפיע עליו לפנות לטיפול נפשי אך בעקבות אכזבות גם בתחום זה הוא מסרב.
איך אוכל לעזור לו?
תודה.
שלום שירה.
אני מסכימה איתך שהכיוון הנכון ביותר הוא פנייה לטיפול פסיכולוגי אשר יטפל בגורמי העומק שתחת הקושי הזוגי, הדיכאון ותחושת חוסר הערך. לצד זאת, מאחר ובנך מסרב אולי אפשר להציע לו להיעזר באימון אישי, עם עדיפות גבוהה לאימון אצל איש מקצוע שיש לו גם הכשרה בתחום הטיפולי (לעתים התחום מכונה אימון טיפולי, אך חשוב לבחון שהטיפול אכן ניתן ע"י איש מקצוע בעל הכשרה טיפולית). צעירים רבים שנרתעים מטיפול נעזרים דווקא באימון אשר מתמקד יותר בהשגת תוצאות בתחומי החיים המשמעותיים לפונה, ופחות בגורמי העומק. לפעמים, מתוך חוויה זו, כאשר המאמן ממליץ על טיפול אישי יש גם יותר מוטיבציה ונכונות לכך. במקביל, אני חושבת שחשוב מאוד להעביר לו בבית מסר- לצד הדאגה וההכוונה לקבלת עזרה- שהוא עדיין בתחילת דרכו ושהיעדר הזוגיות וכיוון הקריירה הם נורמטיביים לגמרי לגילו. בסופו של דבר הוא עדיין מאוד צעיר ויש אנשים רבים שזקוקים ליותר זמן כדי למצא את דרכם הזוגית והמקצועית.
איך זה נשמע לך?
ליטל
בוקר טוב,
אני נמצא בטיפול כבר חצי שנה ואני מרגיש שמשהו לא נכון בקשר עם המטפלת.
קודם כל, אני לא מצליח להיפתח בפניה, אני מתנגד ועקשן.
מצד שני, אני לא חושב שזה ייפתר עם מטפל\ת אחר\ת כי זה אני, זה האופי שלי, לא מסוגל לשתף בקלות.
במקביל, אני מרגיש שהקשר הופך להרסני, אני הופך לאדם קשה, תוקפני מילולית כלפי המטפלת ורומס אותה בכל אחת מהפגישות.
אין התקדמות או תכנית פעולה, אנחנו מגיעים תמיד לאותה נקודה שמעלים את הבעיה מהפגישה הקודמת אבל אין משהו שאני מרגיש שאני עושה עם עצמי, אני חושב שכמות הכסף ששפכתי עד היום לא מוצדקת ואני לא מרגיש שגם יהיה שיפור בעתיד.
למרות הניסיונות האינסופיים שלי להפסיק את הטיפול, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למטפלת וחושש מהתלות הלא הגיונית שנוצרה.
אין כאן באמת בסיס לקשר, אין פה משהו שמקדם אותי ובכל זאת אני נתפס למקום הזה וממשיך להשפיל את המטפלת אבל גם כבר תקוע מעל שנה באותה נקודה בחיים ורק חושש שלעולם לא אצא מהמצב בו אני נמצא.
מה עושים במצב כזה?
לא עוזר לדבר איתה כי זה פשוט נמרח לעוד ועוד פגישה ויש מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו.
שלום איתי.
אני יכולה להבין את הבלבול העצום שאתה מרגיש: לפעמים מאוד קשה לדעת מתי מדובר בטיפול שאכן אינו מתאים ומתי ביחסים טיפוליים בהם באים לידי ביטוי החלקים ה"קשים", המנגדים לטיפול והבלתי תקשורתיים של המטופל. אני חושבת שהדרך היחידה להבחין בין שני מצבים היא האם בתוך השיחות על הקושי והתקיעות אתה מצליח ללמוד משהו על עצמך. האם אתה יודע היום יותר על החלקים התוקפניים, המיואשים, ההרסניים שלך? האם מצליח להיבנות סביב חלקים אלו דיאלוג שמרגיש משמעותי? במידה ומצליח להיווצר דיאלוג משמעותי בו אתה לומד על עצמך, מסתקרן, מבין יותר את התקיעות שלך וכן הלאה, כנראה שהקושי אכן מבטא חלקים נפשיים שאתה מביא איתך לטיפול. אם אתה מרגיש שלאורך זמן לא מצליחה להיווצר שום חוויה של משמעות (שים לב- לאו דווקא שינוי, אלא חוויה של משמעות, של נגיעה בחוויה הרגשית שלך)- יתכן וכדאי לדבר עם המטפלת על סיום ולשקול פנייה לטיפול אחר, מאחר ואתה כנראה זקוק כך אם אתה ממשיך לחזור שוב ושוב.
ליטל
שלום,
לאחר המון זמן של מחשבה, מה לא בסדר בהתנהגות ספציפית אצלי שאני חווה,
הצלחתי לאגד את זה לידי שאלה אחת.
אני בן 24 ומזה הרבה זמן חווה סוג של אשליה, או בעצם הפרדה בין מה שאני חושב-רוצה-ידע שיש לי-ניסיון, לבין מה שקורה במציאות. אני מרגיש שיש פער שאני לא מצליח לגשר עליו, לא מצליח לגעת ב-״דבר״.
כלומר,
מבחינה מקצועית: יש לי את הכלים והנסיון והידע, אך עדיין אני לא מצליח לתפקד בשטח בצורה שאני חושב שאני מסוגל אליה.
תזונה ודיאטה: אני אמנם לא שמן, אך גם לא רזה. מזה שנים שיש לי את כל הכלים, הידע, היכולת, ההוכחה - לרדת במשקל, אך בפועל - לא שאני לא מצליח ליישם, אני לא מצליח לחבר את הכל לכדי מציאות ולהשתמש בכלים שיש לי.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי בצורה מיטבית.
אשמח לייעוץ.
תודה מראש כמובן!
שלום נועם.
מתוך הדוגמאות שהבאת, נדמה לי שאתה מתאר פער בין הפוטנציאל, ההבנה המודעת וה"כלים" הרציונליים לבין יכולת לממש בפועל. זה מצב שכיח אשר עשוי לנבוע מגורמים שונים. חלק מגורמים אלו עשויים לנבוע מהיבטים כחוסר ארגון, קושי ב"איסוף" מוטיבציה וכד' וחלקם מהיבטים רגשיים פחות מודעים- היעדר אהבה עצמית המביאה לחוסר אמון בלגיטימיות ההצלחה, פחד מהתחייבות ולקיחת אחריות וכן הלאה. במצבים אלו של פער, אשר גורמים תסכול וחוסר סיפוק, כדאי לפנות לעזרה מקצועית. כיוון אחד שיכול לסייע הוא אימון אישי אר מסייע בהתארגנות יעילה יותר להשגת המטרות האישיות. כיוון שני הוא טיפול פסיכולוגי אשר יסייע בעיבוד הגורמים הרגשיים אשר מונעים ממך לפעול כדי לקדם את עצמך.
ליטל
יש לי בעיה שאיתה אני חיה שנים וסובלת מאוד אבל ממשיכה... מי שרוצה קשר איתי חברי בעיקר ומזמין אותי לביתו או אופה עוגה ומביא לי או מזמינים אותו להצגה או הרצאה אני דוחה את ההצעות. אחרי שלא מעוניינים יותר ולפעמים גם נפגעים אני רוצה את הקשר אבל לא יודעת איך להחזיר ומנסה ואז אני די תקפנית .... מה קורה לי מה עובר עליי? למה דוחה מי שרוצה אותי וכשכבר לא מעוניינים אז אני רוצה והמחשבות אובססיביות עליו או עליה
שלום ענת.
חשוב וטוב שאת מזהה את ההרסנות שבדפוס ההתנהגות שלך, ולוקחת עליו אחריות. דפוסים מהסוג שאת מתארת עשויים לנבוע מגורמים רגשיים שונים ומגוונים ששניים מהבולטים ביניהם הם פחד מאינטימיות (במצבים אלו "עדיף" לחסום קשר מאשר "להסתכן" בכך שיצליח) ושחזור של קשרי עבר שהיה בהם אלמנט של פגיעה, דחייה וכד'. בכל אחד מהמקרים, ובמקרים נוספים, ההתנהגות ההרסנית היא אוטומטית ולכן לא קל להתגבר עליה. בהתאם, מאחר ואת סובלת ומתוסכלת מדפוס התנהגותך, אני מציעה לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר באופן מעמיק יותר מה עומד מאחוריו. במרבית המקרים, עיבוד של היבטים אלו משחרר מהדפוסים ההרסניים ומאפשר את התבססותם של דפוסי קשר בריאים ויציבים יותר.
ליטל
מאז המקרה של הפציעה בגלל שאני נחה ובגלל שאין לי מה לעשות חוץ מטלוויזיה וכל הזמן כואב לי הרגל כי יש זמן עד שהכדורים משפיעים כל הזמן אני עייפה חסרת אנרגיות אני רוצה לחזור לשגרה לחיים המלאים שלי בחזרה לחזור לעבודה לחיים הרגילים אשמח לתמיכתך,תודה
שלום יפית.
אפשר להבין כיצד המצב הנוכחי המשלב בין פציעה לעיסוק בחדשות מדכדך ומקשה עלייך. מצבים מסוג זה דורשים גיוס של אסטרטגיות רגשיות כמו הרגעה עצמית, חשיבה חיובית, הישענות אפקטיבית על חברים ובני משפחה וכן הלאה. לא קל לפתח יכולות אלו דווקא ברגע המשבר ובכל זאת, אני חושבת שאולי כדאי לנסות: להזמין אלייך מכרים ולנסות לשמר את קשרייך החברתיים למרות הריתוק לבית ולנסות לתרגל (דרך ספרי עזרה עצמית, למשל) טכניקות שונות של עזרה והרגעה עצמית, ושל חשיבה חיובית. במקביל, מאחר ואת מזהה שהטלוויזיה מהווה כרגע מקור לחץ אני מציעה לנסות לצמצם את הצפייה בחדשות לטובת צפייה בתכנים חיוביים יותר ואולי אפילו מציאת "תחביב" זמני שיסיק אותך- למידת שפה, האזנה לקורסים אינטרנטיים וכן הלאה. אני מאמינה שחיבור הדרגתי לעשייה משמעותית יותר תביא איתה גם יותר אנרגיה ותחושות חיוביות.
החלמה מהירה וקלה,
ליטל
לפני שבוע נפצעתי פיזית ברגל,הייתי בבית חולים נתנו לי טיפול מיידי ושלחו אותי הביתה וביקשו שאני ינוח בבית. כבר שבוע שאני נחה בבית עם כדורים ומשחה מיוחדת ובשל כך אני עצבנית כל הזמן רבה עם המשפחה במיוחד שאני בלי סוף מאז המקרה בדרום לצערי הרב אני כל הזמן מול הטלוויזיה גם הכאבים גם כל הזמן במיטה מול הטלוויזיה קשה לי לראות כמה תושבי הדרום סובלים אני אמנם לא תושבת הדרום אבל כואב לי אני כותבת את זה כי אני כל הזמן מול הטלוויזיה צריכה לנוח במיטה יש לי דחף לענות למשפחתי בעצבים יש לי דכדוך במיוחד בשעות הערב ובגלל הרגל אני לא יכולה לצאת מהבית אני בנוסף בגיל המעבר אני לא יודעת עם זה שייך אבל רציתי לשאול מה עושים במצב כזה? מה עושים כדי להרגיע את עצמי? לשפר לעצמי את המצב רוח? אני כל כך רוצה לחזור לשגרה. אני ממש אשמח לעצה ותמיכה מאחלת לך לכל עם ישראל לתושבי הדרום ועוטף עזה וחיילי צה"ל היקרים מכל שייפסק העניין הזה ונוכל לחיות בשקט עם חיים נורמליים תודה על תמיכתך מאחלת לך ולמשפחתך ערב טוב ושקט
החלטתי לסיים טיפול פסיכולוגי לאחר 4 חודשים שהייתי מסכם אותם כטראומטיים. במקום שאני אמור להרגיש מוגן ובטוח הרגשתי מאויים. והיו לזה מס' סיבות .
באחת הפגישות סיפרתי למטפלת על הקושי שלי ליצור זוגיות ושיש מישהי שמוצאת חן בעיניי , לפתע היא הרימה את קולה ואמרה "מה אתה אומר לי בעצם" ? הסתכלתי עלייה ולא ידעתי מה לענות . והיא חזרה ואמרה שוב בקול רם "מה אתה אומר לי " הרגשתי נעץ בלב. מה היא מרימה את הקול שלה פתאום? איפה הרכות והרושם של מטפלת מכילה? חשתי אותה כגסה באותו רגע.
המשכתי בטיפול ובפגישה אחרת דיברתי איתה על האובדן של אימי בגיל צעיר , ושאני זוכר את אימי בתקופה שהייתה חולה בוכה הרבה ואני זוכר את הבכי שלה - והיא בתגובה מחייכת אליי ואומרת " אה אתה זוכר איך היא ".. ולא המשיכה, אבל חייכה.
זה היה לי נורא מוזר ולא ברור מה היא מנסה לעשות , איזו מניפולצייה היא מפעילה. התחלתי לפקפק בשיטת הטיפול שלה , בה, ובטיפול בכלל... הרגשתי שאני לא יכול לסמוך עלייה ושהיא משדרת משהו עוקצני , ציני...
בפגישה נוספת באתי עם השאלות האלו - איזה טיפול את מטפלת בי? האם את חושבת שאת עושה את הדבר הנכון ? ואיך את יודעת שאת לא טועה בדרך?
חשתי שהיא ממש התעצבנה וענתה בקצרה " אני מטפת בשיחות" ושאלתי מה עוד? היא השיבה " זאת תשובתי"
הרגשתי שהיא מסתירה משהו.
המשכתי לשאול שאלות ולהטיל ספקות והיא אמרה שהיא לא עובדת ככה. שאלתי " איך ככה" ?
והיא עונה "אני לא יודעת מה קורה לך"
גיחתי ואמרתי לה מה את חושבת שעובר עליי אני בסך הכל שואל שאלות לגיטימיות ואת ישר אומרת שעובר עליי משהו?
היא ענתה " אני לא יודעת עוברות לי הרבה מחשבות בראש"
שאלתי אותה איזה מחשבות והיא סירבה לענות.
זהו פה הרגשתי שעליי להפסיק את הטיפול ושביני לבינה לא יהיה קשר טיפולי מטיב , אלה להפך.
אני מציין שהייתי בעבר בטיפול ומעולם לא חשתי מאויים כך ממטפלת והקשר הטיפולי היה חם ומכיל מאוד.
פה היו שורה של אירועים מאוד לא ברורים מבחינתי מצידה , והתנהגותה עוררה בי הרבה פעמים חוסר נוחות וחשש שהיא איננה רוצה בטובתי כפי שכתבתי למעלה תגובותייה הבלתי הגיוניות לנושאים שעליהם דיברתי במהלך הטיפול.
ואני שואל -
האם זה חלק מטיפול כל מה שציינתי כאן?
תודה
שלום לך.
קודם כל, אני מצטערת לשמוע על החוויה שלך בטיפול. לא קל לצאת כך מטיפול, ואני שמחה לשמוע שהיו לך חוויות טיפוליות טובות יותר בעבר.
ולשאלך. לשפוט או לחוות דעה על טיפול מהצד זו אף פעם לא משימה קלה וכך אני מרגישה כאשר אני קוראת את דבריך. קל להתחבר לתחושותיך כאשר אני קוראת את הדברים שאתה כותב, אך בטיפול הדברים הם לפעמים מורכבים יותר: קשה לשפוט משפטים ספציפיים של המטפלת כאשר איני מכירה את הקונטקסט, הטון, הדינמיקה ברגעים אלו, שהם לפעמים משמעותיים אפילו יותר מהתוכן. מה שאני כן מבינה מדבריך הוא שלא התאפשר דיאלוג משמעותי, פותח ומעורר סקרנות סביב התחושות הקשות שהתעוררו בך ובמובן זה אני נוטה להניח שמשהו בדינמיקה עם המטפלת הספציפית לא היה נכון עבורך. לכן, לצד הצער והכאב על החוויה השלילית, אני חושבת שכדאי "להתנחם" בכך שאתה יודע מניסיונך כי קשר טיפולי יכול להציע גם חוויה אחרת ולא לתת לקשר הספציפי שלא צלח להשפיע על יכולתך להיעזר בטיפול נוסף שבו, אגב, אפשר יהיה אולי לעבד ולהבין יותר לעומק מה קרה ומה חווית בתוך הקשר שהסתיים זה עתה.
ליטל
שלום
מגיל קטן יחסית על פעם שהיו מעצבנים אותי ממש ברמות קשות בעיקר המשפחה ...לא חברים....ועד היום ( נדיר מאוד אבל קורה לאחרונה קצת יותר) אני מרביצה לעצמי או נותנת אגרופים לשולחן או לארון ובוכה כמו לא יודעת מה.ככה מרגיש לי טוב לפרוק
כשהייתי קטנה הייתי שורטת את עצמי עם הציפורניים או אני סוגרת אגרופים חזק או מושכת את עורי איפה שאפשר למשוך.
לא יודעת למה אני עושה זאת...ממש מרגישה משוגעת לחלוטין מופרעת...משהי לא נורמלית.ואני ממש מתביישת להיות כזו.
למה אני עושה ועשיתי את זה?
שלום לך.
קודם כל, הכאבה ופגיעה עצמית מסוגים שונים ברגעי מתח וכעס אינה תופעה נדירה ובמובן זה, גם אם יש לך קושי מסוים ברגעים אלו, את וודאי לא מופרעת או "לא נורמלית".
פנייה להכאה עצמית סביב קונפליקטים ורגשות כעס עשויה לנבוע ממגוון רחב של גורמים, אך במקרים רבים היא נובעת מקריסה זמנית של היכולת לחשוב, לדבר ולתקשר עם עצמנו. כעסים מול בני משפחה עשויים להיות חוויה מאוד לא נעימה אשר פותחת פצעי עבר ונוגעת בדינמיקות מכאיבות מאוד וכאשר חוויה מכאיבה זו אינה מדוברת, מעובדת ומובנת מספיק, הנפש לא מצליחה להכיל אותה ולווסת אותה ולכן ההרגשה היא שהדרך היחידה להתמודד היא דרך הגוף, ובאופן ספציפי דרך ההכאה העצמית. לכן, אני חושבת שאם את רוצה לשנות את התנהגותך בהקשר זה ולהרחיב את היכולת שלך לווסת את עצמך ולהבין מה קורה בנפשך ובקשרייך המשפתיים, אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי. הטיפול יסייע לך לעבד את הרגשות והחוויות ויש סיכוי סביר שעיבוד זה יהפוך את העימותים המשפחתים לדבר שהנפש יכולה לשאת, ולכן גם הצורך בפנייה להכאה עצמית ירד.
ליטל
אני נשואה+2 ילדים. לפני חצי שנה התאהבתי במישהו (גם נשוי+ילדים) שעובד במקום העבודה שלי בתפקיד מאוד יוקרתי שכנראה מעצם תפקידו/עיסוקו זה, הוא די שחצן ומעט מתנשא באופן כללי.
יש בנינו פתיחות מלאה המתבטאת בעיקר בהתכתבות בוואטסאפ ובשיחות טלפון. בשיחה הראשונה שלנו, הבהרנו זה לזה שאין כאן כוונה שיהיה רומן בנינו אלא ריגוש ששנינו מרגישים שאנו רוצים. אנו מקווים לממש את הפנטזיות המיניות שלנו ביום מהימים, אך עד אז כאמור, אנו מממשים אותם באמצעות הוואטסאפ. הבעיה היא שהתאהבתי בו (הוא מאוד אוהב את הראש שלי ואת המראה שלי, אז לא מאוהב וזה בסדר גמור. כך הרי הצהיר בשיחתנו הראשונה - שלא יהיה כאן סיפור של מאהבים). אני מאוד אובססיבית לגביו . בכל הודעה שהוא שולח לי, הלב שלי קופץ כמו ילדה קטנה. אני מסתכלת כל כמה דקות - מתי נראה לאחרונה בוואטסאפ והאם הגיב לדברים ששלחתי לו. יש סיטואציות, שלא אוכל לפרט יתר על המידה, שאני מרגישה בהן שהוא לא ממש "שם עליי" אבל ישר מחליפות אותן, סיטואציות שאני מרגישה שאני הכי הכי עושה לו את זה ואז זה "מכפר" על ה"סרטים" שרצים לי בראש, בסיטואציות שפחות עושות לי טוב בלב. בכל אופן, אני יודעת שלא הייתי צריכה בכלל להיכנס לקשר הזה ו/או לתת לו להתפתח ככה, אבל זה חזק ממני. אין לי כאן שאלה לשאול, אלא רק לשתף ולשמוע את דעתך בנושא. אני רוצה גם לציין שאין בכוונתי "להיגמל" או להפסיק את הקשר הזה איתו למרות שזה במצבים מסוימים, סוג של "עינוי" ללב שלי...(אתמול אפילו לקחתי חצי כדור לוריוון)
תודה על הזמן שהקדשת לקריאת דבריי אלה.
שלום מאיה.
אני יכולה לדמיין את הסבל הנלווה לקשר מסוג זה, אך גם מבינה מדברייך שאת מרגישה שהקשר חיוני לך, עונה על צורך נפשי עמוק, ולכן אינו בר סיום כרגע. בדרך כלל, כאשר קשר המלווה בסבל נחווה בו זמנית גם כחיוני כל כך, יש לכך גורמים רגשיים שאינם ידועים ומודעים לאדם באופן מלא. במובן זה, אני חושבת שטיפול פסיכולוגי יכול לסייע לך לאו דווקא לסיים את הקשר (כי אינך רוצה בכך) אלא להבין טוב יותר מה קורה לך ולמה. במילים אחרות, טיפול יכול להציע "הקשבה" מעמיקה לסיפור שהקשר מספר, במידה ואפשרות זו מסקרנת ומושכת אותך.
ליטל
הרבה מחשבות מטרידות, הרבה כעס, שנאה, הערכה עצמית נמוכה ,בדידות ,כאב ואשמה מלווים אותי בימים האחרונים.
ואלה תקופות שבאות והולכות כל כמה שבועות או חודשים שמותירות אותי חסר אונים ובמצוקה גדולה.
אין מישהו שאני יכול לסמוך עליו או לדבר איתו על זה חוץ מהפסיכולוגית שלי שהזמן איתה מוגבל ולא מספיק לפעם בשבוע.
ואני מסתגר בתוך עצמי כי אין לי אנרגייה זמינה כלפיי חוץ...כאילו נפרע פצע מדמם וכל הגוף מתגייס כדי לרפא את אותו פצע מדמם ושאר האיברים מקבלים פחות צומת לב ואנרגייה כי יש פצע מדמם שצריך להתייחס אליו.
אז אני בתוך עצמי, מרגיש בטוח ומוגן יותר, כאילו צריך להיטען מחדש באנרגיות כי אני מרוקן כמו סוללה שנגמרה, רק צריך שקט וזמן לעצמי להיות לבד.
אני לא יודע אם זה נפשי או שיש בעיה כימית במוח. מה שכן זה היה שם תמיד מאז שאני זוכר את עצמי אפילו בתור ילד, מועקות, חוסר שייכות, לא שווה, חסר ערך.
אבל אהבה , אכפתיות ומשפחתיות תמיד ריפאו אותי ונתנו לי כוח.
אני חושב על זוגיות ועל הרצון שלי לבנות מערכת ייחסים קרובה עם מישהי , לאהוב ולהיות נאהב, לתת ולהפתיע, לעשות דברים כיפיים ביחד, לצחוק, לדבר, לחלוק ולהיות אחד בשביל השניה.
ואולי גם לבנות משפחה...
אני לא מצפה שהבת זוג שלי תיהיה אמא שלי או שתספק את הצרכים הינקותיים שלי והחסרים מהילדות , כי כשאני חושב על זה אני מרגיש שזה לא בסדר מצידי לדרוש או לצפות כזה דבר
בכלל למה שמישהו יעמוד בציפיות שלי. זה לא בסדר לרצות משהו ממישהו. ושוב אשמה...
מדכא כל רצון או ציפייה. כאילו שזה לא המקום שלי לרצות דבר מה ...
איך אתה רוצה זוגיות אם אתה טרנסג'נדר, איך אתה רוצה זוגיות אם אתה מחפש שם את אמא שלך, איך אתה רוצה להיות קרוב למישהו אבל הוא לא משפחה שלך, איך אתה רוצה לחבק אבל חייב לשמור על גבולות ועל דיסטנס כי אף אחד לא יכיל אותך , ולבקש חיבוק או אהבה לפעמים זה קשה בגלל המחשבות האלה.
כאילו זה לא המקום שלי לאהוב, להתאהב . לרצות משהו ...כאילו יש גדר הפרדה ביני לבין העולם
וזה מנהל אותי כל כך , ביני לבין עצמי ובין הסביבה..
שלום דניאל.
אתה מתאר תחושות קשות מאוד, ואני יכולה להבין כיצד שעה של טיפול פעם בשבוע מרגזישה מעט מדי כדי להכיל את כל זה. לאור את, במישור הפרקטי, אני מציעה קודם כל שתנסה להרחיב את מעגלי החברה והתמיכה שלך- יש לא מעט קבוצות תמיכה וקבוצות חברתיות לקהילה הלהט"בית ואם תוכל למצא לך מקום שם, אני חושבת שתחושת הבדידות וחוסר הערך תוכל להשתפר בצורה משמעותית.
ברמה פחות פרקטית ועניינית, אני שומעת את הבלבול העצום שלך לגבי קשר ובעיקר לגבי ה"לגיטימיות" והאפשריות של הצרכים שלך. אני מתארת לעצמי שחלק מהתחושות קשורות בתהליכים שעברת סביב זהותך המגדרית ובמורכבות החברתית-סביבתית הנלווית לה לעתים, למרבה הצער. לצד זאת, אני נוטה להאמין שחלק מהן קשורות בהיבטים וגורמים פחות מודעים, אשר ערערו את האמונה ביכולתך להיות פשוט נאהב כפי שאתה. מנסיוני, כאשר היבטים אלו מעובדים לעומק- גם אם רק בטיפול חד שבועי בלבד- הם נוטים להתרכך ואז נפתחת גם אפשרות פנימית למצוא את הזוגיות והקרבה המיוחלות. לכן, אל תתייאש. זה יכול לקחת זמן ולהיות מלווה בכאב, אבל אני מאמינה שכאשר יש בסיס של רצון ואמונה בקשר, הוא מתאפשר בסופו של דבר.
ליטל
היי ליטל,
אני סובלת מחרדה חברתית כל חיי בעצם.
למראית העין תמיד הייתי מוקפת ב״חברים״, אבל בפועל זה היה הם ואני ״רק נוכחת״, כמו חפץ שנמצא בחדר אבל לא מעורב במתרחש. בעבר ניסיתי לטפל בזה באמצעות טיפול פסיכולוגי, אבל לצערי זה לא עבד ואף גרם לתופעות שמעולם לא קרו לי בעוצמות קשות (התקפי חרדה איומים שנמשכו שעות- שיתוק הגוף, קושי בנשימה, רעד ואי יכולת לדבר).
לפני חודשיים עברתי למקום חדש, רחוק מהמשפחה ומהחברים (הבודדים שאיכשהו הצלחתי לתחזק). בחודשיים האלה אני לבד, ללא משפחה וללא חברים. אני עדיין לא עובדת וכמעט לא יוצאת מהבית, אני מרגישה שאני שוקעת ברחמים עצמיים ומכניסה את עצמי לדיכאון (בשנתיים האחרונות אני נמצאת בסוג של דיכאון קל והמעבר היה אמור לשנות את זה, זה משהו שחלמתי ורציתי כל חיי לעשות. חלום שהתגשם, לא?).
איך אפשר להכיר חברים בתור מבוגר?
איך אני יכולה להתמודד עם המחשבות הטורדניות המאפיינים את החרדה?
ומה את מציעה לעשות במקרה של סימפטומים של דיכאון?
תודה מראש
שלום תהילה. ניתן ליצור קשרים חברתיים במסגרות עבודה, קורסים, שיעורי ספורט, מסגרות התנדבות וכן הלאה אך כפי שאת מגלה בעצמך, השינוי החיצוני אינו מספיק כדי לשנות את החוויה הפנימית ולכן אני חושבת שכדאי מאוד לפנות שוב לטיפול פסיכולוגי. אנשים רבים מצליחים להיעזר בטיפול רק ב"סיבוב שני" אליו הם מגיעים בשלים יותר, ויש סיכוי סביר שגם לך זה יקרה. במידה והפנייה לטיפול מעוררת חרדה רבה מדי, אפשר גם להתייעץ עם רופא המשפחה לגבי טיפול תרופתי זמני אשר ירגיע במידה מסוימת את רמת החרדה והדיכאון ויאפשר לך גם להיעזר באופן מלא ונינוח יותר בטיפול הפסיכולוגי. התחלה חדשה אכן יכולה להוות נקודת מפנה משמעותית אך נראה לי שכדאי "להצטייד" היטב ולהיעזר מקצועית כדי להגדיל את הסיכויים להצלחה ולמיצוי של אפשרות זו. ליטל