פורום פסיכולוגיה

שלום יעל,

נשמע שאת מתמודדת עם עומס של קשיים בכל החזיתות, ומרגישה שכרגע הכל גרוע ואין מוצא באופק. כפי שאת מתארת, יש לפניך הרבה דברים שהיית רוצה לעשות ולהשיג, כגון עזיבה של בית ההורים, חיפוש אחר זוגיות, התקרבות לחברים וכו', אך מהצד השני יש מעצורים רבים, חוסר בכוחות ואולי גם חששות רבים שמונעים ממך בפועל ליצור איזה שהוא שינוי. ברצוני לחזק אותך ולהגיד שגם אם כרגע הכל נראה בלתי אפשרי וגדול עליך, עוד יהיו תקופות שהדברים ישתפרו ותרגישי אחרת. אני משערת כי תחושות התקיעות, אובדן הדרך והקושי הרב גוברים כעת גם בשל הגעת הטיפול לסיומו. איני יודעת מדוע הטיפול מסתיים, אך נשמע כי חשוב מאוד שתמשיכי את התהליך, גם אם אצל מטפל אחר בטיפול חדש. שנה של טיפול זהו פרק זמן משמעותי, אך מפני שהמצוקה עדין קיימת והרגשת שהדבר הקל עליך, חשוב מאוד להמשיך את התהליך. בנוסף, עד שתהיה לך כתובת טיפולית חדשה, מפני שכתבת שעולות לך מחשבות אובדניות, אוסיף כי במידה ואת חשה מצוקה תוכלי לפנות לער"ן (עזרה נפשית בטלפון-1201). אני מבינה כי החוויה של לא למצוא את עצמך מלווה אותך וכרגע התחושות הן קשות, אך אני מאמינה כי בעזרת שילוב של תהליך טיפולי ארוך ומשמעותי, ביחד עם צעדים אקטיבים מצידך ועם אורח רוח וסבלנות, תוכלי בעתיד לחוות הטבה בתחושותיך ובחייך.

בהצלחה,
סיון

שלום רונית,

אכן נשמע שאת חווה הרבה בלבול ותחושות מאוד לא נעימות במקום העבודה מול האחראית. התמודדויות במקום עבודה יכולות לנוע על רצף החל מקושי להסתדר עם האחראי סבב נושאים שונים אך במסגרת יחסים לגיטימיים ומכבדים ועד לחוויות של השפלה והתעמרות בעבודה, ולכן כדאי להבין יותר על איזה מקום ברצף את נמצאת ועם מה את מתמודדת. מבלי להכיר את המקרה ואותך לעומק, נשמע שיש אמירות כלפיך שהן אינן מקובלות ואינן ראויות וחשוב שתעמדי על כך שתקבלי יחס ראוי ושמירה על סביבת עבודה מכבדת.טווח התגובות האפשרויות רחב: שימור המצב הקיים תוך ספיגה של התחושות הקשות; ניסיון לצנן את היחסים ולשמור על עמדה קורקטית, מקצועית והשמת גבולות איתנה למול האחראית; להתייעץ עם גורמים נוספים בתוך מקום העבודה, תוך בדיקה האם את היחידה שסובלת; תלונה לדרגה בכירה יותר; בקשה לעבור לאחראית אחרת; איום בפיטורים וכו'. תוכלי לבחור את האופן שבו נכון לך להתמודד, מתוך היכרותך את עצמך ואת מקום העבודה. במידה ותרגישי שאת במצוקה וזקוקה להתייעצות מעמיקה יותר, תוכלי לפנות לטיפול. במידה ואת חושדת שמה שקורה לך זו התעמרות במקום העבודה, תוכלי לפנות לייעוץ בנושא זה http://www.workrights.co.il/%D7%94%D7%AA%D7%A2%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%AA.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לירי,

כאשר מדובר במועקות שעולות מדי פעם, מומלץ להמשיך בשגרה, לעסוק בתחומי עניין ובתחביבים, להיות בחברת המשפחה או חברים שניתן לסמוך עליהם ולעסוק בפעילות ספורטיבית או במדיטציה ויוגה שמסייעים להתמודד עם רגשות שליליים. לצד זאת, כאשר את מתארת שאת מטופלת בתרופות נגד דיכאון, ועדין סובלת ממצבי רוח משתנים ומועקה נפשית, הייתי בכל זאת שוקלת לפנות לטיפול פסיכולוגי. בטיפול ניתן להבין מה עומד מאחורי התחושות האלה (האם קשור לגיל? האם קשור ליחסים זוגיים/במשפחה? קשור לדימוי עצמי? מה המחשבות השליליות? מה התחושות? בדידות? ייאוש? ועוד) בטיפול ניתן לקבל תמיכה והבנה מעמיקה יותר של המצב וכך ניתן להתמודד טוב יותר עם המצוקה.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אפרת,

נשמע שכפי שקורה לעתים, עבור בתכם הלידה של האחות החדשה היה אירוע משברי ומתעוררת קנאה רבה. לצד הדברים שניסיתם, הייתי מציעה לא להבהל מהאמירות שלה ומהקנאה. כשהיא אומרת למשל שהיא שונאת את האחות, ניתן לשוחח איתה על הנושא- לשאול למה? מה היא שונאת? למה היא מתגעגעת? מה הייתה רוצה שיהיה? לומר שאתם יודעים כמה זה קשה כשמגיעה אחות חדשה ולוקחת את תשומת הלב, שלפעמים כועסים על ההורים ועל התינוקת בגלל שאין להורים זמן כפי שהיה להם בעבר, ניתן לשאול אותה לתחושותיה, לעודד אותה לדבר, גם על הרגשות הפחות נעימים שלה, ולתת לה תחושה שהיא מובנת ורגשותיה לגיטימיים. עם זאת, כמובן שאין לאפשר פגיעה בתינוקת וצריכה להיות אמירה ברורה שגם אם היא כועסת או לא מרוצה, היא אינה יכולה להציק לתינוקת ואתם שומרים על כל הילדים שלא יפגעו זה בזה. לצד זה, ניתן לעודד אותה לעזור לכם בדברים שקשורים לטיפול בה, תוך הדגשה של היכולות שלה, הבגרות שלה וכמה היא גדולה ועוזרת (למשל לעזור בהכנת אוכל, במקלחת ועוד). במידה ותרגישו שאין שיפור, תוכלו לפנות לייעוץ מעמיק יותר במסגרת הדרכת הורים.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום ענת,

נשמע שבתך עסוקה במראה החיצוני באופן שלעיתים פוגע ממנה ומונע ממנה להשתתף בפעילויות שונות. ניתן בהחלט להבין את ההתלבטות של בעלך ושלך כיצד להתמודד עם הנושא. האם הדבר מפריע גם לה? או שרק לכם? במידה וזה מפריע לה, אפשר לשקול פנייה לטיפול עבורה (להתמודד עם נושאים של דימוי עצמי ויכולת לשאת אי-שלמות). לגבי ההתנהלות שלכם, נדרשת כאן חשיבה מעמיקה המתייחסת לתחושותיה של בתכם ורגישויותיה, לצד חשיבה על גבולות ואיך מסייעים לה להתגבר על החששות שלה. הדבר גם משתנה בין תחום לתחום, למשל לפספס לימודים, שזוהי אחת מהמשימות שלה בגילה, זה לא אותו הדבר כמו לקום מוקדם ולנהל את זמן ההתארגנות שלה בעצמה. ולכן צריך לשקול כל דבר בנפרד, תוך הבנה של המשמעות של ההתנהלות שלה ומה יעזור לה. על פניו, גם לי נשמע, שהענשה היא לא הדרך, שכן נשמע שגם היא סובלת מהעניין וכדאי לחשוב על דרכים אחרות. זוהי ילדה בפתחו של גיל ההתבגרות ופעמים רבות מתעוררות שאלות לגבי ההתנהלות ותפקידכם כהורים. ממליצה לשקול פנייה להדרכת הורים ושם תוכלו להעמיק בחשיבה כיצד להבין את בתכם ואיך להתנהל מולה באופן שיחזק אותה ואת הקשר בינכם.

בהצלחה,
סיון

שלום גאיה,

המצב שאת מתארת מורכב הן ממצב רפואי (הנזלת הכרונית), והן ממצב רגשי (חרדות, חוסר ביטחון וכו'). לא ברור לי האם החרדות הן רק בהקשר החברתי ומול קהל, או שיש חרדות נוספות, אך באופן כללי ניתן לטפל בחרדות הן באופן פסיכולוגי והן באופן פסיכיאטרי. באופן הפסיכולוגי מתייחסים לדפוסי החשיבה, לתחושות שמתעוררות, מנסים להבין את החרדה, ממה היא נובעת, מתי היא מתעוררת וכיצד מתמודדים איתה. באופן הפסיכיאטרי, נוטלים טיפול תרופתי, אך לא מתייחסים לעולם הפנימי (מחשבות ורגשות). השיטות כולן יעילות, אך לכל אדם מתאים משהו אחר. עם זאת, פעמים רבות מומלץ לשלב בין שני הטיפולים. לגבי הטיפול הפסיכולוגי, ניתן לפנות לטיפול דינאמי, ובו תוך כדי שיחות מבינים את החרדות ולאורך זמן נבנית היכולת להתמודד איתן. איני יודעת מדוע החלפת מטפלות לאחר חצי שנה? האם בגלל שהרגשת שהטיפול לא עוזר? בכל אופן, בטיפול דינאמי תהליכים לוקחים זמן, וחצי שנה זהו זמן קצר יחסית להיות בטיפול. השיטה הפסיכולוגית הנוספת היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, זהו בדרך כלל טיפול ממוקד בסימפטום (חרדה) ולדרך ההתמודדות איתו על ידי למידה של טכניקות להרגעה עצמית, התנסות והבנה של דפוסי החשיבה המאפיינים חרדה. לגבי הטיפול התרופתי, איני מוסמכת לתת ייעוץ לגבי כדורים ותופעות לוואי, כיוון שאיני רופאה. לגבי החשש מתלות, זהו חשש שניתן להבין אותו והוא דורש בירור והיכרות מעמיקה יותר איתך. עם זאת אגיד, שלעיתים יש תקופות שאנו זקוקים לעזרה חיצונית (זה יכול להיות תרופות או עזרה של אדם אחר), ולאחר שאנו מתחזקים העזרה אינה נחוצה עוד. בכל אופן, רק את יכולה להחליט ולבחור במה את רוצה להיעזר. בין אם תבחרי לקחת תרופות או לא, הייתי ממליצה לך בכל זאת, בגלל שזו גם ככה תקופה לחוצה לפני חתונה, ובשל החרדות שמציפות אותך, לפנות לטיפול פסיכולוגי כלשהו כדי שיהיה לך מקום שתוכלי להיתמך בו ולשתף בהתלבטויות הללו.

שיהיה מזל טוב ובהצלחה,
סיון

שלום לך,

להיות בזוגיות בכלל, וזוגיות ארוכת טווח בפרט, תוך כדי ניהול משפחה ושאר היבטי החיים, זהו אתגר לא פשוט וסבוך. לאורך השנים מתעוררים בנו רגשות שונים כלפי בן הזוג ואנו נעים בין מרחק וקירבה. את מתארת תהליך הדרגתי של התרחקות שאינך מוצאות לו טריגר חיצוני, אך כנראה שיש סיבות שונות לתחושותיך וכדאי להעמיק ולחשוב מדוע הדבר קורה. הייתי ממליצה לך אחת משתי האפשרויות (ואלי את שתיהן במקביל): 1. לפנות לטיפול פסיכולוגי ושם לחקור בינך לבין עצמך מה קורה לך מול בן הזוג, מדוע עכשיו עולות תחושות אלו כלפיו וכו'. 2. לפנות ביחד איתו לטיפול זוגי ושם לפתוח למולו את מחשבותיך. אני מבינה שכעת את מרגישה שאינך יכולה לשוחח איתו על כך, אולי כיוון שהדברים אינם ברורים אפילו לך, אך הוא מרגיש שמשהו מתרחש ולכן לעיתים לפתוח ערוצי תקשורת יכול להוביל ליצירת דיאלוג ולהפחית את הבדידות ואת תחושת המרחק.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום ורד, צר לי לשמוע על בתך. התמודדות עם אובדן של ילד הוא בהחלט אחד הדברים המטלטלים והקשים ביותר. האובדן הוא קשה ואני מניחה שהכאב גדול, ולכן טוב שאת פונה לעזרה. תוכלי לפנות לכל פסיכולוג קליני לצורך טיפול ולבחור את מי שאת מרגישה שיש לך כימיה איתה. תוכלי לפנות לטיפול מסובסד בתחנה לבריאות הנפש או דרך קופת החולים. במידה ותרצי לפנות באופן פרטי, תוכלי להעזר באינדקס המטפלים באתר ולחפש איש מקצוע בקרבת מקום מגוריך, או להעזר בחברים ומכרים ולהגיע דרך המלצות לאיש מקצוע מסוים. בהצלחה, סיון

תוכלי לקבל כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בטיפול במצבי אבל ושכול להתייעצות ובחינת טיפול

שלום,

למיטב ידיעתי, כל אחד יכול ללמוד קורס בN.L.P ודמיון מודרך ולעסוק בשיטה זו, ייתכן והאדם יהיה פסיכולוג, אך זה לא מחייב. אחת הביקורות על השיטה עוסקת בנקודה זו בדיוק, שהמטפלים לא בהכרח מגיעים מרקע אקדמי ומקצועי העוסק בבריאות הנפש (לעומת פסיכולוג קליני למשל, שלומד לתואר ראשון ושני, ולאחר מכן מתמחה במשך 4 שנים במערכת בריאות הנפש). כמו כן, מטפלי N.L.P אינם מחוייבים לאתיקה המקצועית שיש למקצועות הרשומים במשרד הבריאות (כגון פסיכולוגים ועובדים סוציאלים). בכל אופן, כאשר פונים לאדם לתהליך כלשהו מותר ואף כדאי להתעניין ולשאול לרקע המקצועי ולהכשרה שעבר.


בהצלחה,
סיון

שלום סיגל,

לעיתים בחיים אנו נתקלים בתקופות שהן מורכבות וקשות יותר, למשל כאשר לא מוצאים עבודה או כאשר היחסים במשפחה מתערערים. נשמע שאת מרגישה שאינך במקום שהיית רוצה להיות בו כרגע בהיבטים רבים בחיים ואין לך חשק לעסוק בדברים שבעבר נהנית מהם. למרות הקושי, הייתי ממליצה לא לוותר ולהמשיך לחפש מקום עבודה. מקווה שתמצאי משהו מתאים. נסי להמשיך בשגרה מצד אחד, ומצד שני, גם לקבל את זה שלעיתים יש תקופות כאלו, ולעיתים הן גם חולפות מעצמן. אם את מרגישה שהתחושות השליליות והתקיעות מלוות אותך זמן רב וגורמות למצוקה, ממליצה בכל זאת לפנות לטיפול פסיכולוגי ולהבין יותר לעומק מה עומד במקור הקשיים וכיצד ניתן לשנות.

בהצלחה,
סיון

שלום לך,

הסובלימציה הוא מנגנון הגנה בו דחפים ורגשות אסורים מתועלים לפעילות מקובלת חברתית. השימוש בו מאפשר ביטוי לגיטימי של הדחף ופעמים רבות מביא ליצירתיות, ולכן נחשב למנגנון יעיל ובוגר יחסית למנגנוני הגנה אחרים. באופן כללי, מה שאת מתארת בטיפול לא נשמע כסובלימציה, אלא יותר כניסיון להמנע מרגשות של תוקפנות (עיגול הזויות) והכחשה ו/או היפוך תגובה של רגשות שליליים (צביעה של השחור בלבן). סובלימציה בהקשר זה, יכולה למשל להראות כיצירה הצבועה בשחור, המאפשרת ביטוי לרגשות שליליים כגון כעס או עצב. בכל מקרה, כדאי לדון בכל מקרה לגופו במסגרת ההדרכה שאת מקבלת עם מי שמכירה את המטופלת, אותך ואת ההקשר של כל הפגישה. לגבי חומר קריאה,מומלץ לפנות למסגרת שבה את לומדת ולבקש הפניות לחומרים הרלוונטים ללימודיך.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

אני מבינה כי אתה דואג מאוד לבן המשפחה, ואולי גם להוריו ולמשפחתו הקרובה. נשמע מדבריך שיש סיבה לדאגה, גם לאור העצבים וההתפרצויות שאתה מתאר, החשש שיפגע במישהו ובוודאי אם יש הזיות או מחשבות שווא. מתוך דבריך נשמע שהיה כדאי לפנות לעזרה, לקבל הערכה עדכנית של מצבו, מעקב רפואי ואף טיפול תרופתי, בהתאם לחוות הדעת של פסיכיאטר. הייתי ממליצה לו ולמשפחה לפנות לתחנה לבריאות הנפש או לקופת החולים. לצערי, קשה לשכנע אדם אחר לפנות לעזרה כאשר הוא מסרב לכך. פעמים רבות הפנייה וניסיונות השכנוע מגיעים מהמשפחה הקרובה, אך אם גם הם לא רוצים או יכולים לפנות לעזרה מסיבות שונות (היעדר אמון במערכת, סירוב להאמין שיש קושי נפשי וכו') אז קשה מאוד לעזור. ניתן לנסות להסביר שיש טיפול תרופתי שיוכל להרגיע את העצבים ואת התנודות הרגשיות, ולהמליץ בחום שזה מצב שכנראה מצריך התערבות וטיפול. ניתן גם להסביר שכפי שהיינו פונים לקרדיולוג עם הייתה לבן משפחה בעיה בלב, או לרופא מקצועי אחר בהתאם לכל בעיה אחרת, כך מומלץ לפנות לרופא מומחה (פסיכיאטר) העוסק בתחום זה.

שיהיה בהצלחה,
סיון  

שלום,

נשמע שקיים מצב כלשהו מטריד, פעולות החוזרות על עצמן ללא שליטה ופוגעות בשגרת החיים. אם מתעוררת מצוקה, ממליצה לפנות לייעוץ והערכה רחבה יותר של המצב אצל גורם טיפולי (תחנה לבריאות הנפש, קופות החולים או פסיכולוג פרטי) כדי להבין בדיוק מה הסימפטומים וכיצד ניתן לסייע.

בהצלחה,
סיון

שלום דייויד,

ממה שאתה מתאר נשמע שאתה סובל מחרדת טיסות ואולי אף פחד כללי יותר ממקומות סגורים. חרדה מתבטאת ב-3 מישורים: גופני (כמו הזעה או דפיקות לב), רגשי (פחד, לחץ, חוסר אונים ומחשבות שליליות) והתנהגותי (לרוב הימנעות). מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת לסייע עם ההתמודדות. טיפול קוגניטיבי- התנהגותי מאפשר למתן את ההימנעות ומסייע בדרכי הרגעה והתמודדות. ישנן גם טכניקות שונות של נשימות, מדיטציה או דמיון מודרך שעשויים לסייע בסיטואציות של חרדה. במידה ותרגיש צורך ניתן לפנות לייעוץ של רופא לגבי טיפול תרופתי.

שיהיה בהצלחה,
סיון