ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום,
אני בת 27, מטופלת מזה שנתיים אצל פסיכולוגית וגם לוקחת רסיטל... בעיקר למחשבות טורדניות וגם למצב רוח שנוצר בעקבותיהן.
אין ספק שההרגשה שלי במהלך השנה האחרונה השתפרה פלאים, אך עדיין אני מוצאת את עצמי בתקופות לא מעטות בהן אני מרגישה דכדוך וחוסר חשק ופשוט מסתובבת כל הזמן עם תחושה לא טובה שקשה להסביר במילים... פשוט לא טוב לי ואני מחכה רק שהזמן יעבור...
זה קצת מתסכל ואני תוהה איך להתמודד עם ההרגשה הזו... למשל עכשיו אני בתקופה של כמה שבועות בהן אני מרגישה ממש סתמיות ריקנות וחוסר חשק לחיים!
שלום לך,
קודם כל, אני שמחה לשמוע שאת מטופלת הן תרופתית והן בטיפול פסיכולוגי. כפי שאת חווה, הטיפול עוזר וההרגשה שלך במהלך השנה הזו השתפרה. עם זאת, טיפול אינו מחסן אותנו מפני דכדוך ותקופות פחות טובות. התסכול שלך הוא מובן, אך לצערי החיים מלווים בתקופות טובות יותר או פחות, והטיפול אינו מבטיח לנו אושר או שמחה תמידיים, אלא יכול לעזור לנו לשאת את התחושות השליליות ועוזר לנו להבין את מקורן וכיצד להתמודד איתן. הייתי ממליצה לך להביא את התחושות הללו אל הטיפול, לשתף שכך את מרגישה בתקופה האחרונה. תוכלו לחשוב שם יחד מה עורר את התחושות הללו ולמה הן קשורות.
שיהיה בהצלחה,
סיון
שלום סיוון.
בימים האחרונים אני סובלת מדיכאון חורף עם נקרא לזה ככה.אני סובלת מאסטמה ובימים האחרונים שאביך וחורף בחוץ אני לא יכולה לצאת מהבית וזה מכניס אותי למחשבות שליליות שעמום אני לא יודעת עם זה נקרא דיכאון חורף אבל יש לי דכדוך מסוים בגלל זה,אני רגילה לצאת מהבית לעשות הליכות וכל מיני דברים ואני לא יכולה בגלל האסטמה זה ממש מבאס אותי.אשמח עם תוכלי לתת לי עצה מה לעשות בימים כאלה כדי להרגיש טוב בכל זאת יחד עם כל התחושה שאני מרגישה.אודה לך מקרב לב תודה.
שלום רינת,
אנשים רבים בחורף חשים נטייה לדכדוך, הסתגרות ועצבות. הדבר הגיוני ומובן, ואנו מושפעים מהחשכה המוקדמת, ממזג האויר הקודר ומהקור. כאשר האסטמה מחריפה ויש למזג האויר השפעה בריאותית, מובן מאוד שתתבאסי, במיוחד אם את אוהבת ורגילה לצאת ולעסוק בספורט בחוץ. העצה שלי אליך היא לנסות ולמצוא תעסוקה ועניין בדברים שאת יכולה לעשות בבית (קריאה, מדיטציה, טלוויזיה, מוסיקה, חברות וכו') ולנסות להעביר את הזמן הזה בפעילות נחמדה אחרת. בעיקר חשוב לזכור שזו תקופה זמנית של כמה ימים, ואחר כך מזג האויר יחלוף וישתנה ואיתו ישתנה גם מצבך הבריאותו ומצב רוחך. לעיתים אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלשאת את אי הנוחות ואת התחושות השליליות, ולדעת שהם יחלפו בקרוב.
בהצלחה,
סיון
הי,
אני אחרי טיפול ארוך (7 שנים!) עם מטפלת מדהימה שהלכה איתי לאורך כל הדרך, מדיכאון ואובדנות להחלמה, להשלמה, להתבוננות. (אחרי אובדן...)הייתה זמינה, אכפתית ומכילה.
דווקא בפגישות האחרונות הייתה לי תחושה שאני לא מובנת. אני רציתי לשמוע כמה התגברתי, כמה צמחתי, רציתי לקבל חיזוק לכך שאכן עברתי תקופה קשה (אובייקטיבית) בלי תמיכה ואפילו ההיפך... שאכן צמחתי ממקום כואב.
רציתי לשמוע שהתגובה הדיכאונית/ אובדנית שלי הייתה מעוצמת הכאב, מחוסר התמיכה והבדידות. והיא לא התחילה סתם כך, אחרי האובדן עצמו, אלא כתוצאה של תהליך ארוך שבו הוחלשתי ע"י ביקורת קיצונית, חדירה לפרטיות ואובדן העצמי שלי... (מצד בעלי, נכנסתי לנישואי חזקה מתמודדת, ואני משקמת אותם ואת עצמי) המטפלת שלי ניסתה לקחת את הסיום למקום שמתבונן על הדברים ומנסה לראות באנשים שנפגעתי מהם גם מקומות טובים, לראות בדברים שעשו גם כוונות אחרות לא הסתכלות של שחור לבן. אני מבינה את רצונה, לתת מבט חיובי, אבל יצאתי פגועה, כי הרגשתי שהיא בעצם יוצרת מציאות שבה אני התפרקתי ממציאות שכולם עוברים... מכוונות טובות של אנשים, מחוסר הבנה של מורכבות הדברים.. מהסתכלות חותכת מידי של שחור לבן,
דיברתי איתה על כך, אחרי פגישת הסיום. קבענו פגישה נוספת.
ועדיין הרגשתי שאני לא שומעת ממנה את מה שאני רוצה לשמוע. את המקום שמכיר בעוצמה של הכאב...שמבין שמצב כזה גורם להתפרקות ולנזק. היא טענה שהיא לא ככה ראתה את הדברים, ככאלה עוצמתיים. היא אמרה לי שדווקא הסוף כנראה הציף את זה אצלי... ואני כואבת את העובדה הזאת, כי לי זה היה כל כך ברור שזה ברור לה, אחרי שדיברתי על זה כ"כ הרבה... אחרי שהיא התנצלה שהדרך לא הייתה יעילה, היא ניתחה את זה רציונלית. "כמה טוב שאני יכולה לכעוס עליה, והיא יכולה להגיב כמו שהייתי רוצה שיגיבו על חוסר הכרה.. וכנראה זה כעס בגלל הפרידה..." ומעבר להכל, והכואב ביותר מיד כשסיימנו היא קמה להיפגש עם חברה,שחיכתה לה מעבר לדלת... צוחקת ומאושרת. לא יודעת, אולי הציפיה שלי לא הגיונית, אבל חשבתי שהיא תרגיש לפחות, קצת, את הצורך לחשוב על הפגישה, להכיל את הדברים הקשים שאמרתי ולא לקפוץ החוצה בהקלה ובשחרור... (מולי...) אחרי הכל היו אלה שנים של טיפול, היא לא הרגישה טיפונת של כאב על סיום הטיפול? כאילו הקשר ביננו היה רק הצגה? הלוואי שאני טועה.. אני מחפשת לראות את הדברים אחרת, להבין אותם, ולדעת אם יש טעם לדבר שוב. גם על זה..
שלום מלי, שאלתך חשובה ומורכבת מאוד ואנסה להתיחס לכל ההיבטים. קודם כל, נשמע שהיית בטיפול משמעותי וארוך, בו נוצר קשר קרוב עם המטפלת ועברת בו תהליכים ושינויים רבים. איני יודעת מה הביא להחלטה על הסיום, אך בכל אופן, סיום של טיפול יכול להיות מטלטל ומעורר רגשות רבים, בפרט למי שחווה אובדן בעברו. בסיום יכולים לחוש כעס, אכזבה, עצב, החמצה ולעיתים גם הקלה, שחרור, סיפוק ועוד ועוד. לכן רצוי שהפרידה תעשה בתהליך וכך ניתן לעבד אותה לאורך זמן. עם זאת, אני מניחה שכטבעם של סופים ופרידות, תמיד נשאר משהו שלא נאמר, שלא נסגר עד הסוף, שלא הושלם, ועל כך יש כאב וקושי. התמודדות עם פרידות- זו בעצם משימת חיים עבורנו. בחזרה לטיפול, טבעי מאוד בפגישות אחרונות לצאת עם תחושת ריחוק. את מתארת תחושה שלא הובנת עד הסוף, שלא קיבלת את התגובה שרצית לקבל. אין ספק שאחד הקשיים בפרידה הוא התמודדות עם הכאב על מה שלא יהיה ועל מה שלא היה מושלם או לא היה מדויק עבורנו. חשוב לזכור, כפי שאת עושה, את כל מה שהיה בטיפול, לצד מה שפוספס ולא הובן. הדבר קשה במיוחד בסיום, שכן פתאום נשארים עם הדברים לבד, ללא המשך של פגישות לעבד את המחשבות והתחושות. במובן זה, טוב שביקשת פגישה נוספת ויכולת להעלות בפני המטפלת את הדברים. ניתן לשקול אפשרות של פגישה נוספת, לצד חשיבה על כך שכנראה גם קשה מאוד להיפרד. כמו כן, לקראת הסיום טבעי שמתעוררות שאלות לגבי הקשר- האם זה היה משמעותי עבור המטפלת? האם היא עצובה? וכו'. ובכן איני יכולה לדבר בשמה של מטפלת, אך ממה שכתבת יש לי תחושה כי הקשר ביניכן היה קרוב, מקצועי ואמיתי ובוודאי שלא הצגה. אני יכולה לשער למשל שהיא תחשוב על הדברים שהיו ביניכן, גם אם תעשה זאת לאחר מכן ולא בדיוק באותו רגע, או שאולי לצד כאב על הסיום, היא גם חשה גאווה עבורך ושמחה בהישגיך. ולכן הדברים הם מורכבים. הייתי מציעה לך לקחת קצת זמן, לעבד את הפרידה שממשיכה לפעמים להדהד לאורך זמן ואם תרגישי צורך, תפני למטפלת לתאום פגישה נוספת. הטיפול הרבה פעמים אינו מסתיים בפגישה האחרונה, והוא ממשיך ללוות, לחזק, מהווה מקור מחשבה ודיון פנימי בינינו לבין עצמנו גם זמן רב לאחר הסיום. שיהיה בהצלחה בהמשך, סיון
שלום,
אני בת 21 וכשהייתי בת 16 התחילו אצלי התקפי חרדה. במשך כשנתיים כמעט לא הייתי מטופלת בכלל, ובגיל 18 התחלתי ללכת לפסיכולוגית שמטפלת בשיטת CBT ולקחת תרופות (פלוטין).
לאחר שנה הפסקתי את הטיפול אצל הפסיכולוגית כיוון שעברתי למסגרת של השירות, אבל המשכתי להיות במעכב של הפסיכיאטר שנתן את המרשם לכדורים והמשכתי לקחת אותם. לאחר כמה זמן הרגשתי השתפרה ואפילו ירדתי במינון של הכדורים.
לאחרונה הפסקתי לקחת את הכדורים לגמריי.
אבל כעת, אני חוששת שאני חווה נסיגה ושהחרדות חוזרות. לא באופן נוראי ומשתק כמו פעם, אבל בצורה שמפחידה אותי- מה אם המצב הקודם יחזור שוב?
הדבר העיקרי שמאפיין כיום את החרדות שחזרו אליי זה הפחד מהמוות.
אני השנה עובדת, ואפילו מעמיסה על עצמי בהרבה עבודות ותפקידים שונים שמשמחים אותי (תחומים שכיף לי לעבוד בהם), אך בערבים כשאין לי כבר מה לעשות הפחדים מתגנבים בחזרה.
בסך הכל, חוץ מהדבר הזה אני מחשיבה את עצמי כבחורה שמחה, אני לא מדוכאת ולא עצובה, אני שמחה בגדול מהמקום בו אני נמצאת. לעיתים חשה מעט בדידות חברתית בגלל העומס בעבודה, אבל לא משהו שלא ניתן לפתור ע"י כמה שיחות טלפון לחברים ישנים. בנוסף כדאי לציין שאני לא הבנאדם הכי בריא ברמה הפיזית (לא עושה ספורט ולא אוכלת מסודר. כבר הגעתי מזמן למסקנה שיכול להיות שפה הנפילה שלי נגרמת, אבל לא מצליחה לגרום לעצמי לשנות את ההרגלים שלי בתחומים האלו).
מה אפשר לעשות? האם לחזור לטיפול פסיכולוגי? האם לחזור לפסיכיאטר לקחת את הכדורים שוב? אני חוששת שאם אחזור לזה אני אצטרך לקחת את הכדורים כל החיים, וזה לא מצב שהייתי רוצה להיות בו.
תודה רבה מראש!
שלום טלי, קודם כל, טוב לקרוא שטופלת בעבר, הן בטיפול פסיכולוגי והן בטיפול תרופתי, ושהטיפול עזר והחוויה הייתה חיובית. אני גם שמחה לשמוע שבסך הכל את עובדת וחייך מלאים בעשייה ובעניין. כפי שאת חווה, החיים הם דינאמיים, ומצבנו הנפשי הוא דבר שמשתנה לאורך החיים. לעיתים אנו פוגשים מצוקות ותחושות שכבר חשבנו שלא נפגוש שוב. עם זאת, כיום את בתקופה אחרת, בגיל אחר, וכפי שאת מתארת גם החרדות עצמן הן שונות ממה שזכור לך מהעבר. לכן, לא הייתי ממהרת לחשוב שהמצב הקודם חוזר על עצמו, אלא יש כאן התמודדות מחודשת, במקום ובזמן שאת נמצאת בו היום. בהחלט הייתי ממליצה לך לפנות שוב לטיפול לפי בחירתך, באוריינטציה של CBT כפי שהיית בעבר (ממוקד יותר בסימפטומים ובדרכי החשיבה וההתנהגות) או באוריינטציה דינאמית (ניסיון להבין את החרדות ומשמעותן, לצד מציאת דרכי התמודדות התנהגותיות). טיפול עזר לך בעבר ולכן כדאי להעזר שוב. לגבי הטיפול התרופתי, תוכלי להתחיל בשיחות ולהתייעץ שם באופן מעמיק יותר על הנושא התרופתי, תלוי מאוד בתחושות וברצונות שלך ובמידת המצוקה שהחרדות גורמות לך. אני מבינה את החשש מפני החזרה לתרופות, אך חשוב גם לומר, שגם כאשר לוקחים תרופות לתקופה מסוימת, אין זה אומר שלוקחים את התרופות לכל החיים (כפי שניסיונך מלמד, ניתן להפסיק את הטיפול התרופתי לפי הצורך). בכל אופן, זו שאלה לדיון בתוך התהליך הטיפולי ואני מקווה שתפני שוב לטיפול פסיכולוגי ותוכלי להעזר ולהרגיש טוב יותר. בהצלחה, סיון
אני חולה במחלה ניוונית ויש לי מטפלת צמודה וגם נעזרת בעזרת המשפחה הנפלאה שלי. בגלל המחלה אין באפשרותי לעבוד כרגע חברתית לא משהו לוקחת כדורים נגד דיכאון וחיה מביטוח לאומי.כל המצב הזה מביא אותי לדיכאון אני מרגישה חריגות חברתית וזה מפריע לי ביום יום.האם תוכלי לייעץ לי איך לשפר את מצב הרוח גם עם המחלה? לפחות שיפור מצב הרוח.
תודה.
שלום לך,
התמודדות עם מחלה ניוונית היא דבר מורכב ולא פשוט. אני שמחה לשמוע שיש לך משפחה תומכת, מטפלת צמודה וטיפול רפואי. כל אלו חשובים מאוד. אני מבינה שאת חשה חריגות חברתית ואולי מרגישה לבד, והדבר קשה ולא נעים. אני שומעת כי את מביעה משאלה לחיות חיים מלאים, מעניינים וליצור קשרים חברתיים, גם עם המחלה, ומשאלתך חשובה וראויה. הייתי מציעה לך כצעד ראשון לבדוק האם יש קבוצת תמיכה כלשהי למתמודדים עם המחלה. לעיתים במחלות מסוימות יש אתרי אינטרנט, קבוצות תמיכה, פעילויות וכו' שם אפשר לפגוש אנשים שמתמודדים עם דברים דומים והדבר עוזר להרגיש פחות לבד. מעבר לזאת, נסי למצוא ולעסוק בדברים שגורמים לך הנאה ומעניינים אותך, למשל בישול, סרטים, מוסיקה, קריאה וכו'. כמו כן, מומלץ על תרגול מדיטציה-זהו דבר שניתן לעשות בכל מצב גופני והוא מסייע מאוד בהתמודדות עם רגשות שליליים. בנוסף, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לעבד את השלכות המחלה, לחוש פחות לבד וגם לחשוב כיצד ניתן להתמודד עם התחושות הקשות שמתעוררות בך ומה עוזר לך להרגיש טוב יותר. יש היום גם פסיכולוגים שיקומיים/רפואיים שמתמחים בהתמודדות עם מחלות והשפעתן על הדימוי העצמי והמצב הנפשי.
שיהיה בהצלחה,
סיון
שלום לכולם
אני יועצת חינוכית בשנתי הראשונה לעבודה, עובדת בבית ספר חדש וצומח שזו גם שנתו הראשונה, אין לנו המון אנשי צוות, ורובם מועסקים במשרות חלקיות מאד ועובדים במקומות נוספים.
במקביל אני מסיימת את התואר השני ולומדת שני ימים כמעט מלאים וחצי יום נוסף להתנסות מעשית.
אני נמצאת בבית הספר ארבעה ימים בשבוע (במשרת שליש) וחשה כי אני לא מספיקה כלום, אני חדשה בתפקיד ולכן עדיין מנסה להבין את מהותו ולמיין מהם תפקידי בבית הספר ומה לא כלול בתחום אחריותי. יש המון דברים שאני יודעת או מרגישה שאינם באחריותי או שהם גוזלים ממני זמן יקר - אך בגלל המצוקה באנשי צוות - אין מישהו אחר שיעשה אותם. וכמובן שאני, בתור פרפקציוניסטית ובחורה שמאד רוצה לרצות אנשים אחרים ולהרגיש שאני משמעותית עבורם - לוקחת את כל מה שאני יכולה עלי.
מלבד העומס, ואי היכולת שלי להגדיר את התפקיד והסמכויות חלק מהצוות שלנו לא תמיד משתף פעולה (ממניעים שונים) ואין "רוח התנדבות" וכך יוצא - שמי שעושה אלו תמיד אותם אנשים וכבר לא נעים מהם, והעומס נופל בעיקר על מנהלת בית הספר ועלי - למרות שאני מניחה שיש עוד הרבה דברים שיכולתי לקחת גם ממני ואני לא מספיקה.
אני ממש מבולבלת, יושבת כל שישי ושבת על דברים של בית הספר ושל הלימודים.. הבית שלי מוזנח, המשקל שלי עלה ואני לא מצליחה לעשות ספורט (יש לי כשתי הכשרות אחה"צ בשבוע ואני גם עוזרת לבן משפחה שלי בלימודים במהלך אחה"צ בשבוע) ולכן - גם כשיש לי זמן - אין לי כוחות. אני רק רוצה לישון ולשכב. לאחרונה התחילו לי מיגרנות קשות וברור לי שזו תופעה שנובעת מהלחץ הרב בו אני נתונה.
אני ממש מתקשה לעמוד בקצב, מרגישה אשמה שלא מספיקה דברים או לא עושה בצורה מספיק טובה דברים שהייתי רוצה לעשות.... יש לי רשימות מטלות שאני מנסה לסדר וכל פעם מבלגנת אותם וכותבת מחדש... אני ממש במצוקה. אני יודעת שיש אנשים שעובדים במשרות מלאות, ומגדלים ילדים, ומבשלים אוכל בריא והכל ביחד - ואני לא מצליחה עם מה שיש לי.... אשמח לעצות או תובנות חכמות כי אני מרגישה שאני במדרון חלקלק לקריסה...
המון תודה מראש.
שלום אביגיל,
קודם כל ברצוני לחזק אותך.. בחרת לעסוק בתפקיד משמעותי וקשה, שלא תמיד מתגמל כלכלית והדרך לעסוק בו היא ארוכה ומצריכה הכשרה רבה. עם זאת, התפקיד מזמן עבודה מעניינת ומספקת. תפקיד היועצת הוא מורכב ומצריך כוחות רבים, הן בהתמודדות עם התלמידים והן בהתמודדות עם הצוות וההורים, על אחת כמה וכמה שזו השנה הראשונה שלך בתפקיד. הדבר הראשון שחשוב להדגיש הוא שכל תפקיד, ובפרט תפקידים מורכבים כאלו, לוקח הרבה זמן ללמוד ולהצליח לעבוד באופן יעיל ואפקטיבי. זוהי שנה של למידה עבורך (ובכלל עבור בית הספר החדש), ולכן מטבע הדברים לא הכל יתפקד באופן אידיאלי. כחלק מהלמידה, יתבהרו לך עם הזמן גם גבולות התפקיד וחשוב מאוד לשמור על עצמך ולא לקחת על עצמך יותר מדי. אני משערת כי חלק מהעומס קשור גם לדרישות המציאות, אך גם לדרישות הפנימיות שיש לך מעצמך. אני מרגישה כי את מחמירה עם עצמך ודורשת משהו שהוא בלתי אפשרי- גם להתחיל תפקיד חדש, גם ללמוד לתואר שני, גם להיות נחמדה לבני המשפחה ולעזור, גם להצליח להקדיש זמן לעצמך ואת הכל לעשות ללא רבב ובשלמות.. ובכן, כל אחת מהמשימות הללו דורשת זמן ואנרגיות ולכן מובן לגמרי שאת חשה עומס רב. הפער בין איך שהיינו רוצים להיות ולתפקד (או איך שנדמה לנו שאחרים מתפקדים), לבין מה שקורה במציאות הוא פער שלאורך החיים אנו לומדים להכיל ולהתמודד איתו. עצתי אליך היא כזו: 1- נסי להקל על עצמך ככל הניתן, תורידי מעצמך כל דבר שאינו קשור לתפקידך. את חלק ממערכת שבה לכולם יש אחריות, את לא לבד ולא צריכה להיות לבד שם. תעזרי כמה שניתן. 2- תהיי סלחנית כלפי עצמך בתקופה קשה זו. מותר לפעמים ל"הוריד את הרגל מהגז", לא להיות 100% בהכל. 3- נסי בכל זאת לדאוג לעצמך, גם במחיר של להגיד "לא" לאחרים. 4- מאחר ואת מזהה פגיעה משמעותית בבריאותך הפיזית והנפשית, מציעה אפשרות של לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מתרשמת שיש לך מודעות ויכולת התבוננות פנימית, ולכן להערכתי תוכלי להפיק מכך. טיפול יכול לעזור עם תחושת העומס והאחריות, הקושי להתמודד עם למידה ותפקיד חדש ועם חיפוש אחר הדרך הנכונה עבורך להתנהל בשנה לחוצה זו.
זכרי, יש תקופות של לחץ ועומס ולבסוף הן מסתיימות ונרגעות.
שיהיה בהצלחה,
סיון
שלום רב.
אני בת 35 יש לי בעיה שחליתי בשפעת חזקה ומאז שחליתי שזה כבר כמה ימים אני כל הזמן במיטה ואיבדתי עניין בדברים שאני אוהבת לעשות. החולשה הפיזית מלווה בזה שיש לי גם כאבים בגב התחתון וקשה לי לצאת החוצה. עד שזה קרה לי היה לי עניין בהנאה בדברים שאני אוהבת לעשות וזה משפיע עלי גם נפשית אני רוצה לחזור למה שאהבתי לעשות אבל החולשה הפיזית והמחלה שקיבלתי מפריעה לי בזה שאני לא עושה את מה שאני אהבתי לעשות וזה מלווה בהרגשה נפשית לא טובה.האם שלא מרגישים טוב פיזית זה משפיע נפשית? האם זה קשור? אשמח עם תוכלי לתת לי עצה איך להתחזק מבחינה נפשית למרות המחלה.אני מודה לך.
שלום אור,
חולשה פיזית ומחלות באופן כללי מעוררות תגובות רגשיות ותחושות רבות אצל כולנו. מאחר והגוף והנפש קשורים, בדרך כלל בעת מחלה מתעוררות אצלנו תחושות שליליות. יש כאלו שמחלה מעוררת אצלם חרדה, לעיתים מתעורר דיכאון, רצון שיטפלו בך, הזדקקות, ועוד. לכן התחושות שאת חווה הן לגטימיות ומובנות. הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שהמחלה תחלוף ואת תתחזקי ותחזרי לעצמך כשתרגישי טוב יותר. לכן נצלי את הזמן למנוחה ולדאוג לבריאותך, זכרי שזהו מצב זמני ובקרוב אני מקווה שתרגישי טוב יותר.
רפואה שלמה,
סיון
שלום. אני בת 40 בדרך כלל בחורה שמחה מתפקדת אך בבוקר יש מקרים שאני קמה עם חוסר אנרגיה ודיכאון ואין לי חשק להתחיל את היום רק שעה אחרי שאני קמה אני חוזרת לעצמי ומתחילה להרגיש מצוין. רציתי לדעת איך אפשר להתגבר על החוסר אנרגיה והדיכאון באופן כללי זה קורה לי בלי שום סיבה. אשמח לסיוע ממך.תודה רבה
שלום כרמית,
אני שומעת ששחוסר האנרגיה והדיכאון בבקרים מטריד אותך ולכן כדאי להקדיש מחשבה ולהבין מדוע זה קורה. לכאורה את כותבת שאין שום סיבה, אך בכל זאת, לרוב רגשות אינם צפים משום מקום וכדאי להבינם. כדאי לחשוב בכל זאת- האם יש משהו שמפריע לך בתקופה האחרונה? לעיתים יכולים להיות גורמים חיצוניים (כמו עומס מטלות, לחצים כלכליים וכדומה), או גורמים פנימיים (כמו מחשבות מטרידות, קושי יחסים עם אחרים משמעותיים וכו'), האם זה קורה בימים מסוימים? וכו'. כדי להתגבר ולהתמודד עם הרגשות שלנו, עלינו לנסות להבין אותם: למה הם קשורים, מדוע הם מתעוררים, ומה עוזר לנו להתמודד איתם. בשלב ראשון אלו שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך. כמו כן, אני מבינה כי על אף תחושותיך את קמה וחוזרת לעצמך כעבור שעה, כך שאת מצליחה להתמודד עם חוסר האנרגיה. להמשיך בשגרה זה חשוב ולכן אני מעודדת אותך להמשיך כך. אם תרגישי שהדבר גורם לך מצוקה או ממשיך לאורך זמן ומפריע לך, מומלץ לפנות לטיפול כדי לברר יותר לעומק מה עומד מאחורי תחושות אלו וכיצד ניתן להתמודד איתן.
שיהיה בהצלחה,
סיון
אני פשוט רוצה לקום בהרגשה טובה למרות שכרגע חיי הם ככה אני מאוד אשמח לעזרתך לפחות טיפ איך להיות בהרגשה טובה למרות זאת.אני ממש מודה לך.
שלום רב.
אני ממש אשמח לעזרה להרגשה טובה לפחות. אני גרה עם ההורים לא נשואה ואין לי ילדים אני לוקחת תרופות נגד דיכאון אך לא נמצאת בטיפול.אני הייתי בטיפול אך זה לא עזר לי ומבינה אישית אני כרגע לא בטיפול אני רק מטופלת אצל רופאת משפחה.גם הוריי מתנגדים שאלך לטיפול כרגע ובצדק כי עברתי תקופות לא נעימות במסגרות בה הייתי. אבל יש לי בעיה שאני לבד מבחינה חברתית ההורים שלי מקבלים ביטוח לאומי כמוני ואין להם כרגע כסף לשלם לי לקורס או חוג מסויים שאני רוצה אני לא עובדת כרגע וקמה כל בוקר בדיכאון במחשבה מה אני יעשה היום? לאן אני אצא היום? אני יושבת בבית וחוץ מלשבת באינטרנט אני לא עושה כלום.לצערי אני תלויה בהורים שלי מבחינה כספית. לדיור כזה או אחר אני הייתי ואני לא רוצה לחזור לזה שוב אני עברתי דברים לא נעימים.אני מאוד אשמח עם תוכלי לסייע לי לפחות איך להרגיש באופן אישי גם ללא טיפול יותר טוב עם המצב הזה? הרופאת משפחה כמו שכתבתי אחראית על התרופות והיא גם הוסיפה לי תרופה אבל עדין זה לא עוזר אני ממש אודה לך עם תוכלי לתת לי טיפ קטן איך לעזור לעצמי עם ההרגשה הרעה הזאת שאני קמה כל בוקר כעזרה אישית איך להתמודד בינתיים? אני פשוט בבעיה במיוחד עם הוריי גם בקשר לטיפול.אשמח לעזרתך הנאמנה ואני מודה לך.יום נפלא
שלום לך, המצב שאת מתארת אכן מורכב.אני מבינה ומעריכה את שאיפתך לחוש טוב יותר, ולחפש לך עיסוק וחברה. קודם כל, טוב שאת לפחות מטופלת בהיבט התרופתי. הלוואי ואפשר היה לתת טיפ כלשהו שמביא איתו כקסם הרגשה טובה. לצערי, הדבר אינו פשוט, וכפי שאת מתארת, גם תרופות אינן תמיד פתרון לשיפור התחושה, אלא צריכות להיות חלק ממערך טיפולי הכולל טיפול פסיכולוגי, שיקום וטיפול פסיכיאטרי. אני מבינה שהתנסויותיך מהעבר היו קשות ואף טראומטיות, ולאחר חוויות כאלו קשה לשקם את האמון במערכת הטיפולית. עם זאת, הייתי ממליצה לך בכל זאת להגיע לתחנה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך- שם תוכלי לזכות בטיפול חינם (באישור קופת החולים) ויוכלו לחשוב איתך על תוכנית טיפולית. תוכנית כזו לא חייבת לכלול שיחות אם לא תרצי בכך, אך יכולה לכלול סל שיקום, המסייע במציאת תעסוקה ועזרה בתפקוד. כמו כן,יוכלו לעזור במציאת חוגים חברתיים. תעסוקה ומעגל חברתי אלו דברים חשובים מאוד ונותנים תחושה של עשייה, סיפוק ומסייעים עם הבדידות. לעיתים יש עמותות שונות (כגון אנוש, שכולו טוב) שמסייעות מבחינה תעסוקתית וחברתית, אך שוב, ליווי טיפולי או סוציאלי יכול לסייע להגיע למקומות המתאימים. אני רוצה לעודד אותך לא לוותר, איני יודעת את גילך, אבל יש לפניך עתיד ובו הזדמנות לעשייה וליצירת קשרים. הסתגרות בבית היא פעמים רבות מקשה ולכן לעיתים הדבר שעוזר לצאת מהבית הוא הפנייה לטיפול. אני מבינה כי הורייך מסיבה כלשהי מסתייגים, אך כדאי לברר האם ניתן לשנות את דעתם או לפנות בכל זאת לניסיון טיפולי נוסף. עד אז, האם יש פעילויות שאת נהנית מהן או תחביבים שניתן לעשות ללא תשלום: אולי קריאה, בישול, ספורט וכו, אולי בבית יש תפקיד שאת יכולה לקחת עליו אחריות? כדי להיות באיזו שהיא עשייה. מאחלת בהצלחה ומקווה שלא תוותרי על ניסיונות טיפוליים ושיקומיים נוספים, שאולי יהיו מוצלחים יותר. סיון.
אני סובל מדכאון וחרדות קשים במשך שנה או יותר. כנראה סובל גם מבעיות נפשיות נוספות. הפרעות שינה חריפות. נמצא בטיפול מסורתי שלא עוזר. בעצמי נגמלתי מהתרופות כמו קלונקס, סימבלתה ועוד. האם יש לאן לפנות בירושלים? קופת חולים לא עוזרת. אני מאמין שמה שעוזר זה טיפול באמנות, כמו פסיכודרמה או תנועה וכן מדיטציה. האם קיימת איזו כתובת לפנות?
תודה רבה!
שלום לך,
קודם כל, טוב שאתה פונה לעזרה ולטיפול. איני יודעת לאיזה טיפול אתה מתכוון כשאתה אומר טיפול מסורתי (טיפול תרופתי? טיפול פסיכולוגי?), אך הייתי ממליצה לך לפנות לתחנה לבריאות הנפש (בירושלים יש כמה כאלו, פנה לפי איזור מגוריך). שם יש מענה של צוות רב מקצועי (לעיתים גם טיפול באומנות) ויוכלו לחשוב איתך מהו הטיפול המתאים ביותר עבורך. ייתכן וכחלק מבניית תוכנית טיפולית יוכלו לעזור בחיפוש אחר קבוצות מדיטציה ובנושאים אחרים לפי הצורך.
בהצלחה,
סיון
בהצלחה,
סיון
שלום רב. אני עברתי לפני שנתיים אובדן של חברה טובה שנפטרה ממחלה קשה עקב זה כל החברים שהיו לנו במשותף יתפזרו ונותק הקשר אין לי את הטלפונים שלהם כיוון שהם היו קשורים לחברה. החברה היתה מארגנת הכל את היציאות מסיבות וכבר שנתיים שאני בלי חברה ולא יוצאת גם בסילבסטר היינו יוצאים וכיום אין לי עם מי לבלות.אני מרגישה ייאוש שלפחות בסילבסטר אין לי עם מי לצאת המחשבה שכולם יוצאים ורק אני לא מדכדכת אותי חוץ מזה אני עובדת ויש לי משפחה תומכת ובית אבל מאז שחברתי נפטרה אני מרגישה בדידות חברתית וגם עם אני רוצה ליצור קשר עם החברים שהיו כל אחד גם גר בעיר אחרת ואין לי דרך ליצור איתם קשר.אשמח עם תוכלי לסייע לי מה לעשות עם המחשבה המדכאת שכולם יוצאים ורק אני בבית בסילבסטר ומה לעשות כדי להרגיש יותר טוב בנוסף לטיפול פסיכולוגי. אני מאוד מודה לך וחג חנוכה וסילבסטר שמח.
שלום לך,
אומנם כבר מאוחר והסילבסטר כמעט מאחורינו, אך אנסה להשיב.. ראשית צר לי על אובדן החברה. פרידה מחברה קרובה היא קשה והאובדן מהדהד גם לאחר שנתיים. אני מבינה שהדבר הוביל גם לניתוק מקשרים חברתיים אחרים, וזה מקשה, במיוחד בימים כגון אלו. לגבי המחשבה המדכאת שכולם יוצאים, פעמים רבות אנו מסתכלים באחרים וחושבים שהם יותר מאושרים, שיש להם יותר חברים, שכולם יוצאים לבלות וכו.. לצד זה, כדאי לזכור שכולנו אנשים מורכבים, לכולם יש קשיים, רגעים בהם חשים בדידות או ייאוש, ולעיתים צריך לעבור את הרגעים האלה ולזכור שזה רק יום אחד ברצף החיים, הערב הזה יחלוף ולאחריו יגיעו גם ימים אחרים.. הייתי ממליצה לך להתרכז בבנייה של עולם חברתי שיוכל ללוות אותך במהלך השנה החדשה- אולי דרך העבודה? דרך חוג או תחומי עניין או דרך לימודים או עשייה אחרת או דרך חידוש הקשרים הותיקים. כמובן שאם את חשה שאת זקוקה לתמיכה ואוזן קשבת, תוכלי לפנות לטיפול.
בכל אופן, מאחלת שנה אזרחית טובה ומקווה שתעברי את היום בידיעה שזהו יום שחולף ואחריו החיים ממשיכים ומביאים איתם גם ימים טובים..
סיון
היי, רציתי לשתף ואולי לקבל עידוד ממכם..
אני בת 18 ובזמן האחרון, מאז שהתחלתי את שנת הלימודים של כיתה יב התחלתי להיות מבואסת/ בדיכאון לעיתים קרובות יותר.
בכיתה ט בתיכון היו לי הרבה חברות ביחס לעכשיו, הייתי נראת יותר טוב(בדיעבד),יותר מטופחת,יותר קרובה לחברות.. לאט לאט עם השנים כשהגעתי לכיתה יב התדרדרתי..
עליתי 10 קילו בפחות משנה, לא שמרתי על קשר עם החברות מהאזור שלי(שהן די סנוביות ואני לא באמת מתחברת אליהן יותר מידי),
לא מדברים איתי ככ בנים,אני לא יוצאת בערבים ויש לי רק חברה אחת שאיתה בדרכ אני עושה הכל אבל בישבילה אני לא החברה היחידה הכי טובה,יש לה עוד חברות טובות שלדעתי היא אפילו יותר מתחברת אליהן כי הן יותר בסגנון שלה מאשר אני.
בכל מקרה הבנתי שהכל נובע מהעודף משקל שיש לי.. המבנה גוף שלי רחב,מאז שאני זוכרת את עצמי אני בדיאטות או מנסה להיאבק במשקל,אבל בתקופה האחרונה הגעתי לק״ג שלא חשבתי שאגיע..
בעקבות כך אני לא קונה בגדים שהייתי חולמת לקנות כי אני יודעת שזה לא יראה עליי טוב, אני לא יוצאת עם חברות כי אינלי מה ללבוש ואינלי גם יותר מידי חברות..אני לא מדברת עם בנים כי אני לא נראת טוב ואינלי את הביטחון..
ואחרי הכל אני בת 18 וזה הגיל שהכי צריך לנצל,לפני הצבא להנות ולחיות כאילו אין מחר,ללבוש דברים יפים,להכיר בנים וכל זה ואין לי את זה.. הגינסים שלי כבר נקרעים עליי ויש לי רק 2.. אני לא מצליחה לרדת במשקל למרות שאני עושה אימון פעמיים בשבוע כבר חודשיים או שלושה, לא מצליחה לשמור על תזונה, תמיד נופלת לאיזה בולמוס.. בקיצור אני ממש מדוכאת שאני מפספסת תקופה כזאת בגלל משקל..מרגישה שמתחבאת בתןכי ילדה פילפלית שרוצה לצאת ולהנות ולהשתגע, ופשוט המראה מוריד לי את הביטחון והחשק..
אני ביישנית ועדינה,הביטחון עצמי שלי די ברצפה, אני לא אוהבת שמסתכלים עליי ואני מעדיפה להתחבא ושלא יראו אותי.. בודדה אשמח לעידוד
שלום לך,
קודם כל, טוב שפנית ושיתפת במה שעובר עליך. אני בהחלט מבינה את השאיפה לנצל את התקופה הזו ולהנות ממנה. עם זאת, גיל 18 הוא גיל מורכב ובו התמודדויות רבות בתחום הלימודי, החברתי ובגיבוש הזהות העצמית ולכן גם אם זה לא נראה כך, דעי שרבים חווים קשיים שונים ואינך לבד. מבחינת המשקל, אני שמחה לשמוע שאת מתאמנת ועושה מאמצים לשמור על משקל תקין, אל תרימי ידיים! תוצאות רואים רק לאחר זמן רב והתמדה. את מתארת בולמוסים וקושי לשמור על המשקל ולכן אולי כדאי לגייס עזרה מהבית ואף לפגוש דיאטנית לצורך חשיבה על תפריט מזין ומסודר. אנשים מצליחים לעשות שינוי במראה החיצוני, אך זה דורש לעיתים עזרה ותמיכה מבחוץ. האתגר המשמעותי הוא להשקיע בעצמך ולטפח את עצמך לאורך התהליך. לגבי היחסים עם חברות ועם בנים- אני מאמינה כי ככל שתרגישי טוב יותר עם עצמך ותקבלי את מי שאת, אחרים יחושו זאת וירצו בקרבתך. נסי לזהות בעצמך דברים שאת טובה בהם או מתעניינת בהם והתמקדי בפיתוח של נקודות החוזק. לצד זה, לצורך תמיכה ועידוד, וכדי לסייע בבניית הביטחון העצמי, את יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי. עצם פנייתך לפורום זה מראה כי יש לך נכונות לקבל עזרה ורצון לשתף, להיתמך ולהביא לשינוי בחייך. לכן, טיפול יכול לעזור. זכרי, שאת צעירה והחיים עוד לפניך. אני מאמינה כי עם העזרה המתאימה והצעדים הנכונים, הילדה הפלפלית שרוצה לצאת ולהנות עוד תפרח..
בהצלחה,
סיון
שלום,
כול המעוניין יכול לקבל חינם במייל את שני ספריי: "על ההעברה הנגדית ועל ההדרכה בפסיכותרפיה" ו-"על הפסיכותרפיה כתשבץ היגיון" שלמרות שמו דן בסוגי פסיכופתולוגיה שונים, נוירוזות ופסיכוזות, במדיה קלינית מגוונת, אישי, קבוצתי ומחלקתי לפי תורת יחסי האובייקטים .
בברכה
ד"ר רפאל שפרינגמן-ריבק
03-6969777
[email protected]
שלום. אני אישה בת 46 בתקופה האחרונה אני סובלת מעייפות מוגברת אני לפעמים ישנה שעתיים בצהריים או הולכת לישון מוקדם בערב לפעמים קורה שאני גם מוצפת במחשבות לא נעימות.אשמח לשמוע מה דעתך בנושא? בנוסף לטיפול פסיכולוגי ואיך להתמודד?
תודה
שלום לירון,
ראשית, הייתי ממליצה לבדוק שהכל תקין מבחינה גופנית (למשל, חוסר בברזל עשוי לגרום לעייפות). אם הכל בסדר מבחינה גופנית, ניתן לשער שהעייפות שאת מתארת מושפעת וקשורה למצב רגשי. כדאי לנסות להבין יותר את העייפות ואת תחושותיך: האם העייפות מלווה בתחושות דכדוך ועצב? האם היא מפלט מאירועים מלחיצים? האם קרה משהו בשגרת החיים בתקופה האחרונה? מהן המחשבות הלא נעימות שמציפות? ניתן לחקור שאלות אלו בינך לבין עצמך, או עם אדם אחר קרוב. לעיתים, תקופות של עייפות או דכדוך באות וחולפות, וניתן להתמודד על ידי ניסיון להמשיך בשגרה, לצד מנוחה ולהיתמך בסביבה הקרובה. אם את חשה מצוקה והעייפות נמשכת לאורך זמן, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי לבירור מעמיק יותר של תחושותיך.
בהצלחה,
סיון