פורום פסיכולוגיה

שלום לך,

קודם כל, אני שמחה לשמוע שאת מטופלת הן תרופתית והן בטיפול פסיכולוגי. כפי שאת חווה, הטיפול עוזר וההרגשה שלך במהלך השנה הזו השתפרה. עם זאת, טיפול אינו מחסן אותנו מפני דכדוך ותקופות פחות טובות. התסכול שלך הוא מובן, אך לצערי החיים מלווים בתקופות טובות יותר או פחות, והטיפול אינו מבטיח לנו אושר או שמחה תמידיים, אלא יכול לעזור לנו לשאת את התחושות השליליות ועוזר לנו להבין את מקורן וכיצד להתמודד איתן. הייתי ממליצה לך להביא את התחושות הללו אל הטיפול, לשתף שכך את מרגישה בתקופה האחרונה. תוכלו לחשוב שם יחד מה עורר את התחושות הללו ולמה הן קשורות.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום רינת,

אנשים רבים בחורף חשים נטייה לדכדוך, הסתגרות ועצבות. הדבר הגיוני ומובן, ואנו מושפעים מהחשכה המוקדמת, ממזג האויר הקודר ומהקור. כאשר האסטמה מחריפה ויש למזג האויר השפעה בריאותית, מובן מאוד שתתבאסי, במיוחד אם את אוהבת ורגילה לצאת ולעסוק בספורט בחוץ. העצה שלי אליך היא לנסות ולמצוא תעסוקה ועניין בדברים שאת יכולה לעשות בבית (קריאה, מדיטציה, טלוויזיה, מוסיקה, חברות וכו') ולנסות להעביר את הזמן הזה בפעילות נחמדה אחרת. בעיקר חשוב לזכור שזו תקופה זמנית של כמה ימים, ואחר כך מזג האויר יחלוף וישתנה ואיתו ישתנה גם מצבך הבריאותו ומצב רוחך. לעיתים אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלשאת את אי הנוחות ואת התחושות השליליות, ולדעת שהם יחלפו בקרוב.

בהצלחה,
סיון

שלום מלי, שאלתך חשובה ומורכבת מאוד ואנסה להתיחס לכל ההיבטים. קודם כל, נשמע שהיית בטיפול משמעותי וארוך, בו נוצר קשר קרוב עם המטפלת ועברת בו תהליכים ושינויים רבים. איני יודעת מה הביא להחלטה על הסיום, אך בכל אופן, סיום של טיפול יכול להיות מטלטל ומעורר רגשות רבים, בפרט למי שחווה אובדן בעברו. בסיום יכולים לחוש כעס, אכזבה, עצב, החמצה ולעיתים גם הקלה, שחרור, סיפוק ועוד ועוד. לכן רצוי שהפרידה תעשה בתהליך וכך ניתן לעבד אותה לאורך זמן. עם זאת, אני מניחה שכטבעם של סופים ופרידות, תמיד נשאר משהו שלא נאמר, שלא נסגר עד הסוף, שלא הושלם, ועל כך יש כאב וקושי. התמודדות עם פרידות- זו בעצם משימת חיים עבורנו. בחזרה לטיפול, טבעי מאוד בפגישות אחרונות לצאת עם תחושת ריחוק. את מתארת תחושה שלא הובנת עד הסוף, שלא קיבלת את התגובה שרצית לקבל. אין ספק שאחד הקשיים בפרידה הוא התמודדות עם הכאב על מה שלא יהיה ועל מה שלא היה מושלם או לא היה מדויק עבורנו. חשוב לזכור, כפי שאת עושה, את כל מה שהיה בטיפול, לצד מה שפוספס ולא הובן. הדבר קשה במיוחד בסיום, שכן פתאום נשארים עם הדברים לבד, ללא המשך של פגישות לעבד את המחשבות והתחושות. במובן זה, טוב שביקשת פגישה נוספת ויכולת להעלות בפני המטפלת את הדברים. ניתן לשקול אפשרות של פגישה נוספת, לצד חשיבה על כך שכנראה גם קשה מאוד להיפרד. כמו כן, לקראת הסיום טבעי שמתעוררות שאלות לגבי הקשר- האם זה היה משמעותי עבור המטפלת? האם היא עצובה? וכו'. ובכן איני יכולה לדבר בשמה של מטפלת, אך ממה שכתבת יש לי תחושה כי הקשר ביניכן היה קרוב, מקצועי ואמיתי ובוודאי שלא הצגה. אני יכולה לשער למשל שהיא תחשוב על הדברים שהיו ביניכן, גם אם תעשה זאת לאחר מכן ולא בדיוק באותו רגע, או שאולי לצד כאב על הסיום, היא גם חשה גאווה עבורך ושמחה בהישגיך. ולכן הדברים הם מורכבים. הייתי מציעה לך לקחת קצת זמן, לעבד את הפרידה שממשיכה לפעמים להדהד לאורך זמן ואם תרגישי צורך, תפני למטפלת לתאום פגישה נוספת. הטיפול הרבה פעמים אינו מסתיים בפגישה האחרונה, והוא ממשיך ללוות, לחזק, מהווה מקור מחשבה ודיון פנימי בינינו לבין עצמנו גם זמן רב לאחר הסיום. שיהיה בהצלחה בהמשך, סיון

שלום טלי, קודם כל, טוב לקרוא שטופלת בעבר, הן בטיפול פסיכולוגי והן בטיפול תרופתי, ושהטיפול עזר והחוויה הייתה חיובית. אני גם שמחה לשמוע שבסך הכל את עובדת וחייך מלאים בעשייה ובעניין. כפי שאת חווה, החיים הם דינאמיים, ומצבנו הנפשי הוא דבר שמשתנה לאורך החיים. לעיתים אנו פוגשים מצוקות ותחושות שכבר חשבנו שלא נפגוש שוב. עם זאת, כיום את בתקופה אחרת, בגיל אחר, וכפי שאת מתארת גם החרדות עצמן הן שונות ממה שזכור לך מהעבר. לכן, לא הייתי ממהרת לחשוב שהמצב הקודם חוזר על עצמו, אלא יש כאן התמודדות מחודשת, במקום ובזמן שאת נמצאת בו היום. בהחלט הייתי ממליצה לך לפנות שוב לטיפול לפי בחירתך, באוריינטציה של CBT כפי שהיית בעבר (ממוקד יותר בסימפטומים ובדרכי החשיבה וההתנהגות) או באוריינטציה דינאמית (ניסיון להבין את החרדות ומשמעותן, לצד מציאת דרכי התמודדות התנהגותיות). טיפול עזר לך בעבר ולכן כדאי להעזר שוב. לגבי הטיפול התרופתי, תוכלי להתחיל בשיחות ולהתייעץ שם באופן מעמיק יותר על הנושא התרופתי, תלוי מאוד בתחושות וברצונות שלך ובמידת המצוקה שהחרדות גורמות לך. אני מבינה את החשש מפני החזרה לתרופות, אך חשוב גם לומר, שגם כאשר לוקחים תרופות לתקופה מסוימת, אין זה אומר שלוקחים את התרופות לכל החיים (כפי שניסיונך מלמד, ניתן להפסיק את הטיפול התרופתי לפי הצורך). בכל אופן, זו שאלה לדיון בתוך התהליך הטיפולי ואני מקווה שתפני שוב לטיפול פסיכולוגי ותוכלי להעזר ולהרגיש טוב יותר. בהצלחה, סיון

שלום לך,

התמודדות עם מחלה ניוונית היא דבר מורכב ולא פשוט. אני שמחה לשמוע שיש לך משפחה תומכת, מטפלת צמודה וטיפול רפואי. כל אלו חשובים מאוד. אני מבינה שאת חשה חריגות חברתית ואולי מרגישה לבד, והדבר קשה ולא נעים. אני שומעת כי את מביעה משאלה לחיות חיים מלאים, מעניינים וליצור קשרים חברתיים, גם עם המחלה, ומשאלתך חשובה וראויה. הייתי מציעה לך כצעד ראשון לבדוק האם יש קבוצת תמיכה כלשהי למתמודדים עם המחלה. לעיתים במחלות מסוימות יש אתרי אינטרנט, קבוצות תמיכה, פעילויות וכו' שם אפשר לפגוש אנשים שמתמודדים עם דברים דומים והדבר עוזר להרגיש פחות לבד. מעבר לזאת, נסי למצוא ולעסוק בדברים שגורמים לך הנאה ומעניינים אותך, למשל בישול, סרטים, מוסיקה, קריאה וכו'. כמו כן, מומלץ על תרגול מדיטציה-זהו דבר שניתן לעשות בכל מצב גופני והוא מסייע מאוד בהתמודדות עם רגשות שליליים. בנוסף, ניתן לפנות לטיפול פסיכולוגי, שם תוכלי לעבד את השלכות המחלה, לחוש פחות לבד וגם לחשוב כיצד ניתן להתמודד עם התחושות הקשות שמתעוררות בך ומה עוזר לך להרגיש טוב יותר. יש היום גם פסיכולוגים שיקומיים/רפואיים שמתמחים בהתמודדות עם מחלות והשפעתן על הדימוי העצמי והמצב הנפשי.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אביגיל,

קודם כל ברצוני לחזק אותך.. בחרת לעסוק בתפקיד משמעותי וקשה, שלא תמיד מתגמל כלכלית והדרך לעסוק בו היא ארוכה ומצריכה הכשרה רבה. עם זאת, התפקיד מזמן עבודה מעניינת ומספקת. תפקיד היועצת הוא מורכב ומצריך כוחות רבים, הן בהתמודדות עם התלמידים והן בהתמודדות עם הצוות וההורים, על אחת כמה וכמה שזו השנה הראשונה שלך בתפקיד. הדבר הראשון שחשוב להדגיש הוא שכל תפקיד, ובפרט תפקידים מורכבים כאלו, לוקח הרבה זמן ללמוד ולהצליח לעבוד באופן יעיל ואפקטיבי. זוהי שנה של למידה עבורך (ובכלל עבור בית הספר החדש), ולכן מטבע הדברים לא הכל יתפקד באופן אידיאלי. כחלק מהלמידה, יתבהרו לך עם הזמן גם גבולות התפקיד וחשוב מאוד לשמור על עצמך ולא לקחת על עצמך יותר מדי. אני משערת כי חלק מהעומס קשור גם לדרישות המציאות, אך גם לדרישות הפנימיות שיש לך מעצמך. אני מרגישה כי את מחמירה עם עצמך ודורשת משהו שהוא בלתי אפשרי- גם להתחיל תפקיד חדש, גם ללמוד לתואר שני, גם להיות נחמדה לבני המשפחה ולעזור, גם להצליח להקדיש זמן לעצמך ואת הכל לעשות ללא רבב ובשלמות.. ובכן, כל אחת מהמשימות הללו דורשת זמן ואנרגיות ולכן מובן לגמרי שאת חשה עומס רב. הפער בין איך שהיינו רוצים להיות ולתפקד (או איך שנדמה לנו שאחרים מתפקדים), לבין מה שקורה במציאות הוא פער שלאורך החיים אנו לומדים להכיל ולהתמודד איתו. עצתי אליך היא כזו: 1- נסי להקל על עצמך ככל הניתן, תורידי מעצמך כל דבר שאינו קשור לתפקידך. את חלק ממערכת שבה לכולם יש אחריות, את לא לבד ולא צריכה להיות לבד שם. תעזרי כמה שניתן. 2- תהיי סלחנית כלפי עצמך בתקופה קשה זו. מותר לפעמים ל"הוריד את הרגל מהגז", לא להיות 100% בהכל. 3- נסי בכל זאת לדאוג לעצמך, גם במחיר של להגיד "לא" לאחרים. 4- מאחר ואת מזהה פגיעה משמעותית בבריאותך הפיזית והנפשית, מציעה אפשרות של לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מתרשמת שיש לך מודעות ויכולת התבוננות פנימית, ולכן להערכתי תוכלי להפיק מכך. טיפול יכול לעזור עם תחושת העומס והאחריות, הקושי להתמודד עם למידה ותפקיד חדש ועם חיפוש אחר הדרך הנכונה עבורך להתנהל בשנה לחוצה זו.
זכרי, יש תקופות של לחץ ועומס ולבסוף הן מסתיימות ונרגעות.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אור,

חולשה פיזית ומחלות באופן כללי מעוררות תגובות רגשיות ותחושות רבות אצל כולנו. מאחר והגוף והנפש קשורים, בדרך כלל בעת מחלה מתעוררות אצלנו תחושות שליליות. יש כאלו שמחלה מעוררת אצלם חרדה, לעיתים מתעורר דיכאון, רצון שיטפלו בך, הזדקקות, ועוד. לכן התחושות שאת חווה הן לגטימיות ומובנות. הדבר החשוב ביותר לזכור הוא שהמחלה תחלוף ואת תתחזקי ותחזרי לעצמך כשתרגישי טוב יותר. לכן נצלי את הזמן למנוחה ולדאוג לבריאותך, זכרי שזהו מצב זמני ובקרוב אני מקווה שתרגישי טוב יותר.

רפואה שלמה,
סיון

שלום כרמית,

אני שומעת ששחוסר האנרגיה והדיכאון בבקרים מטריד אותך ולכן כדאי להקדיש מחשבה ולהבין מדוע זה קורה. לכאורה את כותבת שאין שום סיבה, אך בכל זאת, לרוב רגשות אינם צפים משום מקום וכדאי להבינם. כדאי לחשוב בכל זאת- האם יש משהו שמפריע לך בתקופה האחרונה? לעיתים יכולים להיות גורמים חיצוניים (כמו עומס מטלות, לחצים כלכליים וכדומה), או גורמים פנימיים (כמו מחשבות מטרידות, קושי יחסים עם אחרים משמעותיים וכו'), האם זה קורה בימים מסוימים? וכו'. כדי להתגבר ולהתמודד עם הרגשות שלנו, עלינו לנסות להבין אותם: למה הם קשורים, מדוע הם מתעוררים, ומה עוזר לנו להתמודד איתם. בשלב ראשון אלו שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך. כמו כן, אני מבינה כי על אף תחושותיך את קמה וחוזרת לעצמך כעבור שעה, כך שאת מצליחה להתמודד עם חוסר האנרגיה. להמשיך בשגרה זה חשוב ולכן אני מעודדת אותך להמשיך כך. אם תרגישי שהדבר גורם לך מצוקה או ממשיך לאורך זמן ומפריע לך, מומלץ לפנות לטיפול כדי לברר יותר לעומק מה עומד מאחורי תחושות אלו וכיצד ניתן להתמודד איתן.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך, המצב שאת מתארת אכן מורכב.אני מבינה ומעריכה את שאיפתך לחוש טוב יותר, ולחפש לך עיסוק וחברה. קודם כל, טוב שאת לפחות מטופלת בהיבט התרופתי. הלוואי ואפשר היה לתת טיפ כלשהו שמביא איתו כקסם הרגשה טובה. לצערי, הדבר אינו פשוט, וכפי שאת מתארת, גם תרופות אינן תמיד פתרון לשיפור התחושה, אלא צריכות להיות חלק ממערך טיפולי הכולל טיפול פסיכולוגי, שיקום וטיפול פסיכיאטרי. אני מבינה שהתנסויותיך מהעבר היו קשות ואף טראומטיות, ולאחר חוויות כאלו קשה לשקם את האמון במערכת הטיפולית. עם זאת, הייתי ממליצה לך בכל זאת להגיע לתחנה לבריאות הנפש הקרובה למקום מגוריך- שם תוכלי לזכות בטיפול חינם (באישור קופת החולים) ויוכלו לחשוב איתך על תוכנית טיפולית. תוכנית כזו לא חייבת לכלול שיחות אם לא תרצי בכך, אך יכולה לכלול סל שיקום, המסייע במציאת תעסוקה ועזרה בתפקוד. כמו כן,יוכלו לעזור במציאת חוגים חברתיים. תעסוקה ומעגל חברתי אלו דברים חשובים מאוד ונותנים תחושה של עשייה, סיפוק ומסייעים עם הבדידות. לעיתים יש עמותות שונות (כגון אנוש, שכולו טוב) שמסייעות מבחינה תעסוקתית וחברתית, אך שוב, ליווי טיפולי או סוציאלי יכול לסייע להגיע למקומות המתאימים. אני רוצה לעודד אותך לא לוותר, איני יודעת את גילך, אבל יש לפניך עתיד ובו הזדמנות לעשייה וליצירת קשרים. הסתגרות בבית היא פעמים רבות מקשה ולכן לעיתים הדבר שעוזר לצאת מהבית הוא הפנייה לטיפול. אני מבינה כי הורייך מסיבה כלשהי מסתייגים, אך כדאי לברר האם ניתן לשנות את דעתם או לפנות בכל זאת לניסיון טיפולי נוסף. עד אז, האם יש פעילויות שאת נהנית מהן או תחביבים שניתן לעשות ללא תשלום: אולי קריאה, בישול, ספורט וכו, אולי בבית יש תפקיד שאת יכולה לקחת עליו אחריות? כדי להיות באיזו שהיא עשייה. מאחלת בהצלחה ומקווה שלא תוותרי על ניסיונות טיפוליים ושיקומיים נוספים, שאולי יהיו מוצלחים יותר. סיון.

שלום לך,

קודם כל, טוב שאתה פונה לעזרה ולטיפול. איני יודעת לאיזה טיפול אתה מתכוון כשאתה אומר טיפול מסורתי (טיפול תרופתי? טיפול פסיכולוגי?), אך הייתי ממליצה לך לפנות לתחנה לבריאות הנפש (בירושלים יש כמה כאלו, פנה לפי איזור מגוריך). שם יש מענה של צוות רב מקצועי (לעיתים גם טיפול באומנות) ויוכלו לחשוב איתך מהו הטיפול המתאים ביותר עבורך. ייתכן וכחלק מבניית תוכנית טיפולית יוכלו לעזור בחיפוש אחר קבוצות מדיטציה ובנושאים אחרים לפי הצורך.

בהצלחה,
סיון

בהצלחה,
סיון

שלום לך,

אומנם כבר מאוחר והסילבסטר כמעט מאחורינו, אך אנסה להשיב.. ראשית צר לי על אובדן החברה. פרידה מחברה קרובה היא קשה והאובדן מהדהד גם לאחר שנתיים. אני מבינה שהדבר הוביל גם לניתוק מקשרים חברתיים אחרים, וזה מקשה, במיוחד בימים כגון אלו. לגבי המחשבה המדכאת שכולם יוצאים, פעמים רבות אנו מסתכלים באחרים וחושבים שהם יותר מאושרים, שיש להם יותר חברים, שכולם יוצאים לבלות וכו.. לצד זה, כדאי לזכור שכולנו אנשים מורכבים, לכולם יש קשיים, רגעים בהם חשים בדידות או ייאוש, ולעיתים צריך לעבור את הרגעים האלה ולזכור שזה רק יום אחד ברצף החיים, הערב הזה יחלוף ולאחריו יגיעו גם ימים אחרים.. הייתי ממליצה לך להתרכז בבנייה של עולם חברתי שיוכל ללוות אותך במהלך השנה החדשה- אולי דרך העבודה? דרך חוג או תחומי עניין או דרך לימודים או עשייה אחרת או דרך חידוש הקשרים הותיקים. כמובן שאם את חשה שאת זקוקה לתמיכה ואוזן קשבת, תוכלי לפנות לטיפול.
בכל אופן, מאחלת שנה אזרחית טובה ומקווה שתעברי את היום בידיעה שזהו יום שחולף ואחריו החיים ממשיכים ומביאים איתם גם ימים טובים..

סיון

שלום לך,

קודם כל, טוב שפנית ושיתפת במה שעובר עליך. אני בהחלט מבינה את השאיפה לנצל את התקופה הזו ולהנות ממנה. עם זאת, גיל 18 הוא גיל מורכב ובו התמודדויות רבות בתחום הלימודי, החברתי ובגיבוש הזהות העצמית ולכן גם אם זה לא נראה כך, דעי שרבים חווים קשיים שונים ואינך לבד. מבחינת המשקל, אני שמחה לשמוע שאת מתאמנת ועושה מאמצים לשמור על משקל תקין, אל תרימי ידיים! תוצאות רואים רק לאחר זמן רב והתמדה. את מתארת בולמוסים וקושי לשמור על המשקל ולכן אולי כדאי לגייס עזרה מהבית ואף לפגוש דיאטנית לצורך חשיבה על תפריט מזין ומסודר. אנשים מצליחים לעשות שינוי במראה החיצוני, אך זה דורש לעיתים עזרה ותמיכה מבחוץ. האתגר המשמעותי הוא להשקיע בעצמך ולטפח את עצמך לאורך התהליך. לגבי היחסים עם חברות ועם בנים- אני מאמינה כי ככל שתרגישי טוב יותר עם עצמך ותקבלי את מי שאת, אחרים יחושו זאת וירצו בקרבתך. נסי לזהות בעצמך דברים שאת טובה בהם או מתעניינת בהם והתמקדי בפיתוח של נקודות החוזק. לצד זה, לצורך תמיכה ועידוד, וכדי לסייע בבניית הביטחון העצמי, את יכולה לפנות לטיפול פסיכולוגי. עצם פנייתך לפורום זה מראה כי יש לך נכונות לקבל עזרה ורצון לשתף, להיתמך ולהביא לשינוי בחייך. לכן, טיפול יכול לעזור. זכרי, שאת צעירה והחיים עוד לפניך. אני מאמינה כי עם העזרה המתאימה והצעדים הנכונים, הילדה הפלפלית שרוצה לצאת ולהנות עוד תפרח..

בהצלחה,
סיון

שלום לירון,

ראשית, הייתי ממליצה לבדוק שהכל תקין מבחינה גופנית (למשל, חוסר בברזל עשוי לגרום לעייפות). אם הכל בסדר מבחינה גופנית, ניתן לשער שהעייפות שאת מתארת מושפעת וקשורה למצב רגשי. כדאי לנסות להבין יותר את העייפות ואת תחושותיך: האם העייפות מלווה בתחושות דכדוך ועצב? האם היא מפלט מאירועים מלחיצים? האם קרה משהו בשגרת החיים בתקופה האחרונה? מהן המחשבות הלא נעימות שמציפות? ניתן לחקור שאלות אלו בינך לבין עצמך, או עם אדם אחר קרוב. לעיתים, תקופות של עייפות או דכדוך באות וחולפות, וניתן להתמודד על ידי ניסיון להמשיך בשגרה, לצד מנוחה ולהיתמך בסביבה הקרובה. אם את חשה מצוקה והעייפות נמשכת לאורך זמן, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי לבירור מעמיק יותר של תחושותיך.

בהצלחה,
סיון