פורום טיפול נפשי

היי ליטל ,
אני סטודנטית בשנה א לפסיכולוגיה ויש עניין שלא כל כך הבנתי ,
אשמח לעזרתך

מה בין האדם הנוירוטי לחלום ?
כלומר מה דומה במרכיבי אישיותם על פי פרויד

אני בת 39 וסובלת מחרדתיות,חששות,ומחשבות שליליות גם דאגנות יתר בלתי פוסקות. בעקבות כך, איכות החיים שלי טיפה יותר אופטימית כי התחלתי טיפול פסיכולוגי חדש אבל עדיין מחשבות שליליות ודאגות בלתי פוסקות. אפילו המחשבה הכי פשוטה(מה יהיה עם לא יהיה לי מה לעשות באותו יום או מה יהיה עם אני לא ישנה כל הלילה כל הלילה) לפני הרבה זמן ניסיתי טיפול פסיכיאטרי אבל הרגשתי שמיציתי הכדורים התופעות לוואי לא עש לי טוב יש לי גם חרדות מטיפולים פסיכיאטרים. בסוף הפגישה מהטיפול הפסיכולוגי יצאתי יותר אופטימית. ומרגישה שממש בקרוב יהיה בסדר ומושלם כמובן שתוך יומיים הרגשתי שהאופטימיות נעלמה לי... בינתיים זה קצת עובד אבל לא ממש. אני לא מעוניינת להיות תלויה בכדורי הרגעה מכיוון שהרופא משפחה ממשיך לתת לי,אלא ללמד את עצמי להתמודד ולשנות את קו החשיבה לחיובי יותר.האם בינתיים אפשרי עם תתני לי פיתרון על המחשבות השליליות והדאגות יום יום בין הטיפולים? בעצמי?

היי, אשמח להבהרה מה ההבדל המהותי בין השלכה להתקה,

השלכה מתבטאת בכך שאדם משליך על אחר תכונות או אפיונים שאינם מתכתבים עם מה שהוא היה רוצה לחשוב על עצמו או מעוררים בו חרדה ופחד,

התקה מתבטאת בכך שאדם מבטא רגש שנקשר לאדם א' באמצעות אדם ב' פחות מאיים.

אשמח לחידוד והבחנה עמוקה קצת יותר מידיעתי

תודה רבה!

היי ליטל
אני אובדנית כבר תקופה, מצב הרוח שלי ברובו עצוב ומלווה בסוג של דיכאוניות אך כאשר משתנה הוא הופך לקיצון השני, מאוד שמח, מידי שמח, ואז "נופל" שוב אחרי מספר שעות(גג יומיים).
חברתית קשה לי נורא ויש שיגידו שאני "אנטי חברתית" כי אני פשוט לא מסתדרת עם חברת אנשים, ובנוכחות יותר משני אנשים קשה לי..

אני מטופלת אצל פסיכולוגית, והיא יודעת את הדברים הללו, ובנוסף אציין שנורא קשה לי לדבר. גם מול הפסיכולוגית, וגם בכללי.
אני לא מצליחה להעביר את המילים מסף גרוני ופשוט נחנקת איתן עד יאוש.
אני בעיקר עייפה מלהילחם בעצמי ולנסות להבין מה קורה לי.
העלתי בפני הפסיכולוגית שלי כמה פעמים בקשה לאיבחון דיכאון, והיא אכן הפנתה אותי לפסיכיאטרית, אך אני לא יודעת אם אובחן דיכאון שמא משהו אחר או כלל לא אובחן דבר.
הפסיכיאטרית אמרה שמאוד יקל עלי ויעזור לי להתמודד עם כל הסבל שלי, שאני מאוד סובלת, אם אתחיל טיפול בפריזמה.
השאלה היא
א' מה ניתן לעשות בנושא.. האם יש מה לעשות עם כל תחושותי.. וקשיי?
ב' על מה ההפניה לטיפול בפריזמה מעידה?
ג' איך ניתן לדעת אם איבחנו משהו?

תודה על העזרה, מאיה

שלום
מה הסיבה בה אדם מדבר ועוסק באופן אובססיבי על העבר ועל מקום עבודתו ועל חוויות העבר מבלי לעסוק בהווה הכאן ועכשיו? אשמח לדעת.

שלום,

מה אפשר לעשות אם היה קורה המקרה הבא: אדם קרוב מאוד שלא שומר בכלל על הפרטיות/ מלכלך מאחורי הגב, משקר בלי הפסקה, עושה מניפולציות (פרצופים ושקרים נוספים שמעירים לו על כל מיני דברים), שלא משנה כמה יתאמצו בשבילו הוא תמיד ירצה עוד ולא יעריך שום דבר שעושים בשבילו - לפחות הערכה לא מתבטאת במעשים - גם אם זה דברים שאפשר להגשים בקלות יחסית הוא יעדיף לשקר ולהתחמק לא חשוב כמה זה הכרחי וחשוב לצד השני, לא מעניין אותו שום דבר חוץ מהאינטרסים הצרים שלו מול כל זה עומד רק זה שזה בן אדם שאמור להיות קרוב - למשל כמו אמא. שבעבר עשתה דברים חשובים אבל בראייה הכוללת לא עשה את המינימום המצופה - אם מסתכלים על הבעיה לאורך זמן.
לטובת אותו אדם אפשר להגיד שיש לו קשאים משלו - אבל לא מתבקש פה שום דבר מעבר להתנהגות אנושית הוגנת בסיסית.

תודה רבה.

שלום,
בנותיי 21,23 אינן חברות
בבית הכל טוב הן לא רבות ומכבדות אחת את השנייה ,מחליפות בגדים אך הן שונות בבחירות שלהן בחיים ובאופי כאילו לא נולדו לאותם הורים כמו רובינו.
הגדולה אמרה לי השבוע שעצוב לה שהן לא בקשר חברי ומה שניסתה לעשות לא מצליח, טוענת שאם היתה צריכה לבחור אותה כחברה לעולם לא היתה חברה שלה
הסברתי לה שכולנו שונים ולכל אחר אופי ודעות שונות וצריך לשוחח על זה ולקבל ושכולי תקווה שבעתיד כאשר יהיו אימהות בעצמך שזה יחבר בינהן .
האם יש לי משהו לעשות בכדיי שהמצב ישתנה?אציין שלקטנה אין בעיה עם זה היא טיפוס יותר אדיש ומקבל את המצב
תודה שרון.

שלום,
אני לא יודעת מה מטרת השיתוף שלי בפורום זה אך בכל זאת אשתף בתהיות והחששות שלי.
מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כזאת:
שקטה אבל סוערת מבפנים, לכודה בתוך הביישנות שנראה כלפי חוץ. סערת רגשות תמידית שמתחוללת בתוך תוכי לעומת אדישות שנראה כשכלפי חוץ, רצון בחברה אך עם זאת הימנעות ברורה, רצון לקשר זוגי אך עם זאת חבלה בלתי מודעת (או מודעת?) בכל קשר אפשרי. רצון להתפתח, לשינוי אך עם זאת נשארת לעמוד במקום, ימים של חוסר מוטיבציה לצד רגעים של חוזק. לפעמים אני חושבת שכל אדם חווה ככה את עצמו (סערת רגשות בלתי נשלטת) ועולם (גדול, תוקפני וחסר אמפתיה), וברגעים ממש קשים אני חושבת שאם אני חווה כך את העולם העולם לא רוצה בי..

שלום
זמן רב שאני סובלת מהתקפי צחוק ממצבי לחץ.
אם אדם מרגיש לא טוב ואומר לי או בוכה מיד פורצת בצחוק
זה לא מצחיק אותי זה פשוט קורה לי לבד מה מבוכה
אני רוצה להפסיק עם זה
לא יודעת איך
אני לוקחת רסיטל ולריאן
זה לא עוזר לי להתקפים של הצחוק.
מה לעשות?

שלום,
אני יודעת שביתי נמצאת בטיפול פסיכולוגי.
לאחרונה, ומבלי שפרטה ומבלי שיש סיבה לכך לפחות לדעתנו,
היא החלה להתרחק מאתנו ההורים ומאחיה, הריחוק בא לידי ביטוי בכך שהיא כבר חודש ימים לא מגיעה לארוחות שישי המשפחתיות, לא עונה להודעות ולשיחות ולא משתתפת בפעילויות המשפחתיות . מה שלא אופייני לה . ציינה שהיא צריכה זמן לעצמה ושנכבד זאת .ושנחשוב שהיא בחול .
אציין שיש לנו קשר משפחתי טוב מאוד
ומדובר בילדה משפחתית.
לא ברורה לנו הסיבה, זה נמשך למעלה מחודש ימים.
מה שמאוד מעציב אותנו ואנו חשים חוסר אונים.
ומאידך לא רוצים להציק לה בשאלות.
האם יתכן ששיטת הטיפול הפסיכולוגי שהפסיכולוגית נוקטת הינה על ידי ניתוק /התרחקות מהמשפחה. האם יתכן שקיים סוג כזה של טיפול במסגרתו מתרחקים מהמשפחה ? מה יכולה להיות הסיבה. מערכת היחסים שלנו היא טובה אנחנו הורים שמסייעים וגם האחים,כולנו מכבדים ולא מציקים . היא רווקה בת 36 ומתגוררת בתא. יש לציין שבחודשים האחרונים נושא הרווקות (שהיא מאוד סגורה בנושא ולא אוהבת לדבר על זה בכלל) עלה בכמה שיחות עם אביה והיא כעסה עליו.
אנחנו אובדי עצות ומודאגים ולא מבינים מה קרה . ואולי היא צריכה עזרה ואינה מבקשת. מה לעשות?
אודה להתייחסותכם,
בברכה ותודה ליה

שלום שלך,
ישנה תופעה שחוזרת על עצמה כבר כמה וכמה פעמים. היום הייתי בהדרכה להתנדבות בנוכחותם של ארבעה מתנדבים ושתי מדריכים, בתחילת ההדרכה התבקשנו כל אחד בתורו לספר שתי דברי אמת ושקר אחד לגבינו.
כאשר הגיע תורי (האחרונה בתור) לא הצלחתי לדבר, פשוט ישבתי שם חרדה עם פעימות לב והרגשת עילפון לאחר כמה רגעים המדריכה ויתרה והמשיכה בהדרכה (כנראה המדריכה הבחינה בתגובתי). הקטע המוזר הוא שכאשר הדבר נוגע בנושא ההדרכה עצמה אין בי שום לחץ לדבר, הייתי חלק פעיל ברוב ההדרכה.
דבר זה חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, בכל פעם שעלי לדבר בפני קבוצה על עצמי אני נתקפת בחרדה (לפני כמה חודשים נכחתי בהדרכה בנוכחותם של כ50 איש, וכאשר נדרשתי לספר על עצמי חטפתי התקף חרדה קיצוני (רעד, פעימות לב, בכי..) למזלי מנהלת ההדרכה הבחינה שאני במצוקה ופשוט הציגה אותי במקומי).
ואם זאת יש לציין שכאשר חילקו אותנו לקבוצות בהדרכה לא הצלחתי להיות שותפה בקבוצה, פשוט ישבתי בשקט חרדה בצד (חברי הקבוצה כנראה הרגישו זאת כי הם גם לא לחצו).
מה יכולה להיות הבעיה לפי דעתך?

הייתה לי זוגיות שנגמרה לפני שנתיים אחרי אהבה גדולה ומריבות גדולות גם כן ובעיקר מערכת יחסים שעשתה לי רע והורידה אותי למטה. 9 חודשים לאחר מכן נכנסתי לקשר הבא שהראש שלי עוד לא נקי. עברה מעל שנה בזוגיות והיינו אמורים לעבור לגור ביחד. לפני שבועיים החלטתי לסיים את הקשר בגלל שהרגשתי שזה לא זה עם הבחור הנוכחי ואני לא שלמה עם צעד כזה גדול (בעיקר הרגשתי שאין אהבה גדולה מהצד שלי) עכשיו אני מרגישה חלל עצום והבחור הקודם עוד בראש שלי משום מה (הוא בקשר) אני לא מסוגלת להשלים עם העבר וקשה לי לפרגן. אני חוששת שלא אצליח להתאהב ולהיפתח ככה יותר. ממש אובדת עצות.

שלום ליטל יקרה,
איבדתי את המוטיבציה.הייתי בדרך הנכונה וויתרתי על הכול. כל מה שאהבתי לעשות בעבור עצמי ונתינה לאחרים למשל התנדבות,חברים,תחביבים שנתן לי אושר כבר נגמר רק בדידות ועצב


אני רוצה להחזיר את מה המוטיבציה את מה שוויתרתי עליו,אבל זה כבר בלתי אפשרי חלק מהן וגם אין לי את המוטיבציה. אניפשוט חסרת מוטיבציה.


מה אני עושה במצב זה.


איך אני חוזרת לתלם? האם יש לך עצה פרקטית בשבילי?
משהו קטן בלי פסיכולוג משהו קטן מנסיונך לעצה עזרה

שלום ליטל.
היאוש עוטף, נמאס לי מהכל!
כל כך הרבה שנים של טיפול ועדיין כשקשה ואני שוקעת זה יכול לקחת ימים ושבועות עד שעובר!
אולי אני לא ברת טיפול?
אולי כל כך דפוקה מהיסוד ששום דבר לעולם לא יעזור?
יאוש נוראי!
אין לי כבר חשק וכח, מרגישה שהכל גדול עלי!!!

שלום רב
שמי יעל. בת 45 גרושה+2 ילדים בוגרים.
לפני 4 שנים פגשתי גבר גרוש+1 שכבר בתחילת הקשר הודיע לי שלא יצא כלום ביננו, והקשר היינו זמני היות והוא נמצא במקום אחר בחיים, והשאיפה שלו להכיר מישהי ולהקים משפחה. בכל זאת, נשארתי איתו. כל הקשר היה חד צדדי לחלוטין, אני נותנת, משקיעה ויוזמת, והוא מבחינתו אף פעם לא הראה שום רגש, אף פעם לא הפתיע, לא השקיע..פשוט כלום. הקשר היה עם חוקים מאוד ברורים, היתה מחויבות אחד לשני, טלפונים יומיומיים, בילויים יחד, סה"כ היהי כייף, אף פעם לא רבנו, היה לנו כייף יחד, אבל אף פעם לא הכרנו בין הילדים או שעשינו משהו שיכול להראות שהקשר הוא זוגי ורציני. נפרדנו מספר פעמים מיוזמתו במהלך התקופה, בטענה שהוא רוצה להתקדם, רוצה להתנקות ולכן מבקש נתק, כמובן שכל פעם הייתי לוקחת את הפרידה קשה.. אך איכשהו אחרי חודשיים היינו חוזרים.
לפני כחודש שוב הודיע שמבקש להתנתק. שוב אותה סיבה. אני יודעת שהקשר לא היה טוב לי.. יכול להיות שמבחינתו זה היה נוח.. אבל אני פיתחתי רגשות.
אני מתקשה להבין כמה דברים.. למה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי? למה, למרות שאני יודעת שסבלתי בקשר הזה מבחינה רגשית, אני עדיין מחכה שיתקשר ואולי נחזור? למה אני לא מפנימה שזהו.. צריך למחוק אותו? למה קשה לי להבין שהוא לא מתאים לי ושבאמת אנחנו במקומות שונים בחיים?