תפריט נגישות
חיפוש

Fairbairn Ronald - פיירברן רונלד

פיירברן רונלד - Fairbairn Ronald

מה מוביל אותנו לפעול בחיינו? מה המניע העיקרי להתנהגויות המגוונות שלנו מול אנשים בסביבה? זיגמונד פרויד, המסמן את תחילתה של הפסיכולוגיה המודרנית, היה חד משמעי בתשובתו לשאלות אלו: כל התנהגות נובעת מתוך מטרה להשיג עונג מקסימלי ולהימנע ככל האפשר מכאב (עקרון העונג). אלא שהאנליטיקן רונלד פיירברן נתקל בחייו המקצועיים במקרים שלא ניתן היה להסבירם על-פי עקרון העונג, למשל, ילדים שעברו התעללות במשפחה, אך המשיכו לחפש בצורה נואשת את קרבתו של ההורה המתעלל. טענת הנגד של פיירברן סימנה את אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתנועת זרם יחסי האובייקט: כל ההתנהגות שלנו מכוונת על מנת להתקרב ככל האפשר לאובייקטים המשמעותיים עבורנו (הורים, חברים, בני זוג), גם אם התוצאה של התקרבות זו הינה צער וכאב.


רקע

וויליאם רונלד דודז פיירברן (1889-1964) נולד באדינבורו שבסקוטלנד להורים אקדמאים בני המעמד הבינוני. הוא סיים תואר ראשון בפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת אדינבורו, ולאחר מכן שירת במלחמת העולם הראשונה תחת פיקודו של גנרל אלנבי. לאחר שחזר מהמלחמה, החליט לעבור הכשרה רפואית. הוא החל טיפול פסיכואנליטי בשנת 1925 ושנתיים מאוחר יותר הוכשר לעבוד כרופא. בשנות ה-30 הוא עבר הכשרה בחברה הפסיכואנליטית בלונדון, שבאותה תקופה הושפעה מאוד מרעיונותיה של מלאני קליין, אשר הציעה מספר שינויים משמעותיים לתיאוריה הפרוידיאנית. פיירברן החליט להוציא עצמו מהמאבק שהתחולל באותה התקופה בין חסידיה של קליין לחסידיה של אנה פרויד, עבר לביתו באדינבורו, שם בילה את שארית חייו. החל מ1927 הוא עבד ולימד באוניברסיטת אדינבורו. הספרים והמאמרים שפרסם היוו את הבסיס ל"זרם העצמאי" של הפסיכואנליזה, שהתנתק הן מקליין והן מאנה פרויד.

גישה תיאורטית

התיאוריה הקלאסית של פרויד התבססה על הרעיון כי בני האדם הינם רודפי עונג. הליבידו, יצר המין השוכן באיד, הינו מקור האנרגיה הנפשית והוא מכוון להשגה של עונג מקסימלי וכאב מינימלי. לאורך השנים, מצא פרויד כי הוא מתקשה להסביר באמצעות עקרון העונג תופעות שבהן פוגע האדם בעצמו או חוזר שוב ושוב על התנהגויות שגרמו לו סבל בעבר (מה שכונה "חזרה כפייתית"). לשם כך, הוא הגדיר בשנת 1920 את מונח "יצר המוות" (הטנאטוס) כשוכן לצידו של יצר המין ומוביל להתנהגויות של הרס עצמי. כמו תיאורטיקנים אחרים, טען פיירברן שהסבר זה אינו מספק וביקש לייצר הסבר דינאמי חלופי לתופעות בהן נתקל בהן בעבודתו כאנליטיקאי, כדוגמת עוצמת ההיקשרות והנאמנות להורים בקרב ילדים שעברו התעללות. על פי גישתו של פרויד, ילדים אלו היו צריכים לעשות כמיטב יכולתם על מנת להתרחק מהאובייקטים הפוגעניים, אך בפועל לא רק שהם חיפשו את קרבתם של הוריהם, אלא המשיכו כמבוגרים לחפש כאב כצורה מועדפת של קשר אל אחרים. לפיכך, טען פיירברן כי הליבידו אינו מוכוון-עונג אלא מוכוון-אובייקט והוא יעשה הכל כדי להשיג את האובייקט, גם אם כרוך הדבר בסבל. כלומר, קשר עם אחרים אינו אמצעי להשגת העונג, אלא מהווה מטרה בפני עצמה. פיירברן אף הלך צעד נוסף מעבר לכך וטען שהאיד, כלומר, החלקים היצריים של האדם, איננו גורם נתון מראש, אלא נוצר כחלק מההתנסויות של האגו (האחראי על החוויה המודעת). זו היתה טענת נגד רדיקלית לאמונת היסוד של פרויד, לפיה האיד הוא המבנה המולד היחיד, הוא מקור האנרגיה הנפשית ומקור היווצרות החוויה המודעת כולה.

בדומה להוגים חשובים אחרים כמו וויניקוט וקוהוט, טען פיירברן כי האישיות הבריאה והפתולוגית נוצרות מתוך ההתנסויותהממשיות עם הדמויות ההוריות בילדות. זאת, בניגוד למלאני קליין למשל, אשר שמה את עיקר הדגש על יחסי אובייקט פנטזיוניים המבוססים על תפיסות בלתי מציאותיות של הקשר עם ההורה. לטענתו של פיירברן, הורות בריאה מובילה לילד ולמבוגר אשר מחפש את יחסי הגומלין האמיתיים בעולם שמחוצה לו, בעוד שהורות בלתי מזינה ובלתי מספקת גורמת לילד להפנות עורף מעולם המציאות לעבר יחסים מדומיינים עם אובייקטים פנימיים. כלומר, בניגוד לקליין שראתה יחסי-אובייקט כנוכחים בכל סוג של אינטראקציה אנושית, עבור פיירברן יחסים אלו הם תחליף להתנסויות אמיתיות עם בני אדם בעולם המציאותי.

בריאות ופתולוגיה על פי פיירברן

פיירברן טען כי בריאות נפשית נובעת משלמות ואינטגרציה בין החלקים השונים של האגו, כלומר, היות האדם מסוגל לחבר ולאחד את המאפיינים הסותרים שלו לכדי אישיות קבועה ויציבה. לפיכך, פתולוגיה נפשית הינה אובדן האחידות הבסיסית של האגו ומטרתה של הפסיכותרפיה הינה לשקם את האגו המפוצל ולחבר אותו מחדש. הפיצול מתרחש אצל כל בני האדם במידה זו או אחרת, והוא נובע מכך שהורות איננה אף פעם אידיאלית לחלוטין: חלק מהתגובות של ההורים הינן מבטיחות ומפתות, וחלקן מתסכלות ודוחות. לאור זאת, עובר האגו של הילד פיצול לשני איזורים נפרדים, שניהם בלתי מודעים: האגו הליבידינלי, שהוא החלק של האגו הנובע מתוך ההתנסויות המֵגָרוֹת עם ההורים, מכוּון החוצה ומחפש קשר עם הזולת בעולם הממשי; והאגו האנטי-ליבידינלי (מכונה גם "חבלן פנימי"), שהוא החלק של האגו הנובע מתוך ההתנסויות הבלתי-מספקות, מכוון פנימה, ואשר שולל תחושות של פגיעוּת, תלות והזדקקות. במקרה הטוב, האגו הליבידינלי יכוון את האדם ליצירתם של קשרים בריאים, מלאים ומספקים ואילו האגו האנטי-ליבידינלי יפתח את עצמאותו ואת נפרדותו מאחרים. במקרה הרע, יוביל האגו הליבידינלי לתלותיות-יתר (המאפיינת הפרעת אישיות תלותית) והאגו האנטי-ליבידינלי להסתגרות והתבודדות (המאפיינת הפרעת אישיות סכיזואידית). היכולת לפשר בין שני החלקים הסותרים הללו מתאפשרת באמצעות מנגנון אותו כינה פיירברן האגו המרכזי, שהינו החלק המודע והחושב, אשר מתפתח בתגובה לצדדים המספקים והבלתי בעייתיים של ההורה.

פסיכותרפיה על פי פיירברן

רונלד פיירברן האמין שמטופלים מגיעים לפסיכואנליזה בגלל דפוסי יחסים שליליים ובלתי מספקים, אשר הופנמו בילדות וממשיכים להיווצר מחדש לאורך החיים. הוא טען שהתובנה לקיומם של דפוסי יחסים אלו וההבנה שלהם אינה מספיקה לשם הבראה, אלא שצריך להגיע למצב שבו המטופל יאמין שיחסים אחרים, מספקים יותר, הינם אפשריים בעולם המציאות. לשם כך, על המטפל להפוך בעצמו לאובייקט טוב עבור המטופל, אך פיירברן לא פירט מהו האופן שבו תהליך זה יכול להתבצע.


ביבליוגרפיה

ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
ברמן, ע. וכספי-יבין, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 10: תיאוריות על האישיות). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.

Guntrip, H. (1973). Psychoanalytic Theory, Therapy, and the Self. New-York: Basic Books.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה