תפריט נגישות

Ronald Fairbairn - רונלד פיירברן

רונלד פיירברן הוא פסיכואנליטיקאי מזרם יחסי האובייקט, אשר טען כי התנהגותנו מכוונת על מנת להתקרב ככל האפשר לאובייקטים משמעותיים עבורנו, גם אם התוצאה של התקרבות זו הינה צער וכאב. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על הרקע והגישה התיאורטית של רונלד פיירברן.

מה מוביל אותנו לפעול בחיינו? מה המניע העיקרי להתנהגויות המגוונות שלנו מול אנשים בסביבה? זיגמונד פרויד, המסמן את תחילתה של הפסיכולוגיה המודרנית, היה חד משמעי בתשובתו לשאלות אלו: כל התנהגות נובעת מתוך מטרה להשיג עונג מקסימלי ולהימנע ככל האפשר מכאב (עקרון העונג). אלא שהאנליטיקאי רונלד פיירברן נתקל בחייו המקצועיים במקרים שלא ניתן היה להסבירם על-פי עקרון העונג, למשל, ילדים שעברו התעללות במשפחה, אך המשיכו לחפש בצורה נואשת את קרבתו של ההורה המתעלל. טענת הנגד של פיירברן סימנה את אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בתנועת זרם יחסי האובייקט: ההתנהגות שלנו מכוונת על מנת להתקרב ככל האפשר לאובייקטים המשמעותיים עבורנו (הורים, חברים, בני זוג), גם אם התוצאה של התקרבות זו הינה צער וכאב.

רקע

רונלד פיירברן (1889-1964) נולד באדינבורו שבסקוטלנד, כילד יחיד להורים אקדמאים בני המעמד הבינוני. הוא סיים תואר ראשון בפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת אדינבורו, וכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא בריטניה. בזמן המלחמה, ולאחר שביקר במחלקה בבית חולים בה טיפלו בהלומי קרב באמצעות רעיונותיו של פרויד, החליט ללמוד ולעסוק בפסיכותרפיה. הוא נרשם ללימודי רפואה ב-1919, ושנה לאחר מכן החל אנליזה אצל ד”ר ארנסט קונל, פסיכואנליטיקאי אוסטרלי. במקביל לסיום לימודי הרפואה החל לעבוד כפסיכואנליטיקאי. פיירברן החל לפרסם מאמרים ב-1929, וב-1936 התקבל לחברות מלאה באגודה הפסיכואנליטית הבריטית.

פיירברן חזר לגור בסקוטלנד, והחל מ-1927 עבד ולימד באוניברסיטת אדינבורו, שם גם התחתן וגידל את ילדיו, רחוק מהמרכז הפסיכואנליטי האירופאי. בשנות ה-40, סביב המחלוקת המפורסמת בין מלאני קליין ואנה פרויד, התפצלה הפסיכואנליזה האירופאית למחנות. רעיונותיו המקוריים של פיירברן שייכו אותו לזרם העצמאי בפסיכואנליזה (שכלל תיאורטיקנים שהתרחקו הן מקליין והן מפרויד בגישתם הפסיכואנליטית, וכלל גם את ויניקוט), ולקח זמן עד שקיבלו את מקומם הראוי בהיסטוריה של הפסיכואנליזה.

גישה תיאורטית

תרומתו לפסיכואנליזה נטועה בהנחה שלאדם צורך בסיסי להיות במערכות יחסים לאורך חייו, וזאת בניגוד לתיאוריה הקלאסית של פרויד, אשר הניחה את החיפוש אחר עונג כנקודת הפתיחה. על פי פרויד, הליבידו, השוכן באיד, הינו מקור האנרגיה הנפשית והוא מכוון להשגה של עונג מקסימלי וכאב מינימלי. לאורך השנים, מצא פרויד כי הוא מתקשה להסביר באמצעות עקרון העונג תופעות שבהן פוגע האדם בעצמו או חוזר שוב ושוב על התנהגויות שגרמו לו סבל בעבר (מה שכונה “חזרה כפייתית”). לשם כך, הוא הגדיר בשנת 1920 את מונח “יצר המוות” (הטנאטוס) כשוכן לצידו של הליבידו ומוביל להתנהגויות של הרס עצמי.

כמו תיאורטיקנים אחרים, טען פיירברן שהסבר זה אינו מספק וביקש לייצר הסבר דינאמי חלופי לתופעות בהן נתקל בהן בעבודתו כאנליטיקאי. תופעה משמעותית כזו עלתה מתוך עבודתו עם ילדים שעברו התעללות בידי הוריהם. על פי גישתו של פרויד, ילדים אלו היו צריכים לעשות כמיטב יכולתם על מנת להתרחק מהאובייקטים הפוגעניים, אך בפועל לא רק שהם חיפשו את קרבתם של הוריהם, אלא המשיכו כמבוגרים לחפש כאב כצורה מועדפת של קשר אל אחרים. לפיכך, טען פיירברן כי הליבידו אינו מוכוון-עונג אלא מוכוון-אובייקט, והוא יעשה הכל כדי להשיג את האובייקט, גם אם כרוך הדבר בסבל. כלומר, קשר עם אחרים אינו אמצעי להשגת העונג, אלא מהווה מטרה בפני עצמה.

פיירברן אף הלך צעד נוסף מעבר לכך וטען שהאיד, כלומר, החלקים היצריים של האדם, איננו גורם נתון מראש, אלא נוצר כחלק מההתנסויות של האגו (האחראי על החוויה המודעת). זו היתה טענת נגד רדיקלית לאמונת היסוד של פרויד, לפיה האיד הוא המבנה המולד היחיד, הוא מקור האנרגיה הנפשית ומקור היווצרות החוויה המודעת כולה.

פיירברן השתמש בחלק ממושגיה של קליין, הלקוחים מגישת יחסי האובייקט, אך בצורה שונה מאוד. בדומה להוגים חשובים אחרים כמו וויניקוט וקוהוט, הוא טען כי האישיות הבריאה והפתולוגית נוצרות מתוך התנסויות ממשיות עם הדמויות ההוריות בילדות. זאת, בניגוד לקליין, אשר שמה את עיקר הדגש על יחסי אובייקט מדומיינים של הקשר עם ההורה המתרחשים בתוך הילד. עם זאת, פיירברן טען כי ברגע שהחלקים הופנמו ונוצרו, גורמים פנימיים רבים משפיעים עליהם ומעצבים אותם. מסיבות אלו, האובייקטים הפנימיים הם לעולם לא ייצוגים מושלמים של החוויה החיצונית, אלא שילוב בין חוויות ממשיות לעיצוב וגיבוש פנימי. המבנה הנוצר מתווך למעשה בין עולמו הפנימי של הילד לעולמו החיצוני, ומאפשר לילד להשתמש בחוויות מהעבר כדי לפרש ולהסתגל לעולם. לטענתו של פיירברן, הורות בריאה (שכמובן אינה מושלמת) מובילה לילד ולמבוגר אשר מחפש את יחסי הגומלין האמיתיים בעולם שמחוצה לו, בעוד שהורות בלתי מזינה ובלתי מספקת גורמת לילד להפנות עורף מעולם המציאות לעבר יחסים מדומיינים עם אובייקטים פנימיים.

מבנה הנפש

המבנה הנפשי שהציג פיירברן בנוי מאובייקטים פנימיים, אשר הופנמו מהתנסויות עם דמויות משמעותיות בסביבה, ומחלקי אגו מפוצלים וקשורים לאותם אובייקטים. קיימים 3 סוגים של אובייקטים פנימיים, ואל מולם 3 חלקי אגו: ליבידינלי, אנטי-ליבידינלי, ומרכזי.

איך נוצרים האובייקטים הפנימיים?

על פי פיירברן, הצורך של התינוק במערכת יחסים עם האם (או המטפל העיקרי) נתקל במהרה בחוסר סיפוק, משום שגם במערכת יחסים בריאה ודואגת אין האם יכולה לספק כל צורך באופן מושלם. בהתאם לכך, הוא טען שהתהוות המבנה הנפשי מתחילה בחוויה של חוסר סיפוק. כתוצאה מהמפגש עם חוסר סיפוק, התינוק, כמנגנון הגנה שמטרתו לשמור על ההיבטים המספקים, מפנים את דמותה של האם ויוצר למעשה אובייקט פנימי (internal object). תחילה, האם נלקחת פנימה במלואה, אך היות וכעת החוויה הכואבת של חוסר הסיפוק נמצאת בתוך התינוק, נכנס לפעולה מנגנון הגנה נוסף – הפיצול – המחלק את האובייקט לשני היבטים של האם: אובייקט טוב, מקבל ומספק הנשאר ברובו זמין במודעות, ואובייקט רע ולא מספק שנדחה או מודחק מחוץ למודעות. את האובייקט הלא מספק חילק פיירברן לשני סוגים: אובייקט דוחה (rejecting object) אשר דוחה את הצרכים של הילד, ואובייקט מרגש (exciting object) הכולל מאפיינים מפתים ומבטיחים של ההורים לאהבה ותקווה, אך מבלי לספק את הצרכים באמת.

כאמור, אל מול כל אחד מהאובייקטים תיאר פיירברן חלק מפוצל של האני, של האגו, אשר מקושר לאובייקט דרך האפקט (רגש):

• אגו ליבידינלי – ייצוג פנימי ולא מודע של הילד הכמה להורה טוב ואוהב, הממוקם מול האובייקט המרגש (ייצוג פנימי של ההורה האוהב והמפתה, אך לא מספק). חלק עצמי זה חווה ערגה ותקווה תמידיים.

• אגו אנטי-ליבידינלי – ייצוג פנימי ולא מודע של הילד המוזנח, זועם ומושפל, הממוקם מול האובייקט הדוחה (ייצוג פנימי של ההורה המזניח ומתעלל). חלק עצמי זה מלא בהרסנות, מתעב פגיעות והזדקקות, ומכונה “המחבל הפנימי”.

• אגו מרכזי – המבנה המודע של העצמי, הממוקם מול האובייקט האידיאלי (ייצוג פנימי של ההורה המקבל, הטוב והמספק).

במילים אחרות, פיירברן הציג שלושה זוגות של מבנים – אחד מודע ושניים ברובם לא מודעים, כאשר כל זוג מכיל חלק מפוצל של האני אל מול חלק מפוצל תואם של האובייקט. את המבנה כולו כינה פיירברן “מבנה אנדופסיכי”. חשוב להדגיש ששני זוגות המבנים הלא מודעים הם לא מספקים (מכאן “רעים” במובן שהמפגש איתם מעורר תחושות שליליות). האגו האנטי-ליבידינלי מנסה לתקן את היחס שמקבל מהאובייקט הדוחה, בעוד האגו הליבידינלי מחפש דרכים לרצות את האובייקט המרגש, שמבטיח לו אהבה שהיא תמיד מחוץ לטווח השגה.

דינמיקה פנימית - בריאות ופתולוגיה

המבנה הפנימי של הנפש אינו סטטי, וכפי שהוא קשור לעולם החיצוני, הוא גם מהווה מערכת דינמית פנימית המתווכת בין חלקיה ומשפיעה על מבנה האישיות. הדינמיקה של האישיות הבריאה בנויה על תנועה גמישה בין קטגוריות פנימיות של ארגון, וארגון נפשי כולל שנמצא באינטראקציה פתוחה אל העולם החיצון. האישיות הפתולוגית היא כזו בה יחסי האובייקט הרעים המודחקים הם השולטים, ובנוסף קיים ניסיון לשמור את הנפש כמנגנון סגור, המנותק מהשפעות העולם החיצוני, ולכן מתקשה להשתנות.

האובייקטים הפנימיים אינם ייצוגים בלבד של דמויות משמעותיות בחיי האדם. הם מבנים מנטליים, חלקים של האגו שנוצרו דרך הזדהות עם דמויות חיצוניות. היות וגם הם נחשבים לחלקי אגו, הם מסוגלים לייצר פונקציות אגו, בדיוק כמו חלקי האגו המייצגים את הסלף (הליבידינלי, אנטיליבידינלי והמרכזי). כלומר, הם יכולים לייצר פנזטיה ופעולה, כמו במקרה של אדם שמתנהג באופן שהוא מזהה אחר כך עם הורה ביקורתי.

למרות החלוקה לטוב ורע (מבחינת התחושה שהם מעוררים), המבנים התוך נפשיים אינם טובים או רעים מבחינת תפקידם בהתפתחות. כל אחד מחלקי האגו יכול לקדם לכיוון התפתחות בריאה או פתולוגית. בהתפתחות נורמטיבית, האגו הליבידינלי יכוון את האדם ליצירתם של קשרים בריאים, מלאים ומספקים ואילו האגו האנטי-ליבידינלי יפתח את עצמאותו ואת נפרדותו מאחרים. במקרה הפתולוגי, יוביל האגו הליבידינלי לתלותיות-יתר (המאפיינת למשל הפרעת אישיות תלותית) והאגו האנטי-ליבידינלי להסתגרות והתבודדות כדי להימנע מרגשות כואבים (המאפיינת למשל הפרעת אישיות סכיזואידית). היכולת לפשר בין שני החלקים הסותרים הללו מתאפשרת באמצעות האגו המרכזי, שהינו כאמור החלק המודע והחושב, אשר מתפתח בתגובה לצדדים המספקים של ההורה.

פסיכותרפיה וטיפול

רונלד פיירברן האמין שמטופלים מגיעים לטיפול בעקבות דפוסי יחסים שליליים ובלתי מספקים, אשר הופנמו בילדות וממשיכים להיווצר מחדש לאורך החיים. יחסי האובייקט הפנימיים מכתיבים יצירת קשר דרך כאב, סבל וחוסר סיפוק, וגם האנליטיקאי נחווה תחילה ככזה. על פי פיירברן, בגלל שזוהי הדרך היחידה בה המטופל יודע ליצור קשר משמעותי, זוהי נקודת הפתיחה העיקרית ליצירת קשר עם המטפל.

הוא טען שתובנה לקיומם של דפוסי יחסים אלו וההבנה שלהם אינה מספיקה לשם יצירת שינוי, מעצם כך שהמטופלת לא מסוגלת לדמיין את חייה בלעדי הדפוסים הכואבים, ומאמינה כי ויתור עליהם יותיר אותה לבד. כדי ליצור שינוי משמעותי, יש להגיע למצב בו המטופל מאמין שיחסים אחרים, מספקים יותר, הינם אפשריים בעולם המציאות. לשם כך, על המטפל להפוך בעצמו מאובייקט רע לאובייקט שיכול להיות גם טוב, או במילים אחרות, השינוי מתרחש בהתפתחות היכולת להתחבר לאנליטיקאי בדרכים חדשות.

מבחינה קלינית, פיירברן האמין שמערכת היחסים האמיתית בין המטפל למטופל היא הפונקציה התרפויטית החשובה ביותר אשר בתוכה מתקיימים אלמנטים של טכניקה אנליטית. בין אם מדובר בטיפול במשחק, העברה, אמפתיה ועוד – אף אחד ממרכיבי הטכניקה אינו מהווה מפתח לשינוי בפני עצמו – אלא מערכת היחסים שנותנת משמעות ומארגנת את שאר האלמנטים. גישתו התיאורטית של פיירברן הציבה את מערכות היחסים הממשיות במרכז, והדגישה את תפקידן החשוב בהתפתחות ובטיפול. בעקבות זאת, נפתח פתח להתפתחויות עתידיות של יישום ופיתוח גישות פסיכואנליטיות לעבודה עם מערכות: משפחות, זוגות, קבוצות וארגונים.


מקורות

ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

ברמן, ע. וכספי-יבין, י. (1991). מבוא לפסיכולוגיה (יחידה 10: תיאוריות על האישיות). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.

Guntrip, H. (1973). Psychoanalytic Theory, Therapy, and the Self. New-York: Basic Books

Skelton, R. M. (Ed.). (2006). The Edinburgh international encyclopaedia of psychoanalysis (pp. 72-73). Edinburgh: Edinburgh University Press

אנשי מקצוע בתחום

פסיכואנליזה