השבה (או פונקציית ההשבה), על פי אן אלווארז, מתייחסת לתפקיד המחיה והמעורר של המטפל בעבודה עם מטופלים הנמצאים במצבים מורכבים, כמו אוטיזם או פסיכוזה. על הקשר אם תינוק ביחס לפונקציה והביטויים שלה בתוך חדר הטיפולים הפסיכואנליטי.
פונקציית ההשבה היא מושג שהגתה הפסיכואנליטיקאית אן אלווארז (Alvarez), המתייחס לעמדה טיפולית אקטיבית, חיה ומעוררת שנועדה להשיב מטופלים הנמצאים במצבים מורכבים של נסיגה, אפתיה או מוות נפשי אל מרחב חיוני ונוכח. אלווארז פיתחה את המושג מתוך עבודה עם ילדים על הרצף האוטיסטי, ילדים המתמודדים עם הפרעת אישיות גבולית, ילדים שנפגעו מחסכים וקורבנות של התעללות, לצד ילדים פסיכוטיים.
רמות של עבודה טיפולית
מתוך עבודתה כמטפלת בילדים במצבים רגשיים והתפתחותיים מורכבים, הבחינה אלווארז כי בעוד שהתאוריות הפסיכואנליטיות הקלאסיות משרתות את הטיפול במטופלים מסוימים, מטופלים אחרים אינם נתרמים מהן באותו אופן. על כן, היא הציעה מודל שמבוסס על שלוש רמות של עבודה אנליטית, התואמות למצב הרגשי, ההתפתחותי והקוגניטיבי של המטופל:
1. הרמה ההסברית (Explanatory Level): מבוססת על גישות פסיכואנליטיות קלאסיות (פרויד וקליין), שרואות בהתנהגות כתוצאה של קונפליקטים, חלקים מודחקים והגנות בהן משתמש האדם. העבודה האנליטית על פי גישה זו מתמקדת במתן פירושים המציעים משמעויות חלופיות להתנהגות המטופל (פרשנות מסוג "למה-כי").
לדוגמא, בעבודה עם מטופלת שכועסת על שהגיעה באיחור לפגישה, מציע המטפל כי הכעס שלה נובע מהפחד שתנטש על ידו. כך, הפירוש מחליף משמעות אחת (כעס על הפקקים שגרמו לאיחור), במשמעות אחרת (הפחד להינטש על ידי המטפל). בנוסף, על פי גישה זאת על המטפל להיות נייטרלי, במטרה לאפשר למטופל לבצע השלכה; להשליך על המטפל את עולמו הפנימי.
אלווארז מציעה כי טכניקה זאת מתאימה למטופלים שביכולתם להחזיק חשיבה דו-מסלולית. כלומר, יש להם יכולת להחזיק בה בעת שתי מחשבות, עמדות או רגשות, ולשאת פירושים שנוגעים, בין השאר, לתוקפנות שלהם עצמם ולקונפליקטים פנימיים.
2. הרמה התיאורית (Descriptive Level): נשענת על רעיונותיו של וילפרד ביון; הכלה ופונקציית אלפא. המטפל משמש כמיכל עבור המטופל, ועוזר לו לשיים ולזהות את רגשותיו, דרך התמרת רגשותיו הגולמיים לכדי חוויה מובנת יותר, שיכולה לקדם תהליכים מחשבתיים. ברמה זו העבודה האנליטית מתמקדת במתן משמעות להתנהגותו ורגשותיו של המטופל או בהגברתה.
שלא כמו ברמה ההסברית, בה מחזיר המטפל פרשנות חדשה אל המטופל שמחליפה משמעות אחרת, ברמה התיאורית נדרש המטפל להכיל את השלכותיו של המטופל לאורך זמן מבלי למהר ולהשיב אליו רעיונות חדשים (לדוגמא, המטפלת ברמה זו תאמר למטופל — "זה מאד מאכזב ומכעיס כשמאחרים לפגישה"). על פי אלווארז, הרמה התיאורית מתאימה לטיפול במטופלים במצב של "חשיבה חד-מסלולית", כאשר המטופל שקוע בחוויית הווה טוטאלית ואינו פנוי או מסוגל לחקירה של מניעים וסיבות.
3. הרמה המחיה (Vitalizing Level): את הרמה הזאת הציעה אלווארז למצבים בהם העצמי של המטופל נחווה כאבוד וכלא מודע לעצם קיומו, וכך גם עולם האובייקטים הפנימי של דמויות חיצוניות (כמו דמות המטפל). אלווארז מדגישה, כי בניגוד למטופלים אחרים, המטופלים האלו לא מתוארים ככאלו שכמו נסוגו או "התחבאו" אל תוך עצמם, אלא ככאלו שמעולם לא נמשכו החוצה מהמקום בו היו. בדומה, היא מציעה שיכולת ההשלכה שלהם על המטפל מוגבלת, מפני שהם מתקשים לתפוס ולהפנים את עצמם או את האובייקט הפנימי שלהם. בעקבות כך, מציעה אלווארז, כי טכניקות של תיאור והכלה שעשויות להתאים למטופלים מסוימים, כלל לא יתפסו או יקלטו על ידי מטופלים אלו, וכי הטיפול בהם צריך להיעשות ברמה המחייה; דרך התערבות אקטיבית של המטפלת, שמבקשת לעורר את המטופל להתעניין בדמות שעומדת מולו, ובכך להתעורר גם אל קיומו שלו.
חשוב לציין כי אלווארז ראתה בשלוש רמות ההתערבות רצף, והדגישה כי טיפול באותו מטופל יכול לכלול רמות התערבות שונות, בהתאם למצבו ולצורך שלו.
פונקציית ההשבה בחדר הטיפולים
פונקציית ההשבה, כחלק מהטיפול ברמה המחיה, היא פונקציה ראשונית יותר של עבודה אנליטית שתפקידה לעורר את המטופלים לגלות עניין ממשי באובייקט חיצוני (במקרה זה — המטפל), והיא משמשת כטכניקה העיקרית ברמה המחיה. אלווארז מתייחסת לפונקציה כאל פעולה שבמסגרתה מבקשת המטפלת ללכוד את תשומת ליבם של המטופל או המטופלת.
ההשבה היא תולדה של העברה נגדית — המטפל מבחין בתחושות שעולות בו אל מול המטופל, במקרה זה תחושות של ריקנות ואינות, שמתרגמות לדחיפות ולבהילות נואשת לפעול על מנת לעורר ולהשיב את המטופל. השבה יכולה להיעשות לדוגמא דרך דיבור עם ואל המטופל בקול רם יותר מהרגיל ובאופן שמשקף בהילות ודחיפות מצדה של המטפלת, או דרך הצבת פניה של המטפלת בטווח ראייתו של המטופל, באופן בו אינו יכול שלא לראות אותה, או דרך קריאה בשמו.
אלווארז מתייחסת לביקורת שרואה בהשבה כגישה פולשנית ואינטנסיבית, וטוענת כי אמנם יש בפונקציה מאפיינים פולשניים, אך עבור מטופלים מסוימים ההשבה והשליפה מאותו "מוות נפשי" היא חיונית, לעיתים כדי לסייע לביסוס עניין בעצמו ובאובייקט אחר, ולאפשר עבודה אנליטית ברמות אחרות — תיאורית והסברית.
פונקציית ההשבה בין אם לתינוק
אלווארז מתבוננת באופן בו פונקציית ההשבה מתרחשת כפונקציה אמהית שגורה וטבעית בתקופת הינקות של תינוקות בכלל, כחלק מדינמיקה שגרתית בין תינוקות למטפלים העיקריים בהם. היא חוזרת אל מושג ההכלה של ביון; האם מסוגלת להכיל את מצוקותיו של התינוק, את זעמו ואת פחדיו, להתמיר אותן (למשל, להציע לתינוק אוכל, להרדים אותו) ודרך כך להרגיע ולהשקיט אותו. אלווארז מוסיפה כי לצד תפקידה להכיל ולהרגיע, לאם ישנו גם תפקיד מחיה וממריץ עבור התינוק, כאשר זה מתכנס בעצמו. למשל, אמא לתינוקת שנמצאת בגמילה מהנקה וטבעה החיוני משתנה ונדמה מכונס ודכאוני יותר מגיבה אליה ביתר שאת — מחייכת ומדברת אליה יותר מבדרך כלל, על מנת להחדיר חיות וחיוניות, ולהשיב את בתה מההתכנסות.
מקורות
אלווארז, א. (2012). הלב החושב. תולעת ספרים
אלווארז, א. (2005) נוכחות חיה. תולעת ספרים
Auchincloss, E. (2012). Psychoanalytic terms & concepts. New Haven: Yale University Press
Alvarez, A. (2010). Levels of analytic work and levels of pathology: The work of calibration. International Journal of Psychoanalysis, 91(4), 859–878
