חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • ביטוי בפעולה מחיה: חקירה התייחסותית – סקירת מאמרה של איימי שוורץ קוני

ביטוי בפעולה מחיה: חקירה התייחסותית – סקירת מאמרה של איימי שוורץ קוני

עירון מלמוד גנני

הקדמה

מתוך עבודתה ארוכת השנים עם ילדים פגועים, הציעה האנליטיקאית אן אלווארז 3 רמות של פרשנות – הסברית, תיאורית ומחיָה (vitalizing) – המתארות רצף מרמת פרשנות גבוהה יותר (הסברית) לרמה ראשונית יותר (מחיָה). בהתערבות המאפיינת את הרמה המחיָה, האנליטיקאית מנסה ליצור קשר באופן אקטיבי, בכדי "להשיב" (reclaim) מטופלים פגועים במיוחד, למשוך אותם החוצה ממצבים של כמעט מוות פסיכולוגי למגע חי. התערבויות אקטיביות אלו מוכוונות כלפי הפנמה של אובייקט טוב חדש, וכינון תחושת עצמי עשירה יותר בילדים אשר עבורם האובייקט העיקרי היה חסר.

איימי שוורץ קוני, אנליטיקאית התייחסותית, מצאה את רעיונותיה של אלווארז מרתקים ומלאי תקווה, וניתנים ליישום בהקשר תיאורטי רחב יותר ועם אוכלוסיה מגוונת יותר – ביניהם מבוגרים הנאבקים להרגיש חיים, בטיפול שנראה חסום. במאמר הנוכחי מבקשת שוורץ קוני להביט על הרמה המחיָה של אלווארז באמצעות עיניים התייחסותיות, באמצעות המונח ביטוי בפעולה (enactment). היא מציגה את המושג ביטוי בפעולה מחיה (vitalizing enactment) – כביטוי בפעולה שיכול להיחוות בזמן אמת באופן מעשיר וטרנספורמטיבי. המאמר נפתח בסקירה קצרה של רמות הפרשנות של אלווארז, וממשיך בהצגת המונח ביטוי בפעולה מחיה ומיקומו בהקשר תיאורטי. לבסוף, שוורץ קוני מדגימה ומרחיבה את רעיונותיה באמצעות וינייטה קלינית ודיון.

אן אלווארז: התערבויות ברמה המחיָה

שוורץ קוני פותחת בסקירה של רמות הפרשנות של אלווארז. בספרה מ-2012, "הלב החושב", אלווארז תיארה 3 רמות של התערבויות תרפויטיות התואמות לרמת התפתחות המטופל ולחומרת הקשיים שלו. בטיפול בילדים המסוגלים ליצור קישורים סיבתיים, אלווארז סברה שיש לעבוד ברמה ההסברית, המשתמשת בפירושי "למה-כי" (why-because) בכדי לקשר רגשות לחוויה, ועבר להווה. עבור מטופלים אשר עדיין לא מסוגלים ליצור קשרים כאלו, היא הציעה לעבוד ברמה תיאורית; התמקדות ב"מהות" (whatness) של החוויה, המסייעת למטופלים לזהות את הרגשות שלהם, לתת להם שמות ולהגביר את שהם מרגישים. עבור ילדים הנמצאים במצב דיסוציאטיבי כרוני, או "שמעולם לא נמשכו החוצה" (undrawn), הציעה התמקדות ברמה המחיָה - בהחייאה והשבה (reclamation), אשר מטרתן לעזור לילד לחבור ליכולת לחוש את עצמו. בהתערבויות ברמה זו האנליטיקאית עצמה משמשת, באופן אקטיבי, כאובייקט מעבר מעורר חיים (enlivening transferential object), שמטרתו ליזום מגע, להתעקש על משמעות, ולנסות להגיע אל המטופל כדי להשיב ולמשוך אותו החוצה לעולם של אובייקטים ותחושות.

התיאוריה של אלווארז משלבת פרספקטיבה קלייניאנית/ביוניאנית עכשווית עם תיאוריית התקשרות וויסות, ומציעה שפסיכופתולוגיה נובעת מטראומה סביבתית וכישלון במיכל הראשוני. מנקודת מבט זו, הפרעות התפתחותיות ורגשיות מובנות ביחס לחסכים בתחושת העצמי ובאובייקטים הפנימיים של המטופלים. אלווארז הדגישה במיוחד תהליכי הפנמה (introjection) וסיוע בהטמעת ההפנמה (internalization) של אובייקט טוב, במקרים בהם מערכות היחסים המוקדמות של הילד אופיינו בחסך קשה.

בנוסף לכך, אלווארז הציעה לחשוב מחדש את ההגנות; לבדוק מתי ניתן להבין אותן כמאמצים להסתיר קונפליקטים וחרדות לעומת מתי הן מייצגות מאמצים להתגבר ולפתח יכולות חדשות. לדוגמה, היא הבחינה בין הגנות אומניפוטנטיות ובין מאמצים מתהווים לכונן תחושה של מסוגלות. בנוסף, אלווארז הרחיבה את מושג המיכל/מוכל של ביון. בעוד ביון התמקד בפונקציה האנליטית של מטבוליזציה של אפקטים בלתי ניתנים לנשיאה (metabolizing unbearable affects), לדידה של אלווארז המיכל יכול גם להכיל וליצור משמעות של טווח תכנים מנטליים אשר לא עברו סימבוליזציה כמו הנאה, יעילות, ותחושה של אפשרויות עתידיות. בעבודה עם ילדים בעלי הפרעות קשות, אלווארז השתמשה בעצמה כמיכל מחולל ייחודי (uniquely generative container), המאפשר מטבוליזציה לסוגים שונים של חוויות לא מנוסחות, שליליות וחיוביות, במאמץ לממש את יכולותיו של המטופל. 

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο אנאקטמנט ב-E גדולה: סקירת מאמרו של אנתוני באס

Enactment ο – בחינה רעיונית חיונית: סקירת מאמרה של ולריה קורבלה

ο על Enactment, דיסוציאציה, ואימת ה'לא-אני': סקירת מאמרו של ברומברג

פרשנות התייחסותית של הרמה המחיָה כביטוי בפעולה

עבור שוורץ קוני, המעורבות האישית הייחודית של אלווארז לצד המוכנות לעבוד עם התגובות הסובייקטיביות שלה מעוררות תחושה של פסיכואנליזה התייחסותית. דוגמה לכך מוצגת בספרה "הלב החושב" (2012), בו הדגימה אלווארז את השימוש ברמה המחיָה ובהשבה באמצעות עבודתה עם ילד אוטיסט בשם רובי, שנעשה יותר ויותר בלתי נגיש ככל שהתקרבה חופשת הקיץ. נואשת ליצור מגע, חווה את "...הצורך לומר להתראות ועל האפשרות שיחשוב על כך שנזכור זה את זה" (עמ' 48), התעוררה באלווארז תחושת דחיפות נואשת בהעברה נגדית (countertransference urgency). היא כתבה, "דבר לא הגיע אליו והחשש שאיבדתי אותו לעד הלך וגבר. אז מצאתי עצמי מביאה את ראשי אל קו המבט שלו וקוראת בשמו. לפתע הביט בי מופתע, כאדם העולה מהמעמקים, ואמר "ש-ל-ו-ו-ו-ם" בפליאה מתוקה, כמו אדם המברך חבר שלא פגש זה זמן רב" (עמ' 48). בתהליך הקליני לאחר מכן, אלווארז הראתה איך המטופל זז מהמצב ה"undrawn" שלו למגע איתה ועם עולם התחושות.

באינטראקציה יוצאת דופן זו, נראה שהיא "נושפת חיים" לתוך רובי, האובייקטים שלו, והטיפול. רגע זה, ככל הנראה, היה משמעותי ומחיה גם עבור אלווארז. תגובתה שיקפה את הדרכים הייחודיות בה מערכת היחסים נגעה בה ויצרה הפרעה אינטרה-פסיכית בתוכה. במילים אחרות, הרובי הזה היה הרובי שלה; תגובותיה הגיחו מהנפש שלה ומהחיבור לילד הזה ולחלק מסוים בעצמה שעורר על ידו. כמו כן, התגובתיות של רובי היתה גם היא ספציפית למערכת היחסים הזו ולדינמיקה שלו, כפי כשהן באו לידי ביטוי עם המטפלת הזו. דרך עדשה התייחסותית, שוורץ קוני המשיגה מחדש את הרגע הזה כביטוי בפעולה בו מטופל ומטפל נפגשו בדרך שהיתה מקדמת וחיה. האינטראקציה בין אלווארז ורובי הובילה לתנועה אינטרה-פסיכית, שבתורה שינתה את השדה ההתייחסותי הן עבור המטופל והן עבור המטפלת. אינטראקציות מחיות אלו שאלווארז מתארת במאמציה ליצור חיבור עם ילדים ש"לא נמשכו החוצה", יכולות לפי שוורץ קוני לעבור המשגה מחדש ויישום לעבודה התייחסותית עם מבוגרים נואשים המצויים במבוי סתום.

ביטוי בפעולה מחיה – Vitalizing Enactment

ביטוי בפעולה הובן בדרך כלל כחזרה על היבטים מהעבר, החייאה מחדש ב'כאן ועכשיו' של חוויות, אירועים וייצוגים בחיי המטופל והמטפל, המייצר משהו חדש. ג'ייקובס (1986) זיהה לראשונה "enactment" כפעולה בלתי מודעת של העברה נגדית המתרחשת בתגובה לנפש המטופל ולמשיכה/דחיפה של מערכת היחסים. מאז ולאורך אוריינטציות תיאורטיות שונות, ביטוי בפעולה נתפס באופן רחב כחלק בלתי נפרד מהשעה הטיפולית וכבעל פוטנציאל "בעייתי" יותר או פחות; הוא הומשג לסירוגין כשחזור לא מודע של טראומת עבר, תהליכים פנימיים מופרעים או חוויה דיסוציאטיבית. ביטויים בפעולה הובנו לבסוף כמפגשים בסיכון גבוה האוחזים בפוטנציאל לגמול גדול אם ניתן לשרוד ולעבד אותם.

שוורץ קוני מציעה במאמרה פרספקטיבה שונה – לראות ביטוי בפעולה לא רק כבעיה אשר עצם פיתרונה יכול להעשיר ולקדם את הטיפול, אלא כאקט שיכול להיות טרנספורמטיבי בפני עצמו, ולהחיות חוויות שהיו שקועות במעמקים או שמעולם לא נולדו. כפי שאלווארז הציעה כי המיכל (הביוניאני) יכול לשמש כלי לטרנספורמציה של טווח תחושות רחב, היא מציעה שביטוי בפעולה הוא מרחב בו טווח של חוויות לא מודעות יכולות להופיע (כלומר, לאו דווקא שליליות). זאת מתוך ההנחה שהלא מודע הוא מאגר הן לתחושות שליליות ופנטזיות והן לתחושות חיוביות ובעלות פוטנציאל להתפתחות, וכי הדיאדה האנליטית נמצאת בדיאלוג לא מודע מתמשך בדרכים רבות מתחילת הטיפול. בהמשך לכך, מטופל ואנליטיקאית יכולים להגיב זה לזו מאיזורים לא מודעים הכוללים תחושות מתהוות של אהבה, שמחה ותקווה, וכן של קונפליקט ואפקט כואב דיסוציאטיבי. כל האינטראקציות האלו יכולות להיות עוצמתיות, ספונטניות ומוציאות מאיזון; כל הפגישות האלו יכולות להוות צורות של ביטוי בפעולה. במילים אחרות, ביטויים בפעולה יכולים להיות מקדמים ויכולים להוביל ליצירה של תחושות ויכולות חדשות ב'כאן ועכשיו'.

לביטויים בפעולה אלו הציעה שוורץ קוני לקרוא ביטוי בפעולה מחיה. אלו הם אינטראקציות בהן האנליטיקאית שולחת יד כדי למשוך את המטופל מהאזורים המתים ביותר שלו, מחזירה את הטיפול לחיים באופן המאפשר היווצרות חוויות חדשות. ביטויים בפעולה אלו ייחודיים בפוטנציאל הגלום בהם להתפתחות של תחושות ויכולות בלתי מפותחות עבור המטופל והמטפל כאחד. בהשוואה לביטוי בפעולה במובנו המקובל, כיצירה מחדש של תבניות פתולוגיות ישנות או חוויות דיסוציאטיביות, ביטוי בפעולה מחיה מייצג מאמץ להתקדם באופן מודע ולא מודע. בעבודה עם ביטויים בפעולה מסוג זה, הדגש הוא על יצירת תחושות ודרכים של היות (ways of being) חדשות, לעומת לפרש את מה שאלווארז תיארה כ"למה-כי" או "המהות" של החוויה. הפעולה, כאן, שוכנת באפשרות 'לתפוס את הרגע' וליצור משהו חדש.

שוורץ קוני ממקמת את המונח ביטוי בפעולה מחיה בהמשך להתפתחויות קודמות בחשיבה ההתייחסותית סביב ביטוי בפעולה. ארון ואטלס הציעו ב-2015 תפיסה של מימוש בפעולה מחולל (generative enactment): דרך של תרגול אפשרויות חדשות אשר בעקבות זאת יוכלו להיחוות בעתיד המתגבש עבור שני המשתתפים בדיאדה הטיפולית. בבנייה על מושג ה"prospective function" של יונג, המתייחס לחלומות כמו-נבואיים אשר למעשה מבטאים אפשרות מסוימת של העתיד הנובעת מהלא מודע ומחוויות ההווה והעבר (מעין "תחזית מזג אוויר" של הלא מודע), הם הציעו שדרך ביטוי בפעולה אנחנו יכולים לצפות, לדמיין ולבנות אפשרויות חדשות, ולסלול את הדרך להגשמה שלהן בהמשך. ביטוי בפעולה מחיה דומה לביטוי בפעולה מחולל, בכך ששניהם מייחסים לו פוטנציאל יצירתי ומקדם. עם זאת, בביטוי בפעולה מחיה הפעולה היא בתפיסת הרגע ויצירת משהו חדש, לעומת תרגול של תוצאות עתידיות.

התפתחות תיאורטית נוספת המתכתבת עם רעיונותיה של שוורץ קוני מגיעה מעבודתה של ליסה דירקטור מ-2016, אשר בהרחבתה את רעיונותיה של אלווארז, הציעה שהאנליטיקאי ההתייחסותי יכול לתפקד כאובייקט המחדיר חיות, קטליזטור לשינוי אינטרה-פסיכי במטופל. ניוירת', במושג ה"לא מודע מחולל" (generative unconscious), סבר שהלא מודע יכול להוות מקור ליצירתיות ואנרגיה לעומת רק מקום של קונפליקט פתולוגי, ואילו שטרן (2003) טען כי כאשר דיסוציאציות 'מורמות' (lifted) בשעה הטיפולית, יכולות להתגלות חוויות לא מנוסחות שאינן רק הגנתיות אלא גם יצירתיות ומובילות לגילוי משותף. בהדהוד של שתי תיאוריות אלו, שוורץ קוני הציעה כי ביטויים בפעולה מחיים כוללים את היצירה והבקיעה של חוויות חדשות ומעשירות דרך אינטראקציה אנליטית.

לסיום חלק תיאורטי, שוורץ קוני מבקשת להתייחס לשתי פורמולציות נוספות אשר הרחיבו את הבנתה ותרמו להתהוות מושג הביטוי בפעולה המחיה, של מיטשל ושל בלאק. מיטשל קידם שינוי תיאורטי בפסיכואנליזה ממודל של נזק וריפוי לאחד של צמיחה משותפת וחיזוק של חוויה סובייקטיבית. הוא הדגיש את הפוטנציאל המשותף במערכת היחסים האנליטית כצורה שונה של אינטראקציה עם ה'כאן ועכשיו'. באופן דומה, בביטוי בפעולה מחיה הפוקוס הוא על יצירה וחיזוק של חוויות עבור שני השותפים בדיאדה האנליטית. בלאק (2003), בהתייחסה לרעיון של living through לעומת פירוש, הציעה שברגעים מסוימים אלו החוויות המשותפות של ביטוי בפעולה המאפשרות טרנספורמציה, לעומת העיבוד של אותן חוויות שמגיע אחר כך. בוינייטה שתתואר בחלק הבא שוורץ קוני מדגימה וחוקרת את הרעיונות האלו מפרספקטיבה קלינית. 

וינייטה קלינית

ג'ואל, אדם בגיל העמידה, הגיע לאנליזה בעקבות התמודדות עם אינסומניה כרונית, חרדה ודיכאון, והסביר שחווה חוסר חיבור וסיפוק בכל תחומי חייו. ג'ואל, נאה ומשכיל, לא הצליח ליצור מערכות יחסים משמעותיות. הוא בילה את ימיו בעבודה משעממת ואת הלילות לבדו משוטט באתרי היכרויות. ג'ואל היה בן יחיד. כשהיה בן שנתיים היגרו הוריו מדרום אמריקה, והגיעו לארה"ב כפליטים. הם חיו חיים של זרות וניכור, בבית בו הווילונות תמיד היו סגורים. הוא היה ילד ביישן ובודד. את אביו תיאר כזועף וסמכותי, ובעיקר נעדר. את אמו, אשר עברה התמוטטות שהובילה לאשפוז פסיכיאטרי זמן קצר לאחר שהיגרו, תיאר כנוכחות שקטה ושברירית, טובה ואהובה. היא היתה ללא דופי כאדם ובלתי נגישה כאובייקט פסיכולוגי לחקירה בטיפול. הקונפליקט היחיד ביניהם שג'ואל זכר היה מאבק שפתי; היא דיברה אליו בספרדית והוא, רוצה להיות כמו כולם, התעקש לענות באנגלית. דינמיקה זו המשיכה לאורך הילדות שלו. כמבוגר המביט לאחור על הקרבות האלו, הוא התחרט על הקונפליקט, ויתר על המאמץ להשתלב, והתקיים בעולם שוליים מנוכר, מלא בבושה, שנאה עצמית ובוז.

שוורץ קוני תיארה את ניסיונותיה ליצור קשר עם ג'ואל. מנקודת מבט אמפתית, היא הציעה חקירה משותפת של חייו הנוכחיים, ניסיון להבנת קשייו בהקשר למערכות היחסים עם הוריו, ומבט על האופן בו הוא מחקה מבחינה רגשית את חיי הגלות שלהם ומחזיק עבורם את הטראומה הבלתי מעובדת. אך ג'ואל דחה כל ניסיון לראות את עברו כגורם מעצב או משפיע על חייו בהווה. הקשר של הוריו לקשייו היה כגבול בלתי עביר, והוא הגן עליו בכל כוחו. שוורץ קוני ניסתה להגיע אליו בדרכים שונות: יצירת קשר עם חוויות ילדות של זרות וחריגות; פירוש ההתנגדות לחקירה של עולמו הפנימי כקשורה לקונפליקטים מהילדות עם אמא שלו; פירוש ההעברה כשחזור של הסירוב המוקדם שלו "לדבר את השפה של אמו" ואת חוסר יכולתם למצוא שפה משותפת; וחקירת השדה האינטרסובייקטיבי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחדר. אבל נראה היה ששום דבר לא מצליח. נוצר ביניהם דפוס, בו ג'ואל תיאר חוויות בהן הרגיש גועל מעצמו או ממישהו שפגש, ושוורץ קוני ניסתה לצלול לתוך מה שקרה. הוא התנגד לחיבורים שהציעה ונסוג עוד אחורה. נראה היה שאין דרך לפתוח מרחב רפלקטיבי או לחשוב על החיים שלו כניתנים לשינוי.

ג'ואל התקשה למצוא מה לומר בפגישות. לא היה לו על מה לדבר, כאילו לא היה כלום בתוכו. הוא הגיע בקביעות, שילם בזמן, אבל נראה שלא קיבל כלום מהעבודה שלהם. ככל שחוסר תקווה ותקיעות חדרו לפגישות, שוורץ קוני הרגישה שנפלה עימו למה שבולאס כינה "חולי מצבי" משותף ("shared “situational illness). לאורך הטיפול, היא החזיקה והכילה את הבדידות והייאוש של ג'ואל, ותחת המשקל המתמשך של הסירוב שלו מצאה את עצמה נאטמת גם היא. ה'כלום' בתוך ג'ואל היה ביניהם ובתוכה. היא מצאה את עצמה חושבת על אמא של ג'ואל, אשר לא יכלה להיות נוכחת עבורו באופן מחיה. נסמכת על גרין, שוורץ קוני הבינה את ג'ואל כרתום לאובייקט פגוע, מזוהה עם תחושה של חוסר חיות פנימית ונאמן מאוד לקשר המקפח הזה. בטיפול, היא הרגישה חסרת ערך וחסרת אונים בהעברה נגדית, והתחילה לחוות את עצמה בתור "האם המתה" שלא יכלה להכניס חיים לתוך הטיפול, ובמקביל בתור הילד השכול, נעול בתוך חסך פסיכולוגי. בעוד שרצתה מאוד לעזור לג'ואל, התגבר בה כעס כלפי האובייקטים הפנימיים שלו המסכלים את מאמציה בנוכחות הרפאים שלהם. הטיפול הרגיש מת ותקוע.

באחת הפגישות הבאות ג'ואל סיפר על תחושה מתגברת של ניתוק. הוא ריחף, בקושי מעוגן למישהו או למשהו. נראה שהוא שוקע עמוק יותר ויותר למצב של נסיגה מהחיים. בעוד שדיבר, מחשבותיה של הכותבת נדדו חזרה לרעיון של קליין על "זכרונות כתחושות" (memories in feelings) – חוויות הקודמות לשפה הנרשמות כתחושות, ומקבלות מילים רק בהמשך, בתהליך העיבוד עם האנליטיקאי. דימויים של העבר וההווה הולחמו יחד; כשהביטה בג'ואל, ראתה פתאום את דמותו של אביה שהתמודד עם דיכאונות קשים במהלך ילדותה. היא נזכרה שצפתה בו בלילה, ממקום המחבוא שלה במעלה המדרגות, אוחז בעצמו ובוכה. ברגע זה של reverie חוותה כמיהה להיות קרובה אליו.

ועכשיו, הנה היה ג'ואל מולה, מאיים לרחף הרחק, יושב לבד בחשכה שלו. הנה היה ג'ואל הילד; דבוק לאמא שכמעט לא הצליחה לשרוד. הנה היה ג'ואל המבוגר; עטוף בעצמו ודוחה מעליו את החברה. שוורץ קוני יכלה לראות אותה ואותו בקונפיגורציות התייחסותיות משתנות: אם/בן; אבא/בת; מטפלת/מטופל; אחים החיים עם הצללים שלהם. מהדהדת את אלווארז, שוורץ קוני מתארת כי עוררה באותו רגע על ידי תחושת הדחיפות הנואשת בהעברה נגדית. היא נשענה קדימה, לכיוונו, וקראה בשמו, "ג'ואל, אתה לא לבד, אני פה. אתה חשוב לי ומערכת היחסים שלנו חשובה". הוא הביט בה והיא הוסיפה, "אני רוצה להיות חשובה לך ואני לא רוצה שתתרחק". השתרר שקט, והיא לא הייתה בטוחה אם הגבירה את הניכור ביניהם או קירבה אותו אליה, אולי אף אחד מהם, אולי שניהם. הפגישה הסתיימה. לדבריה, תגובה זו סימנה את הפרידה מהסגנון הרגיל שלה עם ג'ואל, ושימשה כקריאת השכמה מהאדישות שהתיישבה ביניהם ובתוכם. רגע אינטנסיבי זה היה ההתחלה של ביטוי בפעולה מחיה. בדיעבד, שוורץ קוני האמינה שתחושת הדחיפות הנואשת בהעברה נגדית הביעה את המשאלה שלה לעורר את ג'ואל והאובייקטים הפנימיים המתים שלו לחיים, ולהחיות את אביה הנסוג ואת החלקים בעצמה שהיו מזוהים עימו.

בפגישה הבאה ג'ואל נכנס בהיסוס והתיישב. הוא אמר שלפעמים הוא חושב שהוא ממשיך לבוא כי היא האדם היחיד בעולם שיודע שהוא בחיים כשהוא מסתובב בחוץ בעולם, "זה – את – חשובה לי". היא התרגשה והודתה לו, נמנעת מלשאול על החוויה ולהסתכן בלהתרחק ממנה. השתררה שתיקה ארוכה, אך משהו התחיל לזוז. ואז, פתאום, הוא שאל אם היא אוהבת ספורט, מביע התעניינות נדירה ומפתיעה בחייה. היא ענתה בכנות משועשעת, שלא ממש, ושאלה האם הוא אוהב, וג'ואל סיפר לראשונה על אהבתו לכדורסל, אהבה שאמו מעולם לא הצליחה להבין. היה זה רגע נדיר בו ג'ואל הצליח להרהר בחיסרון באמא שלו, ושוורץ קוני מצאה את עצמה נמשכת לנוכחות האובייקט ה"רע" והאהוב, האם המתה, רוצה להצביע על כשלונותיה, אך מצליחה לעצור את עצמה מתוך ההבנה שכך יחזרו לדפוס הרגיל, בו היא "תוקפת" את האובייקטים שלו והוא נסוג אחורה בהגנתיות.

במקום זאת, אמרה, "ספר לי עוד על המשחק". הוא סיפר לה על ניצחון גדול של הניקס, קבוצה שניצחה לעיתים נדירות. במיוחד סיפר על שחקן אחד שאף פעם לא התבלט במיוחד, לרוב היה על הספסל, ואתמול הוביל את הקבוצה לניצחון באופן יוצא דופן. למרות הפרשנויות הרבות שעלו במחשבותיה, אמרה רק, "מדהים, כמה נפלא!". היא הרגישה שהוא בודק לראות אם באמת נהנתה מהסיפור שלו, והיא אכן נהנתה. הם היו חיים, מתקשרים כמו שני אנשים בחדר. הוא היה, במקביל, ילד קטן החולק את התלהבותו עם אמא שפוגשת אותו שם, אבא הנהנה מהילד שלו, גבר בדייט... והיא הייתה איתו בכל אחד מהצימודים האלו.

השיחה המשיכה. ג'ואל סיפר שצפה לבדו במשחק בבית, וביקר את עצמו על כך שלא יכל ללכת לבר ולצפות בחברה. גם כאן שוורץ קוני נמנעה מ"להיכנס", וביקשה להמשיך את השיחה. בשלב זה שיתף אותה בסוד נוסף – הוא עישן קצת גראס תוך כדי המשחק, חווה תחושה נעימה ומרגיעה, והתוודה על תחושה גברית של צפייה בקבוצה שלו מנצחת. שוורץ קוני התרגשה איתו, באותנטיות. בשלב זה, מנהלים שיחה כמו שלא ניהלו מעולם, שאל אותה אם היא מעשנת גראס לפעמים. היא התלבטה לגבי החשיפה העצמית, ושקלה גם את הסיכון שלקח ואת האומץ שביטא בשאלה האינטימית. היא תהתה מה הוא רצה לדעת על מי שהיתה ועל מה שאולי יוכלו לעשות יחד. מטען אירוטי, חיות וחוסר וודאות תססו באוויר.

ביחס לנושא החשיפה העצמית וההתלבטות בו, הזכירה המחברת בין היתר את מאמרה של דיוויס מ-1994, “Love in the Afternoon”, בו דיוויס חשפה פנטזיות על המטופל בביטוי בפעולה שאיפשר לו להשיב היבטים מנותקים של עצמו ושל עברו הטראומתי. בהחלטה "ללכת על זה", שוורץ קוני הודתה שעישנה פעם, בקולאג', וסיפרה על החוויה שלה. הם צחקו קצת יחד, ואז ג'ואל סיפר על תקופת בית הספר, תקופה בה כולם היו מתמסטלים ומאפשרים לעצמם "לעשות שטויות", והוא אף פעם לא יכל. הוא סיפר שלא ידע איך להצטרף לקבוצה, למרות שרצה, ובשלב כלשהו האנשים מסביב תמיד איבדו עניין. המילים שלו, עטופות בכאב וחרטה, היו שאריות של הרהורים ישנים אבל גם חדשים, למשל בעצב שהחליף את הבושה. הוא המשיך, "הלוואי שיכולתי להיות כמו כולם. הלוואי שהייתי יכול לעשות שטויות". דומעת, שוורץ קוני הרגישה בעוצמה את הכאב של תחושת החריגות והחסך שלו, ולצד זה גם התעוררות של משהו אחר: האפשרות שיהיה לו יותר. היא אמרה, "כן, ברור שרצית. זה נפלא לעשות שטויות לפעמים". הם חייכו זה אל זו, והפגישה הסתיימה באופן שונה מכל פגישה עד כה. היא הרגישה משועשעת, מבולבלת, ומלאת אנרגיה.

האינטראקציות בפגישה הזו הרגישו שונות, לא בטוחות וחדשות. הם הצליחו לשמור על האובייקטים הישנים ברקע בזמן שיצרו חוויות חדשות ביחד ב'כאן ועכשיו'. ג'ואל התקרב אל נתיב התחושות השליליות של בוז ושנאה, אך לא הלך אחריו, והם הצליחו להישאר קרובים לאותם דברים אליהם הרגיש כמיהה, לעומת להתמקד בביקורת העצמית על כך שמעולם לא היו ברשותו. שוורץ קוני כותבת כי הרגישה את עצמה מתנדנדת קדימה ואחורה: נוכחת ברגע ומעורבת, וגם מקבלת החלטות ללכת עם "מה שהרגיש הכי חי" (אוגדן, 1995). היא היתה מודעת לדבריה למשיכה של החור השחור (שלו ושלה) כמו גם להתרחקות ממנו לקראת משהו חיוני, בעל סיכון, ואפילו סקסי. בביטוי בפעולה זה, חיות לא היתה מקושרת לתוכן של החומר; החיות היתה מצויה בספונטניות, בחופש ובחיוניות של התחושות שגילו וחלקו.

בנוסף, שוורץ קוני מתייחסת לדחף שלה לפרש את הכאב של היות עגון ורדוף על ידי אובייקט שומם ואומלל, והיא מתארת כמה זה מבלבל לרצות יותר כאשר האחר בקושי יכול לתחזק את עצמו. היא אמנם נמנעה מלפרש, אבל האמינה שהידע הזה השפיע על העבודה שלהם בדרכים לא מדוברות. המחשבות שלה תוך כדי הפגישה, היא כותבת, היו בקו אחד עם האלבורציה של אנתוני באס על ה"דיאלוג של הלא מודע" של פרנצי, בו הוא מתאר כיצד היכולת של האנליטיקאי להשתמש בסובייקטיביות שלו עצמו ולהגיע לנקודות עיוורות בתוך עצמו יכולה להוביל לפתחים חדשים ולצמיחה הדדית.

משהו חשוב נוסף אשר קרה להבנתה של שוורץ קוני, נגע לשינוי במערכת היחסים שלה עצמה עם העולם הפנימי שלה ושל ג'ואל. בעקבות האינטראקציה, היא מצאה את עצמה חווה יותר אמפתיה כלפי אמא של ג'ואל, ופחות צורך להרחיק אותו ממנה, דבר שהיא משייכת כמקביל לתהליך ההתקרבות שלה לאביה הנסוג ולמשאלה להתקרב אליו. ככל שמערכת היחסים הפנימית שלה להפנמות המפוצלות (split-off introjects) שלו ושלה התרככה, ג'ואל נעשה חופשי יותר להגיב בדרכים שונות. כך, היה יכול להתנגד למשיכה אחורה למצבים הפנימיים הדיכאוניים שלו ולבריתות שלו אליהם. הוא התחיל להתנסות עם דרכים חדשות של ליצור איתה קשר ועם חוויותיו שלו. מרחב נפתח בתוכו ובמערכת היחסים שלהם לרגשות שהיו חדשים: להרגיש חזק ובעל תקווה, לחלוק כמיהות סודיות וחרטות עצובות, לרצות ולבקש עוד. אלו היו החוויות המתהוות שעלו מתוך הביטוי בפעולה המחיה שעורר את שניהם ואת הטיפול לחיים.

דיון

ביטוי בפעולה מחיה: פורמולציה של תהליך

שוורץ קוני המשיגה את האינטראקציה הזו כביטוי בפעולה מחיה שמשך את המטופל ואת הטיפול מתוך תקיעות לדיאלוג. ביטוי בפעולה זה כלל תנועה משותפת מניתוק לחיבור וליצירה של חוויות חדשות. הוא דורבן על ידי תזוזות פנימיות שעברו ביניהם והדהדו באופן אינטרסובייקטיבי, עד שהגיעו לנקודת מפנה בה הביטוי בפעולה התחיל.

בכניסה לטיפול, ג'ואל מצא שותפה אשר יחד איתה יכל ליצור מחדש את הסביבה הרגשית של הילדות שלו ושל עולמו הפנימי. לאורך זמן ארוך שהו המטפלת והמטופל במקום הזה, משחזרים דינמיקות פנימיות התייחסותיות. מאמציה של המטפלת לפרש נתפסו כגינוי שהוביל לתקיעות. כדי לצאת ממנה, היא היתה צריכה להיכנס לחלוטין לעולמו הסובייקטיבי של ג'ואל ולמצוא את עצמה שם. דרך ה-reverie שלה, לדבריה, היא חברה לחלקים המתים ביותר של עצמה, האובייקטים ה"רעים" שלה, שהיו ברקע ומנותקים לאורך רוב העבודה המוקדמת שלהם. דבר זה איפשר לה לשוחח עם ג'ואל מהפנים החוצה.

שוורץ קוני מדגישה במסגרת הדיון גם את עוצמת הנואשות בהעברה נגדית, אשר דחפה אותה לנסות ליצור קשר באופן בו התנהלה לבסוף. בתגובה שלו, סימן לה ג'ואל כי השינויים בתוכה הדהדו בתוכו גם כן. תחושות של פוטנטיות, התלהבות, סקרנות והפתעה התחילו ללבוש צורה. כמיהה למגע וקירבה התעוררו, כמו גם תחושות של תקווה והאפשרות לקבלת אובדן ללא בושה. הביטוי בפעולה החיה את שניהם והחדיר חיים לטיפול, בכך ששלף אותם מתוך התקיעות לדיאלוג אשר יצר פוטנציאל לחוויות החדשות האלו, הן כזוג אנליטי והן כאינדיבידואלים.

"לדבר ראשון", חשיפה-עצמית ופגיעות

בביטוי בפעולה עם ג'ואל, המחברת הייתה צריכה "לדבר ראשונה" ("go first"; מושג של Burton) - לחשוף את הפגיעות וההזדקקות שלה בכך שאמרה לו "אני לא רוצה שתתרחק, אני רוצה להיות חשובה עבורך". ג'ואל הגיב בחשיפה שביטאה את ההכרה וההערכה על כך שהחזיקה אותו במחשבותיה ולא ויתרה עליו. "אני חושב לפעמים שאת האדם היחיד שיודע שאני חי שם בחוץ. את חשובה לי".

שוורץ קוני מתייחסת במסגרת הדיון גם לסיכונים בהתערבויות בהן בחרה. היא לא מציעה באופן גורף לבחור בחשיפה עצמית אל מול תקיעות, או לעבוד באופן ישיר כל כך מתוך הפגיעות של האנליטיקאית בביטוי בפעולה מחיה. באותו רגע היתה סינרגיה שקשה למקם במדויק ובלתי אפשרי לפרמט. כזוג, הם הגיעו לגבול ההכלה שלהם; היא לא יכלה יותר להחזיק את המוות, וג'ואל היה מוכן סוף סוף להגיח החוצה. עם מטופל אחר או בזמן אחר, חשיפה מהסוג הזה היתה יכולה להיחוות כחודרנית או לא מותאמת. אלו הם הסיכונים איתם האנליטקיאית מתמודדת בכך שהיא משתמשת בעצמה בדרך כה אקטיבית ומעוררת חיים, ונדרש לשקול אותם היטב.

פעולה המייצרת שינוי: טרנספורמציה וצמיחה אינטרסובייקטיבית ואינטרה-פסיכית

עוד במסגרת הדיון, שוורץ קוני מתארת את הבנתה של הפעולה המייצרת שינוי (mutative action), כמפגש של תהליכים אינטרה-פסיכיים ואינטרסובייקטיביים בתוך ובין המטפל למטופל, הנעשים שלובים כדי לייצר שינוי. עם ג'ואל, המילים שלה להבנתה ניסחו משאלות לא מודעות קבורות והיו אנלוגיות בהעברה, באופן שדיבר לעולם האובייקטים שלו (ושיקפו כמיהות לא מנוסחות שלה עצמה). היא ביטאה במילים את מה שג'ואל לא הצליח אף פעם להגיד בבית השקט של הילדות שלו. הוא רצה להיות חשוב, הוא רצה שהאהבה שלו תהיה מוערכת ותוחזר.

בכך שדיברה מעמדת האובייקט שלו, יכלה המטפלת להציע את עצמה לג'ואל כ"נוכחות חיה" (אלווארז, 1992), מספקת סוג של חיבור שהוא כמעט ולא הכיר. בכך שהגיב בהערכה ובחיות, ג'ואל יצר חוויות חדשות. כאשר שיתף באהבתו לכדורסל, הוא בדק שוב ושוב איפה שוורץ קוני נמצאת, כדרכו לבדוק אם תוכל להיות שותפה שתחזיק אותו במחשבותיה גם כאדם שהוא היה וגם בתור האדם שהוא עשוי להפוך להיות; הילד שבילה את חייו בשוליים, מבויש, והגבר שאולי יום אחד יצטרף למשחק.

שוורץ קוני מתייחסת לשימוש של אלווארז בעבודתו של טרוורת'ן (1993), המדגישה את החשיבות העצומה הטמונה בעבור ילד ביכולת לחוות את עצמו כמעורר שמחה בעיני האחר. זה קרה ביניהם כאשר דיברו על אהבתו לכדורסל; ג'ואל קרן בברק המפגש שלהם, והחדר היה מלא בהנאה משותפת ותחושה של הכרה הדדית בעלת איכות טרנספורמטיבית. כאשר ביטא את החרטה על מה שלא היה והמשאלה "לעשות שטויות", לא היתה בו שמץ של הגנתיות או גינוי עצמי, רק עצב ותקווה. הרגע הזה היה חי מאוד והצמד האנליטי מצא דרך חדשה להיות בקשר עם הישן והבלתי פתיר. בחווייתה של שוורץ קוני, הם לא עקרו אובייקטים ישנים, אלא קיבלו את הנוכחות שלהם והתחילו ליצור דרכים חדשות של יצירת קשר עם העצמי ועם האחר ברגע ההווה.

אף על פי שחשבה לעיתים קרובות על הפגישות האלו, שווץ קוני וג'ואל לא ניתחו את מה שהתרחש ביניהם. לדבריה, כאשר הביטוי בפעולה התממש, הם חצו טריטוריה לא מוכרת במקום לעצור למפות איפה היו או לאן ילכו מכאן, והרהורים על התהליך היו לוקחים אותם הרחק מהרגע. כך, היא טוענת, בביטוי בפעולה מחיה הפעולה היא בחוויה עצמה, לעומת בהבנה המילולית של מה שהתרחש או בחיבור של ישן לחדש. ניסיונות לסימבוליזציה של האינטראקציה היו עשויים לעבור כצורמים או אינטלקטואליים, מושכים אותם מהחיוניות של הרגע.

בכל זאת, לא כל ביטוי בפעולה הוא מחיה. שוורץ קוני מציינת כי כאשר ביטויים בפעולה כוללים חזרות פתולוגיות של חוויה דיסוציאטיבית או טראומתית, התקדמות אנליטית עשויה לדרוש לשרוד, לפרוק, וליצור משמעות וורבלית של מה שקרה. אבל כאשר ביטוי בפעולה הוא מחיה, התהליך ב'כאן ועכשיו' הוא בעצמו טרנספורמטיבי. במילים אחרות, היא לא רואה ביטוי בפעולה מחיה כטכניקה אלא כאירועים התייחסותיים אשר יכולים להיות מחוללים באופן ייחודי וכבעלי פוטנציאל לקדם את הדיאדה האנליטית דרך מעברים חסומים לתוך אזורים חדשים של יצירה.

תהליכים מתמשכים

בעת כתיבת המאמר הטיפול של ג'ואל טרם הסתיים. נכון לזמן הכתיבה, הם לא נתקלו שוב במחסומים בלתי עבירים, וכן גם לא עברו דרך סוג הביטוי בפעולה המחיה אותו הציגה שוורץ קוני במאמר זה. לתחושתה הם הפכו קרובים יותר, והדיאלוג שלהם נוטה להיות שוטף ונינוח יותר. אמנם, לא היו שינויים דרמטיים בייצוגיי האובייקטים של ג'ואל, אך נוצר יותר מקום תמרון, והם נעשו טובים יותר בלא ליפול לבורות ישנים. בטיפול, היא מנסה להישאר קרובה ככל האפשר ל'איך' הדברים מרגישים ולחלקים של ג'ואל המגיחים החוצה, ומכירה בכך שלעיתים קרובות הנטייה לפרש את המשיכה של הישן הופכת במהירות לביטוי בפעולה שלו.

בפגישה מאוחרת, ג'ואל סיפר על דייט בו נשאל על מערכות יחסים בעבר, שאלה שנהגה לעורר בו פחד והימנעות בכל מחיר. הוא הצליח, הפעם, לשתף בכנות את הקושי שלו להתקרב לאנשים וסיפר על כך שלא היתה לו באמת מערכת יחסים ארוכה. בעוד הכין את עצמו לדחייה והשפלה, הדייט שלו לא התרגשה. בטיפול, השיחה שנוצרה איפשרה לדבר על האמונות שלו לגבי עצמו, ועל סיפורים אחרים אפשריים שמעולם לא סופרו. שוורץ קוני שאלה אותו בתגובה "איך זה היה, להגיד משהו פשוט ואמיתי לגבי עצמך?", שאלה שיצרה נינוחות עדינה יותר בחדר, והוא דיבר על תחושת ההקלה וההפתעה שהרגיש בעקבות תגובתה של שותפתו לדייט. הם צחקו וחלקו את הפלא של ההפתעה. מבלי להתייחס באופן ישיר לאובייקטים שלו או לצלול לעומק ההיסטוריה, הם התמקדו בהווה ובאיך זה הרגיש לקבל את עצמו ולנסות דרכים חדשות להיות. מרחב פוטנציאלי נפתח בדרך שהרגישה כמעט מוחשית. בפגישה הזו ובפגישות שאחריה, הם התחילו לשאול שאלות לגבי גורל ויכולת ההשתנות של העתיד. את התיאור היא מסיימת בשאלה: האם ג'ואל חייב להיות לנצח הילד של ילדותו? 

מסקנות

מאמר זה קיבל את השראתו מתפיסתה של אלווארז לגבי הרמה המחיָה ולגבי רעיון ההשבה. הרעיונות של אלווארז עוסקים בפוטנציאל המחולל של מערכת היחסים האנליטית. שוורץ קוני, בחירות יצירתית, ממשיגה מחדש תבנית שמקורה בעבודה עם ילדים ומיישמת אותה לפסיכואנליזה במבוגרים, תוך שהיא מציעה את המושג ביטוי בפעולה מחיה. בהדהוד הפרשנות המורחבת של אלווארז למונח המיכל/מוכל של ביון, הציעה שוורץ קוני כי ביטוי בפעולה יכול לייצג את יצירת הפוטנציאל לטווח של חוויות ויכולות חדשות וטובות ב'כאן ועכשיו' של המפגש האנליטי. לסיכום היא כותבת כי אל מול מעברים תקועים, האנליטיקאית, שמשהו זז בה על ידי הצרכים והדרישות הפנימיות שלה, ובעבודה מתוך המטריקס ההתייחסותי, עשויה להצליח להגיע למטופל וליזום ביטוי בפעולה מחיה שיכול לעורר חיים בזוג האנליטי ולהוליד חוויות חדשות.

על הכותב – עירון מלמוד גנני

מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ב”נווה צאלים” – בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית. בוגר התוכנית לפסיכותרפיה בגישה האנליטית של יונג באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו בעבודת התזה התמקד בקשר בין חרדה חברתית לבדידות. 

מקורות

Schwartz Cooney, A. (2018). Vitalizing enactment: A relational exploration. Psychoanalytic dialogues, 28(3), 340-354.

אלווארז, א. (2012). הלב החושב. תולעת ספרים.