חיפוש

Enactment – בחינה רעיונית חיונית: סקירת מאמרה של ולריה קורבלה

ירדן אלעזר

הקדמה

Enactment כמושג פסיכואנליטי נטבע לראשונה על ידי תיאודור ג'יי ג'ייקובס בשנת 1986, ומאז הוא התפתח ועבר טרנספורמציות רעיוניות רבות במסגרת החשיבה הפסיכואנליטית. במקור, enactment תיאר היבט של העברה נגדית המתבטא באמצעות פעולות עדינות בתוך התהליך האנליטי, להבדיל מאקטים דרמטיים יותר אשר נטו להיות מסווגים תחת הספקטרום של "אקטינג אאוט". עם זאת, בימינו, הרעיון של enactment עבר פיתוחים שונים, נמצא בשימוש נרחב, הן בשדה התיאורטי והן בשדה הקליני, ומציב מספר אתגרים.

לאור האמור לעיל, במסגרת המאמר נוכחי מבקשת קורבלה לבצע סקירה תיאורטית אודות מושג ה-enactment ולדווח על ממצאיה של חקירה אמפירית וקונספטואלית (Corbella 2017). לשם כך, היא מתבססת על סקירת ספרות בנושא ועל ניתוח השוואתי של מושגים דומים או חופפים בשדה הפסיכואנליטי. המאמר עוסק בין היתר בהיסטוריה, בהגדרה, בשימוש ובתרגומים של מושג ה-enactment, כמו גם בחפיפה שיש בינו לבין מושגים מרכזיים אחרים בפסיכואנליזה. עוד במסגרת הטקסט, המחברת מתדיינת בפרספקטיבה האפיסטמולוגית של המונח, ובאופן בו enactment הוא בפועל קונספט מדעי ביחס לקורפוס הפסיכואנליטי התיאורטי. זאת, מעצם היותו מושג אשר נבנה בהדרגה כחלק מהתפתחות החשיבה הפסיכואנליטית התיאורטית, אך ניתן להמחשה באמצעות כלים מדעיים אמפיריים.

Enactment: ההתחלה

כאמור, את מושג ה-enactment הציג לראשונה תאודור ג'יי ג'ייקובס בשנת 1986, במטרה לתאר התנהגויות מסוימות בסיטואציה האנליטית הקשורות להעברה ולהעברה הנגדית. הוא התייחס אליהן כצורות לא מודעות של תקשורת אשר מקורן באנליסט, במטופל או ביחסי הגומלין של הקונפליקטים והפנטזיות שלהם. בנוסף, הוא ראה אותן כחיוניות להבנת עברו של הסובייקט, כיוון שלהבנתו צורות תקשורת אלה היו ביטוי בפעולה של חוויות חיים שונות של האדם. לדידו של ג'ייקובס, תקשורת זו יכולה להתרחש באמצעות מחוות, התנהגויות או רגשות חבויים – אשר יכולים להתבטא בצורה של שעמום, תחושת הרדמות, שנאה, התנגשות נרקיסיסטית ועוד – באופן אשר משפיע על איך שנתפס המטופל בעיני המטפל.

מתוך הכרה בחפיפות שבין מושג ה-enactment למושג ה-acting out, לקונספטים אחרים הנוגעים להעברה הנגדית ולכמה צורות בלתי ורבליות ובלתי מודעות של תקשורת, ג'ייקובס למעשה הדגיש את האספקט האינטר-סובייקטיבי של enactment. זאת, כאשר להבנתו סובייקטיביות האנליסט והעברה נגדית הם שני מאפיינים המעורבים בתופעה קלינית זו. בתוך כך, ג'ייקובס ביקש להבחין בין אקטינג-אאוט ו-enactment, אשר נתפסו בשדה הפסיכואנליטי כמושגים חופפים מאז ומתמיד. כך, הוא תיאר את התופעות הברורות יותר כ-acting out, ואת העדינות יותר כ-enactment.

מתוך הכרה בקושי הקונספטואלי שהבחנה זו מציבה, ג'ייקובס רמז להעדפתו הכללית לשימוש במושג ה-enactment, תוך התייחסות למושג ה-acting out כטעון בערך שיפוטי מסוים. בדומה לכך, כותבים רבים, במיוחד אלו המושפעים ממודלים אינטר-סובייקטיביים, בוחרים להשתמש גם כיום במושג ה-enactment על פני שימוש במושג ה-acting out, מפני שהם מבינים את האחרון כרעיון שלא מתייחס לממד היחסים בטיפול. קורבלה מציינת כי החשיבות של מושג ה-enactment טמונה באופן בו הוא מאיר אינטראקציה בין שני אנשים אשר חושפת את הדינמיקה הלא מודעת של כל אחד מהם; כאשר לשם כך הממד האינטרסובייקטיבי הוא הכרחי.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο אנאקטמנט ב-E גדולה: סקירת מאמרו של אנתוני באס

ο ביטוי בפעולה מחיה: חקירה התייחסותית – סקירת מאמרה של איימי שוורץ קוני

ο על Enactment, דיסוציאציה, ואימת ה'לא-אני': סקירת מאמרו של ברומברג

מצע תיאורטי: מושגים המתכתבים עם מושג ה-Enactment

בעוד מבט על ההיסטוריה של מונח ה-enactment מלמדת כי רוב הכותבים מסכימים עם הטענה כי ג'ייקובס הוא שטבע אותו, מחקרים של מקורות המושג מראים כי למעשה הרעיון הופיע במספר הזדמנויות כבר בכתיבה מוקדמת יותר לזו של ג'ייקובס. במסגרת הופעות אלה לעיתים הוא הופיע באותו השם, לעיתים תך שימוש במונחים שונים, ובדרך כלל כאשר הוא מלווה בעוד רעיונות קלאסיים קרובים מן התיאוריה. חפיפה קונספטואלית זו היא מקור לאחד מהבלבולים הגדולים הקשורים במושג, ולכן בחלק זה של הטקסט מבקשת קורבלה לסקור את הרעיונות התיאורטיים אשר קדמו למושג ה-enactment ותרמו להתפתחותו.

העברה נגדית משלימה ותגובות העברה נגדית

שני מושגים המשיקים למושג ה-enactment הם "העברה נגדית משלימה" ו"תגובות העברה נגדית" אשר נטבעו על ידי הפסיכואנליטיקאי היינריך ראקר. עבודתו של ראקר עם הקונספטים של העברה נגדית משלימה ותגובות העברה נגדית, מצביעה על מה שמאוחר יותר ייקרא "השדה האנליטי" על ידי ווילי ומדליין ברנג'ר. העברה נגדית משלימה קשורה להזדהות עם האובייקטים הפנימיים של המטופל, ואילו שמירה על הזדהויות אלו היא שקובעת ומעצבת את תגובות ההעברה הנגדית. במצבים של העברה נגדית משלימה, האנליסט מוצף על ידי רגשות אינטנסיביים כתוצאה מן החומר העולה בחדר הטיפול, והדחף לפעול הופך חזק ביותר.

ההמלצה הטכנית של ראקר לאנליסט במקרים אלו היא "להישאר בשקט עד שהוא משקם את האיזון הפנימי שלו, ואז לנתח בינו לבין עצמו מה קרה, ולבסוף לפרש את הדבר בו עוסק המטופל". עם זאת, כיוון שמדובר במצבים טיפוליים רגישים, המטפל עשוי להתקשות לפרש את ההתרחשות ואז ייתכן כי יישאר במצב עדין יחסית של מתח קבוע. אם כן, מבחינת ראקר, המבנה של יחסי ההעברה וההעברה הנגדית הוא למעשה טעון בסובייקטיביות של שני חברי הצמד האנליטי. אף על פי שעמדה תיאורטית זו תואמת לתפיסות קלייניאניות מסוימות, ואף על פי שראה את ה-acting out של האנליסט כתוצר של הכישלון שלו בתהליך הפירוש, חלק מרעיונותיו של ראקר למעשה נשענים על תהליכים אינטר-סובייקטיביים ובכך מהדהדים את מושג ה-enactment העתיד לבוא.

הזדהות השלכתית נגדית

"הזדהות השלכתית נגדית", מושג נוסף אשר מהדהד את רעיון ה-enactment, הוא מושג המתאר מצב בו המטפל מקבל עליו בצורה עמוקה וטוטאלית את רגשותיו ותפקידו של המטופל (בעקבות תהליכי הזדהות השלכתית), עד לנקודה בה הוא פועל בתוך הטיפול במסגרת התפקיד שהושלך לתוכו. כלומר הוא לא רק מקבל את ההשלכות של המטופל מבלי לפעול על פיהן, אלא הוא מונע לפעולה במסגרת הקשר הטיפולי.

הפסיכואנליטיקאי הארגנטינאי לאון גרינברג, גם הוא מהזרם הקלייניאני, הגדיר הזדהות השלכתית נגדית כפועל יוצא של אינטנסיביות בהזדהות ההשלכתית של המטופל על האנליסט, אשר מניעה אותו באופן פסיבי לביצוע התפקיד שהמטופל העביר אליו, באופן לא מודע כמובן. על פי Claudia Lucía Borensztejn, הוגה ארגנטינאית בת זמננו, השוני בין מושג ההזדהות ההשלכתית הנגדית למושג ה-enactment הוא כי בעוד הזדהות השלכתית נגדית תעורר את אותה תגובה בקרב אנליסטים שונים; במהלך enactment כל אנליסט יגיב בצורה שונה, בהתאם לאופן בו הוא חווה את הסיטואציה ואת יחסי האובייקט.

השדה האנליטי

ווילי ומדליין ברנג'ר הציעו לחשוב על הסיטואציה האנליטית כעל שדה דינמי, אותו הם כינו "השדה האנליטי". להצעתם, המטופל והאנליסט יוצרים שדה בו כל התופעות המתרחשות תלויות למעשה באינטראקציות המתקיימות ביניהם. מושג זה ודאי מהדהד גם הוא את מושג האנאקטמנט היות שהוא מתייחס לאופנים בהם הסובייקטיביות של המטפל והמטופל מעצבת את האינטראקציה בחדר הטיפול.

סמואל ארביסר, אשר הטמיע בצורה מוצלחת את רעיונתיהם של ווילי ומדליין ברנג'ר באזור דרום אמריקה, הבהיר כי "למרות ששני החברים בדיאדה מעורבים בשדה דינאמי זה, זה הוא האנליסט אשר חייב לצפות בשדה בעצמו, במטרה ליצור פרשנות". פרשנות שהיא "מבוססת על המבנה הנפשי של המטופל, במטרה ליצור תנועה בחומות המגן של ההתנגדות, וכך להשיב על כנה את הדינמיקה של התהליך התרפויטי". כלומר, על אף שהמושג מציע הבנה "שוויונית" של התרומה של המטפל והמטופל להתרחשויות בחדר הטיפול, ארביסר מזכיר כי מערכת היחסים נותרת א-סימטרית.

היענות לתפקיד

ג'וזף סנדלר, המשתייך לאסכולה הפרוידיאנית העכשווית, נחשב על ידי רבים כמי שטבע את המונח "היענות לתפקיד" (role responsiveness), אשר נוגע גם הוא ברעיונות המזכירים את מושג ה-enactment. מונח זה מתאר אספקט של אינטראקציית אנליסט-מטופל במסגרתה, באמצעות יחסי ההעברה הנרקמים בחדר, תפקידים שונים באים לידי ביטוי או מגולמים על ידי המטפל. באופן מדויק יותר, היענות לתפקיד היא היכולת של האנליסט לבצע, או לא לבצע, תפקיד שהמטופל כופה עליו מתוך תשוקותיו, הגנותיו וצרכיו הלא מודעים.

קורבלה מציינת כי ההעברה הנגדית של האנליסט – אשר כוללת את יחסי האובייקט שלו עצמו – לצד ההיענות לתפקיד, מאפשרות את התממשותם (actualization) של יחסי האובייקט הלא מודעים בטיפול, תוך שהם הופכים לכלי חשוב בפירוש הפנטזיות הלא מודעות ב"כאן ועכשיו" הטיפולי. זאת ועוד, לפי קרנברג, רעיונות אלו משלימים את מושג ההזדהות ההשלכתית, אשר נוטה "לדחוס יחד" את האפקט הרגשי וההתנהגות הלא מודעת של האנליסט, המתעוררים בעקבות נטיות ספציפיות לא מודעות של הצמד הטיפולי, עם אינטראקציה טיפולית ספציפית.

הזדהות השלכתית

ביחס למושג ההזדהות ההשלכתית והאופן בו הוא מתכתב עם מושג ה-enactment, ההוגה הברזילאי Roosevelt M Semke Cassorla ציין תקדים אשר נשכח על ידי רבים בקהילה המקצועית. בשנת 1982 תומס אוגדן, אשר מגדיר עצמו כ"חושב עצמאי" שאיננו מזוהה עם זרם תיאורטי ספציפי, תיאר שלבים שונים של הזדהות השלכתית, הכוללים עמדות של המטפל והאנליסט. לטענתו, במסגרת הזדהות השלכתית האנליסט יכול לייצר מופעים עדינים מסוימים, כמו למשל להאריך או לדחות את הפגישה באופן לא מודע בכמה דקות, בעקבות השלכה אינטנסיבית של המטופל או אספקטים של ההיסטוריה שלו אשר לא נמצאים באינטגרציה.

למעשה, מתוך דבריו של אוגדן משתמע כי הזדהות השלכתית עשויה לכלול פעולות של האנליסט המבטאות בפעולה היבטים של הקשר עם המטופל, או של חיי הנפש שלו. באופן דומה, בטי ג'וזף תיארה כי כאשר העברה והעברה נגדית מתרחשות באופן נרחב, הדבר מאפשר להבין את החוויות הפנימיות של המטופל "שבאופן לא מודע פועלות בתוך ההעברה, ומנסות לגרום לנו לבטא אותן בפעולה".

מ-acting out ל-enactment: מעבר לא טריוויאלי

בשלב זה במאמר מציינת המחברת כי לעומת המושגים אשר נסקרו עד כה, היחסים המורכבים בין acting out לבין enactment מצדיקים התייחסות מיוחדת ונפרדת. לדבריה, שני המושגים חופפים בדרכים שרוב הכותבים שנזכרו לעיל זיהו בעצמם, ולכן מצריכה בחינה נרחבת ומעמיקה יותר.

ראשית, קורבלה מציינת כי האזכורים של מושג ה-acting out במקורות תיאורטיים שונים הם מגוונים ועשויים להתייחס לכמה אקטים שונים וקשים להגדרה במרחב הטיפולי. שונות זו באה לידי ביטוי גם בשינויי משמעות קלים אשר נוצרו במושג לאורך השנים, בעת תרגומו לשפות שונות. כך, לעיתים אקטינג-אאוט מוזכר ביחס למעשים אימפולסיביים המבטאים פריקת אנרגיה בלבד; ובמקרים אחרים, נראה כי הוא אחוז בהבנה פסיכואנליטית של דינמיקות העברה מורכבות, אשר תורמות להתרחשותם של אותם מעשים אימפולסיביים, ומתוך ראייתו כחלק בלתי נפרד מן התהליך האנליטי עצמו.

במובן זה, ז'אן לפלאנש וז'אן-ברטראן פונטאליס ציינו כי "פרויד... הדגיש את הנטייה של מטופלים מסוימים 'לבטא בפעולה' את הדחפים האינסטינקטיביים המתעוררים בהם לאורך המפגש האנליטי מחוץ לחדר הטיפול; אך כשם שפרויד תיאר אפילו את ההעברה כלפי המטפל כביטוי של acting out, דומה כי הוא לא הצליח להבדיל בין התופעות באופן ברור, או להראות את האינטראקציה שבין תופעת החזרה בהעברה מצד אחד, לבין המופעים של acting out מצד שני".

Agieren (אקטינג-אאוט): פעולה תקשורתית או פורקן דחף?

המונח הפרוידיאני Agieren קיבל, אפילו עבור פרויד עצמו, מגוון משמעויות. כותבים רבים מזהים את אחת ממשמעויות אלה כ-enactment, במובן של ייצוג דרמטי הנעשה מתוך כוונה לביטוי עצמי ולתקשורת. כותבים אלו גם דנים ב -acting out כתחליף לזכירה (במצבים בהם הזיכרון אינו "נרשם") וכביטוי של העברה במסגרתו החייאה מחדש של הלא-מודע מתרחשת מול האנליטיקאי. בצורה גסה, דומה כי ניתן להגיד שלמונח acting out ישנם שני שימושים עיקריים: אחד מתייחס להיבט של תקשורת והאחר לפעולה של פריקת אנרגיה דחפית. זאת, תוך שממקמים את המושג במקורותיו הפרוידיאניים במודל הנשלט על ידי עקרון העונג.

בכל זאת, פעולה הכוללת גילום והחייאה של סצנה נפשית נבדלת במהותה מפעולה אימפולסיבית המכוונת בעיקר לפריקה של אנרגיה. בשני המצבים נכללים אמנם מאפיינים לא מודעים מסוימים, אך אופן הייצוג הדרמטי של סצנה נפשית רומז, לפחות במבט ראשון, לפעולה הנעשית מתוך מטרה תקשורתית ומתוך צורך בביטוי רגשי. לפיכך, פעולה במובן זה של ייצוג, נוטה להיות מתורגמת או מובנת לעיתים קרובות יותר כ-acting out. מנגד, פעולה אימפולסיבית, בעוד גם היא עשויה להיות קשורה לתקשורת לא מודעת, תהיה קרובה יותר בחשיבה הפרוידיאנית למצב של פורקן דחף לאור מתח מצטבר, כאספקט אקונומי הנדרש לסיפוק העונג. כך או כך, עבור פרויד לא הייתה סתירה – להבנתו, לאותו המעשה עשויה להיות משמעות דואלית מקבילה – הן של סיפוק הדחף והן של עבודה דרך (work through) קונפליקט תקשורתי.

אם כן, מן הפריזמה התקשורתית, המטופל מבצע acting out כדי לייצג לאחר וביחד עם האחר, היבט מסוים מן הקונפליקט הלא מודע שלו. בסיטואציה האנליטית, האנליסט הוא צופה שעל פי מושג ה"היענות לתפקיד" של סנדלר, חייב להשתתף במשחק התפקידים והייצוגים הזה. אף על פי שפרויד עצמו לא תיאר את השימוש הטכני בהעברה נגדית, בשנת 1905 דורה, אשר עזבה את האנליזה, הובילה אותו לתהות האם לא היה טוב יותר לבטא בפעולה את התפקיד שהיא דרשה ממנו לגלם, במטרה למנוע את ההפרעה לטיפול. זאת אף על פי שבזמנו ציין בבירור את העדפותיו הטכניות כאשר כתב: "אני תמיד נמנעתי מלמלא תפקיד, והסתפקתי בביצוע האמנות הצנועה של הפסיכולוגיה".

בשנת 2013, ריצ'רד סטברה כתב בעד תרגום המושג Agieren של פרויד למונח ה-acting out, בטענה שפרויד עצמו היה מסכים עמו. יחד עם זאת, יש מי שמחזיקים בעמדה לפיה "acting out" הוא לא התרגום הטוב ביותר כיוון שהיישום שלו מוגבל לתיאור פעולות אימפולסיביות, תוך התעלמות מן הקונטקסט בו הן מתרחשות. כדי להתמודד עם "ליקוי" זה במושג, המחזיקים בטענה זו מציעים להשתמש בו רק לתיאור פעולות אימפולסיביות של acting out המשרתות למטרת פורקן מתח. כך, הם מבחינים בין פעולות אלו לבין מצבים של enactment, הכוללים להבנתם ביטוי בפעולה של תוכן מנטלי לא מודע המונח על גבי דמותו של האנליסט. קורבלה מציינת כי הבעיה היחידה עם הצעה זו, היא כי למושג ה-acting out עשויה להיות משמעות משולשת – (1) פורקן דחף, (2) תקשורת לא מודעת, ו-(3) תקשורת משחקית, כפי שציין פרויד במשחק Fort-Da (פרויד, 1920).

למול ריבוי הפרספקטיבות בהן ניתן להבין את מושג ה-acting out, קורבלה מזכירה כי זו היא למעשה משימתו העיקרית של המטפל – לבחור את הדרך המתאימה להבין את פעולותיו של המטופל. הרי מאז תחילתה של הפסיכואנליזה, פעולות בהן המודעות לא מתערבת ברמה הראשונית נחשבו כמקרים בהם הלא מודע מביא עצמו לידי ביטוי. זוהי למעשה ליבת המקוריות של פרויד – מציינת קורבלה – הטענה כי הסובייקט נשלט על ידי הלא מודע שלו. על כן, חיפוש וגילוי המשמעות החבויה הפכו חלק בלתי נפרד מהחשיבה הפסיכואנליטית, ובדיוק משום כך אנו מבינים כי אותו acting out יכולים לנבוע ממגוון סיבות ולפעול במספר רמות. זו היא משימתו של האנליסט לפענח את המוטיבציה הלא מודעת אשר שוכנת מאחוריו. הדרך שבה פענוח זה מתרחש, מבחינת פרויד ומבחינת ממשיכי דרכו, היא באמצעות עבודה עם ההעברה. במובן הזה, נראה כי ישנה חשיבות משנית בלבד בנוגע לשאלה האם המטופל מבצע acting out בתוך או מחוץ לחדר הטיפול, מפני שכאשר הוא מספר על המעשה לאנליסט, הרי שההעברה כבר נמצאת בפעולה, וזה הוא הרגע בו המשמעות המתוקשרת באה לידי ביטוי.

קורבלה מסכמת ומציינת כי משמעות ה-acting out אינה נמצאת בקונצנזוס בתוך האסכולה הפסיכואנליטית, אפילו במסגרת זרמים ספציפיים. כיוון שכך, קולות מסוימים מציעים להחליף את מושג ה-acting out במושג enactment, בטענה כי acting out לא יכול להיות מובן בתוך קונטקסט אינטר-סובייקטיבי. אלו הטוענים זאת מגבילים את מושג ה-acting out להתנהגויות אימפולסיביות אשר נועדו לפריקת דחף ומבקשים להחיל את מושג ה-enacment על מצבים הקשורים בפעולה תקשורתית יותר. היא מזכירה כי דיון זה עודנו פתוח והיחס בין משמעויות המונחים והחפיפה ביניהם טרם נקבע באופן סופי. לפיכך, בשלב זה עוברת קורבלה להתבונן בדיון מנקודת מבט אפיסטמולוגית.

Enactment: ההמשך (לאחר ג'ייקובס)

לאחר סקירתם של מושגים סמוכים וחופפים, חוזרת קורבלה להשתלשלויות אשר עברו לאורך השנים על מונח ה-Enactment. היא מציינת כי מאז 1986 עלתה כמות המאמרים המתייחסים למושג וכי לאורך הדרך המשמעות של הקונספט התרחבה. אחד הראשונים להציג באופן בהיר את המורכבויות הקונספטואליות שמעלה המושג היה James T. McLaughlin, אשר הדגיש כי enactment, במובן רחב יותר, יכול להימצא בכל פעולה המתרחשת בשני הצדדים של הצמד האנליטי. לפיו מדובר בתהליך אינטר-סובייקטיבי של שכנוע והשפעה בין המטופל והאנליסט, אשר מעוצב על ידי הפנטזיות והחוויות של המטופל, אך גם על ידי ההשפעה שיש לאלו על החוויות והקונפליקטים של האנליסט. כך, להבנתו, הזדהות השלכתית, העברה נגדית, acting out וההתממשות (actualization) ההעברה של סנדלר, הן תופעות שמבחינתו יש ביניהן דמיון רב. בתגובה לריבוי הקולות סביב משמעות ה-enactment הוא טען: "מאחר ואין הסכמה או עקביות בשימוש במונח, ככל הנראה הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא להצהיר את העדפותינו וגישתנו האישית, ולנסות להצדיקן באופן הטוב ביותר שאנו יכולים על בסיס קליני ותיאורטי".

לצד הבדלים בולטים בין הוגים וזרמים תיאורטיים בנוגע למשמעות המושג, לאורך 15 שנותיו הראשונות חשיבותו של מונח ה-enactment הייתה תחת קונצנזוס, לכל הפחות בנוגע לכך שהוא מתאר תופעה אינטר-סובייקטיבית הכרחית בין מטופל ואנליסט. בהקשר זה, אינטר-סובייקטיביות מובנת כמפגש של פנטזיות לא מודעות וחוויות עבר, אשר קמות מחדש לתחייה בתוך מערכת היחסים ומרמזות על פתח לתוכן נפשי שאחרת היה קשה לקבל אליו גישה. במהלך ה-enactment מתרחשות חוויות המושפעות מתכנים רגשיים של האנליטיקאי, אשר מתעוררים בעצמם לאור תכנים מסוג דומה, השוכנים אצל המטופל, ולהפך. בדיוק משום כך, קל להבין את קונספט ה-enactment תחת מסגרת תיאורטית אינטרסובייקטיבית המציעה פרספקטיבת "פסיכולוגיה של שני אנשים".

בשנות ה-90 המאוחרות ובתחילת שנות ה-2000, החלו מחלוקות גם סביב חיוניותו של המושג, ולא רק סביב משמעותו. כותבים מסוימים אשר צוינו קודם לכן לאורך המאמר, התעקשו על הייחוד וההצדקה של מושג ה-enactment, אך היו גם מי שהאמינו כי המושג לא תורם כל ידע חדש שלא תואר קודם לכן על ידי מונחים קיימם. לפיכך, הדיון סביב המושג עבר לעסוק בשדה האפיסטמולוגי, תוך שהצדקה, יכולת הפרכה (falsifiability) ועקביות פנימית זוהו כחולשות העיקריות שלו. המחברים שהתייחסו לנקודות אלו בכתיבתם, הדגישו את החפיפה המושגית עם רעיונות אחרים בתיאוריה, תוך שהבינו את ה-enactment כווריאציה על מושג החזרה (repetition) של פרויד.

כפי שקורבלה עצמה הדגימה בחלקים קודמים של המאמר, גם החפיפה הרחבה עם מושג ה-acting out זוהתה כקונטרוברסלית, לצד הטענה כי הבחנת המושג מן התהליך האנליטי עצמו אינה טובה דיה. כאן טמונה למעשה בעיית יכולת ההפרכה של המושג, אותה הזכיר Ralph E. Roughton. הוא ציין כי אם enactment מוגדר כתהליך בו האנליסט חייב להבחין בין קונפליקטים שלו עצמו לבין אלו של המטופל, ולהבחין בין מה שמושלך עליו למה שלא, מדובר בהגדרה המתארת למעשה את התהליך האנליטי עצמו. באופן דומה,Semke Cassorla הבחין בין enactment נורמלי ופתולוגי, כאשר בתוך האחרון הציע להבחין בין מקרים אקוטיים לבין מקרים כרוניים, וטען כי מה שמכונה "enactment נורמלי" נמצא בחפיפה עם התהליך האנליטי עצמו.

על אף טענות אלה, ישנה הסכמה יחסית רחבה בין אנליסטים כיום כי enactment יכול להיות מובחן דיו מן התהליך האנליטי בכללותו, כיוון שהוא לרוב כרוך בקרע (rupture) כל שהוא ביחסים הטיפוליים. כלומר, הוא יוצר שינוי ניכר באופן בו הדיאדה מתקיימת, גורם לאנליסט הפתעה ומחייב אותו לצלול ולהיטמע בסיטואציה הבלתי צפויה, בין אם כי הוא מונע על ידה לפעולה (באופן מוטורי או ורבלי) ובין אם כי הוא הפך להיות מעורב ומעורר מאוד מבחינה רגשית.

בדומה למחלוקת בעניין יכולת ההפרכה של המושג, קורבלה מציינת כי גם החפיפות הטרמינולוגיות שלו עם מושגים אנליטיים אחרים אינה מובילה לדחייתו על ידי מרבית האנליסטים. כותבים מסוימים אף מבטאים באופן מפורש את העדפתם לשימוש ב-enactment על פני מושגים קרובים אחרים, סביב האינטר-סובייקטיביות המגולמת בו. בטי ג'וזף מהזרם הקלייניאני למשל, הדגישה גם היא את ערך המושג, תוך שציינה כי הבנתו מהווה את אחת ההתקדמויות הגדולות של הידע הפסיכואנליטי. שורש הדבר טמון בכך שמצבי enactment מתארים מרחב בו מתאפשר לאנליסט "לעשות", מבלי "לדבר על" ההיסטוריה של המטופל, אשר במקום זאת יכולה להיות מובנת באופן חוויתי, במסגרת תהליכי העברה.

בשלב מסוים, אף על פי שהיו לכך גם רמזים בשלבים מוקדמים יותר של התפתחות המושג, השדה הפסיכואנליטי עבר מחלוקות והתפצלויות תיאורטיות בנוגע לשאלה כיצד האנליסיט משלב את הסובייקטיביות שלו עצמו בעבודה עם מצבי enactment. אמנם, enactment היא תופעה הכרוכה בהשתתפותם של שני חברי הצמד הטיפולי, אך לא בהכרח בבנייה משותפת של שניהם. כך, הקשר האנליטי המעורב ב-enactment נתפס באופן שונה בזרמים פסיכואנליטיים שונים.

קלייניאנים, אשר עוקבים אחר הגישה של ג'וזף, מבינים את ה-enactment כגרסת "acting out" של הזדהות השלכתית. כלומר, האנליסט מבצע acting out של ההשלכות שהוא מקבל, עקב חוויות אישיות שאינן מצויות באינטגרציה. תחת גישה זו, enactment מובן למעשה כטעות טכנית ביכולת האנליטית להכלה ולויסות, ומעורבות האנליסט מתרחשת כפועל יוצא של אינטנסיביות בהשלכות שהוא מקבל מן המטופל. מנגד, אלו שתומכים באסכולות הפרוידיאניות המודרניות, בפסיכולוגיית האגו או בגישות אינטרסובייקטיביות, עוקבים אחר הגישה של ג'ייקובס. הם מבינים את ה-enactment כתופעה אינטר-סובייקטיבית המשלבת מרכיבים אינטרה-פסיכיים של המטופל ושל האנליסט, ומנקודת מבטם, enactment הוא לא טעות טכנית אלא פתח אל תוכן לא מודע.

את החלק הזה של הטקסט מסכמת קורבלה בהתייחסות רחבה יותר, אשר בוחנת שאלה עתיקת יומין: פסיכואנליזה אחת או כמה? כלומר, האם אנו חייבים להגיע לקונצנזוס בתוך הקהילה הפסיכואנליטית בדבר מושג מסוים, או שניתן לקיים דיאלוג פלורליסטי מתמשך בנוגע לרעיונות תיאורטיים המצויים במחלוקת. בניסיון לענות על כך היא פונה למה שנקרא "חושבים עצמאיים": אנליסטים שלא מזהים עצמם כשייכים לאסכולה מסוימת, או, אם כן, משלבים בחשיבתם השפעות של חושבים שונים מתוך הפסיכואנליזה ומדיסציפלינות נוספות (אינטגרטיביים). היא מציעה כי אולי קבוצת הוגים זו מביאה עמה בשורה של דרך שונה לבניית ידע בתוך הפסיכואנליזה, הדומה למודל האפיסטמולוגי "Rhizome" העוסק ברעיון שתאוריות לא מאורגנות במונחי היררכיה.

הסכמה משותפת?

בפסיכואנליזה בת זמננו ניתן למצוא למושג ה-enactment הסכמה משותפת חלקית בין מספר אסכולות. אנליטיקאים פרוידיאניים בני זמננו, אינטר-סובייקטיביים והתייחסותיים, על פי רוב מסכימים להגדיר את המושג כרעיון חדש המדגיש היבטים אינטראקטיביים של הטיפול. בתוך כך, מה שקודם לכן הובן כהתנגדות במסגרת רעיונות קלאסיים אודות העברה נגדית, הזדהות השלכתית-נגדית וההעברה של האנליסט, כעת מובן כממד התייחסותי של enactment. כמו כן, רעיונותיה של בטי ג'וזף בנושא, מספקים גשר תיאורטי בין גישות פרוידיאניות עכשוויות לבין האסכולה הקלייניאנית הקלאסית. אנליטיקאים רבים הרואים בעצמם "קלייניאניים עכשוויים", אשר מקבלים עליהם את הגותם של ביון ומלצר, מאמצים גם את רעיון ה- enactment כמונח המאיר את המתרחש בין האנליסט והמטופל.

אם כן, כיום מושג ה-enactment מצוי במעין הסכמה משותפת מסוימת, המאפשרת לאסכולות פסיכואנליטיות שונות להתייחס ולדון באספקט התייחסותי של התהליך האנליטי. כפי שגיל כץ הציע, ההסכמה זו אולי מלמדת על צורך בהגדרה רחבה וכוללנית יותר של המושג. בסופו של דבר, מציינת קורבלה, הבעייתיות מתעוררת רק כאשר מנסים להשתמש בהגדרות צרות יותר של enactment, המשמיטות ממדים שונים שלו. ניסיונות מסוג זה לצמצום המושג מציבים אתגר משמעותי בפני אינטגרציה תיאורטית של האסכולות השונות.

פסיכואנליזה עכשווית, מנקודת המבט של אנדרה גרין, לעומת זאת, לא מוצאת קרקע משותפת לרעיון ה-enactment ולא מזהה בו כאמצעי של גישה ללא מודע של המטופל; ממש כפי שקלייניאנים קלאסיים ישתמשו במושג ה-enactment לתיאור acting out המתרחש כתוצאה מהזדהות השלכתית. כלומר, אם האנליסט מבצע acting out במקום לפרש את התפקיד שהקצה לו המטופל, מדובר בטעות בטכניקה אשר נובעת מעוצמת ההשלכה של המטופל.

באופן רחב יותר ניתן להגיד כי הניסיון להגדיר את מושג ה-enactment תרם לשיח הדדי ופורה בתוך הקהילה הפסיכואנליטית. המושג צמח בעיקר סביב רעיונות של אינטר-סובייקטיביות, העברה והעברה נגדית, acting out וכפיית החזרה; תוך שהוביל לתמורות משמעותיות בגישות של הזרמים הפסיכואנליטיים העכשוויים. הגדרות רחבות של רעיונות תיאורטיים אמנם משיגות יותר הסכמה ואינטגרציה קונספטואלית, ואכן במידה מסוימת נדמה כי השדה התיאורטי מצליח להתכנס סביב מושג ה-enactment, אבל כאשר ישנם ניסיונות להצר הגדרות כך שיתאימו באופן הטוב ביותר למה שמזוהה עמו גישה מסוימת, ההבדלים עודם ניכרים. אפילו היום, ניסיונות להגדיר ולהבחין בין enactment במובנו התיאורטי לבין זהותו מבחינה קלינית, ולפתח אסטרטגיה טכנית לניתוח השאלה מדוע המיינד מייצר שימוש במשאב זה, לא הובילו להסכמה תיאורטית משותפת בין אסכולות פסיכואנליטיות שונות.

enactment ואפיסטמולוגיה: תוקפו של מושג האנאקטמנט

כפי שהדגימה קורבלה עד כה, מאז שנוצר היה מושג ה-enactment מצוי בתהליך של תיקוף מתמשך, אשר התבסס על דיונים ועימותים בין פרספקטיבות תיאורטיות שונות. כעת, מבקשת הכותבת לארגן את שלל הרעיונות שנסקרו עד כה, העוסקים בפורמולציה של מושג ה-enactment, תחת התבוננות אפיסטמולוגית המסווגת לקטגוריות של תוקף חיצוני ותוקף פנימי.

תוקף פנימי

א. עקביות פנימית: הרעיון של אנאקטמנט מציג סתירה בין הגדרותיו השונות, מה שמחליש את העקביות שלו בפסיכואנליזה. כאשר מנסים להתייחס למונח באופן צר יחסית, ישנם שלל היבטים שאינם נמצאים בהסכמה בין זרמים שונים – האם מדובר באקט מודע או לא מודע, בפעולה סימבולית או באקטינג-אאוט שאינו סימבולי, בטעות טכנית או בהחלטה טיפולית נכונה, בהיבט שימושי או מזיק? נקודה מהותית נוספת הנוגעת לעקביות פנימית היא מקום סובייקטיביות האנליסט; שכן ה- enactmentיכול להתעורר בתגובה למנגנונים המופעלים כלפי המטפל (למרות שהדבר יכול להיגרם גם על ידי הסובייקטיביות של האנליסט עצמו), או שהוא יכול להופיע כביטוי של העברה נגדית. זאת ועוד, החפיפה של המושג עם מונחי ה-acting out, הזדהות השלכתית, תגובות העברה נגדית, הזדהות השלכתית נגדית והיענות לתפקיד, מחלישה את היותו קונספט בהיר ונבדל.

ב. תאימות פנימית: תאימות פנימית נוגעת ליחס שבין העובדות עצמן וההגדרה של אותן עובדות. קורבלה מציינת כי ישנו מתח מסוים בין מה שמוכר כמושג ה- enactment (הגדרת העובדות) לבין המופעים הקליניים המזוהים תחתיו (העובדות). השוואה בין טענות של כותבים שונים חושפת כי העובדות התיאורטיות והקליניות שיכול לתאר כותב אחד ביחס ל-enactment לא תמיד תואמות את אלו של כותבים אחרים. למעשה, עבור אותה תופעה קלינית, יהיו כותבים שיגדירו אותה כ- enactment ואחרים שיאפיינו אותה כ-acting out, כביטוי של הזדהות השלכתית, כהעברה נגדית או אפילו כתהליך האנליטי עצמו.

תוקף חיצוני

א. עקביות חיצונית: כיום, ישנן התפתחויות נוירופסיכולוגיות מסוימות הקשורות לזיכרון מרומז (אימפליציטי), ובמיוחד לזיכרון רגשי מרומז, אשר נמצאות בהלימה עם תיאורים של enactment. התפתחויות אלו מרמזות כי מצבי enactment מהווים ביטוי בפעולה של רגשות, דחפים ותוכן בלתי מודע הקשורים לחוויות טראומטיות מוקדמות. חוקרים מתחום מדעי המוח מבינים תהליכים לא מודעים כתהליכים מהירים ו"כלכליים" יותר מאלו המודעים, ולכן מגלים בהם עניין רב. אף על פי שהסיבות בגינן הפסיכואנליזה מגלה עניין בתחום שונות מאלו של מדעי המוח, הדבר לא שולל את הפוטנציאל המחקרי שבשיתוף פעולה בין השתיים.

ב. תאימות חיצונית: התחום של תאימות חיצונית נותר עדיין פתוח. קורבלה מציינת כי יהיה זה מועיל לקבוע אם עבודה פסיכואנליטית על הסיבות לביטוי בפעולה נמצאות בהלימה עם מסקנותיהן של דיסציפלינות אחרות.

לסיכום, כפי שצוין קודם לכן, enactment הוא מושג שעודנו נמצא בתהליך של תיקוף. החולשה הגדולה שלו קשורה לעקרון הפרסמוניות ולעקביותו הפנימית. האופן בו גישות שונות משתמשות במושג יכול להיות מובן על פי השוני בדרך בה כל גישה מבינה את התפתחות הנפש, מה שמסביר מדוע ישנן הגדרות חופפות. זו היא הנקודה בה אינטר-דיסיפלינריות יכולה להציע את תרומתה. כמו כן, תיקוף חיצוני עשוי להעניק יתרון משמעותי. מחקרים בנושא פעולות לא מודעות כדרכי תקשורת הנשענות על תפקודי זיכרון אימפליציטי, כמו גם מחקרים אודות תפקודי האמיגדלה וההיפוקמפוס, נראים מבטיחים בדרך להארת מושגים הקשורים לפעולה וביטוי בפעולה בפסיכואנליזה.

דיון ומסקנות

מעל לכל, טוענת קורבלה, ניתן להגיד כי תהליך התיקוף של מושג ה-enactment עדיין נמצא בעיצומו. יחד עם זאת, אין היא רואה זאת כסיבה לדחייתו או לבחינת האפשרות שיחליף רעיונות אחרים עמם הוא נמצא בחפיפה, כפי שחלק הציעו. רעיונות אלו לא יכולים "פשוט להיעלם", שכן הם מצויים בהתכתבות עם תופעה קלינית אותה מזהה מרבית הקהילה המדעית. זאת ועוד, הדיון לגבי השאלה האם עלינו להחזיק במושג ה-enactment או במושג ה-acting out בפסיכואנליזה הוא עקר לפי הבנתה של קורבלה, מפני ששניהם כבר קיבלו את מקומם בשדה והגדרותיהם הרחבות מוסכמות באופן נרחב. נקודות החולשה שלהם שוכנות בעיקר בעת העיסוק בהגדרותיהם הצרות, לאור החפיפה והשוני שנידונו לאורך הטקסט.

מסקנות אלו רומזות למה שהזכיר ריקרדו ברנרדי בהתייחסו לשלב השני במודל שלושת השלבים שלו. בקצרה, המודל שלו מאפשר לצוותים להעריך שנויים פסיכולוגיים של מטופל. השלב הראשון במודל מתייחס לתיאור מה שקורה למטופל, תוך שימוש בשפת דיבור ובאופן קרוב לחוויה הקלינית. לרוב זה לא מסובך עבור קולגות להסכים ברמה הזו, וההבדלים התיאורטיים בין מטפלים שונים תורמים מורכבות ועומק להתבוננות הקלינית. מנגד, שלב 2 במודל מאופיין בקונספטואליזציה ובאופרציונליזציה של האינטואיציות הקליניות מרמה 1 ולכן עשוי לכלול יותר מחלוקות. לב המורכבות טמון בסוגיה של סיווג תופעה כסובייקטיבית או אובייקטיבית ולכן תלוי גם בתיאוריות שדרכן מבינים חברי הצוות את התופעות הקליניות. ברנרדי אמר על כך כי "מה שהדבר מראה זה כמה קשה למצוא פורמולציות שהן מספיק נרחבות ברמה הקונספטואלית כדי להיות משותפות בהבנת חומר קליני". טענה זו מאפשרת ליישב את הפער בין הקושי הרב שבצמצום הגדרת מושג ה-enactment לבין הקונצנזוס היחסי בו הוא מצוי והבהירות שהוא מציע בהארת תופעות קליניות מסוימות.

ככל שהבעיה עוסקת בעקביות הפנימית של הדיסציפלינה הפסיכואנליטית, היא למעשה זזה אל שדה האפיסטמולוגיה ואל חקירה הנוגעת לאופן בו אנו מגבשים ידע. זה הוא המקום בו רעיונות, בהגדרותיהם הצרות, תלויים בתאוריה דרכה הם נבחנים. כך, למה שחלק יקראו acting out, אחרים יקראו enactment, העברה נגדית או ביטוי של הזדהות השלכתית.

מה שהמחקר הנוכחי מלמד אותנו הוא כי רעיונות לא יכולים להיות מנותקים מן השדה הפרקטי וגם לא להיות מופרדים לגמרי מן הקורפוס התיאורטי של הדיסציפלינה המחזיקה בהם. לכן, נראה כי על מנת לקבל הבנה שלמה של מושג ה-enactment, ושל כל מושג פסיכואנליטי אחר המצוי במחלוקת, יש צורך לגשת אל שני השדות באופן סימולטני. במילים אחרות, על פי קורבלה, עלינו לעסוק במחקר קליני ובאותו הזמן במחקר קונספטואלי-תיאורטי, כאשר שניהם מגובים בעובדות אמפיריות. מחקר קונספטואלי דורש מחקר קליני אשר יאשש אותו, אך מחקר קליני זקוק לקונספטים שהם מספיק ברורים ומספיק מוסכמים כדי שניתן יהיה להביאם לידי אופרציונליזציה. פתרון אפשרי אחד לבעיה מעגלית זו, בנוגע למושג ה-enactment, הוא הגברת התיקוף החיצוני של המושג או יישום אסטרטגיית שלושת השלבים (אשר הופכת בעלת ערך רב יותר כאשר היא עולה מדיסציפלינות שאינן תלויות אחת בשנייה ומשתמשות בשפה תיאורטית שונה).

בפועל, הניסיון להשיג תיקוף חיצוני לעמדות תיאורטיות מסוימות הוא קרקע פורייה למחקר אינטרדיסציפלינרי. התרומה המדעית של מדעי המוח בנושא זיכרון אימפליציטי, כפי שתואר קודם לכן, היא דוגמה חשובה לאופן בו דיסציפלינה אחת תורמת לזולתה. במקרה הזה, המחקר בתחום מדעי המוח פותח פרספקטיבה חדשה להבנת פעולות לא מודעות המתבצעות על ידי בני אדם, כמו מצבים של enactment. בתוך כך, ההבנה כי זכרונות אפקטיביים (אימפליציטיים) מתבטאים בדרך שונה מזיכרונות מודחקים – לפי ממצאים אודות האזור המוחי המעורב בזכירתם (אמיגדלה והיפוקמפוס בהתאמה) – עשויה ללמד כי לא ניתן לחשוף זכרונות אפקטיביים על ידי "הסרת ההדחקה". זאת כיוון שהם אינם מחוברים למבנה אנטומי שיכול לעבד ולאחסן אותם (היפוקמפוס). רעיון זה הוביל כמה כותבים לטעון כי זיכרונות אימפליציטיים ניתנים לזכירה רק על ידי פעולה של חזרה בהעברה כדוגמת ה-enactment. לטענתם, זכרונות אלו יוצרים מבנים רגשים המשתחררים על ידי השחזור שבהעברה, ומייצרים את האפשרות לבנות מבנים רגשיים חדשים.

מתוך הבנת הממשק העדין והייחודי המתקיים בין דיסציפלינות השונות, ברור כי מחקר מסוג זה עשוי להציע בהירות בנוגע לתיקוף ולאימות של ידע הפסיכואנליטי, בוודאי למול מושגים וקונספטים אשר העמימות לגביהם בשדה הפסיכואנליטית היא גבוהה במיוחד. ביחס לדיון הנוכחי, ייתכן שמדובר בדרך לשלב בין המושגים החמקמקים הללו, של פעולות לא מודעות ואקטינג-אאוט, באופן שיוסיף ערך לטכניקה הפסיכואנליטית העכשווית.

על הכותבת - ירדן אלעזר

בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית ת"א-יפו. 

מקורות

Valeria Corbella (2021) Enactment: A necessary conceptual review, TheInternational Journal of Psychoanalysis, 102:1, 51-67, DOI: 10.1080/00207578.2020.1796490