פורום טיפול נפשי

ליטל שלום
אני מאובחנת בCPTSD לפני כשנתיים החלמתי מהפרעת אכילה שבה הייתי במשקל גבולי ומסכן חיים
אחרונה עקב שיח כלשהו עם המטפלת אני מרגישה שהתלקח בי משהו חזרה ברצון לחזור להיות שם
איך אני עוזרת לעצמי לא לגלוש?

היי ליטל,

מה שלומך?

המטפלת יצאה לחופשה בת שלושה שבועות. לא מורגש קושי מיוחד סביב הנושא. יחד עם זאת, אני בטוחה שכשהיא תחזור זה יהיה מוזר ושונה. מדובר בפרק זמן לא מבוטל שבו פגישות מתבטלות והרצף נשבר. מעניין אותי לדעת אם המטפלת עושה הכנה עם עצמה כשהיא באיזשהו אופן צריכה להשאיר מספר כזה או אחר של אנשים שקשורים ומחוברים אליה? האם גם היא מתמודדת באיזשהו אופן געגוע וכאב? עם תחושת נטישה? איך היא יודעת לנתק את עצמה מהתחושות האלה מבלי לפגוע בחופש שלה?

אני חיילת ספורטאית. כבר חודש שאני מרגישה עצבות.
אני לא בטוחה למה. אולי אחת הסיבות זה שאני מרגישה שאין לי למה לחיות. אני עושה רק את הספורט שלי, אבל לאחרונה נתקלתי בסיטואציה לא נעימה עם המאמן שלי שגורמת לי להרגיש לא בנוח איתו. לא משנה איך אני מתנהגת, אני מרגישה שהוא תוקף אותי עם המילים שלו. אני מפחדת ממנו. הוא מלחיץ אותי.(לא בצורה מטרידה, בצורה ריגשית) אבל אני לא יכולה לעבור מכון, אף אחד לא יקבל אותי (זה ספורט תחרותי ואני תחת המכון שלי ולא יכולה לעבור מכון). המקום הזה הוא כל מה שיש לי, כל מה שאני עושה וכל מה שאני אוהבת בחיים. שום דבר לא מביא לי שמחה חוץ מזה.
ועכשיו, אחרי שאני מרגישה לא בנוח להגיע, אני מתחילה לחשוב על מה אני בלי זה? אני כלום, אני באמת שום דבר, אני לא אוהבת את עצמי.
ואין לי ברירות.
שום דבר כבר לא מעניין אותי חוץ מהספורט, ולאחרונה אחרי מה שקרה אני גם בראש של להימנע מזה. אני עדיין מתעסקת בו כי אין לי ברירה, אבל אני מרגישה לא בנוח ואני עצובה.
אבל אני אהיה עוד יותר עצובה אם אפסיק אותו.

ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל הוא אדם נורא הפכפך, אני לא מבינה אותו איך הוא חושב, והוא תמיד איך שהוא פוגע בי. אני נורא עדינה ורגישה והוא יודע את זה, והוא עדיין בוחר להשתמש במילים כאלו.
זה לא שהוא שונא אותי, הוא אומר דברים בכוונה לשפר דברים, אבל אני לא יכולה לא לקחת את זה ללב, כמה שאני מנסה אני לא מצליחה לא להיפגע.

זו אני ששאלתי לגבי הטיפול והרגש למטפלת. שאני כביכול אוהבת אותה.
אני פשוט מנסה להגדיר עם עצמי מה הבעיה. אולי זה שאני רוצה יותר. רוצה להיפגש פעמיים בשבוע? או רוצה לשמוע את קולה מדי פעם.
כאילו אני לא מצליחה להבין מה משגע אותי בזה?
כאילו התווספה לי לכל תקופת המשבר הזו עוד בעיה.
דיברתי איתה על זה. אבל לא מצליחה להוריד את כמות המחשבות עליה. אגב כשאני מנסה לא לחשוב על זה אני חולמת על זה.
גם בניגוד למה שאומרים זה לא משקף דברים אחרים בחיי (למעט הרצון לשלוט ברגשות ולהוריד את העוצמה) זה לא קורה לי עם אחרים.
אני מחפשת מאמרים בנושא. אמשח אם מכירה

היי...

אני שוכר דירה כבר כמה שנים, והמחיר שלי הוא טוב ולא עלה בשנים האלה
אני כן יודע שבכל הארץ המחירים של השכירות כן עלו, אולי אפילו עלו מאד

הדירה שלי נוחה, באיזור טוב בנוסף למחיר

אבל... יש בדירה קיר שהחל בו התפוררות קלה, וניסינו לסדר את הקיר אך אין אנו יודעים מה גורם להתפוררות שמתקדמת בקצב מסויים ודי איטי

אולי חלחול של מי תהום מאחרי הקיר או צינור שאין לנו דרך לדעת ניסינו

בתחושה שלי יש לחץ, ותחושת קשב נורא חזקה לקיר, לבדוק אותו קבוע, אם התקדם ההתנפחות של נקודות בקיר וכו

רק להסביר הקיר לא יתמוטט , וגם זה לא בכל הקיר, וכמובן לא בכל הבית
רק אולי משהו כמו גודל של כף יד פתוחה זה בעיקר האיזור שמתנפח, ומתפורר כל פעם קצת יותר

בהרגשה שלי זה כמו סרטן ח"ו ... שאתה יודע שמשהו לא תקין ושאתה על זמן מוקצב

רק שזה לא בפן הבריאותי

אלא לדדליין , שגם אותו קשה לי להכריע מתי, אצטרך לעקור משם, ולעבור לאיזור אחר

וכאמור, השוק של הדירות מאד יקר, איזורים לא טובים, ואף אחד לא הבטיח לי שלא יהיה שם קיר מתפורר אחר, או תמא 38, או בעיות צנרת/ ביוב

וזה תחושת מועקה כזו, מעין מחנק בגרון ולחץ

לפעמים קל לך יותר להיות במצב מסויים, כאשר אתה יודע שתרצה לעזוב אתה יכול ויש אופציות

במקרה פה אני מרגיש שיש לי רצון כלכלי להשאר עוד ועוד בדירה הזו, כי כאמור המחירים עלו מאד

יש לי למשל חברים, חלק מהם מעשנים כבדים ואני חושב שלהם זה לא היה מפריע

ולפעמים הייתי רוצה שקט כמו שלהם בראש , אם זה באמת שקט

אז כאמור הקשב שלי לשם... בצורה אולי קצת חרדתית, לבדוק אם מתקרב לשם ומרחרח אם יש ריח, או לאמוד בדיוק כמה הקיר התנפח או התקדם בהתפוררות

ושוב, יש דירות שאנשים גרים בהם, שהם מתפוררות, מטונפות, ללא מקלחת טובה, ואנשים גרים שמה

הייתי רוצה שיהיה בי את השקט להיות פחות חרד , ולקבל מה שאעשה לבסוף באופן מחושב וקר

שלום רב,
לא יודעת מאיפה להתחיל. גדלתי בבית תחרותי, אבא נרקיסיסט, אלים ופוגעני. מתישהו אני מודעת שאזדקק לפתוח הכל ולטפל בנפש שלי. התחתנתי אחרי שנים בהם הייתי מנותקת מהמשפחה שלי בהן למדתי, השכלה גבוהה בהצטיינות, עבדתי ופרחתי. היום אני מבינה שזה זה לא פלא שבעלי גבר אנוכי ששם את עצמו במרכז, מעניש אותי על כל דבר בהתרחקות שלו אין סוף ביקורת ולעג. שוב מוצאת את עצמי מתחננת לקצת חום ואהבה. למרות הזלזול ביכולות שלי ובי כבן אדם, אני נלחמת. מנסה לחזור לעבוד שוב ומנסה להציב גבולות. יחד עם זאת אני מתקדמת כמה צעדים ואז חוזרת עשר אחורה, מאבדת המוטיבציה ועוצרת קפואה לחודשים שוב. ולא מצליחה להרים את עצמי. שמתי לב כשאני שומעת או רואה מישהו מתחום עיסוקיי מצליח ומשגשג זה מדכא אותי ומוריד לי את המוטיבציה במקום לחשוב שיש לאן לשאוף. אני פשוט חשה שאין לי מקום ואין טעם לעשייה וגם כך אני עדיין מתחילה, מפגרת במרחק רציני מאלה שלמדו איתי בגלל המצב שתיארתי, ורחוקה משם ולא אגיע. כמה שאנסה לעודד את עצמי, בתחושה הפנימית שלי אני נותרת ללא מוטיבציה ועם תחושת תסכול וערך עצמי נמוך. מיותר לציין, שבעלי גם דואג להערים קשיים, מסרב לעזור ים הילדים ומוצאת את עצמי בסוף שחוקה ומתוסכלת והכל מבולגן ועוד יותר גרוע, חסרת מוטיבציה.
דעה, כיוון....
תודה...

אני מתחילה להבין שאני לא במקום הנכון...
שאני "מוכלת" ו"מובנת" ו" יש לי מקום" רק אם אני מרצה ומסכימה עם כל מה שהיא תגיד ולא תגיד. רק אם אני מתאימה את עצמי אליה. אבל כל פעם שאני מביאה את עצמי או יותר נכון מנסה ,אני מותקפת / מבוקרת/ היא מפרשת אותי ככ שלילי / היא מחליטה בשבילי/ היא מבטלת אותי / אני לא מצליחה לדבר ולהיות אני בלי להיתקל מצידה.
כאילו שהיא בלי סוף "מזמינה " אותי לשתף ולהביא את עצמי אבל בפועל כשזה קורא היא לא מצליחה להכיל ולנתב את זה באופן אוביקטיבי. היא לא מצליחה להתבונן ולעזור בחלקים המורכבים יותר בלי שיפוטיות . הלחץ שלה משתלט על הכל. היא מאשימה אותי בדברים

אני ממש ניסיתי בעדינות לפתוח איתה קצת את הדברים אבל התחושה בתגובות שלה זה שהיא לוקחת את הדברים שלי "למקום אישי" / לפרשנות של התנצחות (מי צודק/ יחסי כוחות..) ובגלל זה כל פעם שאני מתחילה לדבר אני נעצרת כי לא נעים לי עם הדבר הזה שכך היא מקבלת ורואה את הדברים ואני באמת באמת לא במקום כזה ולא מחפשת קטנוניות. אני רק רוצה לנסות להביא את הדברים ואת עצמי אבל אני לא מצליחה כי אני כל פעם נתקלת מצידה.
כשקצת ניסיתי להסביר לה היא אמרה לי שזה בגלל ש"היא פשוט דואגת ומה אני רוצה שהיא רק תקשיב ותחבק את הדברים?!"
אבל אני בתוכי יודעת ומרגישה שכך לא נראית דאגה .... דאגה לא צריכה להתבטא בתוקפנות / שיפוטיות / האשמות.
אבל לא רציתי לענות ולומר את זה כי ידעתי שהיא תיקח את זה למקום של התנצחות וזה באמת לא המטרה שלי שזה ככ מתיש כי אני פשוט לא יכולה להיעזר התחושה כל הזמן שאני צריכה לשמור על פאסון מסוים ולא יכולה באמת להביא את עצמי כי זה תמיד מגיעה מצידה למקומות כאלה... שאני באמת באמת לא מתכוונת!! בסך הכל רוצה עזרה
אבל כנראה שהיא לא הבנאדם הנכון
אולי אני סיפור יותר מדי מורכב בשבילה.
כנראה שכן.
זה דפוס שחוזר על עצמו כל פעם מצידה ואני כבר לא רואה פיתרון

הי
אני מטופלת כעשור אצל פסיכולוגית קלינית מדהימה.
אני בתקופה משברית בחיי.
תמיד שנאתי את נושא התלות בטיפול/מטפלת
אבל בתקופה הזו אני ממש מרגישה כאילו אני אוהבת אותה. מודעת לתופעת העברה.
יש רגעים בפגישות שאני ממש מרגישה קירבה אליה מדי!! ריגשית. (לא נחצה שום גבול) ואז בין הפגישות אני חושבת על הרגעים האלו כדי להתנחם.
אני חושבת עליה בין הפגישות וזה מטריף אותי. לו הייתי עובדת הייתי הולכת יותר כי מרגישה שממש זקוקה לזה כרגע אבל התקציב מוגבל כרגע.
אשמח להפניה לחומר קריאה בנושא, שאקרא ואבין שזה נורמלי כי אני מרגישה שהשתגעתי. איך יכול להיות שאני אוהבת מישהי שאני לא מכירה, זה חד צדדי לחלוטין אני סה"כ עבודה בשבילה.
מה היית אומרת לעצמך? כדי להוריד את העוצמה של זה?
אני נשמעת לא נורמלית אז להגנתי אומר יש לי משפחה ואני מיינסטרים
תודה

שלום,


אני רוצה לשתף במחשבות שלי בעקבות החודש האחרון בטיפול. לפני כחודש, הגעתי לפגישה כשאני פותחת בבקשה מהמטפלת לכתוב לי על דף שתהיה שם בשבילי. אחרי שניסתה להבין את פשר הבקשה, היא נענתה וכתבה. בהמשך הפגישה היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה בעוד כחודש וחצי. התגובה שלי לסיטואציה הייתה לא פרופורציונלית. לקחתי את זה בצורה קשה מאוד. אמרתי מילים שלא התכוונתי לומר. הרגשתי שהיא הורגת אותי. אחרי שהסתיימה הפגישה הרגשתי מוצפת ברמה כזו שלא ישנתי באותו לילה וביום למחרת בקושי יכולתי לתפקד. בפגישה שהתקיימה לאחר מכן, הרגשתי שנוצר קרע בינה לביני. בור עמוק שאני לא יכולה לגשר עליו. חוסר הפרופורציה בתגובה שלי הבהיל אותי כל כך שפשוט השתתקתי. מאותו רגע עד לפגישה האחרונה שהתקיימה השבוע שהייתה האחרונה לפני יציאת המטפלת לחופשה, מיעטתי לדבר. היה לי קשה להיפתח בפניה ועוד יותר קשה לדבר על מה שהיה שם. פתאום לא מפריע לי שהיא יוצאת לחופשה, להפך, אני מחפשת את הניתוק כי אני לא יכולה לדבר וכשאני יושבת מולה זה מרגיש לי קשה עוד יותר. אני מרגישה שהיא נעלמת לי לאט לאט. אין רגש, אין אכפתיות. היא לא מעניינת אותי יותר.
חשוב לי להדגיש שבאותו יום שבו הצהירה על היציאה לחופשה, לפני כחודש, היא הציעה לי שאוכל לכתוב לה במהלך ההיעדרות הודעה, במידה וארגיש צורך. מאז אותה פגישה וגם בפגישה האחרונה, היא לא העלתה את האפשרות הזו יותר. הדבר היחידי שהיא הציעה זה להקדים במספר ימים את הפגישה השבועית שלנו, במידה וארגיש צורך.
הפגישה אחרונה שלנו הייתה מרוחקת, קרה, בלי התייחסות לחופשה. לא הטריד אותה איך אסתדר ומה אעשה. לא חשבה להציע שוב לכתוב. דרך אגב, הגבולות נוקשים. אפס אינטראקציה בין הפגישות. זה מקשה עוד יותר, במיוחד המחשבה שבמשך שלושה שבועות לא אראה אותה וגם לא אוכל לכתוב אם ארגיש צורך. מעולם לא כתבתי לה בין הפגישות, מלבד הזזת פגישות.
האם מקובל לתת מענה כלשהו למטופלים במהלך ההיעדרות ארוכה שכזו?

דבר נוסף, לרוב, אני משלמת בימים הראשונים של החודש. הפעם, מסיבות שונות ומשונות יצא שלא הצלחתי ושילמתי רק לאחר שבועיים. לא היה אכפת לה, היא אפילו לא אמרה מילה על זה שלא שילמתי לה בזמן. כמובן שציפיתי שתגיד כי היא מקפידה על גבולות. מה שהטריד אותי היה שכשנכנסתי לפגישה האחרונה שלנו, היא בדיוק עבדה במחשב כדי לשלוח לי את הקבלה. לא הבנתי את זנכון שבעבר היה לנו עניין עם הקבלות כי דרשתי ממנה לשלוח לי והיא הייתה מתרצת ולא שולחת עד שלבסוף הבינה שזה חשוב לי. עדיין, לא ברור לי למה לא יכלה לחכות לשלוח אחרי הפגישה או בזמן אחר?

הי,
כבר מעל שנה וחצי שני מנסה להרות.
שנה שלמה בדרך הטבעית תוך כדי בדיקות וחצי שנה עם הזרעה והרומונים.
שמתי לב שלפני המועד שאני אמורה לקבל וסת אני נעשה חולה. חולה מלחץ, מפחד.
אני מנסה לשחרר את עצמי ולומר לעצמי שזה יקרה אבל מרגיש לי שזה לא בשליטתי.
גם עכשיו אני בבית ולא בעבודה כי אני ספק חולה ספק בלחץ.
עם כאבי בטן שבדרכ מסמלים שהוסת מתקרבת, ובתקווה גדולה שהפעם זה הריון.
אם יש לך.טיפ איך לצאת מזה, איך לא להיות בלחץ (שמרגיש לי לא בשליטתי) אני מאוד אשמח לשמוע. וגם הבוס שלי שנמאס לי כבר מכל החיסורים שלי בגלל "מחלה"
תודה רבה

שלום,ביתי בת 23 בחורה דעתנית ומצליחה,סטודנטית ועובדת במשרה נחשבת.
מאוד קשה לנו בדרך החיים שלה,היא אומרת שעד היום היתה מכילה חברים והגיעה לסף ספיגה שהחליטה לומר את האמת לכל אחד גם שהיא כואבת ובשל כך אנשים חותכים ממנה או נפגעים והיא ממש שלמה עם עצמה.
העניין שהיא נותנת את דעתה גם על מה שקורה בבית ,אם אבא שלה ואני מתווכחים או אחייה מספרים משהו שהיא חושבת שטועים נותנת את המילה שלה גם שלא מבקשים..בקיצור דוחפת את הראש שלה לכל מקום .דיברתי איתה על כך והיא טוענת שאנו משפחתה וזכותה לומר מה שיש לה ,אציין שאנו משפחה מאוד פתוחה וחברים אך יש מקרים שהיא קיצונית ולא נעימה לכלל הבית .איך ניתן לפעול בעניין והבנה שהיא חושבת שהיא תמיד צודקת וחכמה מכולם.תודה

היי אני בת 27 ואחי הגדול טוען שהתקף חרדה בא לידי ביטוי בקשיי נשימה לחץ בחזה / התקפי קור וצמרמורת והמחשבה שהבן אדם הולך למות.

אני יודעת שזה בד"כ מה שהתרגלו לחשוב אבל הוא לא מאמין לצורך העניין שבן אדם שנמצא בהתקף חרדה (כמוני למשל) יכול פשוט לשבת ולבהות במשהו בלי סממן חיצוני.

בדכ שלי יש התקפי חרדה זה בא לידי ביטוי בתחושת שמשהו מטפס עליי וחוסר שליטה וניתוק מעצמי או בכי מאוד קשה או פשוט אפאטיות מוחלטת כלפי חוץ כי בפנים אני פשוט תקועה ולא מסוגלת לזוז ומנותקת לחלוטין מתהליכי החשיבה שלי.

אז אחת ולתמיד רק בשביל להוכיח לו שהחשיבה שלו היא לא נכונה ולהתקף חרדה אין צורה אחת של "אני הולך למות"

האם זה נכון שיש לזה עוד צורות?

מעבר לכך הוא כל כך בטוח בעצמו שהוא עושה את הדבר הגרוע ביותר- הוא מבטל קושי בעיקר נפשי של בן אדם על ידי "עובדה" ובכך גורם לתסכול והשפלה.

לצורך העניין אמא שלי אמרה שהיא הייתה אצל פסיכולוג והיא תארה לו משהו והפסיכולוג אמר לה שזה התקף חרדה
אחי ישר תקף כרגיל והחליט ש"כנראה לא היה לך התקף חרדה והפסיכולוג טעה כי התקף חרדה זה שבן אדם מרגיש שהוא הולך למות"

איך מתמודדים עם יהירות שכזו?
עם בן אדם שחושב שהוא יודע יותר טוב ממך מה קורה לך בראש ובנפש.
והכול ביהירות מוחלטת, עצבים ובמתקפה??
אני לא מסוגלת להיות לידו כבר.
אני נחנקת שהוא נמצא
הוא גורם לי התקף חרדה והוא לא יודע בכלל, הנוכחות שלו גורמת לי לחרדה.

בת 26. נאנסתי במשך שנתיים (גילאים 15-17) ע״י מורה פרטי. ומאז, החיים שלי נהרסו. התמכרתי לסמים. עקב ההתמכרות, לאחר מאבק קשה, גם אמא שלי הרימה ידיים ונזרקתי מהבית. גרתי ברחוב, שם התפרנסתי מזנות על מנת לממן את הסמים. חיה בין רחוב לגמילה, גמילה לרחוב.
5 שנים אני יוצאת ונכנסת ממוסדות גמילה (הייתי ב14 מרכזים). אני גם משתמשת בחתכים בידיים, שנותנים לי מענה בנוגע למצוקה הנפשית. עברתי עוד טראומות מיניות מאז האונס המתמשך.
היום, אני נקייה מסמים ואלכוהול כבר חצי שנה ונקייה מחתכים כבר שנה שלמה! אני גרה עם אמא שלי, שגאה בי ותומכת בי הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי. לפני חודשיים, ראיתי פסיכיאטרית חדשה שמומחית להתמכרויות. היא המליצה לי להפסיק את הטיפול התרופתי בבת אחת, באופן מיידי (טיפול בהרבה כדורים שאני צורכת כבר מעל לעשור). מאז, לא יצאתי מהבית. אני מפחדת לצאת מהבית, ובנוסף, אני מפחדת לישון. תופעות חדשות, שזרות לי, ושמונעות ממני אורח חיים תקין. אני כל היום יושבת על הספה מול הטלוויזיה (שעוזרת לי לכבות רגשות, פלאשבקים ומחשבות טורדניות). מפחדת לצאת מהבית, מפחדת מהשמש, מהאנשים, מפחדת להיראות. בנוגע לשינה, אני בחרדה- מסיוטים, מפלאשבקים של הטראומות. אז אני פשוט לא ישנה. גם כשאני עייפה, אני מתאמצת להשאר ערה מהפחד להירדם. המחסור בשינה מלווה במיגרנות, חולשה, סחרחורות, כאבים בעיניים ואפילו בעיות בראייה.
אני אציין שעד שהטראומה קרתה, הייתי ילדה שמחה, תלמידה מצטיינת, חברותית, אהובה, עם המון חברים. אני לא מזהה את עצמי. הפכתי לאדם אנטי חברתי, מבודד, מפוחד, שונא, כועס. והסמים? עזרו לי. הם טישטשו את הכאב והסבל הבלתי נגמר שאני חווה.
בלעדיהם, אני מרגישה את הרגשות באופן עוצמתי.
אני אנסה להמשיך בניקיון, ואתן עבורו את כל הכוחות שלי. אבל אני לא יודעת מה לעשות בנוגע למצב הנפשי.
לצאת מהבית, אפילו לגינה מתחת לבניין, אפילו להליכה קצרה, זו משימה בלתי אפשרית עבורי.
כתבתי די הרבה, היה לי חשוב להביא את התמונה הכוללת משום שהמצוקה הנפשית החלה לפני המון שנים, ופשוט לא נגמרת.
• מפחדת ללכת לטיפול כי זה יצריך ממני לצאת מהבית
מה עליי לעשות?
תודה לך על הזמן. שבת שלום

היי יש לי שני דברים שאני צריכה לעבוד עליהם קימה בבוקר אני לא רוצה לקום מוקדם אם אני לא עובדת כי אין לי מה לעשות ואם אני עובדת גם קשה כי קשה לי לקבל את העולם ודבר שני יש לי קינאה שמי שאני יכיר יסתכל על בנות אחרות ולא עליי

היוש, אני סטודנטית שנה א' בת 23, מתמודדת עם דכאון לפחות מחצית מחיי. היו תקופות שהרגשתי מנוטרלת לגמרי, שלא הצלחתי לקיים את עצמי, ולרוב הצלחתי למשוך את עצמי להתקדם.
היום אני מסיימת את השנה הראשונה לתואר. לאורך כל השנה ניסיתי להחזיק, מתוך האמונה שבתקופות המבחנים אוכל להתאפס ולהדביק את הפער. ככל שהזמן עבר, הפער גדל והכוחות שלי אוזלים. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
הייתי בטיפול פסיכותרפי עד ממש לאחרונה, עד שהבנתי שאין לי כוחות לדאוג לעצמי ברמה הזאת. המטפלת שלי הייתה בעד שאפנה לייעוץ פסיכיאטרי, אבל טכנית אני פשוט לא יודעת מה עושים, ואיך אני יכולה לעזור לעצמי בשלב הזה.
אני לא מאמינה שאוכל להמשיך לשנה נוספת בלימודים במצב הזה, ולמען האמת גם לא להחזיק עבודה או משהו כזה. עזבתי את הבית לפני שנתיים, הקשר שלי עם ההורים הוא די שטחי לצערי, ואין לי ממש איך להיעזר בהם בפן הזה.

אני לא באמת מצליחה לתפקד ולדאוג לעצמי. לא מצליחה לצפות את מצבי הרוח שלי, לרוב אני מנוטרלת אבל לפעמים אני כן מצליחה לעבוד (אבל אין לי שליטה על מתי). אני בקושי ישנה כדי להספיק ללמוד (ועדיין לא מצליחה ככ), בקושי אוכלת כי אין לי כוח לדאוג לזה, חרדה כל הזמן בקשר לעתיד, ובכללי די אובדנית אבל זה כבר עניין שנכנס לאופי שלי בשלב זה(:

אני קצת לא יודעת מה לעשות, ואיך. איך פונים לפסיכיאטרית? מה אומרים? מה אני אמורה לעשות מהצד שלי? ולימודית, אני פשוט לא יודעת אם להמשיך בקו הזה ייטיב איתי