פורום פסיכולוגיה

שלום חדווה,

מהתיאור שלך קשה לי לומר האם מדובר בהפרעת אכילה (ובכל מקרה אנחנו לא מאבחנים דרך הפורום כמובן). על מנת להבין טוב יותר האם מדובר בהפרעה של ממש או רק בהרגל לא טוב, תוכלי ללכת לייעוץ אצל איש מקצוע שמתעסק בתחום הפרעות האכילה. בין אם מדובר בהפרעת אכילה ובין אם לא, מדברייך נשמע שהעיסוק באוכל מייצר אי שקט ולכן אני מאוד ממליצה לך לפנות לקבלת עזרה מקצועית בכדי שתוכלי לקבל תמיכה בהשגת שליטה טובה יותר על הרגלי האכילה וכן על מנת שתוכלי להבין טוב יותר מה עומד בבסיס דפוסי האכילה שאת מתארת. 

מאחר והזכרת חשש מוויתור על אוכל, חשוב לציין שהטיפול לא דורש ויתור על אוכל כמובן, אלא מעודד דפוסי אכילה יותר בריאים ונכונים לצד שינוי בהיבטים נוספים שיכולים להשפיע או להיות מושפעים מהרגלי האכילה. במקרים רבים, טיפול שכזה יכול לתמוך ביצירת שינוי רחב יותר גם בהיבטים הרגשיים הקשורים בהתנהגויות האכילה. 

תוכלי לקרוא עוד באתר על הפרעות האכילה השונות, וביניהן הפרעת אכילה כפייתית והטיפול בה. עם זאת, חשוב להיזהר מאבחון עצמי ולגשת להתייעץ עם איש מקצוע. 

יעל 

שלום לך.

מאחר ואתה מתאר תחושות חוזרות של עצב וחוסר הנאה, יש סיכוי סביר שנפשך "מאותתת" על דבר מה שמצריך התייחסות. במובן זה, לא משנה אם אתה עונה לאבחנה של דיכאון או לא- חשוב יותר להקשיב למה שנפשך מספרת דרך התחושות העצובות והבודדות, ולכן אני חושבת שכדאי לבדוק את האפשרות של טיפול פסיכולוגי. טיפול בגישה פסיכודינמית יכול להתאים, מאחר והוא מציע אפשרות להתבוננות פנימית ועיבוד של התחושות והחוויות העומדות בבסיסם. במרבית המקרים, עיבוד זה מביא להקלה משמעותית.

ליטל

תוכל למצוא כאן רשימת אנשי מקצוע שמטפלים בדיכאון להתייעצות וטיפול

שלום חן,

התקפי חרדה הינם תופעה מאוד לא נעימה שיכולה לחזור על עצמה, אך בהחלט ניתנת לטיפול. קשה לי לתת ״עצה״ כיצד להתמודד ללא היכרות עימך והבנה יותר מעמיקה של המצב, הגורמים והסיבות לו, טריגרים וכו׳.

טוב שאת מבינה שמדובר בחרדה ושעשית את כל הבדיקות, כך את יודעת מול מה את עומדת, וזה חשוב שכן במצב של חרדה אנשים נוטים לפרש את התסמינים הפיזיולוגיים כסימן להתקף לב או לבעיה אחרת ופרשנות שגויה שכזו יכולה להוסיף לחוויית החרדה והפאניקה. 

על מנת להבין טוב יותר כיצד להתמודד, אני מציעה לך לקרוא עוד על חרדה/התקפי חרדה (מצורף לינק למעלה) וכן על שיטות הטיפול. הטיפול הנפשי בחרדה, בהנחה שזו הבעיה המרכזית ואין עוד בעיות רגשיות שדורשות מענה, הינו יחסית ממוקד וקצר מועד. תוכלי לקרוא בהרחבה עוד על טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) שהינו הטיפול המרכזי לחרדה. 

בהנחה שהתופעה לא תעבור מעצמה בקרוב, אני ממליצה לך בכל זאת לגשת לקבלת טיפול שכן המצב עלול להחמיר בהיעדר עזרה טיפולית מקצועית. 

בהצלחה,

יעל 

שלום טל,

אני מבינה מדבריך שיש רצון מצדך שבעלך יישן עם בנו אצלך בבית ושבנו מתקשה להסתגל לסביבה החדשה. הסיבות לחוסר הרצון של בנו לישון אצלך יכולות להיות שונות ומגוונות, ולכן קשה לי לתת ״עצה״ או פתרון. אני מציעה לכם לנסות לדבר איתו ולעזור לו לבטא את הקושי שיש לו בלינה אצלך בבית, מתוך עמדה סבלנית ופתוחה וכן מכבדת לרצונו. אני מניחה שגם הוא עובר התמודדות משלו עם הפרידה של הוריו והכניסה של אביו לקשר שני ועל כן מומלץ לאפשר לו זמן להסתגלות. אם שיח עמו בנושא לא יניב פרי תוכלו להמשיך להתייעצות עם גורם טיפולי, על האופנים בהם תוכלו לעזור לילדכם להסתגל למצב החדש. 

בהצלחה,

יעל 

תוכלי למצוא כאן רשימה של מטפלים זוגיים להתייעצות או טיפול

שלום שרון.

אני מבינה את החרדה וחוסר השקט לגבי העתיד, ושמחה לשמוע שאת מטופלת סביב נושאים אלו. לצערי, אני לא חושבת שיש דרך "לחסום" מחשבות מאיימות- אין דרך להעלים תחושות ורגשות- אך באמצעות הטיפול אפשר לחשוב כיצד להתמודד איתן טוב יותר וכיצד להפוך את החששות למניע לפעולה (למשל, לבדוק איך להפוך עצמאית יותר או לבחון אופציות דיור נוספות) ולא רק לחרדה. במקביל, אני מציעה ללמוד טכניקות מיינדפולנס, נשימות והרגעה עצמית אשר יסייעו לך להרגיע באופן נקודתי מחשבות שליליות אשר מלוות בתחושת חרדה.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות וטיפול

שלום יעל.

ראשית, אני מציעה להמשיך ולהתייעץ עם הרופאה המטפלת בנוגע להשפעות השינוי התרופתי. 

במקביל, מציעה להתייחס לתקופה זו כאל תקופה רגישה יותר בה את זקוקה ליותר "ריפוד" ועטיפה בחיי היום יום: נסי לשתף את הקרובים לך במצב ולבקש את תמיכתם, להרבות בפעילות ספורטיבית ולהוסיף פעילויות מהנות ונעימות לחייך (הרצאה, סרט, מפגש חברתי). לטווח הרחוק, ממליצה להיעזר בספרי פסיכולוגיה חיובית וטכניקות מיינדפולנס אשר משפרות את היכולת לשאת רגשות שליליים.

ליטל

שלום לך.

שכחה של מטפל עשויה לנבוע ממגוון גורמים- החל מאי הבנה, דרך גורם הקשור במטפל עצמו ועד לגורמים הנוגעים לקשר המטפל-מטופל ודינמיקות המשחזרות ומתבטאות בו (למשל, מטופל שגדל לאורך חייו בתחושה של היעדר אכפתיות כלפיו, ודינמיקה זו באה לידי ביטוי בקשר הטיפולי). בהתאם, התבוננות משותפת בגורמים לכשל יכולה להיות משמעותית ביותר הן מבחינת אפשרותו של המטפל לקחת אחריות על טעות שלו והן מבחינת האפשרות להתבונן ולהקנות משמעות לאירוע באופן שיקדם את הבנת נפשו ודפוסי יחסיו של המטופל. לאור זאת, למרות הקושי הכרוך בכך, אני ממליצה בחום להעלות את הנושא מול המטפלת. מנסיוני, התבוננות כנה ופתוחה באירועים המתרחשים בקשר הטיפולי יכולה להיות מקדמת ותורמת לקשר ולתהליך הטיפולי.

ליטל

שלום רועי.

אני מבינה את כאב הפרידה ואת הקושי לעבור לטיפול אחר. לצד זאת, אני חוששת שקשה לי להגיב עניינית לטענותיך מאחר ואני מבינה שקרה דבר מה דרמטי ומשמעותי שהביא לסיום הטיפול באופן זה.

לאור זאת, נשמע שעומדות בפניך שתי אפשרויות- להמשיך להילחם בהחלטה שהתקבלה ע"י המטפל, או להשלים איתה ולאפשר לעצמך תהליך של אבל על מה שהיה ועל משמעות האירוע עבורך. כפי שכתבתי לך בעבר, אני חושבת שקל ומשקם יותר לקיים תהליך כזה של אבל בטיפול חדש שילווה אותך, אבל אני מבינה גם את הקושי ללכת בכיוון זה ולכן יכולה רק לקוות שעם הזמן תוכל לאפשר לעצמך לפנות לטיפול נוסף שאולי יסייע בעיבוד האירועים ובשיקום האמון והכאב.

ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של מטפלים שאיתם תוכל לנסות דרך טיפולית חדשה

שלום דודו,

איני מעורה בפרטי מצבך ועל כן יהיה לי קשה להמליץ על השתתפות במחקר ספציפי. אם יש תחום מחקר מסוים ששמעת עליו תוכל לנסות ולחפש מידע בנושא (לדוגמא, כרגע מתקיימים מחקרים על טיפול בטראומה באמצעות אקסטזי). אולי גם תוכל להתייעץ עם המטפל שלך ולבדוק האם הוא מכיר מחקר שכזה. עוד אפשרות היא לפנות לארגונים שמטפלים בפוסט טראומה, אולי שם תוכל לקבל עוד מידע על מחקרים עכשוויים. 

בהצלחה,

יעל 

שלום דניאל,

מחקרים מראים כי הפרעות אכילה בהחלט מושפעות מהדינמיקה המשפחתית, וכמובן משפיעות עליה בהתאם. השאלות שאת שואלת הן חשובות, שכן על אף ההתנגדות לטיפול אסור לוותר וחשוב למצוא דרך לעזור לאחותך לקבל עזרה. לעתים קרובות אנשים הסובלים מהפרעות אכילה מתנגדים לקבלת עזרה ואף מתכחשים לבעיה. מצב זה יכול לגרום למתח רב בקרב בני משפחה מודאגים. לצד זאת, יש חשיבות גדולה מאוד למחשבה מעמיקה על האופנים בהם ניתן לעזור לבן המשפחה החולה לקבל עזרה, בייחוד אם קיימת התנגדות. 

אני ממליצה לך לא לוותר, לקרוא חומר על הפרעות אכילה ועל האופנים בהם בני משפחה יכולים להיות מעורבים בטיפול. נמצא כי טיפול משפחתי תורם מאוד לטיפול בהפרעות אכילה, לפעמים אפילו יותר מטיפול פרטני. טיפול משפחתי סביב הפרעות אכילה אף מציע תמיכה להורים והאחים אשר מתמודדים עם תקופה קשה עמוסה בקושי רגשי אשר לא פעם מוזנח לאור המיקוד הרב בנער/ה בעל הפרעת האכילה. השילוב בין מרכיבים אלו הוא שמביא בסופו של דבר הן להקלה בסימפטומים של הפרעת האכילה והן ל"חיסון" המערכת המשפחתית מהתפתחותם של קשיים נוספים.

במידה ואחותך מתנגדת לקבלת עזרה, תוכלו לפנות לאיש טיפול המתמחה בתחום (אפשרי גם דרך מרפאות המתמחות בהפרעות אכילה) על מנת להתייעץ כיצד ניתן לגייס את אחותך לקבלת עזרה.

בהצלחה,

יעל 

שלום אלון.

המצב שאתה מתאר נקרא תגובה טיפולית שלילית- מצב בו הטיפול מחמיר את מצב המטופל. זהו מצב נדיר יחסית, מאחר ורב המטופלים נתרמים מפסיכותרפיה או לכל הפחות לא ניזוקים ממנה, אך ישנם מקרים נדירים בהם  הטיפול מביא להחמרת המצב הנפשי. חשוב להבחין בין מצב זה לבין מצב של רגרסיה בטיפול- מצב בו ישנה נסיגה במצב הנפשי לתקופה מסוימת אשר מאפשרת עיבוד של תכנים ואזורים נפשיים עמוקים ומכאיבים במיוחד. במצב זה, בניגוד לתגובה הטיפולית השלילית, מתקיים דפוס של מעין "ירידה לצורך עלייה". 

ליטל

שלום אראל.

החוסר בתחושת חיות ובקשרים קרובים ומספקים הוא אכן חוויה מכאיבה, אשר כפי שאתה מתאר בעצמך יכולה להניע למקומות הרסניים. במרבית המקרים, תחושות מסוג זה אינן מופיעות רק בגלל נסיבות חיצוניות אלא גם עקב גורמים רגשיים שברובם אינם מודעים לאדם עצמו. בהתאם, אני מציעה שתפנה לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק את מקור התחושות, ולסייע לך לפעול באופן שיקדם אותן הן ברמה האישית והן ברמה החברתית.

בינתיים, מציעה לבסס שגרה יומית של עבודה/לימודים/ספורט אשר אמנם לא תהווה תחליף לקשרים משמעותיים, אך תמלא את יומך ותצמצם את השקיעה בתחושות המכאיבות שמלוות אותך.

ליטל

שלום נתן,

שינויים במצב הרוח יכולים להיגרם מגורמים שונים ולא בהכרח מעידים על הפרעה דו-קוטבית/מאניה דיפרסיה (מצורף לינק). מרבית האנשים חווים תקופות מאושרות יותר ופחות ונבדלים זה מזה בעוצמות רגשותיהם במהלך תקופות אלו. בדומה, הסובלים מהפרעה דו-קוטבית חשופים לטווח רגשות חיוביים ושליליים, אך עוצמת רגשותיהם קיצונית בצורה הפוגעת בתפקודם והם חווים תנודתיות במצב הרוח אשר אינה מושפעת מאירועים חיצוניים. ההתמודדות המורכבת עם מצבי הרוח העוצמתיים מביאה להתנהגויות קיצוניות אשר עשויות להביא לפגיעה בקריירה, לקושי ביצירת יחסים יציבים ולגירושין, לפגיעה כלכלית עקב חוסר שיפוט ובזבוז כספים, לשימוש לרעה באלכוהול וסמים ולהתאבדויות (עד 15% מהלוקים בהפרעה).

שינויים במצב הרוח יכולים להיות מוסברים בין השאר גם על ידי הפרעה ׳קלה׳ יותר לדוגמת ציקלותימיה, כאשר אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעה ציקלותימית מאופיינים בשינויים משמעותיים במצב הרוח וחווים עליות וירידות, בדומה לוריאציה של הפרעה דו-קוטבית (מאניה דפרסיה) אך בעוצמה מתונה יותר.

אני ממליצה לך להימנע מאבחון עצמי שיכול לגרות לטעויות, ולגשת לאיש טיפול שמוסמך לבצע אבחנה שכזו באופן מקצועי, כגון פסיכולוג קליני, או פסיכיאטר ולבקש אבחנה ברורה. אתה יכול לפנות לטיפול באופן פרטי  (ניתן לחפש מטפלים דרך האתר לפי תחומי עיסוק ואיזור מגורים) או דרך קופת החולים/מרפאה לבריאות הנפש (על ידי הפנייה מרופא המשפחה). לאחר האבחון, תוכל לקבל המלצות לטיפול הנפשי המתאים לך, בהתאם למצבך הספציפי. באופן כללי, טיפול בהפרעה דו-קוטבית מתמקד לרוב בטיפול תרופתי התורם לייצוב מצב הרוח, וכן באמצעות פסיכותרפיה, או באמצעות שילוב ביניהם.

בהצלחה,

יעל 

שלום אורית,

את מתארת קשיי תקשורת ותחושת ריחוק בינך ובין בן זוגך. קשיים מסוג זה הינם נפוצים ביותר, גם בתוך קשרים זוגיים טובים. תחזוק של זוגיות ארוכת שנים ושל תקשורת פתוחה בין בני הזוג הינה משימה מורכבת שדורשת עבודה קשה שצריך להשקיע בה, ולעתים קרובות יש צורך בעזרה חיצונית על מנת להבין את הקשיים ואת מקורם וכן על מנת לתמוך בשיח פתוח ובתקשורת מוצלחת. מצב מתמשך של נתק תקשורתי יכול לגרום לפגיעה משמעותית באיכות החיים של שני בני הזוג ועלול להדרדר עם הזמן, ועל כן לא מומלץ להתעלם מקשיים שכאלו ולפנות לעזרה בהקדם. 

בפנייה לעזרה זוגית אין כל בושה, להיפך, פנייה לעזרה שכזו יכולה להיעשות גם במצבים בהם עדיין לא נוצר קושי, כאשר שני בני הזוג מבינים שעל מנת להצליח לתחזק תקשורת טובה לאורך זמן יש צורך במסגרת שתומכת בכך. טיפול זוגי בהחלט יכול להיות מסגרת טובה על מנת לעבוד על קשיי תקשורת בזוגיות.

אני ממליצה לך קודם כל לשתף את בן זוגך בחוויית הנתק וחוסר התקשורת שאת חווה. בהנחה שהוא מסכים שיש בעיה ומעוניין גם הוא לקבל עזרה, תוכלו לחפש ביחד מטפל/ת מתאימים (דרך האתר שלנו תוכלי לחפש מטפלים זוגיים לפי איזור מגורים). תוכלו לחשוב ביחד על המטפל/ת שלדעתכם תוכלו להרגיש עמו בנוח וכך להתחיל בחיפוש. לפעמים יש צורך במספר ניסיונות עד שמרגישים שנמצא המטפל/ת המתאים/ה. בנוסף, הייתי ממליצה לך לשתף חברות/קולגות/בני משפחה אחרים שאת מרגישה עימם בנוח. אני בטוחה שתופתעי לגלות שאת ממש לא לבד בסירה הזו, ואולי אף תוכלי לקבל המלצות ממקור ראשון למטפל/ת טובים באיזור מגוריך. 

לגבי איך לתקן, צריך קודם כל להבין יותר לעומק את הקושי, וזה יכול להיעשות כמובן ביחד עם המטפל/ת המתאימים. בלינק זה תוכלי לקרוא עוד על ההחלטה לפנות לטיפול זוגי ועל המלצות לבחירת מטפל/ת.

בהצלחה,

יעל 

שלום לירון,

אוטיזם, או במילים יותר מדויקות, תסמונת הקשת האוטיסטית (ASD), הוא שם כולל לקבוצת הפרעות התפתחותיות מולדות המביאות לפגיעה בתפקודו הרגשי, ההתנהגותי, החברתי, התקשורתי והשפתי של הלוקים בהן. קיימת שונות רבה בדרגות החומרה של מצבי אוטיזם שונים ובאופן בו הסימפטומים באים לידי ביטוי ובהתאם, אבחון אוטיזם הוא תהליך קריטי לבניית תכנית הטיפול המתאימה ביותר לילד. פנייה מוקדמת אל אבחון אוטיזם נחשבת גם היא למשמעותית ביותר, מאחר ומחקרים מצביעים על כך שאיתור וטיפול מוקדמים במצבי אוטיזם מביאים לתוצאות טובות יותר ביחס למצבים בהם תהליכי האבחון והטיפול מתחילים בגיל מאוחר יותר. את מוזמנת להרחיב ולקרוא עוד על אוטיזם ועל אופן האבחון בלינקים שצירפתי מעלה. 

אבחון אוטיזם יכול להתבצע על ידי פסיכיאטר המומחה לטיפול בילדים ונוער, נוירולוג מומחה בתחום של התפתחות הילד או רופא ילדים התפתחותי בעל ניסיון של שלוש שנים ומעלה בתחום של התפתחות הילד. בנוסף לבדיקה הרפואית, אבחון אוטיזם כולל אבחון פסיכולוגי מקיף אשר יתבצע בדרך כלל על ידי פסיכולוגיים התפתחותיים או שיקומיים אשר הוכשרו באופן ספציפי לביצוע תהליכי אבחון אוטיזם. גם פסיכולוגים חינוכיים וקליניים רשאים לבצע אבחון אוטיזם, אם זכו להכשרה ספציפית ומספקת בתחום של אוטיזם והתפתחות הילד.

ילדים על הספקטרום האוטיסטי שונים זה מזה באופן משמעותי ביכולותיהם, קשייהם וצרכיהם ובהתאם, אין המלצה חד משמעית על תוכנית טיפולית ספיציפית. ריבוי שיטות הטיפול והשונות בין הילדים מצביע על הצורך באבחון מקיף ויסודי אשר באמצעותו ניתן יהיה לבנות תוכנית טיפולית המתאימה לצרכי הילד. תוכנית זו נקבעת על בסיס מאפייניו הספיציפיים של הילד והעדפותיהם ויכולותיהם של בני המשפחה.

אני מציעה לך לפנות לרופא המשפחה על מנת לקבל הפנייה (טופס 17) לאבחון במרפאה להתפתחות הילד, או כמובן לפנות באופן פרטי בהקדם. במידה והאבחון יראה שאכן בנך סובל מאוטיזם, תוכלי לקבל המלצה לטיפול המתאים עבורו על ידי המרפאה בה יתקיים האבחון. 

בהצלחה,

יעל