פורום פסיכולוגיה

שלום ליטל.
קודם כל תודה על הכל, באמת!
לא יודעת מה הייתי עושה בלי הפורום הזה...
רציתי לשאול מה עושים במקרה של בושה גדולה מהמטפלת?
והאם זה תקין?
אסביר אולי קצת יותר: אפשר לומר שהרגש היחיד שיש לי כלפי המטפלת שלי הוא בושה.
אין לי שום פנטזיות כלפיה, רק בושה וכלימה.
אני מרגישה מולה חשופה, כמעט כמו שאדם יושב עירום למול רופא.
אני מתביישת מכל כולי: מהאישיות, מהמראה, מהלבוש, מההתנהלות, משפת הגוף.
יש לי חרדה קבועה שאולי היא נגעלת ממני, שאולי יש בי דבר שדוחה אותה.
כשאני נזכרת בתכנים שעלו בטיפול והגבתי עליהם בצורה ספונטנית, לא אצורה אלא יותר אמוציונלית, אני מתביישת, מרגישה רצון כמעט פיזי להחביא את הפנים, להיעלם.
חשוב לציין שבתחילה היה בינינו קשר עין, וכיום, כבר חודשים ארוכים שלרוב אין שום קשר עין במשך כל הפגישה.
יש לי חרדה כ"כ גדולה ובושה מעצמי כלפיה, עד כדי כך שבזמן מחזור למשל, אדאג ואפחד שמא ואולי תכתים טיפת דם את הספה, ולפני שאצא אבדוק שהכל נקי ובסדר, אני מקפידה לשמור ממנה מרחק פיזי גדול מאוד, בעיקר כי אני פוחדת שאולי יש לי ריח מהפה ואני לא יודעת, ואם היא בסוף הפגישה תשאל שאלה כשאני קרובה אליה קצת יותר (כי אנחנו הולכות לכיוון היציאה וממילא המרחק מצטמצם), אז אענה בלית ברירה ואח"כ אפחד ואחשוש שמא היא נגעלה ממני כי אולי...
מה דעתך?

לגברת ליטל שלום רב,

פרטים בסיסיים במידה והם עוזרים - אני בחורה בת 27, סטודנטית.

אשמח לשאול ברשותך בבקשה שאלה לגבי התנהגות מסויימת שהולכת ומתמשכת אצלי מאחר וקשה לי להבין כיצד "לתייג" את ההתנהגות - כמו למשל, האם זה צורה מסויימת של OCD או שמה דבר אחר לחלוטין (אשמח לשמוע את כל העולה על דעתך)...

מזה הרבה זמן, כבר לדעתי משהו כמו לפחות 1.5 שנה - יש לי התנהגות מסויימת ששמתי לב כרגע שרק הולך ומחמיר עם הזמן. ההתנהגות מאופיינת בעיקר במחשבות טורדניות מסויימות ובסיסיות ומלווה בהתנהגות פשוטה ולא מורכבת למדי, על מנת "להרגיע" רגשות אלו.

בכל דבר (כמעט!) שאני עושה, אני מלווה בתחושה של חוסר ביטחון כל כך חמור שאני מרגישה שאני "מפספסת משהו" ושאני צריכה "לבדוק בשנית" כל דבר קטן כדי לראות אם בכלל עשיתי אותו - למרות שבאופן מודע ולוגי, אני לגמרי יודעת שעשיתי אותו ושאין צורך להרגיש כל כך חוסר ביטחון של כזה; בעיקר לא להרגיש שאני חייבת לבדוק את עצמי כל הזמן. משמע, לדעתי קיימת המחשבות הטורדניות מאחר ומחשבות כאלו כל הזמן מתקיימות - "צריכה לבדוק שוב, בטח מפספסת משהו, לא בטוחה שעשיתי"...

דוגמאות מאוד פשוטות מהיום יום כוללות מצבים כאלו לדוגמה - לסיים שיעור ואחרי שאני אוספת את כל הדברים שלי, אני מרגישה רגש שדחוף אותי "לבדוק שוב שהכל באמת אסוף" למרות שאני יודעת שאני אחת שדווקא כן שמה לב לעשות דברים בקפידות ביחס לזה ושרוב הסיכויים שדווקא לא פספסתי דבר...
זה מגיע למצב שלמרות שאני יודעת שרוב הסיכויים שאספתי את הכל - אני עדיין מרגישה דחף אז אפילו לחזור לכיתה (!!) ולבדוק שוב שכל השולחן שלי בעצם ריק ושלא פספסתי כלום. ברוב המקרים, אני אפילו חוזרת לכיתה על מנת להביט "שכן אספתי הכל ושלא פספסתי כלום" למרות שאני יודעת שלא אמצע דבר על השולחן או בסביבה. כלומר, במקום מסוים זאת התנהגות מיותרת שנשענת על רגשות של חוסר ביטחון.

דוגמה נוספת מהיום יום הוא למשל שאני מניחה את המשקפיים במקום רגיל ומוכר ולמרות שראיתי את עצמי עושה זאת, אני מרגישה צורך לחזור ולבדוק שזה "אכן שמה" ואפילו צריכה "לגעת" בהם כדי לחוש זאת - מרגישה שכל זה גם נשען על מין חוסר ביטחון אז. אפילו אם אני מכריחה את עצמי לא לעשות זאת ו-"לסמוך על עצמי" - עדיין מלווה אותי תחושות אלו.

אם הייתי חייבת לסכם, התחושות מגיעים ממקום של חוסר ביטחון כל כך עמוק ואז והמחשבות הטורדניות נעים בין "בטח פספסתי משהו" ל-"אני חייבת לבדוק בשנית" וההתנהגות פשוטה ברמה כזאת שאני פשוט עושה או בודקת כל דבר כמה פעמים על מנת להרגיע את עצמי...למרות שאני יודעת על עצמי שרוב הסיכויים שדווקא לא פספסתי משהו בהכרח.

הסיבה שכל זה מטריד אותי הינו בגלל ששמתי לב כרגע שזה רק הולך ומחמיר - כאילו ברמה כזאת שכל דבר שאני עושה (כמעט) מלווה בחוסר ביטחון ודחף אז לבדוק את הדברים שוב ושוב. אינני יכולה לדמיין לעצמי שזה בריא לחוש ככה אחרת כל דבר שאני יעשה - יוטל בספק ושום דבר שאני עושה לא ירגיש בהכרח מקורקע.

אני חייבת לציין שביום יום אני דווקא בחורה שאיננה מרגישה בהכרח חוסר ביטחון באינטראקציות החברתיות שלי ושאני יודעת לעמוד על שלי כשהדבר קורא לכך. כלומר, ביום יום אינני מרגישה חוסר ביטחון עד כדי כך כפי שמתואר במידה ואני צריכה ליצור קשר, לשוחח או להיות באינטראקציה עם האחר - אבל ברמה הבין אישית, ממש רק עם עצמי, ההתנהגות הזאת יוצאת לידי ביטוי. כמו כן, כמו כל אחד, גם אני כמובן חסה (באופן כללי) חוסר ביטחון לפעמים אבל לדעתי כל התחושות והמקרים שתיארתי קצת מוגזמים ביחס לאישיות שלי ולאיפה שאני נמצאת בחיי (לדעתי כשהייתי יותר צעירה פחות ידעתי לעמוד על שלי, ולהרגיש ביטחון ברמה החברתית).

אם זה עוזר, אני סובלת מדיכאון ואובדנות והייתי בטיפול דינמי ארוך טווח - כרגע אינני נמצאת בטיפול וברצוני לחזור יום אחד לחדר הטיפולים אך ביחס למצב הזה - אינני יודעת אפילו היכן זה "נופל" מבחינת הכל (האם זה OCD מסויים או כל דבר אחר) וזה מפחיד אותי כי אף פעם לא חשתי ככה, ברמה כזאת.

אני רוצה ברשותך גם לציין שיש לי פוביה מחיידקים וזה מלווה בשטיפת ידיים מרובה כלומר התנהגות כזאת שגם מלווה ברגשות טורדניות - לדעתי זה OCD ומהסיבה הזאת אני מרגישה שאולי כל מה שתיארתי למעלה הם גם סוג של OCD אך אינני יודעת אם זה בכלל נכון או שבכלל מדבר על משהו אחר לחלוטין (מבחינה רגשית מזכיר לי OCD אך יתכן שאני כמובן טועה).


אשמח לשמוע את דעתך המקצועית!
בתודה רבה מראש על סבלנותך, ותגובתך המקצועית והמסורה.
3>

ליאור, תנסה ללכת לבתי חב"ד במקומות שאתה נמצא וכך תכיר המון ישראלים.
יש גם קבוצות פייסבוק שבא תוכל לרשום שאתה מחפש שותפים לטיול ויש המון אנשים במצבך שרוצים לטייל עם ישראלים.
בנוסף יש גם את ההוסטלים של הישראלים והם ידועים יותר.
מקווה שתמשיך להנות ממש מהטיול ולחוות חוויות מדהימות :)

שלום,
מעבר לעיניין של התאמת תרופות שלפסיכיאטר יש יתרון כמובן,
האם כל מה שפסיכיאטר עושה בשיחות פסיכולוג גם עושה?
או שלמישהו יש יתרון/חיסרון אחד ביחס לשני?
בטיפול בשיחות.


למשל במקרה של הפרעות נפשיות קשות- סכיזופרניה או מאניה דפרסיה

תודה.

שלום,
סיימתי תואר ונסעתי לפני כשבוע לדרום אמריקה ל"טיול הגדול" לבד. כעיקרון אין לי בעיה עם ה"לבד" בישראל, אבל כאן הלבד הזה מפריע לי, ואני לא מצליח להנות ממש.
עדיין לא פגשתי ישראלים, ועברתי כבר כמה ערים. חסר לי החספוס הישראלי, קצת עברית, מישהו לדבר איתו וליצור חוויות... לא משהו שחשבתי שכל כך יחסר לי, אבל מסתבר שכן :)
בנתיים אני מטייל ועושה דברים לבד, לעיתים עם מוצ'ילרים אחרים, אירופאים בעיקר. אבל אני לא באמת נהנה, וכל הזמן חושב על היעד הבא ומקווה ששם באמת אחווה את מה שחשבתי שאחווה בטיול הזה.
אני מנסה להיפתח, לשכוח מהבית אבל זה לא ממש מצליח. חייב לציין שאין לי בעיות כלכליות או פרטיות שמחכות לי כשאחזור, ומובטחת לי עבודה. עדיין, משהו מעיב עלי.
אשמח לקבל עצות, כלשהן.. תודה :)

הכאב שלך ממש כואב לי ונוגע בי מאוד עמוק.
ואני מקווה שתצליח למצוא את הטוב שבך שוודאי קיים, ואת הכוח והעוצמה שלך, שאולי מסתתרים מעיניך כעת בגלל הפרשי הגובה.
תדע שיש לפחות אדם אחד בעולם שכואב עד העומק את הכאב שלך.
ומקווה בשבילך ובשבילי, שבקרוב ממש יהיה טוב יותר.

היי, קוראים לי ירדן, אני בן 18 ואני 1.65. יש לי אחות בת 14 והיא קיבלה את הגנים של אבא ככה שהיא כבר 1.82 (אבא שלי 1.90 ואמא 1.64). מאז שאחותי נהייתה גבוהה ממני היא פשוט כל הזמן צוחקת עליי על זה. היא גם ממש חזקה כי היא מתאמנת בכדורעף ואני פחות ככה שאני תמיד מרגיש בנחיתות לידה והיא מנצלת את זה. היא עשתה צילום כף יד והיא תהיה בערך בגובה של אבא שלי אם לא יותר ואני כבר בטוח לא אגבה, איך להתמודד עם זה שאני לא מגיע לאחותי הקטנה לחזה במשך שאר החיים????

היי ליטל.אני עייפה.גם בגוף וגם בנפש.
הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להתחבא מתחת לשמיכה ולהיעלם.לישון ולא להיות.
קראתי שאשתו של ערן צור (זמר שאהוב עליי) שנפטרה לפני כמה חודשים למעשה התאבדה. כל פעם שאני שומעת על מישהו שהתאבד אני מרגישה סוג של קינאה.מין הוכחה כזו שזה מה שצריך לעשות שהנה הוא/היא הצליחו לעשות את מה שצריך.הם ידעו את האמת וניצחו את הפחד.
אמא של חברת ילדות קרובה שלי נפטרה השבוע ממחלה,הייתה רק בת 68 וסבלה נורא.במהלך השבעה הסתבר שאמא של חברה נוספת שהייתה חולה בסרטן נכנסה להוספיס.אלה אמהות שהכרתי מילדות.בתים שגדלתי בהם.
זה מה שהחיים צופנים.אז בשביל מה אני נלחמת..
הכל סתם.
חבל שנולדתי.

מקווה שאצליח לנסח את שאלתי. בעבר הייתי מספר פעמים בטיפול ותמיד הגעתי מרוסקת והצלחתי להתרומם בתוך הטיפול, אך לרוב לא הצלחתי לעשות עבודה מעמיקה.
כיום אני נמצאת בטיפול כחצי שנה, הרגשתי שהצלחתי להרים את עצמי ממצב של דיכאון, למצב רגוע וטוב יותר. אך שוב אני מרגישה שהטיפול נתקע. שיש לי המון מנגנוני הגנה שהמטפלת לא מצליחה לחשוף. כאלה שמונעים ממני להתקדם בתהליך הטיפול. כתהליך מקביל גם בחיי אני מתקשה לעשות קשרים זוגיים, להעמיק קשרים עם הקרובים אלי.
העבודה שהיא לא מצליחה לראות את מנגנוני ההגנה, מותירה אותי בתחושת חוסר ביטחון וחוזר ניראות שמוכרת לי מהילדות. גם אני מתקשה לזהות את "ההסתרות" שלי.
פתאום אני לא בטוחה שהיא המטפלת המתאימה לי, אני תוהה האם היא מקצועית מספיק, האם לטיפול הזה יש סיכוי.
בטיפול האחרון הבעתי כעס ותסכול כלפי הטיפול וכלפי עצמי. שיתפתי בתחושות שלי, אך זה רק הגביר לי את תחושת חוסר הניראות.
מה אני מפספסת? האם נכון להישאר באותה מסגרת טיפולית?

שלום, בן זוגי בן 35
היה נשוי בעבר כמה חודשים והתגרש. לא עבר יותר מדי נשים. אנחנו קרובים מאוד ופיתחנו חברות מאוד קרובה. הוא אומר שמכולן אני היחידה שהוא אוהב מאוד ואכפת לו ממנה והוא אוהב כמו שהוא אוהב את עצמו.
אבל, כל פעם שהוא מתחייב אליי הוא מתחרט
עכשיו נניח נשב הוא יגיד לי שהוא חושב שזה זה ואז יום למחרת או כמה שעות אחרי זה הוא שוקע במחשבות, מרוחק לא מתפקד טוב בעבודה, עצוב מאוד קשה לו עד הרגע שאנחנו מנהלים שיחה הוא מסביר שזה חא זה שמשהו בו "לא יכול להתכחש חזה" שזה לא זה והוא לא רוצה לפגוע בי ואנחנו נשארים מאוד קרובים אבל לא מוגדרים.
מהצד שלו הוא יקנה לי ויעשה לי והכל אבל אם אעשה משהו אחד קטן כלפיו הוא קופא וכועס ואומר שזה לא מותאם כדי להסביר הוא יקנה לי משהו ב5 אלף שקל ואם אקנה לו אפילו גלידה הוא ילחץ
בנוסף הוא גם אומר שפעם הוא מאוד נמשך אליי כדי לשכב איתי ולגעת בי מינית ופעם אני פשוט מאוד מתוקה וזה לא איזה יצר מיני שסוחף אותו וזה מבלבל אותו כי אני לא תמיד אישה בעיניו ויש בי משהו מתוק וילדי.
אם זה רלוונטי אז אציין שהוא היה חרדי תקופה (לא מבית) ואז חזר בשאלה לחלוטין ואז אירי כמה שנים חזר לשים כיפה
בנוסף הוא היה בצוות הרופאי בצבא ושירת בשטחים. שביררתי לגבי הנשיאוין שלו היא הסבירה לי שהיו לו "מצבי רוח" וחוסר בטחון ופעם הוא היה שמח ופעם לא ופעם רוצה ופעם לא ומשהו בו לא היה יציב.
לי הוא אמר שהוא חווה גם אותה בצורות משתנות.

בהיבטים שונים משלי אבל גם אותה הוא חווה ככה.
מהזה יכול להיות?

פתאום אני חושבת - חוששת שלמטפלת שלי יש חרדת נטישה קיצונית.
כל פעם שאני מעיזה להעלות שאלה שאולי יש סיכוי שמתפרשת כהתלבטות שלי לגבי יעילות הטיפול, היא קופצת! מתגוננת, תוקפת, לא מסוגלת להתמודד עם זה.
שמתי לב לזה כבר בהתחלה, אחרי חודש של טיפול, התייעצתי איתה לגבי טיפול בCBT בעקבות חרדה קשה שהייתה לי, והיא התפוצצה כפשוטו! הייתי בהלם מהתגובה, ומאז ניסיתי אותה בעניין מס' פעמים, ושמתי לב שהיא לא מסוגלת להתמודד עם נטישה שלי באמצע טיפול.
כל פעם היא מאיימת, או מתחמקת מתשובות ישירות (לדוג': לא רצתה לענות לי ממה בדיוק אני סובלת, כדי שלא אבדוק עוד שיטות טיפול).
היא גם מדגישה כל הזמן שרק היא האדם המתאים לטפל בי, ושאף מטפלת לא תוכל להתמודד איתי.
ואני מרגישה בכף הקלע- מצד אחד רוצה לעזוב מצד שני היא מפחידה אותי, מצד שלישי היא עשתה לי כזה שחזור טראומתי של הטראומה שאני רק מחכה שתתקן כבר את כל הבלגן הזה, שתרפא אותי מהפצעים שהיא חפרה בי.
ומצד רביעי- אני מרחמת עליה, כל כך קשה לה איתי, כך פתאום לעזוב אותה עכשיו?
אמרת לי שרק אני יכולה לדעת, אבל אני כל כך מבולבלת ומותשת.
אין מי שיכול להחליט במקומי?

שלום ליטל
רציתי להודות לך על ההסכמה להשתמש ב"קול" שלך בטיפול שלי.
כבר ניסיתי מס' פעמים לדבר עם המטפלת על הכאב שהיא גורמת לי בחיבור בין טיפוס האישיות (הרגשית, התלותית והקיצונית- כדבריה, אני מתביישת לכתוב, אך כך היא אמרה, שזו אני) לבין הפגיעה הטראומטית שנגרמה לי מההתעללות הממושכת שנחשפתי אליה בילדותי.
אך כל פעם התביישתי בכלל על שאני מעזה להתדיין על הנושא, והפעם, בזכותך, אחרי שנה של סבל, היה לי כוח לומר לה בצורה מפורשת: "את פוצעת אותי, אני מרגישה כשאת אומרת את זה כאילו שאת עושה לי כוויה, את קורעת לי את הלב"
רק שאני פוחדת שאולי הגזמתי בכך שביטאתי לה מה באמת אני מרגישה?
אולי הייתי צריכה לעדן יותר? שיהיה לה קל יותר לקבל את הדברים?
וגם, אני עדיין מתביישת ופוחדת ממנה.
אני לא מצליחה לדמיין את עצמי אומרת לה דברים קשים בלי שבתוכי אחשוב:"בטח עכשיו היא חושבת, איזו קיצונית! הגזימה המטופלת הזאת!"
למשל, בתקופה מאוד קשה שעברתי, היו לי מחשבות דמיוניות להרוג את הפוגע, להכניס לו איזה קוטל חרקים לאוכל שימות.
או שפעם אחת מרוב ייאוש לקחתי 8 כדורי אקמול בבת אחת, לא רציתי למות, אבל רציתי שיקרה לי משהו שאוכל להתפטר מהסבל ולקבל תמיכה שלא היתה לי משום כיוון בעולם.
איך אומר לה דברים קיצוניים שכאלו שאני מעידה על עצמי שהגעתי אליהם רק מתוך סבל ומצוקה, כשאני פוחדת מהתגובה המרסקת שלה?

כולם רק עושים את העבודה שלהם השופט המשטרה הפסיכולוגית בסוף אני אשאר זה שיתמודד עם מה שיקרה
לא יודע בכלל אם אני רוצה להיות חלק מהעולם הזה, כאילו כולם כבר מתקדמים במשחק ואני מצטרף כבר כשלא נשאר שום חלק מהעוגה, אין דבר כזה לבדוק גבולות תוך שנייה מזמינים עליי משטרה אף אחד לא שם זין על החיים שלי, זהו אני מבוגר אין עם מי לדבר,
אני לא מבוגר אבל זה מה שאומרים, כזה אין רגשות בלומר אתה מבוגר בגלל זה אמרתי את זה, כי גיל זה מספר וזה לא משנה מה אני חושב על זה

גם אם אני חוזר אני יהיה בתחתית של התחתית, עכשיו עוד אני הורג את עצמי אבל יכול לעשות הכל כמו כולם, בסדר אחר כך אני יושב בבית ונחנק אבל אני כל יכול מול כולם ככה חלקם חושבים אולי

אם אני "עצמי" מה שנקרא אני לא מסוגל לעבוד בשום עבודה שדורשת אמפטיה, כבר חצי מהעבודות הלכו, ושום עבודה שדורשת הרבה פקודות, זתומרת רק אם העבודה ברורה (עד כדי רמה רובוטית שאני לא צריך לחשוב) ואין תקשורת עם ההנהלה אני מסתדר וגם זה לא בדיוק נכון
ויש את היתרונות שאף אחד לא מכיר אותי אני יכול להשתמש בדירה למטרות לא חוקיות ולהפסיק לדאוג לעתיד, בימים אלו אני כל חודש מוצא עבודה רק עבור אותו חודש

האם זה תכונותינו? או שמא משהו אחר? כוונתי בנושא זה להתייחס לאותו אחד אשר רודף אותנו יום יום שעה שעה, וזהו - אנחנו בעצמינו, ורצוני לעורר את השאלה שאני מתחבט בה כבר תקופה ארוכה, האם אהבת ה"עצמי" שלנו, היא "אהבה התלויה בדבר", ועלינו למצוא בעצמינו תכונות חיוביות שעוטפות אותנו - ואם תכונות אלו נייצר מערכת יחסים אוהבת בינינו לעצמינו,
או שמא הערכת עצמינו לא צריכה להיות מבוססת כלל וכלל, על איזה שהוא דבר, אלא היא צריכה להיות "אהבה אשר אניה תלויה בדבר",
ואני לעניות דעתי היה לי קשה להכריע כמו ההבנה הראשונה, כי א"כ אהבת עצמינו לעולם לא תהיה יציבה, כיון שכל אהבתינו היא לפי תכונותינו החיוביות, וכל המדד לזה שתכונותינו הן חיוביות, זה רק ביחס ל"אחר" שנמצא בסביבתינו, וא"כ ביום שה"אחר" יהיה שונה מה"אחר" שהכרנו עד היום, כל אהבתינו תתרסק כלא היתה.

ואחרי שנדע מהי הערכה התיאורטית, ברצוני לדעת איך אפשר למצוא את הנוסחא להפוך זאת מדיבורים תיאורטים לדיבורים פרקטים, כי בשלמא אם הערכה היא כמו שהעלינו בצד הראשון - א"כ הערכה היא ע"י מציאת תכונותינו היפות והחיוביות, אמנם אם הערכת עצמינו היא כמו שהעלנו בצד השני, א"כ מהי הנוסחא המתאימה ליישם בפועל את המושג שנקרא בפי כל "ערך עצמי".
ואפשר להאריך בזה עוד

היי, קודם כל אתם אתר מדהים! אתם עוזרים פה להרבה אנשים וזה לא מובן מאליו בעיני... עכשיו ל"סיפור"- עברתי חיים לא פשוטים עברתי התעללות מינית קשה ועוד הרבה דברים נוספים... כמו מחלות נפש במשפחה וכו..
אני עושה עם עצמי עבודה וכל יום אני נלחמת אבל אני מרגישה שאין לי כבר כח כל יום קורים דברים אחרים שמשגעים אותי , המציאות היומיומית הלימודים, וכל החיים... אני מטופלת , אבל הטיפול גורם לי לתלות במטפלת כל פעם מחדש כל מטפלת שאני עוברת .. זה מתסכל אני סוג של כבולה לטיפול מה זה אומר? אני מפורקת אני מרגישה כל כך לבד, כל כך חלשה .. אני באמת לא יודעת אם יש לי כח להמשיך...באמת... מה עושים עם כל הדיכאון והתסכול הזה?