פורום טיפול נפשי

היי,

במהלך החודש האחרון יצא שתדירות הפגישות עלתה לשלוש או ארבע פגישות בשבוע. הדבר נובע מעניין אישי שאני מצויה בו בימים אלה. ברור לי שגם למלחמה יש השפעה בין אם באופן ישיר ובין אם באופן עקיף. נראה בהתחלה שהמטפלת הייתה כולה מגויסת למהלך והביעה תמיכה גדולה אך עם הזמן קרה משהו שגרם לה לקחת צעד אחורה, כנראה. פתאום כשביקשתי השבוע להגיע לעוד פגישה היא ישר התגוננה ואמרה שלא תוכל לקבל אותי. לפי מה שהיא אומרת יש לה כבר תוכניות אחרות בשבוע הקרוב וזה לא יסתדר לה. זרקתי באוויר שאני אזכור לה את זה, אמרתי את זה בחצי צחוק וכנראה גם בחצי אמת. אני לא יכולה להבין מה קרה פתאום וכמה ננטשת אני מרגישה. היא יודעת כמה אני צריכה אותה ואמרתי לה את זה. שובר אותי להבין שהיא בוחרת לא לתת לי את המקום.

בת 36,מבית דתי, בת בכורה להורים יוצאי אתיופיה. מנהלת אורח חיים דתי לא רק מרצון אלא מתוך תחושה שזה מה שמצופה ממני. לפני חודשיים התפטרתי עקב התעמרות וחזרתי להורים בצפון.מוצאת את עצמי רבה עם כולם, מתחצפת ומקללת בלי סוף. מרגישה ריקנות וחסרת תועלת, ללא חיי חברה, כל היום בבית, ביטחון עצמי ירוד, קושי/אי הצלחה להניע את עצמי, מחשיבה עצמי כאדם רע. לא מזהה את עצמי.

שלום ליטל,

אני נמצאת כשנה בטיפול. לאחרונה הרגשתי צורך להגדיל את תדירות הפגישות, בהתחלה בעקבות משבר אישי ובהמשך כנראה גם בגלל המלחמה.
המטפלת הייתה מתחשבת והגמישה מעט את הגבולות, הייתה לנו שיחת טלפון אחת כשהייתי במצוקה, התחשבה בזמני הפגישות וכשהיה צריך נתנה כמה דקות יותר. משהו הרגיש שהיא מאפשרת וגם עושה את זה מתוך רצון אמיתי.
אני חושבת שהשיא הגיע כשהייתה אזעקה שתפסה אותנו באמצע הטיפול וירדנו יחד למקלט ואז כשחזרנו לחדר נוצרה סיטואציה שבה היא נתנה לי חיבוק. היה לי קשה לשחרר ובפגישה שלאחר מכן אמרה שהרגישה שנהגתי כלפיה באלימות ושדבר כזה לא מקובל עליה. בהמשך דיברנו ואמרתי לה שאני מעריכה אותה מאוד ושהיא הפכה לדמות משמעותית עבורי, אפילו יותר מהמטפלת הקודמת שהיא יודעת כמה אהבתי אותה.
היום אני מגיעה לפגישה ואנחנו מנסות קצת להבין מה גרם לי להבין שהיא טובה בשבילי. היה לי קשה להסביר לה או לתת מילים. באופן כללי, קשה לי לבטא את עצמי בטיפול ולדבר.
כשהפגישה הגיעה לסיום, היא שאלה אם נתראה בפגישה הבאה בעוד כמה ימים ועניתי לא. היא חשבה שאני רוצה להיפגש לפני כן (בדומה לשבועות הקודמים), בעוד שאמרתי את זה כי חשבתי אם בכלל להגיע לפגישה ולא לבקש עוד אחת. היא ענתה שיש לה מחויבות אחרת במהלך השבוע ולא תוכל לראות אותי לפני כן. המחויבות הזו היא לסייע למשפחות החטופים והנעדרים שכמובן אין חשוב מזה בימים אלה ויחד עם זאת, נפגעתי עמוקות והרגשתי לא חשובה.
מעבר לכל זה, פתאום אני כבר לא יכולה לראות מתי היא מחוברת בווטאספ וחושדת שיש קשר בין כל הדברים שתוארו.
האם יש סיבה להצבת הגבולות הנוקשה? האם המטפלת מתרחטת? האם הגזמתי שאמרתי שהיא טובה יותר מהמטפלת הקודמת? האם הגזמתי בגילוי האהבה כלפיה והיא נסוגה אחורה ולא תוכל להכיל את זה?

אמא שלי חולת סרטן. בנוסף יש לה הפרעת אישיות שהחמירה עם המחלה והגיל. בת 72. רתוקה למיטתה שנה. סובלת מעצבנות והתקפים פסיכוטים.
הרופא נתן לה קלופיקסול בטיפות 3 פעמים ביום. 2 טיפות.
האם זה אמור להשפיע מיידית על ההתנהגות שלה או שצריכות לעבור כמה שבועות?
קשה מאוד להיות במחיצתה.

שלום.
אנחנו נמצאים בטיפול זוגי מזה כשנה אצל מטפל זוגי.
להערכתי, בת זוגתי עונה בצורה מלאה לפרופיל של נרקיסיסט ואני אומר זאת לאחר מחקר מאוד מעמיק כולל קריאת מספר ספרים ומאמרים.
הבן בן ה 20 מאובחן ע״י פסיכיאטר גם עם קווים נרקיסיסטים.
כשאני שואל את המטפל (יש לומר עם ניסיון של עשרות שנים) מה האבחון/הבעיה של בת זוגתי , הוא מסרב לתת לזה שם בטענה שתיוג עושה נזק.
פעם אחת הוא אף אמר שהיא לא נרקיסיסטית כי היא התנצלה בטיפול , ונרקיסיסטים לא מתנצלים.
השאלה שלי - האם ״לזרום״ אם המטפל מתוך הבנה שבאמת תיוג יכול לעשות נזק ולא לשפר את המצב.
מה עושים במצב כזה?
ושאלה נוספת - טענתי בפגישה בצורה רגועה שזוגתי משקרת, מכיוון שהכחישה משהוא שאני בטוח כשמש שהוא נעשה.
לאחר שחזרתי על זה שהיא משקרת , המטפל טען שזאת ״אלימות מילולית״ , האם אמירה כזאת אכן מוגדרת כאלימות מילולית?

תודה על התשובה.

תודה על תשובתך,
בני בן ארבעים רווק וסובל מדכאון וחרדות. הוא גדל עם אבא מתעלל. הוא לא מוצא את עצמו חברתית ומקצועית. המטפלת היא עו"ס.
ומאז הקשר איתה המצב שלו מתדרדר מאוד מבחינה תפקודית, התנהגותית, מצב רוח דכאון וחרדות, היחס אלי ולאחיו מאוד מתנכר ושלילי, הוא מנתק קשרים בכלל, הוא מאבד משקל באופן קיצוני עד לתת תזונה ועוד ועוד. עד עתה לא ידעתי מדוע מצבו מתדרדר יותר ויותר. יש לו נטיה ליצור קשר עם אנשים לא טובים כולל נשים. קשרים כאלה מתדרדרים אותו יותר ויותר והוא לא מוצא מזור לסבלו הנפשי ולכן ניסה כנראה את 4 השיחות שגוף זה מאפשר. נראה שגם הקשר הזה הוא בעיייתי. במקרה התוודעתי לפרטים שתארתי בפניה הקודמת שלי. אני אוד מודאגת. מבקשת חוות דעתך.

התברר לי עכשיו שבני התחיל טיפול במסגרת של גוף שנותן 4 מפגשים בלבד לכל פונה. אך מסתבר שהטיפול שהוא מקבל נמשך כבר שנה ושמונה חודשים באופן מאוד אינטנסיבי מפגשים צפופים ושיחות טלפון בכל שעות היום. המצב נראה לי ממש חמור ובני לא מוכן לשתף אותי בעניין. רק עכשיו הבנתי מדוע הוא לא מצליח לתפקד בשום תחום בחיים באופן סביר. נראה שהוא תחת השפעה מאוד קשה של המטפלת. מה אפשר לעשות?

אני יישם את זה שיהיה לך יום טוב ושקט

אני מתארת לעצמי שזו שאלה שהרבה מטופלים רוצים לדעת.
אני נמצאת בטיפול פסיכולוגי בשל טראומה שעברתי.

מאז שפרצה המלחמה אני מרגישה שכבר לא לגימי עבורי להמשיך בטיפול. כל כך הרבה אנשים סובלים, עברו טרור, משפחות שלמות נמחקו, מי שאני שאשב ואדבר על עצמי בתקופה הזו?

מבחינת המטפלת שלי, ממשיכים רגיל, היא הבהירה זאת.
אבל אני יודעת שהיא מתנדבת עם פליטי העוטף ואני חושבת שאני מזהה אצלה סוג של עייפות ממני, כאילו אין לה כח להתמודד גם עם הבעיה שלי בעת הזו. מרגישה שאני כבר לא חשובה כמו שהייתי קודם

אני תוהה איך אני יכולה לשבת מולה כל שבוע כשאני יודעת שהיא בדיוק חזרה ממרכזי המפונים ודיברה עם אנשים שעברו גיהנום?

מצד שני- אני עדיין לא מרגישה מוכנה לסיים טיפול נפשי.

אשמח לעצה טובה. אולי כדי לעשות הפסקה בטיפול?

היי, אשמח לעזרתכם היכן אני יכולה למצוא מידע מספיק מהימן על מכוני אבחון לאוטיזם למבוגרים? הרשת מלאה בהמון אפשרויות ומעט וודאות
אני יודעת שהאבחון צריך להתבצע על ידי פסיכיאטר/ פסיכולוג קליני (תקנו אותי אם אני טועה) אך איך אני יודעת שאני פונה למקום הנכון? מקום שמבצע את האבחון על פי כלי המדידה התקפים?
אודה לעזרה, מאת אישה בשנות ה 30 שבטוחה שלא איבחנו אותי בילדות ורוצה להגיע למקום הנכון.
תודה מראש!

היי ליטל

אני מרגישה שמאז המלחמה יצאתי מאיזון אני לא עושה הליכות כמו שעשיתי לפני המלחמה אני לא עושה דברים שאני אוהבת אני כל הזמן מול החדשות את יכולה להציע לי מה לעשות? אשמח לטיפ קטן איך להשתחרר מהחדשות כל יום ממש ממש תודה ערב טוב ושקט

הגעתי לטיפול בשבוע שהתחיל המלחמה, מועד שנקבע מלפני.. זה היה ביום שהוא לא היום הקבוע שלנו אבל בגלל שינויים קבענו לשעה הזאת ביום הזה. וזה דובר כמה פעמים.
הגעתי, דפקתי בדלת והפסיכולוג שלי היה עם מטופלת אחרת, הוא שכח, שכח שקבע איתי, שכח שאני קיימת.
נפגעתי הרבה פעמים ממנו אבל הפגיעה הזאת היא מכה כל כך קשה וכואבת.. אמרתי לו כשהוא יצא לראות מי דופק בדלת שזה בסדר הוא עשה מבט של הלם ונכנס חזרה לטפל בה.. ואני הלכתי הביתה.
אחרי זה התנצל בלי סוף אבל אני לא מסוגלת לחזור.. איך אני יכולה לבטוח בו אני באמת לא מצליחה להבין.. מרגישה אוויר לא יכולה להסתכל לו בעיניים.
ומקנאה במטופלת הזאת שזכרו אותה, שחיכו לה ואותי שלחו חזרה הביתה
לא יודעת מה לעשות אני מרגישה שהתמודדות הזאת גדולה עליי בטח גם עכשיו עם כל מה שקורה במדינה, מרגישה שאיבדתי אמון בכולם ואין לי כוחות. אמרתי לו שאני לא חוזרת כרגע לטיפול
האם יכול להיות שאני באמת אוויר בשביל המטפל, לא מישהי שהוא זוכר בכלל שהיא קיימת?

שלום
אני מחנכת לתלמידה בכיתה י, תלמידה חברותית, טובה מאוד מבחינת ציונים, מלאה קצת מבחינה גופנית. התלמידה מדברת איתי על דבר שמפריע לה, שהיא תמיד לוקחת דיבורים של אחרים כאילו מופנה אליה, למרות שלאמת לא.
אנשים שמדברים על מישהי אחרת , היא חושבת תמיד שמדברים עליה, ומתכוונים בדיבורים שלהם אליה, והיא כתגובה לוקחת הדבר מאוד אישי, ובפועל כשאומרים לה שהיא לא הכוונה היא מתאכזבת מאוד מעצמה, ומחפשת את הדרך כיצד לצאת מזה? כי תמיד זה מוביל אותה לתחושה לא בסדר עם עצמה.
יש לציין שאותה תלמידה שנמצאת היום בכיתה י, סבלה לפני כמה שנים בכיתה ז מחרם.
השאלה שלי, האם יש שם לתופעה זו, שהיא תמיד חושבת שמתכוונים אליה??
מה הסיבות לכך?? וכיצד אוכל לעזור לה אני בתור מחנכת? האם היא בפועל סובלת מחוסר ביטחון עצמי וצריכים לעבוד על זה?
אודה לכם אם תוכלו לעזור לי בנושא ולהנחות אותי במה אוכל לעזור לה?
תודה

שלום רב,

אני בת 18 ומאובחנת עם דיכאון, אנורקסיה ותסמינים חשודים ל-CPTSD (סירבתי לפרט בחלק הזה באינטייק). לפחות 4 שנים שאני חושבת באופן אובססיבי על אונס. סיוטים ושעות ארוכות של מחשבות לפני השינה (עד כדי כך שאני מרגישה כאילו אני בתוך הסיטואציה). בעבר הייתי בודקת מדורי פלילים (על מנת למצוא כתבות על תקיפות מיניות) ואף ראיתי סרטים כחולים וסרטוני אונס מבוימים (לא נהניתי מכך, ברגעים מסוימים גם הייתי בוכה או רועדת) והתקשיתי להפסיק עד שהבנתי שייתכן כי אראה סרטון אמיתי ולא מבוים. באופן אוטומטי אני חושבת שכל גבר הוא אנס ויכול לפגוע בי או באחרות.
כעת אני לוקחת נוגדי דיכאון וכדורי שינה שמקלים לרוב על ההתעסקות המודעת. עם זאת, ההתעסקות האוטומטית (חשיבה אוטומטית שגברים תמיד רעים) ממשיכה ולעיתים אני גם נכנסת להרגשות כמו שהיו לי לפני השינה במהלך היום.
אינני זוכרת אף פגיעה מינית בחיי, לא שחוויתי ולא שראיתי (אוסיף גם שאינני זוכרת היטב לפני גיל 14, אך כן ידוע לי שעברתי נידוי חברתי עד גיל 10 בערך).
אני מעוניינת לנסות לשחזר זיכרונות על מנת להבין מה קרה ומאיפה זה נובע. האם כדאי באמצעות EMDR או באמצעות טיפול אחר? (קראתי שייתכן שאלו לא יהיו זיכרונות אמיתיים כלל בניסיונות שחזור).

סליחה על האורך והמון המון תודה מראש,
שנדע ימים שקטים.

לצוות שלום.

אני בשנות ה30 לחיי מאובחן מזה שנים ארוכות כמתמודד עם דיסטמיה ,שלעיתים מתלבש עליה דיכאון קשה יותר.
בשנה פלוס, האחרונה אני מתמודד אם דיכאון מג'ורי עמיד שגרם לי לעזוב את העבודה, ולחוסר תפקוד היומיום.
במשך השנים אני מטופל אצל מגוון פסיכיאטרים במגוון כדורים, ואצל פסיכותרפיסטים שונים.
לעיתים יש לי חשד שאיני יודע לומר על מה הוא מתבסס, שאני פוסט טראומתי שמדחיק, מכחיש, או שאינו זוכר את הטראומה. ושהדיכאון הוא "רק" סימפטום של אותה פוסט טראומה .... איך ניתן לדעת??

תודה רבה