פורום טיפול נפשי

שלום רב
בתקופה האחרונה(בחודש האחרון) אני חולמת מלא חלומות בכל לילה.
אני יודעת שכולם חולמים, אך במקרה שלי, אני גם חולמת הרבה חלומות, וגם זוכרת אותם לפרטי פרטים.זוכרת משהו כמו 4 חלומות בלילה, לפרטי פרטים, חלומות ארוכים עם עלילה שלמה.
כאשר אני מתעוררת בבוקר, אני מרגישה כאילו לא ישנתי כלל, משום שכל הלילה הייתי בתוך החלומות.
אופי החלומות משתנה: ישנם לילות בהם בכל החלומות אני נלחמת, ישנם לילות בהם אני חולמת על דברים מהמציאות, או מהעבר ועוד.

שאלתי היא-האם יש סיבה לחלימת וזכירת ריבוי חלומות(בד"כ, אני זוכרת חלום אחד ורק מס פרטים-אם בכלל.....) עומס? לחץ? או סיבות אחרות?
והאם יש מה לעשות עם זה? כי אחרי לילות כאלה,, אני קמה מותשת.
תודה.

שלום, האם הכפייתיות והטקסים בOCD נחשבים חוויות סומטיות?

הייי ממש מגניב שיש פורום להתייעץ בו. תמיד חששתי ללכת לפסיכולוג.לאדם לא מוכר לפתוח לו את הלב, הוא יושב ומהנן לך ומדי פעם זורק לך מילה שתיים ואתה יושב ומבלבלו לו את המוח, אני יכולה לעשות את זה עם עצמי ובחינם. ככה זה שאת חצי תמנייה. סתם, זה לא מגיע ממקום שאני מזלזלת במקצוע. פשוט מוזר לי לשבת מול מישהו שאני לא מכירה ולהתחיל לספר לו על החיים שלי. וכמה דקות אחרי שאלך יבוא מישהו אחר ויפתח על החיים שלו וככה זה ממשיך. לא באמת יהיה אכפת לבן אדם שהכיר אותי לפני כמה דקות באמת מה קורה עם החיים שלי. אלא כי אני משלמת לו אז הוא עושה את העבודה שלו.... זה למה קשה לי להפתח לאדם לא מכירה בפנים.כי חשוב לי שהאדם יאהוב אותי באמת ואז אוכל להפתח בפנים.

טוב, עכשו לעיניין.
אני בת 28, זוכרת את עצמי בחורה חכמה, חייכנית, ומלאת הומור.
לאחרונה [שנתיים אחורה] התחלתי לפתח חרדות של מוות.
ולא מוות שלי.
מוות של אנשים שאני אוהבת.משפחה,חברים קרובים..
איבדתי יותר מידי בשנים האחרונות אנשים. אומנם אנשים שלא הייתי בקשר אבל עדיין החויות הזיכרונות .. לתהות לעצמך שלא עשית מספיק, ולמה לא עשית, ולמה לא יצרת קשר, זה כעסים. זה לא קל...
לא רק זה, איבדתי את הכלב שלי לפני חצי שנה+ וכועסת על עצמי שלא הספקתי להגיע להפרד כמו שצריך. אוכל אותי כל יום.
בקיצור התחלתי לפתח חרדות, תיסכולים, וזה פוגע לי ביום יום שלי.
ויותר פוגע באנשים שאני אוהבת כי אני מרמרמרה.
אז כדי לשמור עליהם מעצמי, לקחתי ציפרלקס מרופא המשפחה שלי. הסברתי לו שזה לשקט שלי ויש לי חרדות ולא נכנסתי יותר מידי.
כמובן שלא עזר, ניסתי קולנקס וובן, חוץ מלהשמין אין כלכך שינוי. אה כן ולהיות אדישה לחיים. וכן ניסתי לערבב ויודעת שזה מסוכן,הגעתי למצב שאני לא יודעת מה אני עושה, חוץ מלישון לא עשה לי כלום.
אני שונאת להיות סוג של תלותית במשהו.אז הפסקתי את כל הכדורים.
התחתנתי לפני כמה חודשים, והפחדים שלי רק עולים וגוברים מרגע לרגע. מה יהיה איך ואיך?מה עם העתיד"? ילדים? עבודה מסודרת? כסף? מצב המדינה?
להביא ילד למדינה כלכך קשה? לעולם אכזרי..
מפחיד אותי ממש להביא ילד שאני מרגישה לא מאוזנת..
עכשו זה לא רק החרדות והפחדים שתוקפים אותי באמצע יום בלילה או סתם בשירותים,
זה גם לאחרונה התחלתי לאבד מילים, הכוונה אני יודעת להגיד את המילה בראש אבל כשאני באה להגיד אותה היא יוצאת לי בעילגיות.ככה גם בקריאה. קשה לי לבטא את המילים,
פעם הייתי תותחית בלשון, ותמיד ציונים טובים. זה מדכא אותי מאוד.
אני מרגישה שאני ממש למטומטמת נהפכתי.שלא מצליחה לבטא נכון מילים, מרגישה חרדות שבחיים לא הרגשתי,מילא הייתי ככה כל החיים אבל לא - זה רק בשנתיים האחרונות.
התחלתי לעשן גראס רפואי,בגלל העצבים שלי. בזמן העישון אני נכנסת לחרדות, כמה דקות אחרי העישון אני נכנסת להיי וסבבה לי.
אני מנסה לשדר הומור ושהכל תקין, ובאמת יש לי ימים תקינים שמרגישה בהיי ונהנת מהחיים , מבזבזת על עצמי, לבית שלי, לבעלי, לחברים ,
ויש ימים שאני פשוט לא רוצה לעשות כלום ובוכה שאין לי כסף. כמובן משתדלת להסתיר את זה. אבל אני כן מודעת לעצמי..
מאז שמעשנת הזיכרון שלי כמו בת של 80. ידוע שגם גראס פוגע בזיכרון.....
אני רוצה להפסיק לעשן אבל מצד שני זה עושה לי טוב ופחות חרדות וכעסים.
אני לא שותה, לא אוהבת להיות תלויה בכדורים. אז ברחתי לעישון [פעם אחת ביום] וגם זה סוג של תלות
אני לא יודעת מה לעשות עוד.אבל היי זה נחמד לכתוב למישהו שלא מכיר אותך ופשוט רק קורא....תודה על הקריאה

היי,
אני בת 21 משוחררת כבר 7 חודשים ומאז שאני זוכרת את עצמי אני בן אדם לחוץ. אם זה לחץ ממבחנים שהיה לי עד התיכון, או לחץ בצבא בגלל שאין לי שליטה על הרבה דברים , או לחץ עכשיו בשחרור שנובע מדאגות על מה אני אעשה בחיים, על כסף וכו שגורמות לי לנסות יותר מידי דברים במקביל ובסופו של דבר להילחץ יותר. מעבר לכך, יש לי גם נטייה לחשוב המון, מהבוקר עד הערב אני חושבת ויכולה להתקע על נושא מסויים שעות ולחפור אותו באינטרנט ולאנשים אחרים בלי להצליח לסגור אותו. זה מונע ממני לקדם דברים אחרים ומקשה עליי בקבלת ההחלטות. החלטתי שאני רוצה לשים לזה סוף ולטפל בלחץ אבל אני לא יודעת מה הדבר הכי נכון שכדאי לי לעשות, אם כדאי לי טיפול רגשי או בכלל רפואה משלימה כמו ארומותרפיה. אשמח לייעוץ,
תודה

היי ליטל,

המטפלת יצאה לחופשה ואני החלטתי מאותו רגע שהודיעה על כך לעשות ניתוק רגשי מהמצב. מצאתי את עצמי לא מדברת בפגישות ולא מעלה שום דבר חדש. לא רוצה להשאיר קצוות פתוחים.
מבחינת ההרגשה, מצד אחד עברו כבר כמה ימים ובאמת שלא מורגש קושי מסוים ומצד שני, ברור לי שבהמשך הקושי ילך ויתעצם. למה בחרתי להיות כזו גיבורה גדולה מולה ולא להתוודות על כך שהיא כן חשובה לי? למה אני לא מסוגלת להגיד לה ששלושה שבועות ללא תקשורת וקשר הם המון זמן? אפילו להגיד לה חופשה נעימה לא הצלחתי. הפגישה הסתיימה כמו כל אחת מהפגישות האחרות שלנו.
אשמח לשמוע את דעתך.

שלום, יש לנו 3 ילדים, כאשר הגדולה בת 26, מאז שהייתה קטנה הייתה "מבדלת" את עצמה, שני האחים הנוספים מאוד קרובים אלינו (בן ובת בגילאי 24-23) היו נוסעים איתנו לטיולים והיא תמיד הייתה נגד, גם לא רצתה להצטלם איתנו במיוחד לא איתי... (היא עוברת תהליך טיפולי) בשנים האחרונות הקשר ביני לבינה ממש השתנה לטובה והתקרבנו יותר,
יחד עם זאת אני עדיין מרגישה שגם אני וגם בעלי צריכים ללכת "על ביצים" לידה
....היא מתקשרת רק מתי שיש לה צורך במשהו מאתנו, אף פעם לא תתעניין מה קורה, איך אנחנו, גם כשמישהו מאיתנו (בעלי או אני) לא מרגישים טוב היא לא תתקשר ותשאל...(היא בחורה חכמה מאוד, עצמאית, ורגישה) כשאני מתקשרת אליה ומנסה להסביר לה את העניין ואומרת לה שלא שמעתי ממנה כל השבוע, היא עונה שהיא עסוקה וממשיכה לומר לי "את עם הרגשי שלך"..גם כשהיא מגיעה אלינו(היא גרה באיזור אחר) היא מראש קובעת להיפגש עם חברות ותמיד המשפחה במקום האחרון אצלה.
חשוב לי לציין שאנחנו הורים מאוד מבינים ולא באים בדרישות, אך מאוד פוגע בנו החוסר יחס וההתעניינות שלה ובמיוחד שכל פעם שהיא באה אלינו אנחנו צריכים להתנהג לפי מצב הרוח שלה....אני ממש לא יודעת מה לעשות וכיצד לנהוג מולה והאם לומר לה ?

שלום. בתי בת ה10 בכל פעם שנתקלת בסיטואציות קצת חריגות היא נבהלת מאוד, בוכה ורוצה מהר ללכת מהאזור. דוגמאות למקרים: כשהיינו בבית קפה והיה אדם שנראה קצת לא בסדר נפשית שהסתובב ודיבר וצחק לעצמו בקול. או מקרה בו 2 הורים בטיול שנתי שהיתה רבו והרימו קולות אחד על השני. גם כשהיתה אזעקה של המעלית בבניין בעת שהיינו בבית. בכל המקרים בתי נבהלה מאוד בכתה ורצתה ללכת מהאזור.בנוסף גם מפחדת לשמוע חדשות, אם בטעות שומעת ישר אומרת שלא רוצה לשמוע ושנסגור . כששואלים אותה מה הפחדים שלה היא אומרת גנבים בלילה ( לא מבוסס על איזה מקרה שמכירה). לעיתים קרובות ישנה איתנו בטענה שלא רוצה לבד(לא תמיד, לפעמים ישנה לבד בלי בעיה).בכללי היא ילדה מאוד שמחה ווצחקנית אפילו עם בטחון ומוחצנת. לא מתביישת לדבר עם אנשים. האם ההתנהגות מצריכה טיפול?
תודה

ליטל שלום
אני מאובחנת בCPTSD לפני כשנתיים החלמתי מהפרעת אכילה שבה הייתי במשקל גבולי ומסכן חיים
אחרונה עקב שיח כלשהו עם המטפלת אני מרגישה שהתלקח בי משהו חזרה ברצון לחזור להיות שם
איך אני עוזרת לעצמי לא לגלוש?

היי ליטל,

מה שלומך?

המטפלת יצאה לחופשה בת שלושה שבועות. לא מורגש קושי מיוחד סביב הנושא. יחד עם זאת, אני בטוחה שכשהיא תחזור זה יהיה מוזר ושונה. מדובר בפרק זמן לא מבוטל שבו פגישות מתבטלות והרצף נשבר. מעניין אותי לדעת אם המטפלת עושה הכנה עם עצמה כשהיא באיזשהו אופן צריכה להשאיר מספר כזה או אחר של אנשים שקשורים ומחוברים אליה? האם גם היא מתמודדת באיזשהו אופן געגוע וכאב? עם תחושת נטישה? איך היא יודעת לנתק את עצמה מהתחושות האלה מבלי לפגוע בחופש שלה?

אני חיילת ספורטאית. כבר חודש שאני מרגישה עצבות.
אני לא בטוחה למה. אולי אחת הסיבות זה שאני מרגישה שאין לי למה לחיות. אני עושה רק את הספורט שלי, אבל לאחרונה נתקלתי בסיטואציה לא נעימה עם המאמן שלי שגורמת לי להרגיש לא בנוח איתו. לא משנה איך אני מתנהגת, אני מרגישה שהוא תוקף אותי עם המילים שלו. אני מפחדת ממנו. הוא מלחיץ אותי.(לא בצורה מטרידה, בצורה ריגשית) אבל אני לא יכולה לעבור מכון, אף אחד לא יקבל אותי (זה ספורט תחרותי ואני תחת המכון שלי ולא יכולה לעבור מכון). המקום הזה הוא כל מה שיש לי, כל מה שאני עושה וכל מה שאני אוהבת בחיים. שום דבר לא מביא לי שמחה חוץ מזה.
ועכשיו, אחרי שאני מרגישה לא בנוח להגיע, אני מתחילה לחשוב על מה אני בלי זה? אני כלום, אני באמת שום דבר, אני לא אוהבת את עצמי.
ואין לי ברירות.
שום דבר כבר לא מעניין אותי חוץ מהספורט, ולאחרונה אחרי מה שקרה אני גם בראש של להימנע מזה. אני עדיין מתעסקת בו כי אין לי ברירה, אבל אני מרגישה לא בנוח ואני עצובה.
אבל אני אהיה עוד יותר עצובה אם אפסיק אותו.

ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל הוא אדם נורא הפכפך, אני לא מבינה אותו איך הוא חושב, והוא תמיד איך שהוא פוגע בי. אני נורא עדינה ורגישה והוא יודע את זה, והוא עדיין בוחר להשתמש במילים כאלו.
זה לא שהוא שונא אותי, הוא אומר דברים בכוונה לשפר דברים, אבל אני לא יכולה לא לקחת את זה ללב, כמה שאני מנסה אני לא מצליחה לא להיפגע.

זו אני ששאלתי לגבי הטיפול והרגש למטפלת. שאני כביכול אוהבת אותה.
אני פשוט מנסה להגדיר עם עצמי מה הבעיה. אולי זה שאני רוצה יותר. רוצה להיפגש פעמיים בשבוע? או רוצה לשמוע את קולה מדי פעם.
כאילו אני לא מצליחה להבין מה משגע אותי בזה?
כאילו התווספה לי לכל תקופת המשבר הזו עוד בעיה.
דיברתי איתה על זה. אבל לא מצליחה להוריד את כמות המחשבות עליה. אגב כשאני מנסה לא לחשוב על זה אני חולמת על זה.
גם בניגוד למה שאומרים זה לא משקף דברים אחרים בחיי (למעט הרצון לשלוט ברגשות ולהוריד את העוצמה) זה לא קורה לי עם אחרים.
אני מחפשת מאמרים בנושא. אמשח אם מכירה

היי...

אני שוכר דירה כבר כמה שנים, והמחיר שלי הוא טוב ולא עלה בשנים האלה
אני כן יודע שבכל הארץ המחירים של השכירות כן עלו, אולי אפילו עלו מאד

הדירה שלי נוחה, באיזור טוב בנוסף למחיר

אבל... יש בדירה קיר שהחל בו התפוררות קלה, וניסינו לסדר את הקיר אך אין אנו יודעים מה גורם להתפוררות שמתקדמת בקצב מסויים ודי איטי

אולי חלחול של מי תהום מאחרי הקיר או צינור שאין לנו דרך לדעת ניסינו

בתחושה שלי יש לחץ, ותחושת קשב נורא חזקה לקיר, לבדוק אותו קבוע, אם התקדם ההתנפחות של נקודות בקיר וכו

רק להסביר הקיר לא יתמוטט , וגם זה לא בכל הקיר, וכמובן לא בכל הבית
רק אולי משהו כמו גודל של כף יד פתוחה זה בעיקר האיזור שמתנפח, ומתפורר כל פעם קצת יותר

בהרגשה שלי זה כמו סרטן ח"ו ... שאתה יודע שמשהו לא תקין ושאתה על זמן מוקצב

רק שזה לא בפן הבריאותי

אלא לדדליין , שגם אותו קשה לי להכריע מתי, אצטרך לעקור משם, ולעבור לאיזור אחר

וכאמור, השוק של הדירות מאד יקר, איזורים לא טובים, ואף אחד לא הבטיח לי שלא יהיה שם קיר מתפורר אחר, או תמא 38, או בעיות צנרת/ ביוב

וזה תחושת מועקה כזו, מעין מחנק בגרון ולחץ

לפעמים קל לך יותר להיות במצב מסויים, כאשר אתה יודע שתרצה לעזוב אתה יכול ויש אופציות

במקרה פה אני מרגיש שיש לי רצון כלכלי להשאר עוד ועוד בדירה הזו, כי כאמור המחירים עלו מאד

יש לי למשל חברים, חלק מהם מעשנים כבדים ואני חושב שלהם זה לא היה מפריע

ולפעמים הייתי רוצה שקט כמו שלהם בראש , אם זה באמת שקט

אז כאמור הקשב שלי לשם... בצורה אולי קצת חרדתית, לבדוק אם מתקרב לשם ומרחרח אם יש ריח, או לאמוד בדיוק כמה הקיר התנפח או התקדם בהתפוררות

ושוב, יש דירות שאנשים גרים בהם, שהם מתפוררות, מטונפות, ללא מקלחת טובה, ואנשים גרים שמה

הייתי רוצה שיהיה בי את השקט להיות פחות חרד , ולקבל מה שאעשה לבסוף באופן מחושב וקר

שלום רב,
לא יודעת מאיפה להתחיל. גדלתי בבית תחרותי, אבא נרקיסיסט, אלים ופוגעני. מתישהו אני מודעת שאזדקק לפתוח הכל ולטפל בנפש שלי. התחתנתי אחרי שנים בהם הייתי מנותקת מהמשפחה שלי בהן למדתי, השכלה גבוהה בהצטיינות, עבדתי ופרחתי. היום אני מבינה שזה זה לא פלא שבעלי גבר אנוכי ששם את עצמו במרכז, מעניש אותי על כל דבר בהתרחקות שלו אין סוף ביקורת ולעג. שוב מוצאת את עצמי מתחננת לקצת חום ואהבה. למרות הזלזול ביכולות שלי ובי כבן אדם, אני נלחמת. מנסה לחזור לעבוד שוב ומנסה להציב גבולות. יחד עם זאת אני מתקדמת כמה צעדים ואז חוזרת עשר אחורה, מאבדת המוטיבציה ועוצרת קפואה לחודשים שוב. ולא מצליחה להרים את עצמי. שמתי לב כשאני שומעת או רואה מישהו מתחום עיסוקיי מצליח ומשגשג זה מדכא אותי ומוריד לי את המוטיבציה במקום לחשוב שיש לאן לשאוף. אני פשוט חשה שאין לי מקום ואין טעם לעשייה וגם כך אני עדיין מתחילה, מפגרת במרחק רציני מאלה שלמדו איתי בגלל המצב שתיארתי, ורחוקה משם ולא אגיע. כמה שאנסה לעודד את עצמי, בתחושה הפנימית שלי אני נותרת ללא מוטיבציה ועם תחושת תסכול וערך עצמי נמוך. מיותר לציין, שבעלי גם דואג להערים קשיים, מסרב לעזור ים הילדים ומוצאת את עצמי בסוף שחוקה ומתוסכלת והכל מבולגן ועוד יותר גרוע, חסרת מוטיבציה.
דעה, כיוון....
תודה...

אני מתחילה להבין שאני לא במקום הנכון...
שאני "מוכלת" ו"מובנת" ו" יש לי מקום" רק אם אני מרצה ומסכימה עם כל מה שהיא תגיד ולא תגיד. רק אם אני מתאימה את עצמי אליה. אבל כל פעם שאני מביאה את עצמי או יותר נכון מנסה ,אני מותקפת / מבוקרת/ היא מפרשת אותי ככ שלילי / היא מחליטה בשבילי/ היא מבטלת אותי / אני לא מצליחה לדבר ולהיות אני בלי להיתקל מצידה.
כאילו שהיא בלי סוף "מזמינה " אותי לשתף ולהביא את עצמי אבל בפועל כשזה קורא היא לא מצליחה להכיל ולנתב את זה באופן אוביקטיבי. היא לא מצליחה להתבונן ולעזור בחלקים המורכבים יותר בלי שיפוטיות . הלחץ שלה משתלט על הכל. היא מאשימה אותי בדברים

אני ממש ניסיתי בעדינות לפתוח איתה קצת את הדברים אבל התחושה בתגובות שלה זה שהיא לוקחת את הדברים שלי "למקום אישי" / לפרשנות של התנצחות (מי צודק/ יחסי כוחות..) ובגלל זה כל פעם שאני מתחילה לדבר אני נעצרת כי לא נעים לי עם הדבר הזה שכך היא מקבלת ורואה את הדברים ואני באמת באמת לא במקום כזה ולא מחפשת קטנוניות. אני רק רוצה לנסות להביא את הדברים ואת עצמי אבל אני לא מצליחה כי אני כל פעם נתקלת מצידה.
כשקצת ניסיתי להסביר לה היא אמרה לי שזה בגלל ש"היא פשוט דואגת ומה אני רוצה שהיא רק תקשיב ותחבק את הדברים?!"
אבל אני בתוכי יודעת ומרגישה שכך לא נראית דאגה .... דאגה לא צריכה להתבטא בתוקפנות / שיפוטיות / האשמות.
אבל לא רציתי לענות ולומר את זה כי ידעתי שהיא תיקח את זה למקום של התנצחות וזה באמת לא המטרה שלי שזה ככ מתיש כי אני פשוט לא יכולה להיעזר התחושה כל הזמן שאני צריכה לשמור על פאסון מסוים ולא יכולה באמת להביא את עצמי כי זה תמיד מגיעה מצידה למקומות כאלה... שאני באמת באמת לא מתכוונת!! בסך הכל רוצה עזרה
אבל כנראה שהיא לא הבנאדם הנכון
אולי אני סיפור יותר מדי מורכב בשבילה.
כנראה שכן.
זה דפוס שחוזר על עצמו כל פעם מצידה ואני כבר לא רואה פיתרון

הי
אני מטופלת כעשור אצל פסיכולוגית קלינית מדהימה.
אני בתקופה משברית בחיי.
תמיד שנאתי את נושא התלות בטיפול/מטפלת
אבל בתקופה הזו אני ממש מרגישה כאילו אני אוהבת אותה. מודעת לתופעת העברה.
יש רגעים בפגישות שאני ממש מרגישה קירבה אליה מדי!! ריגשית. (לא נחצה שום גבול) ואז בין הפגישות אני חושבת על הרגעים האלו כדי להתנחם.
אני חושבת עליה בין הפגישות וזה מטריף אותי. לו הייתי עובדת הייתי הולכת יותר כי מרגישה שממש זקוקה לזה כרגע אבל התקציב מוגבל כרגע.
אשמח להפניה לחומר קריאה בנושא, שאקרא ואבין שזה נורמלי כי אני מרגישה שהשתגעתי. איך יכול להיות שאני אוהבת מישהי שאני לא מכירה, זה חד צדדי לחלוטין אני סה"כ עבודה בשבילה.
מה היית אומרת לעצמך? כדי להוריד את העוצמה של זה?
אני נשמעת לא נורמלית אז להגנתי אומר יש לי משפחה ואני מיינסטרים
תודה